פסקי דין על פנחס פרץ | פסקי דין על דניאל מימון

47389-11/16 א     06/01/2020




א 47389-11/16 פנחס פרץ נ' דניאל מימון








בית משפט השלום בעפולה



ת"א 47389-11-16 פרץ נ' מימון ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
מאג'דה ג'ובראן מורקוס


תובעים

פנחס פרץ

ע"י עו"ד דורינה הירש



נגד


נתבעים

1.דניאל מימון

2.
דורית וקראט

ע"י עו"ד דוד דואייב








פסק דין





לפניי תביעה להורות לנתבעים לסלק את ידם מהחצר המשותפת בבניין בו מתגוררים הצדדים, ולהרוס את הגדר שבנו סביבה ואת המבנים הנוספים שהקימו בשטחה.

הרקע העובדתי ועיקר טענות הצדדים:


1.
התובע והנתבעים מתגוררים בבית משותף בעל שתי קומות ושמונה דירות ברחוב הרצוג בעפולה (להלן: "הבניין"). לבניין רכוש משותף הכולל גג, חדרי מדרגות וחצר משותפת בשטח כולל של 893 מ"ר.

2.
התובע שוכר
מחברת עמידר, החברה הלאומי לשיכון בישראל בע"מ דירה
בבניין, בעבור דמי שכירות חודשיים. לטענתו, הינו דייר מוגן בדירה. הבעלים של הדירה בה מתגורר התובע הינה מדינת ישראל. מאישור שצירף התובע לתצהירו עולה כי הוא שוכר את דירתו משנת 2016.

3.
הנתבעים הינם בני זוג, בעליה של דירה בקומת הקרקע בבניין והם מתגוררים בה משנת 1995.

4.
לטענת התובע, הנתבעים השתלטו על החצר המשותפת וגדרו אותה באופן אשר מונע משאר הדיירים להיכנס אליה. בנוסף, הם בנו בה, מבלי שניתן להם היתר בניה כדין, חניה פרטית שרק להם יש גישה אליה וכן חדר נוסף,
פרגולה, מרפסת ושני מחסנים. עוד טוען התובע כי הנתבעים הציבו מצלמות אבטחה מסביב לחצר המשותפת והם נוקטים באלימות כלפי כל מי שמנסה לגשת אליה, ולמרות שבלוני הגז שלו נמצאים בשטח החצר המשותפת, הנתבעים דורשים לתאם עמם גישה אל הבלונים לצורך החלפתם.

5.
בכתב התביעה
עתר התובע לקבל סעד של סילוק יד מהחצר המשותפת, סעד להריסת הגדר שנבנתה סביב החצר המשותפת וכן את המבנים שבנו הנתבעים בחצר המשותפת. כמו כן נתבקש סעד להתיר לדיירי הבניין לעשות שימוש בחצר המשותפת.

6.
הנתבע 1 אישר בתצהירו (וכמוהו גם הנתבעת 2, שהגישה תצהיר זהה) כי גידר את החצר המשותפת על מנת לשמור עליה ועל הניקיון בה.
לצד זאת הוא הדגיש כי הגידור אינו מונע מדיירי הבניין האחרים להיכנס לחצר המשותפת ולהשתמש בה. כמו כן, הוא ציין כי תוספת הבניה נעשתה בהתאם להיתר בניה שניתן לנתבעים בידי העירייה וכי לא נדרש היתר בניה לצורך הקמת הפרגולה.

7.
הנתבע 1 הכחיש כי טען שהחצר המשותפת הינה בבעלותו הפרטית. כן הכחיש כי נהג באלימות או מנע כניסה לשטח החצר והדגיש כי התובע הוא שמאיים באלימות כלפי הנתבעים.

8.
בנוסף, צירף הנתבע 1 לתצהירו מסמך שערך מחלק הגז שמטפל בבלוני הגז בבניין ולפיו אין כל מניעה לגשת לאזור בלוני הגז בבניין לצורך תחזוקה והחלפה של הבלונים,
והוא שב ומדגיש כי הוא לא מונע מהתובע גישה אליהם.

9.
הנתבעים מפנים לכך שביום 15.8.2017 חתמו כל בעלי הדירות בבניין (מלבד מדינת ישראל) על תקנון מוסכם לפיו הוחלט על "הצמדה של הגג לדירות בקומה השנייה, ואת החצר לדירות בקומת הקרקע (ראשונה) כולל רישום בטאבו" (להלן: "התקנון המוסכם").

10.
הנתבעים מדגישים כי על התקנון המוסכם חתמו כל הדיירים למעט התובע וכי חתימתו לא נדרשה מאחר והוא אינו בעלים של דירה בבניין, אלא רק שוכר אותה.

11.
בנוסף הגישו הנתבעים "כתב הסכמה לתיקון צו הבית המשותף" שנחתם ביום 24.12.2017 בידי חברת עמידר וכן "כתב הסכמה לתיקון תקנון מוסכם" מיום 2.5.2018 עליו חתומה רשות מקרקעי ישראל בהיותה הבעלים הרשום של חלק מהדירות בבניין. לטענתם, בכך ניתנה הן הסכמת עמידר ומדינת ישראל להרחבת שטח דירתם של הנתבעים לשטח הבנוי בפועל ולהצמדות שביקשו בעלי הדירות בבניין להסדיר באמצעות התקנון המוסכם.

12.
בסיכומיו מדגיש התובע כי על מנת לבנות ברכוש המשותף דרושים לנתבעים היתר בניה והסכמה של כל בעלי הדירות בבניין. לטענתו, הנתבעים הציגו היתר בניה לתוספת החדר שהם בנו אולם לא הוצגה הסכמה של כל בעלי הדירות לכך. יחד עם זאת, הודיע התובע כי הוא מוותר על טענותיו בנוגע לתוספת הבניה של חדר המגורים שבנו הנתבעים.

13.
התובע מדגיש כי דף החתימות שצירפו הנתבעים ושלטענתם משקף את הסכמת כלל בעלי הדירות בבניין אינו תואם את שמות הבעלים כפי שהם רשומים בנסח הטאבו. הוא מוסיף כי בחקירתו הנגדית הודה הנתבע 1 כי הם החתימו גם שוכרים ולא בהכרח את הבעלים ולפיכך, בפועל, אין בידי הנתבעים הסכמה של כל בעלי הדירות בבניין לתיקון התקנון ואישור ההצמדה והבנייה הבלתי חוקית שהם בנו. הוא מוסיף כי גם מהודעת הרשות המקומית אשר הוגשה באמצעות תעודת עובד ציבור, עולה כי לאף אחד מהמבנים שנבנו בידי הנתבעים לא ניתן היתר בניה כדין. בהתאמה, טוען התובע כי עומדת לו זכות שימוש ברכוש המשותף ואילו הנתבעים מונעים ממנו את זכותו באמצעות גידור ובניה בלתי חוקית בו.

14.
התובע טוען כי מאחר וכל החצר הינה בגדר רכוש משותף, לא נדרשת חוות דעת של מודד לתמיכה בתביעה.

15.
התובע שב ומבקש ליתן צו הריסה לכל שבנו הנתבעים נוכח הצהרתו של הנתבע 1 בחקירה הנגדית כי אין בכוונתו לאפשר לתובע לעשות במבנים אלה כל שימוש.

16.
הנתבעים מדגישים בסיכומיהם כי הגישו ביום 26.10.2017 תקנון מוסכם חתום בידי כל הדיירים בבניין בהתאם לרשימת בעלי הדירות בנסח הטאבו, בו הוסכם על שינוי התקנון בדרך של הצמדת הקרקע לבעלי דירות בקומה הראשונה והגגות לבעלי הדירות בקומה השניה.
17.
בנוסף, טוענים הנתבעים כי ביום 17.7.2019 צירפו תעודת עובד ציבור שערך מנהל תחום בודקי תכניות ופיקוח על בניה בעיריית עפולה, אשר הצהיר כי אין רישום לגבי תיק פיקוח שנפתח ביחס למקרקעין נשוא ההליך בשנים האחרונות ולא דווח על חשד לביצוע עבודה אסורה בהם.

דיון והכרעה

18.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה. להלן אפרט את הנימוקים לכך.

19.
הוראות החוק הרלוונטיות לדיון הן אלה שבפרק ו' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), שעניינו בבתים משותפים.

20.
על פי סעיף 52 לחוק המקרקעין, שהינו סעיף ההגדרות בפרק האמור:

" 'בעל דירה' - לגבי דירה שהוחכרה לדורות - החוכר לדורות או חוכר המשנה לדורות, לפי הענין, זולת אם נקבע בחוזה החכירה שלענין פרק זה לא יראו אותם כבעלי דירה"

21.
סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין, שעניינו בחלקי הרכוש המשותף הצמודים לדירות, קובע כי:

"בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון, כמשמעותו בסימן ג' לפרק זה (להלן - התקנון), שחלק מסויים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית, ובלבד שלא יקבעו זאת ביחס לחדרי מדרגות, מעליות, מקלטים ומיתקנים המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות; הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, לא יחולו עליו הוראות פרק זה בנוגע לרכוש המשותף, ודינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד"

22.
בסעיף 62(א) לחוק המקרקעין נקבע בנוגע לתקנון המוסכם, כי:

"בעלי הדירות רשאים לערוך תקנון ולשנות את הוראותיו ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם, אולם אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה אלא בהסכמתם, ואין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות"
[ההדגשות הוספו – מ.ג'.מ]

23.
ואילו בסעיף 71(א) לחוק המקרקעין נקבע בנוגע להחלטות בעלי הדירות כי:

"החלטה של בעלי הדירות שנתקבלה בהתאם לתקנון ונרשמה בספר ההחלטות תחייב כל בעל דירה, בין שהיה בעל דירה בשעת קבלת ההחלטה ובין שהיה לבעל דירה אחרי קבלתה; ספר ההחלטות יהיה פתוח לעיון בכל עת סבירה לכל בעל דירה"

24.
לפיכך, על מנת שניתן יהיה להחליט בבית משותף על הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, נדרשת הסכמה של כל בעלי הדירות.

25.
התובע טען בכתב התביעה כי הינו דייר מוגן. יחד עם זאת, הוא
לא צירף את חוזה השכירות עליו הוא חתם עם חברת עמידר, למרות שלדבריו החוזה מצוי בידיו ולא הייתה כל מניעה לצרפו [עמ' 10 לפרוטוקול מיום 18.7.2019]. התובע זנח את הטענה ובסיכומיו וציין מספר פעמים כי הינו אך שוכר של הדירה. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי התובע הינו דייר מוגן בדירה. מהאישור שצירף התובע מטעם עמידר עולה כי התובע שוכר את הדירה בעבור דמי שכירות חודשיים.

26.
כפועל יוצא, ברור כי התובע אינו בעל דירה כהגדרת המונח בחוק המקרקעין, אלא מחזיק בלבד. על לכן לא נדרשת הסכמתו במסגרת קבלת החלטה של בעלי הדירות על שינוי התקנון בדרך של הצמדה של חלק מהרכוש המשותף לאיזו מהדירות בבניין.

27.
בנוסף, הנתבעים הגישו תקנון מוסכם אשר נחתם ביום 15.8.2017 בידי כל בעלי הדירות בבניין, למעט מדינת
ישראל לפיו הוחלט על "הצמדה של הגג לדירות בקומה השנייה, ואת החצר לדירות בקומת הקרקע (ראשונה) כולל רישום בטאבו".

28.
כמו כן, צירפו הנתבעים לתצהיריהם "כתב הסכמה לתיקון צו הבית המשותף" שהגישו הנתבעים
אשר נחתם בידי עמידר ביום 24.12.2017 וכן "כתב הסכמה לתיקון תקנון מוסכם" אשר נחתם בידי רשות מקרקעי ישראל, ביום 2.5.2018.

29.
מהתשריט לתיקון צו בית משותף שהוגש לתיק עולה כי התשריט מצמיד לקומות הראשונות חלק בקרקע ולקומות השניות הצמדות בגג. האמור נכון גם ביחס לתת חלקה 5 אשר בבעלות המדינה- לה הוצמד חלק מהגג. בדירה זו מתגורר התובע.

30.
לאור כל האמור,
יש לדחות את טענתו של התובע לפיה ההחלטה על הצמדה של חלקים מהרכוש המשותף לדירתם של הנתבעים חסרת תוקף משום שלא כל בעלי הדירות חתמו עליה, וזאת מכמה טעמים.

31.
בחקירתו הנגדית שב הנתבע 1 וטען כי ישנה הסכמה בין בעלי הדירות בנוגע לחלוקת השימוש ברכוש המשותף על פיה הצדדים מתנהלים מזה שנים. הסכמה זו של כל בעלי הדירות עולה מהתקנון המוסכם מיום 15.7.17 עליו חתומים כל בעלי הדיות למעט המדינה. כאמור סוכם במסמך כי לדירות בקומה השניה יוצמד הגג ולדירות בקונות התחתונות יוצמד החצר כולל הסכמה לבניה של כל אחד בשטח.
המדינה, שהיא הבעלים של תת חלקה 5 בבית המשותף, הסכימה לאחר מכן
גם היא לאמור במסמכים שנחתמו על ידי המינהל ועל ידי עמידר כאשר הסכימה לבקשה לתיקון בית משותף שהגישו הנתבעים.

32.
עדותו של התובע תומכת גם היא בטענה האמורה ועולה ממנה כי בפועל לא רק הנתבעים עושים שימוש ייחודי בחלק מהחצר המשותפת אלא גם בעלי דירות נוספים בבית המשותף. כך, כאשר נשאל התובע אם ישנם דיירים נוספים בבניין שיש להם חצר הוא השיב בחיוב[עמ' 12 ש' 11-29 לפרוטוקול מיום 18.7.2019] הוא השיב כי:

"ת.
יש עוד דיירת שגרה ממול לנתבע שלה יש חצר בגודל של בערך רבע או 1/3 מגודל החצר שלו שמגודרת בגדרה הפרדה בין החצר שלו לבין השכנה ממולו ואין אפשרות מעבר בין החצר שהוא טוען שהיא שלו לבין החצר שהיא כנראה השתלטה עליה. אין לי גישה לא אליה ולא אליו.

ש.
היא גידרה את השטח שלה?

ת.
השטח מגודר, באורך החצוי בין החצרות וגם בצד השני, מכל הכיוונים...

...

ש.
אם אני אגיד לך שיש עוד דיירים בבניין המשותף שיש להם חצר?

ת.
שיהיה להם לבריאות...

...

ש.
אני חוזרת על שאלתי, אם ידוע לך שיש עדיין פרט לשכנה שצמודה לדניאל האם עדיין יש חצרות מגודרות בבניין המשותף?

ת.
אמרתי, כן יש".

33.
יוצא איפוא כי קיימת הסכמה ביחס לבניה שעשו הנתבעים
של כל הדיירים וכבר מסיבה זו יש לדחות הסעד של הריסה וכן את יתר רכיבי התביעה.

34.
הייתי מגיעה לאותה מסקנה כי יש לדחות את התביעה גם לו הייתי קובעת כי אין הסכמה של כל הדיירים וכי נעדרת חתימתה של המדינה. זאת מהטעם כי עסקינן בתביעה לסילוק יד ולסעד של הריסה, והתובע אינו זכאי לסעד זה מהטעם של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.
35.
אפנה
לפסקי הדין בעניין 6339/97
רוקר נגד סלומון פד"י נה(1) 199 (1999) וכן ע"א 8661/10 נעמה נגד טורקיה (19.2.2012).

36.
בפסק הדין בעניין נעמה הנ"ל נדונה השאלה האם במקרה של הסגת גבול קיימת לבעל זכות בקניין זכות מוחלטת לקבל לידיו את החזקה במקרקעין , וזאת ללא כל מנגנון מאזן המביא בחשבון גם האינטרס של הפולש ושיקולים
של צדק והגינות. בית המשפט הפנה לפסק הדין המנחה בעניין רוקר הנ"ל
וקבע כי בעלים של נכס ובכלל זה נכס במקרקעין אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין לו זכות בלתי מסוייגת ל"שרירות בעלים".
נקבע כי קיימים מקרים בהם יוגבלו הסעדים להם
זכאי בעל הזכות מכח עקרון תום הלב (ראו סעיף 11 לפסק הדין) .

37.
בפסק הדין
בעניין נעמה הודגש, תוך הפניה לפסק הדין בעניין רוקר,
כי הצורך להחיל עקרון תום הלב על מקרה נתון נבחן באמת מידה אובייקטיבית.
אין צורך כי בעל הזכות יפעל בזדון ודי בכך כי פעולתו אינה עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית. בעל דין המבקש לעמוד על זכויותיו מחויב מכח עקרון תום הלב לעשות כן באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות המוצדקות של הצד שכנגד ובהסתמכותו הסבירה. (ראו סעיף 12 לפסק הדין.)

ב

פסק דין
רוקר נקבע כי בבוא בית המשפט לבחון באם השימוש בזכות הקניין עומד בחובת תום הלב, עליו לבחון שיקולים הנוגעים לאופיו ומעמדו של האינטרס הנפגע, עוצמת הזכות הקניינית שנפגעה, עוצמת הפגיעה ומשך והיקף הפגיעה, עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לעומת הפוגע בזכות וכן התנהגות הצדדים.
כבוד השופט ברק איזכר גם שיקולים נוספים הנוגעים למצבו הנפשי של הפוגע ומהות היחסים בין הצדדים.

38.
בענייננו, לדירה שבבעלות המדינה ובה מתגורר התובע הוצמד הגג בתקנון המתוקן שמבקשים להחיל. כמו כן, ישנם דיירים אחרים שנהגו כמו הנתבעים בחצר ליד דירתם והתובע הגיש את תביעתו רק כנגד הנתבעים.

39.
התובע נשאל גם לגבי אפשרות הגישה שלו אל אותן חצרות מגודרות נוספות ומדוע לא תבע את בעלי הדירות שגדרו אותם וענה כי אין לו עניין בחצרות של השכנים האחרים[עמ' 13 לפרוטוקול מיום 18.7.2019 ש' 17-24]:

"ש.
האם לשאר החצרות שהגדרנו אותם עכשיו שכולן שייכות לחצר המשותף אתה כן יכול להיכנס?

ת.
לא

ש.
מדוע לא תבעת גם את שאר הדיירים שגידרו את החצר ליד החצר של מר מימון?

ת.
זה רק מוכיח שהתביעה שלי נגד דני היא לא סתמית, אם הייתי רוצה לתבוע סתם הייתי תובע גם את דני דסטה, על פניו זה היה נראה כאילו תובע רק לשם התביעה ורק לשם צרות עין. אין לי עניין בחצר של דני דסטה אני לא יכול לעשות שם על האש. החצר שרלוונטית לי היא החצר מתחתיי ולא אחת במרחק 40 מטר מאיפה שאני גר".

40.
חוסר תום ליבו של התובע עולה גם נוכח התמדתו בתביעה חרף הצמדה של חלק מהגג אל הדירה בה הוא מתגורר בהתאם לתקנון המוסכם, כאמור לעיל.

41.
בנוסף, מעדות התובע עולה חוסר מהימנותו. כך
כאשר נשאל התובע בחקירה הנגדית בנוגע לטענתו בכתב התביעה ובתצהיר לאלימות קשה בה הנתבעים נקטו כלפיו, הוא השיב כי [עמ' 14 ש' 17-18]:

"ת.
...זה נכון שאף אחד לא מצליח להיכנס. לגבי האלימות הקשה אני חושב שזה פחות רלוונטי, אני לא זוכר שאני אמרתי את זה. כנראה שלא שמתי לב"

42.
כמו כן עוד נשאל התובע אם בהתאם לנטען על ידו בכתב התביעה, הוא מנהל את התביעה דנן בשמם של דיירים נוספים. לדבריו [עמ' 13 ש' 30-36]:

"ש.
אני מפנה אותך לסעיף 6 לכתב התביעה, אם
כך אני מבין ממך שאתה מדבר לא רק בשמך אלא בשם דיירי הבניין ככה אתה טוען?

ת.
כן, אף אחד מהדיירים בבניין אין לו גישה להיכנס לשם.

ש.
הם פנו אליך?

ת.
אף אחד לא פנה אלי, אני מדבר באופן כללי..."
[ההדגשה הוספה – מ.ג'.מ]

43.
באשר לטענתו של התובע למניעת הגישה אל בלון הגז שמשרת את דירתו, הנתבע 1 נשאל לגבי נעילת שער הכניסה אל החצר ואפשרות הגישה אל הבלונים והשיב כי השער אינו נעול ואין כל מניעה לגשת אליהם על מנת לטפל בהם או להחליפם [עמ' 19 ש' 29-33, עמ' 20 ש' 1-5]:

"ש.
איפה שבלוני הגז נמצאים זה שטח משותף כן או לא?

ת.
ברור, כן, משותף.

ש.
כדי שיתקינו לו גז, תיקון, חלילה יש דליפה, צריכים לבקש ממך אישור כניסה?

ת.
לא צריך לבקש שום אישור כניסה. לשאלת ביהמ"ש אני משיב שיש דלת פותחים אותה, ונכנסים.

ש.
האם הדלת נעולה?

ת.
הדלת לא נעולה. לשאלת ביהמ"ש אם הדלת לא נעולה למה גידרת אני משיב שאנו גרים בפינת רחוב הגדר תמיד הייתה קיימת שם, תמיד חידשתי אותה.

ש.
הגדר לא נעולה עם מנעול?

ת.
לא נעול עם מנעול והשער לא נעול עם מנעול".

44.
הנתבע 1 חזר על כך בעדותו [עמ' 20 ש' 35, עמ' 21 ש' 1]:

"ש.
הוא עצמו לא יכול להיכנס, אם חלילה יקרה אסון?

ת.
גם אם אני לא בבית הוא יכול להיכנס ולסגור. זה לא נעול..."

וכן חזר והעיד שהשער לא נעול גם בעמ' 23 ש' 25-36. עמ' 24 ש' 1.

47.
התובע לא הוכיח כי שער הגישה אל בלוני הגז נעול. הוא לא הראה כי יש על השער מנעול וגם לא הביא עדות של מחלק הגז אשר יעיד כי ישנו קושי מבחינתו לגשת אל בלון הגז של התובע כדי לטפל בו או להחליף אותו כתוצאה מנעילת השער בידי הנתבעים או מניעת גישה בידיהם בדרך אחרת.

48.
לפיכך, אני דוחה גם את טענתו של התובע בנוגע למניעת גישתו בידי הנתבעים אל בלון הגז שמשמש את הדירה אותה הוא שוכר.

49.
עוד יש לציין לבסוף כי התובע לא צירף חוות דעת של מודד ולא ברור בכלל מהו שטח הפלישה הנטענת של הנתבעים, מתוך השטח המשותף של כל הבניין. הטענה של התובע כי אין צורך בחוות דעת מאחר וכל החצר היא שטח משותף היא טענה שאין לקבלה. הגבול
בין השטח של הרכוש המשותף לבין השטח השייך לדירת הנתבעים טעון הוכחה באמצעות מודד, בייחוד לאור העובדה כי לנתבעים הוצמדו שטחים בהסכמת המדינה וצריך להוכיח מהו הגבול בין השטחים.
בהקשר זה אפנה גם לחקירה הנגדית של התובע שלא ידע לציין מה השטח המשותף של החצר מושא התביעה (עמוד 11-12 לפרוטוקול מיום 18.7.2019)

50.
מאחר והתובע זנח את טענתו בנוגע להיעדר היתר בניה להרחבת דירתם של הנתבעים, איני נדרשת לה.

סוף דבר

51.
על יסוד כל המפורט לעיל, התביעה נדחית. הגדר אשר גובלת את הרכוש המשותף לא תינעל ותתאפשר גישה ליתר הדיירים.

52.
התובע יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבעים בסך כולל של 3,500 ₪.




ניתן היום,
ט' טבת תש"פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 47389-11/16 פנחס פרץ נ' דניאל מימון (פורסם ב-ֽ 06/01/2020)