פסקי דין על רפי אטיאס | פסקי דין על איילון חברה לביטוח בע"מ

16328/99 א     21/03/2006




א 16328/99 רפי אטיאס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 016328/99
בית משפט השלום חיפה
21/03/2006
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

רפי אטיאס

בעניין:
התובע
לבנת אלון

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
איילון חברה לביטוח בע"מ
הנתבעת
נחשון יוסף

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
זו תביעה לתשלום תגמולי ביטוח רכב לאחר שהרכב, לטענת התובע, נגנב. לאחר הגשת תצהירים, בין הצדדים שהתביעה תוכרע לפי סיכומים שיוגשו, תוך ויתור על חקירת העדים מבלי להודות בנכונות גירסתם. לפי הסכמה זו הוגשו טיעוני הצדדים.

ביום 6.12.02 נתתי

פסק דין
בתיק זה. קבעתי שעל פי הדין, הנטל להוכיח את מקרה הביטוח, לרבות אי מעורבתו של התובע בגניבת הרכב, מוטל על התובע. הנתבעת הכחישה את מקרה הביטוח וטענה כי התובע היה שותף לגניבה הנטענת. בפסק דיני הקודם קבעתי שיש בגירסתו של התובע והעדים סתירות רבות, לרבות בשאלת מועד גילוי הגניבה, מתי הרכב לא נגנב, מועד נסיעתו של התובע למשטרה, ועוד.

כך, בשאלת מועד גילוי הגניבה, גירסת התובע בכתב התביעה, בתשובות לשאלון ובסיכומים היתה שהגניבה התגלתה בשעה 14.50. זו גירסה א'. לעומת זאת, העיד אבי התובע שבשעה 9.30 חזר מהליכה וגילה שהרכב איננו, העיר את התובע ושאל אותו אם השאיל את הרכב למישהו, ואז התגלתה הגניבה. זו גירסה ב'. גירסה ג' מופיעה בתצהירו של משה חדד, העד מטעמו של התובע, כי הגילוי היה בערך בשעה 12.30.

כך, בשאלת מועד ההודעה למשטרה, אמר התובע שמייד כשגילה את הגניבה הודיע למשטרה, כפי שסביר שיעשה. עולה מהתמליל של חקירתו על ידי החוקר הפרטי, שהתובע נסע עם חברו למשטרה בשעה 10.30 (עמ' 14 לתמליל). העד מטעמו של התובע, משה חדד, העיד בתצהירו שההודעה למשטורה היתה בסמוך ל- 12.30, הוא מועד הגילוי. לפי הטופס מהמשטרה, ההודעה היתה בשעה 14.45. התובע לא העיד בתצהירו כאמור ומתיישב עם טופס המשטרה.

לאור סתירות אלה, ולאר העובדה שהתובע מסר רק שלט רחוק אחד מבין השניים הקיימים, דבר היכול להצביע על מסירת שלט רחוק לאדם אחר, קבעתי שגירסתו של התובע אינה אמינה בעיני מעבר למאזן ההסתברות, ולכן התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ודין תביעתו להידחות. ודוק, לא קבעתי שהוא משקר. לא קבעתי שהוא רמאי. קבעתי שהוא לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו מכיוון שלא עבר את מאזן ההסתברויות. דחיתי איפוא את התביעה וחייבתי בהוצאות של 3,000 ₪.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כי לאור התוצאה הקשה מבחינת התובע, אליה הגעתי, לא היה מקום לנהל את המשפט בדרך של ויתור על חקירת העדים, שכן מסקנתי מטילה צל כבד על אמיתותו1[1] של התובע, במובן זה שמתעורר סימן שאלה האם לא נעשתה על ידיו קנוניה כדי להונות את המבטח על בסיס טענה שקרת בדבר גניבת רכבו. מסקנה קשה זו, כך קבע בית המשפט, מן הראוי שתוסק רק אחרי שניתנה לבעלי הדין הזדמנות לחקור בעל פה בבית המשפט את העדים הנוגעים בדבר. לכן, לא הייתי צריך לאשר את הסכמת הצדדים. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי להחזיר את הדיון אלי לשמיעה מחדש. נקבעו הוצאות של 10,000 ₪ לפי התוצאות בדיון המחודש.

הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון. ביום 17.5.05 נדחתה הבר"ע מאחר שאין לומר שבית המשפט המחוזי חרג מסמכויותיו בקובעו שיש לדחות את ההסדר הדיוני בין הצדדים, הגם שאין זו פרקטיקה מקובלת. לפיכך, קבעתי את התיק לשמיעה.

אין בדעתי להתווכח עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כאשר קבעתי שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, לא סברתי שאני מטיל עליו צל של קנוניה, כפי שכל פעם שאני דוחה תביעה או מקבלה, אין זה אומר שהתובע או הנתבע הם רמאים או שקרנים. בית המשפט ראה זאת אחרת, ואף אני אאמץ קביעה זו, ולכן מן הראוי היה לשמוע את העדויות של התובע ועדיו, על מנת שיחקרו בחקירה נגדית, תועמד בפני
הם הגירסה הסותרת, ותינתן להם האפשרות להסביר את הסתירה.

בישיבת יום 14.9.05 הודיע ב"כ התובע כי אינו יודע מה כתובתו של העד משה חדד, וכי התובע עצמו אינו נמצא בארץ כבר משנת 2000 ולא יבוא להעיד, ותצהירו של התובע לא מוגש. העד היחיד הוא איפוא אביו של התובע (עמ' 2 מיום 14.9.05). בעדותו חזר אביו של התובע, מר דוד אטיאס, על גירסתו כי בשעה 9.30 בערך באותו יום כבר ידע התובע שהרכב נגנב ולא נמצא (עמ' 3 למטה ועמ' 4). התובע ואביו חיפשו את הרכב חצי שעה- שעה ואז אמר האב לתובע לגשת למשטרה. לדבריו, למרות שהיה לאב רכב אחר, הוא לא הסיע את בנו למשטרה אלא התובע המתין לחבר שנסע איתו למשטרה בסביבות 12-13 (עמ' 5). האב נשאל אם יש לו הסבר לכך שההודעה במשטרה נמסרה רק ב- 14.45 כאשר משך הנסיעה למשטרה הוא עשר דקות, והשיב שאין לו הסבר (עמ' 5). העד עומת עם הגירסאות השונות (בעמ' 9) ולא נתן שום הסבר לגירסאות הסותרות. אני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת, כי העדות בדבר זמן נוסף שהוקדש לחיפוש הרכב אינה אמינה. מדובר בעדות כבושה שלא הופיעה בגירסאות הקודמות שניתנו מטעם התובע, והוספה בשלב זה כדי להסביר את הפרש הזמנים בין הגילוי בשעה 9.30 לבין הפניה למשטרה בשעה 12.30 לפי גירסה אחרת. זה גם לא סביר שאדם המגלה בשעה 9.30 שרכבו נגנב, ומקדיש עוד שעה וחצי לחיפושים, לא יפנה למשטרה בשעה 11.00 אלא ימתין דווקא לחבר שיסיע אותו, כאשר יש לו אפשרות נסיעה אחרת. עדות זו, בדבר חיפוש נוסף שנעשה, אינה אמינה בעיני ואני דוחה אותה.

לאחר עדותו של אביו של התובע, הודיע ב"כ התובע "אלו עדיי". זו היתה הודעה תמוהה מאד, שכן הדיון הוחזר על מנת לתת לתובע הזדמנות להסביר את הסתירות על מנת שלא יוטל עליו צל כבד של קנוניה, והנה, לא רק שהוא אינו מסביר, אלא שתצהירו, שהיה חלק מהעדויות על פי ההסכמה הדיונית לצורך פסק הדין הראשון, כלל לא הוגש. בנסיבות אלה, לא יכול התובע כלל להרים את נטל ההוכחה שלא השתתף בגניבת רכבו, שכן אינו מעיד על כך כלל. אביו של התובע גם הוא לא העיד על כך.

בישיבת יום 14.9.05 התעורר דיון בשאלה האם ההסכם הדיוני, שלפיו הוגשו הקלטות וחקירות, עומד בתוקפו ורק צריך לשמוע את עדי התובע, או שבית המשפט המחוזי ביטל את כל ההסכם הדיוני. קבעתי בהחלטה מאותו יום כי הרציונל של החלטת בית המשפט המחוזי היה מתן אפשרות לחקירת העדים, ביחוד מטעם התובע, וההסכם הדיוני בין הצדדים עומד בתוקפו, לענין הגשת התמלילים ודו"ח החוקר למעט הזכות של הצדדים להעמיד לחקירה בעל פה את העדים מטעמם - התובע את עדיו והנתבעת את עדיה. נתתי לתובע הזדמנות נוספת להביא עדים בישיבת הוכחות נוספת שנקבעה.

לישיבה הנוספת הוזמן העד משה חדד ימים ספורים לפני הישיבה. זאת, למרות שהיו לתובע למעלה מחודש ימים לזמנו. בהחלטתי מיום 1.11.05 קבעתי מועד נוסף להוכחות. במועד הנוסף הודיע ב"כ התובע שמשה חדד הודיע לו שהוא לא רוצה להעיד. הוא הודיע שדיבר גם עם התובע והודיע לו שעליו לבוא להעיד ואת משמעות אי בואו להעיד. לדברי ב"כ התובע (עמ' 19), הוא הבהיר לתובע ברור ככל שאפשר שאם הוא לא יבוא להעיד, ב"כ התובע כעו"ד לא יוכל להתמודד עם התביעה ודין התביעה להידחות. הוא ביקש לנסות שוב להביא את התובע, בכפוף לתשלום הוצאות. קבלתי את בקשתו של ב"כ התובע לקביעת מועד נוסף לאחר שישולמו הוצאות שתי הישיבות הקודמות והמיותרות. ההוצאות לא שולמו ולכן הוכרז על סיום ההוכחות.

למרות דברו המפורשים של ב"כ התובע, שבהעדר עדותו של התובע דין התביעה להידחות, הגיש סיכומים לפיהם דין התביעה להתקבל. ב"כ התובע טען כי הוכחו היסודות החיוביים של התביעה, דהיינו שהרכב נעלם ממקומו ושלא היתה לתובע נגיעה לגניבה. לטענתו, היה על הנתבעת להביא ראיות של ממש לשותפות התובע בגניבה, והיא לא עשתה כן. אני דוחה טענה זו. אכן, הוכח שהרכב נעלם ממקומו. לא הוכח שהתובע לא היה שותף לגניבה. ב"כ התובע הודיע במפורש שתצהירו של התובע אינו מוגש, ולכן אין שום עדות של התובע. אביו של התובע לא העיד דבר בענין זה. לעומת זאת, אם נניח שבמסגרת ההסדר הדיוני הוגשו כדין גם התצהירים, לרבות אלה שב"כ התובע אמר במפורש שאינו מגיש, הרי הוגשו ראיות מטעם הנתבעת לענין החשד בדבר שותפות לגניבה.

לטענת ב"כ התובע, הנטל על הנתבעת להוכיח שותפות לגניבה. אני דוחה טענה זו. הדין הוא כי נטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח שלא היה שותף לגניבה, כאשר נטענת כלפיו טענה כזו2[2]. מלבד העובדה שזו ההלכה, יש לכך גם הגיון. חברת הביטוח לא היתה נוכחת בעת האירוע. קשה לה מאד להביא ראיות פוזיטיביות בדבר שותפות לגניבה שאינה נעשית בריש גלי. לעומת זאת, הדברים נמצאים בידיעתו המיוחדת של התובע. על כן מוצדק להטיל עליו את נטל ההוכחה.

דבר לא השתנה לטובת התובע מאז פסק דיני הקודם. להיפך, הגירסה העובדתית של התובע התערערה. העד היחיד שהופיע מטעמו העלה גירסה חדשה שאיני מאמין לה בדבר חיפושים שנעשו. העד היחיד שהופיע לא נתן שום הסבר לסתירות בזמנים. להסיר ספק, למרות נסיונותיו של ב"כ התובע לטעון שאין סתירה בשעות, שכן גירסה לפיה הרכב נגנב בין 8.30 ל- 14.30 אינה סותרת את הגירסה שגניבת הרכב התגלתה ב- 9.30 או את הגירסה שגניבת הרכב התגלתה ב- 12.30, כאשר גירסת התובע במשטרה היתה שהרכב התגלה בסמוך ל- 14.30, זו סתירה בשעות שלא הוסברה. ולמרות הטענה העובדתית שמעלה ב"כ התובע בסיכומיו כי השלט השני נמסר, זו טענה עובדתית שלא הובאה שום ראיה עליה מעולם, למרות שהיא מופיעה כחלק מפסק הדין הקודם מאז 2002.

יתר על כן, מאי התייצבותו של התובע לחקירה יש להסיק גם שאילו היה מתייצב לחקירה היתה עדותו סותרת את גירסתו3[3]. אני מבין שהתובע חושש לעזוב את ארה"ב, מכיוון שאפשר שלא יוכל לחזור. זו היתה הסיבה לויתורו על חקירת העדים בגלגול הראשון של ההליך. ואולם, כאשר שמו הטוב עומד על הפרק, וכאשר בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שניהם החליטו את החלטותיהם מתוך דאגה לשמו הטוב, היה על התובע להשתתף בדאגה זו ואם אינו יכול להגיע לארץ, לבקש ולממן שיחת וידיאו שבה יחקר ויענה ויגן על שמו הטוב. התובע בחר שלא לעשות כן, וזו זכותו, אבל המסקנות הן כפי שהודיע ב"כ התובע שאמר לו, ולא כפי שטען לבסוף בסיכומיו.

על פי כל האמור לעיל, מאחר שהתובע לא הוכיח, או למצער לא הרים את נטל ההוכחה כי רכבו נגנב ללא שותפותו, דין התביעה להידחות, ואני דוחה אותה.

בפסק הדין הקודם קבעתי הוצאות של 3,000 ₪ בהתחשב באי קיום הוכחות. נקבעו 4 ישיבות הוכחות. לפי התעריף המומלץ, עבור ישיבות הוכחות מגיע שכר נוסף. השכר הראוי לישיבת הוכחות לדעתי הוא 4,500 ₪. יש לראות גם את הגשת הסיכומים כישיבה, לאור העבודה שיש להשקיע בסיכומים. אני ער לכך שסכום התביעה הוא כ- 35,000 ₪, אבל חיוב ההוצאות עקב ישיבת הוכחות אינו מושפע מגודל התביעה, ועל הצדדים לערוך בהתאם חשבונותיהם. הצד הזוןכה זכאי להשבת הוצאותיו הריאליות ככל האפשר. לפיכך, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט בסך 25,500 ₪ בתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום כ"א באדר, תשס"ו (21 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל
, שופט
1[1] כנראה הכוונה "על מהימנותו".
2[2]ראה: ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה פ"ד מז (1) 837, ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל פ"ד מז (5) 661, ורע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה לביטוח פ"ד נג (1) 450. אני יכול רק להביע את תמיהתי על כך שב"כ התובע מסתמך על

פסק דין
קודם לכל אלה ולא מתיחס להלכה המאוחרת יותר.
3[3] ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה (4) 651.








א בית משפט מחוזי 16328/99 רפי אטיאס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/03/2006)