פסקי דין על רפאל סויסה | פסקי דין על י.ר.מ שלמה ובניו | פסקי דין על יוסי בן שימול שירותי ניקיון |

7079-03/19 תאמ     14/01/2020




תאמ 7079-03/19 רפאל סויסה נ' י.ר.מ שלמה ובניו בע"מ, יוסי בן שימול שירותי ניקיון בע"מ








בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת

תא"מ 7079-03-19 סויסה ואח' נ' י.ר.מ שלמה
ובניו בע"מ
ואח'





בפני
: כב' השופט אור אדם
, סגן הנשיאה



תובע
רפאל סויסה
ע"י עו"ד מיכאל שטרית


נגד

נתבעת
י.ר.מ שלמה
ובניו בע"מ
ע"י עו"ד אמיר שניידשר

נגד

צד ג'
יוסי בן שימול שירותי ניקיון בע"מ




פסק דין


1.
התובע הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 30,000 ₪, בגין נזק גוף שנגרם לו עקב נפילה כתוצאה מדריכה על חפץ שהיה על רחבת הריקודים באולם אירועים שבאחריות הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לסוגיית החבות והן לסוגיית הנזק.
2.
כיוון שמדובר בתביעה בסדר דין מהיר, יהיה פסק הדין קצר ותמציתי כמצוות תקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984.
3.
באשר לעצם קרות האירוע, העידו שני עדים מטעם התובע, התובע עצמו וחברו אבירם בנישו. שניהם העידו באופן דומה, כי הגיעו לחתונה של חבר באולם אירועים המופעל ע"י הנתבעת, ובמהלך הריקודים, סביב שעה 23:00, דרך התובע על חפץ שהיה מונח על רצפת רחבת הריקודים, כאשר מדובר בחפץ גדול, כ- 10 – 20 ס"מ, שהיה קצת עגול וגרם להחלקת רגלו של התובע (ע' 7 ש' 2 – 8 ; ע' 12 ש' 9 – 14
; ע' 13 ש' 17 – 21 ; ע' 22 ש' 5-7 לפרו').
4.
בתום החקירה הנגדית, לשאלות בית המשפט, הוסיף התובע פרטים שלא הופיעו בתצהיר, כי רחבת הריקודים היתה צפופה, ולמרות זאת עברו מלצרים עם כלים ברחבת הריקודים. עוד הוא הוסיף כי אחרי שהעיר למלצר על החפץ, המלצר סילק את החפץ מהמקום (ע' 10 ש' 17 – 23 לפרו').
5.
מול עדותם של התובע והעד בנישו, הביאה הנתבעת לעדות את מנכ"ל האולם, העד דותן עסור. העד עסור ציין כי ישב בעת האירוע ב"קוקפיט" כאשר יש מנהלים מטעמו באולם האירועים (ע' 18 ש' 12 – 20 לפרו'). למרות זאת, אותם מנהלים שנכחו באירוע לא הובאו למתן עדות.
6.

לטענת עסור, לא נתקבל כל דיווח בזמן אמת על האירוע, למי מהמנהלים מטעם הנתבעת, ולמעשה רק בעת הגשת התביעה, נודע לנתבעת על הטענות כלפיה. בנסיבות אלה, גם לא ניתן היה לעיין במצלמות האבטחה שנמחקות שלושה שבועות לאחר האירוע (ע' 16 ש' 18 לפרו').
7.
במאמר מוסגר – העד עסור יצא מהאולם בעת עדויות התביעה. בעת עדותו של העד עסור, נתברר כי עורכת דין שנכחה באולם, העבירה לו נתונים על עדויות התביעה. מדובר בהתנהלות פסולה, שעה שהעד יצא כדי למנוע ממנו לשמוע את העדים האחרים.

עם זאת, אין לייחס חשיבות גדולה לפגיעה זו, שכן מדובר במנכ"ל הנתבעת, אשר רשאי היה להישאר באולם כבעל דין, ואין מדובר בעד הגנה אחר ובתיאום גרסאות. לפיכך מעבר להערה הנוגעת לכללי התנהלות ראויה של עורך דין, אין חשיבות של ממש להכרעה בתובענה לעניין זה.
8.
הנתבעת טענה, כי אין לסמוך על עדותם של התובע וחברו בנישו, שכן הם עדים מעוניינים, ולא הובאו ראיות אחרות, כגון עדין אובייקטיביים, צילומים מהחתונה וכיו"ב. עוד נטען, כי בתיעוד הרפואי נטען רק על נפילה ולא על חפץ, ובפני
הפיזיותרפיסטית, נטען לנפילה תוך כדי הליכה, מה שמעלה ספק לגבי עצם קרות התאונה.
9.
בעניין ההכרעה העובדתית אם האירוע אכן התרחש – נראה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו. מדובר בשני עדים שמסרו עדות דומה לגבי קרות האירוע. לגבי התיעוד הרפואי, ניתן לקבל את העמדה לפיה הרופאים אינם מתעניינים בפרטי המפגע, אלא בנזק. מנגד לעדות שני העדים, הנתבעת נמנעה מלהביא עדים שהיו באולם, והביאה רק את המנכ"ל שלא נכח באולם ממש, אלא ישב ב"קוקפיט" (בעניין אי הבאת עדים רלוונטיים ר' ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006)).
10.
הנתבעת טענה כי לא נתקבל כל דיווח על האירוע עד להגשת התביעה.

התובע טען כי התקשר למחרת לאולם האירועים, ונאמר לו לפנות לחברת הנקיון (ע' 10 ש' 1 – 11 לפרו). תשובה מעין זו משתלבת היטב עם טענות הנתבעת בכתב ההגנה ובהודעה לצד שלישי, ולכן נראה שיש בה ממש, וכי אכן סביר כי נערכה שיחת טלפון כזו.
11.
אכן, ישנן סוגיות המטילות צל על גרסת התובע, כגון: העובדה שבמקום רקדו אנשים רבים בצפיפות, ואף אחד אחר לא נפגע מהחפץ ; העובדה שהתובע לא דיווח לאיש על אתר ; העובדה שהתובע לא פעל לפנות את החפץ כדי שאחרים לא יפגעו ממנו ; העובדה שגרסת הפניה למלצר שסילק את החפץ הובאה במקרה רק בתום החקירה הנגדית, כאשר מדובר בעובדה חשובה ביותר, כך שסביר יותר שהומצאה במהלך החקירה, ועוד תמיהות העולות מגרסתו.
12.

עם זאת, בסופו של דבר, כאשר בוחנים את עדויות התובע והעד בנישו, נראה כי התובע עמד בנטל על פי מאזן ההסתברויות, וכי האירוע של הנפילה כתוצאה מחפץ על רחבת הריקודים אכן ארע.

לו התובע היה רוצה "להמציא" אירוע של נפילה כתוצאה מחפץ, הוא יכול היה לתאר מהו אותו החפץ. דווקא העובדה שהתובע לא ידע מה גרם לנפילה, מחזקת את האותנטיות של הגרסה. באשר להעדר דיווח מיידי על החפץ ודאגה לפינוי החפץ - בהחלט אפשר ועולה מהנסיבות, שהתובע סבר כי מדובר בעניין של מה בכך, כאשר רק למחרת, כאשר הרגל התנפחה, הבין כי מדובר בפגיעה של ממש.
הנתבעת נסמכה על פסק הדין בעניין בן חמו (ת"א (של' ת"א) 44177/07 בן חמו מאיר נ' ארמונות קזבלן בע"מ (8.8.2011)), שם נדחתה תביעה בעניין דומה. דא עקא, בעניין בן חמו בית המשפט דחה את עדות התובע, ונקבע כי: "התובע לא הניח בסיס עובדתי משכנע לעצם קרות האירוע", לנוכח שורה של סתירות בעדותו. בענייננו, כמתואר לעיל, למרות התהיות האמורות, סביר יותר שהאירוע התרחש מאשר שלא התרחש.
14.
בנסיבות אלה, אני קובע עובדתית, כי התובע דרך במהלך ריקוד באולם הנתבעת על חפץ שגרם לנפילתו.
15.
נראה כי אין מחלוקת באשר לחובת הזהירות של בעל האולם כלפי האורחים באירוע, לסביבה בטוחה לריקודים באולם. השאלה אם הנתבעת הפרה חובה זו.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי במקרה בו לתובע לא היתה יכולת לדעת את נסיבות קרות הנזק, וכשמדובר בנכס שלנתבע היתה שליטה עליו, ונראה שאירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה התרשלות שיחוב עליה.

בעניין מ"צ (ע"א 6332/15 מ"צ נ' מוסלח מטייר עדוי, (23/11/2017)), נקבע כי ראוי לנקוט פרשנות מקלה, ביחס לשני התנאים הראשונים של העדר ידיעת התובע ושליטת הנתבע, באופן המיטיב בדרך כלל עם התובע-הניזוק. אשר לתנאי השלישי, אין מדובר בהכרח בבדיקה סטטיסטית מדויקת - הדרישה היא לבחון את הראיות הכלליות, ובהתאם לתוצאות הבחינה – האם האירוע "שייך לקטגוריה" של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה (עניין מ"צ, שם, פסקאות 6-7 לפסה"ד, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).
17.
בענייננו, נראה כי עצם העובדה שנמצא חפץ על רחבת הריקודים, שלא היה אמור להמצא שם, ושגרם לנפילה, מעבירה את הנטל לנתבעת להוכיח כי עשתה את כל הדרוש לשם שמירה על בטיחות רחבת הריקודים.
18.

הנתבעת ציינה אמנם, כי שכרה שירותיה של חברת נקיון, וכי היא מעסיקה שלושה עובדי נקיון, אשר תפקידם, בין השאר, לדאוג לרחבת ריקודים בטיחותית ללא מפגעים. ואולם, לא הובאו לעדות עובדי הנקיון, או מנהל האירוע שהיה אחראי עליהם, על מנת שיעידו על פעולות קונקרטיות שבוצעו, למשל: האם יש עובד נקיון ספציפי הניצב ליד רחבת הריקודים כדי לוודא שהיא פנויה וללא מפגעים ; בכל כמה זמן נבדקת רחבת הריקודים ; האם אכן המלצרים עברו דרך רחבת הריקודים, כפי שתיאר התובע, באופן שיכול לגרום לנפילה של חפץ וכיו"ב פירוט שהיה בו כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעת להוכיח כי אין התרשלות מצידה.
19.
עם זאת, נראה כי יש לחייב את התובע באשם תורם.

למרות שקיבלתי את עדותו בעניין עצם קרות האירוע, אני דוחה את עדותו של התובע באשר לשתיה ולמצבו עקב כך.

התובע העיד שלא היה שיכור, שכן שתה כוס אחת של יין או וודקה (ע' 6 ש' 1 לפרו'). העד בנישו הסביר, כי הם חברים של החתן ששכרו הסעה במיוחד כדי שיוכלו לשתות לשכרה, וכי הוא אישית שתה לא מעט (ע' 11 ש' 16 ; ע' 12 ש' 4 לפרו').

נראה כי סביר יותר, שהתובע שתה לא מעט עד לשעה 23:00 בה ארע המקרה.

בנסיבות אלה, בהחלט ייתכן שהתובע יכול היה להזהר מפני הנפילה, ושרק עקב היותו בגילופין, הוא נתקל בחפץ שהיה על רצפת רחבת הריקודים, וגרם לנפילתו.

התובע היה בגילופין. התובע הבין כי הוא נמצא שלא במלוא חושיו. התובע ראה כי מדובר במקום צפוף, ולטענתו מלצרים עוברים במקום ויכולים להפיל דבר מה. התובע לא נזהר במהלך הריקוד, ולא התבונן על רחבת הריקודים לוודא כי אין בה חפץ.

בנסיבות אלה, נראה לי נכון להעריך את אשמו התורם של התובע בשיעור של 25%.
20.
אשר לנזק – התובע טען בכתב התביעה להוצאות בשיעור של 5,000 ₪, עזרה לה נזקק בשיעור של 5,000 ₪, וכן 20,000 ₪ בגין כאב וסבל.

התובע היה חייל, ונראה כי ימי המחלה שקיבל לא הביאו לכל הפסד כספי.

התובע לא צירף אף קבלה על הוצאות בפועל.

בנסיבות אלה, הפיצוי אמור להיות בעיקרו בגין כאבים, עוגמת נפש, טרחה, בזבוז זמן, וכיו"ב נזקים שאינם בגדר נזק ממון.

בעניין רביפור (ת"א (שלום ירושלים) 21037/96 רביפור אסתר נ' כהן יצחק (12.07.2004)), נקבע כך: "קביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני לרבות עגמת נפש, קשה לכימות ולהערכה. קשה למדי לקבוע את הפיצוי המדויק, שיהלום את הפגיעה שנגרמה לתובעים. משכך הדבר אין ברירה, אלא לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, בכללותו, על דרך של אומדנא" (שם, פסקה 13 לפסה"ד).

בעניין קופרמן (ת"א (שלום חיפה) 15963/04 קופרמן שרה נ' עו"ד גולדבליט אבי (30.01.2008) נקבע: "שאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעת בעבור עוגמת הנפש שנגרמה לה על ידי הנתבע הינה עניין של הערכה. נזק זה קשה לכימות ויש לפסוק את שיעורו בהתאם לכללי ההגיון ונסיון החיים" (שם, פסקה 47 לפסה"ד).
אין מנוס אפוא מקביעת הנזק על יסוד אומדן. בסופו של דבר, מדובר בשבר ברגל, שחייב טיפול רפואי ו- 53 ימי מחלה. כאשר בית המשפט מביא בחשבון את מכלול השיקולים, על יסוד התיעוד הרפואי והעדויות - ניתן להעריך את הפיצוי הלא ממוני בגינו בסכום כולל של 16,000 ₪, אשר הנתבעת נושאת רק ב- 75% ממנו לנוכח אשמו התורם של התובע שלא נזהר על רחבת הריקודים.
אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 12,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 2,925 ₪, והשבת האגרה ששולמה.
בהתאם להחלטת כב' הרשמת הבכירה מיום 10.11.19, לאחר שהצד השלישי לא הגיש כתב הגנה במועד, אף שהיה מודע לתובענה, כעולה מבקשה שהגיש לתיק – אני מקבל את ההודעה לצד שלישי, ומחייב את הצד השלישי להשיב לנתבעת כל סכום שתשלם לתובע, בצירוף שכ"ט והוצאות בשיעור של 1,000 ₪ והשבת האגרה ששולמה בהודעה לצד שלישי.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתנה היום, י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 7079-03/19 רפאל סויסה נ' י.ר.מ שלמה ובניו בע"מ, יוסי בן שימול שירותי ניקיון בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/01/2020)