פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על לביא קרפלוב | פסקי דין על אברהם נתיב |
28017-10/18 עבל 15/01/2020
עבל 28017-10/18 המוסד לביטוח לאומי נ' לביא קרפלוב, אברהם נתיב
administrator
administrator
1
0
2020-01-22t12:36:00z
2020-01-22t12:36:00z
2
6264
31323
microsoft corporation
261
75
37512
15.00
print
false
false
false
en-us
x-none
he
/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.msotablegrid
{mso-style-name:"רשת טבלה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.15
{mso-style-name:"טבלת רשת1";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.16
{mso-style-name:"רשת טבלה1";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 28017-10-18
עב"ל 31753-10-18
ניתן ביום
15 ינואר 2020
המוסד
לביטוח לאומי
המערער
-
1. לביא קרפלוב
2.
אברהם נתיב
המשיב
בעב"ל 28017-10-18
המשיב
בעב"ל 31753-10-18
סגן הנשיאה אילן איטח,
השופטת לאה גליקסמן,
השופטת
חני אופק גנדלר
נציג ציבור (עובדים), מר ירון
לוינזון
נציג ציבור (מעסיקים), מר
צבי טבצ'ניק
בשם המערער –
עו"ד ענת רישין נקש
בשם המשיב 1
– עו"ד אירית סידוב לוגבינסקי
בשם המשיב 2 – עו"ד גלעד
מרקמן ועו"ד גל קורן
פסק דין
סגן
הנשיאה אילן איטח
1.
לפנינו
שני ערעורים של המערער (להלן - המוסד): האחד,
על פסק דינו של בית הדין האזורי באר-שבע (השופטת רחל גרוס; ב"ל 32765-01-18).
האחר, על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגנית הנשיאה, כתוארה אז, הדס
יהלום;
ב"ל 18278-03-17).
2.
בשני
הערעורים מתעוררות שאלות משותפות הנוגעת לצירוף נכויות לפי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי,
תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק).
הראשונה
, פירוש הביטוי "שולמה או משתלמת
גמלה" בגין הנכות שמבקשים לצרף, וליתר דיוק, מה הדין כאשר בגין הנכות שמבקשים
לצרף לא שולמה בפועל גמלה; השניה, לפי מה יקבע איזו היא הנכות
"המוקדמת" לגביה נדרש התנאי שבשאלה הראשונה – לפי מועד התרחשותה של התאונה
שגרמה לנכות, מועד קביעת הנכות בגין אותה תאונה או מועד אחר.
לבקשת המוסד ונוכח השאלה המשותפת נשמעו שני הערעורים יחדיו,
והחלטנו ליתן
פסק דין
אחד בשניהם.
עב"ל
28017-10-18 בעניין מר קרפלוב
רקע
3.
המשיב
1 (להלן – קרפלוב), יליד 1954, נפגע בשתי תאונות עבודה: הראשונה, ביום
07.09.2009 (להלן – תאונת 2009); והשניה, ביום 09.03.2011 (להלן – תאונת
2011).
4.
ביום
17.04.2013 נקבעה למר קרפלוב נכות צמיתה בשיעור 19% בגין תאונת 2011 ובגינה שולם לו
מענק. לאחר שנקבעה הנכות בגין תאונת 2011, הגיש מר קרפלוב תביעה לקביעת הנכות בגין
תאונת 2009. ביום 07.05.2017 נקבעה לו בגין התאונה האמורה נכות יציבה בשיעור 10%, אולם
בשל השיהוי בהגשת התביעה לא נמצא כי הוא זכאי למענק.
5.
ביום
03.05.2017 הגיש מר קרפלוב תביעה לצירוף דרגות הנכות מעבודה. תביעה זו נדחתה על ידי
פקיד התביעות מן הטעם "שלא ניתן לצרף דרגת נכות שבעבורה לא שולמה או משולמת
גמלה".
6.
על
החלטה זו הוגשה תביעה בבית הדין האזורי באר שבע. מר קרפלוב טען כי על פי האמור בעניין
ספר[1]
יש לפרש את סעיף 121 לחוק בצורה רחבה, ולכן יש לפרש את הביטוי "שולמה או משתלמת
גמלה" המופיע בסעיף 121 לחוק כזכאות לתשלום גמלה, אף אם לא בוצע תשלום בפועל.
בנוסף, כך נטען, סעיף 121 לחוק עושה שימוש במילה "גמלה" בלשון יחיד,
מכאן שאין לדרוש כתנאי לצירוף נכויות כי תשולם גמלה בעבור שתי הנכויות.
לעניין המונח "נכות קודמת", נטען כי יש
לפרש מונח זה כך שיחול על הנכות שנבעה כתוצאה מתאונת 2011, היות והיא הוכרה על ידי
המוסד כנכות המזכה בגמלה עובר להכרה בנכות שנבעה כתוצאה מתאונת 2009.
7.
המוסד
טען כי אין לפרש את המונח "שולמה או משתלמת גמלה" באופן הכולל גם
גמלה שלא שולמה בפועל. מתוך המילים בהם בחר המחוקק להתבטא ניכר כי כוונתו הייתה לנכות
אשר בגינה שולמה או משתלמת גמלה בפועל. החוק מנוסח בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים
וכל פרשנות אחרת נעדרת עיגון בלשון החוק. המטרה שלשמה מאפשר החוק צירוף נכויות הינה
מעבר מתשלום מענק לתשלום גמלה, לכן מבוטח שלא שולם לו מענק לא יהיה זכאי ליהנות מהאפשרות
של צירוף נכויות. בנוסף, כך נטען, אם יאפשר בית הדין לצרף נכות שלא מזכה בגמלה בשל
שיהוי משמעות הדבר היא יצירת הליך עוקף שיהוי שיאפשר למבוטחים לפתוח מחדש זכות לגמלה
שנסגרה בפני
הם זה מכבר בשל השיהוי בהגשת התביעה.
לעניין פרשנות המונח "נכות קודמת" טוען
המוסד כי אין לקבל את הפירוש המוצע על ידי קרפלוב, חלף זאת יש לקבוע כי משמעותו של
המונח "נכות קודמת" היא הנכות מן התאונה הקודמת בזמן. תימוכין לכך מוצא המוסד
בדברי בית הדין בעניין ספר שם נכתב: "שולמה...גמלה בגין התאונה המוקדמת".
פסק דינו של בית הדין האזורי
8.
בית הדין האזורי קבע כי אין לקבל את טענת מר קרפלוב לפיה
את הביטוי "שולמה או משתלמת גמלה" יש לפרש כמתייחס גם לזכות לגמלה
ללא תשלום בפועל. לעניין זה נקבע כך:
"אין בידינו לקבל את טענת התובע שלפיה יש לפרש את המונח 'שולמה
או משולמת גמלה' כנכות העולה על 9% ואשר מזכה בתשלום. חוק הביטוח הלאומי מאבחן בין
זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה. הזכאות לגמלה משמעה שהתובע עונה על תנאי הדין
המזכים בגמלה. לעומת זאת, הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא מותנית
בתנאים נוספים כגון מועד הגשת התביעה לפי סעיף 296 לחוק (כפי שאירע בענייננו), זכאות
לכפל קצבה על פי סעיף 320 (ג) לחוק, תשלום דמי ביטוח לפי סעיף 366 לחוק וכיוצ"ב."
9.
יחד עם זאת, בית הדין האזורי פסק כי יש לקבל את תביעת מר
קרפלוב מן הטעם שיש מקום לפרש באופן רחב את המונח "נכות קודמת". וכך נכתב:
"
מקובלת עלינו פרשנותו המרחיבה של התובע למונח 'נכות קודמת'
שבסעיף 121 לחוק, באופן שכ'נכות קודמת' יכולה להיחשב הנכות שנקבעה ראשונה על ידי הנתבע
ולאו דווקא הנכות שהייתה קודמת בזמן. לעניין זה ייאמר, כי החוק נקט במילים
'נכות
קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה
' ולא 'נכות כתוצאה מפגיעה קודמת בעבודה'. מהאמור עולה, כי
לא קיימת בחוק דרישה מפורשת כי הנכות הקודמת תהיה דווקא הנכות הנובעת מהפגיעה הקודמת."
עוד קבע בית הדין האזורי כי פירוש זה עולה בקנה אחד עם תכלית
סעיף 121 שהיא לאפשר למי שנפגע במספר תאונות שונות לקבל גמלה בשיעור הראוי.
10.
באשר
לטענת המוסד כי קבלת התביעה תיצור מסלול עוקף לדיני השיהוי קבע בית הדין האזורי כי
מתוך העיון בהיסטוריה החקיקתית עולה כי תכלית דיני השיהוי היא לקבוע כללי זכאות פשוטים,
על מנת להשיג מיצוי מלא של הזכויות במועד ולהימנע מתשלומים רטרואקטיביים. קבלת תביעת
מר קרפלוב לצירוף נכויות אינה פוגעת בתכלית זו היות ותביעה לצירוף נכויות היא תביעה
הצופה פני עתיד שאינה מזכה בזכות רטרואקטיבית.
עב"ל
31753-10-18 בעניין מר נתיב
רקע
11.
המשיב
2 (להלן – נתיב), יליד 1949, עבד כקבלן שיפוצים ובמהלך עבודתו נפגע בשלוש תאונות
עבודה: האחת, מיום 06.05.2004 (להלן – תאונת 2004) בגינה נקבעה לו נכות
צמיתה בשיעור 19% ובהתאם שולם מענק; השניה, מיום 31.10.2005 (להלן – תאונת
2005) בגינה נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 14.5%. בגין תאונה זו לא שולם מענק עקב
שיהוי; השלישית, מיום 21.06.2009 (להלן – תאונת 2009) בגינה נקבעה לו
נכות יציבה בשיעור 19% ובהתאם שולם מענק.
12.
מר
נתיב הגיש למוסד תביעה לצירוף הנכויות מהעבודה. בהחלטה מיום 25.12.2016 נקבע כי יש
מקום לצירוף נכויות בגין תאונת 2004 ותאונת 2009 בלבד. על החלטה זו הוגשה תביעה בבית
הדין האזורי באר שבע.
13.
המוסד
טען כי היות ועקב שיהוי לא שולם למר נתיב מענק על תאונת 2005, הרי שלא ניתן לצרף תאונה
זו במסגרת צירוף הנכויות. מטרת צירוף הנכויות היא לקבוע נכות עבור מבוטחים ששולם להם
מענק עבור כל אחת מן הנכויות בנפרד. אם לא כך, פירוש הדבר הוא שמבוטח אשר ברגיל לא
זכאי לתשלום מענק עבור נכות מסוימת ימצא זכאי לתשלום גמלה.
פסק דינו של בית הדין האזורי
14.
בית
הדין האזורי קיבל את התביעה, וזאת בהסתמך על
פסק דין
קודם שנתן בעניין סטטיה[2]
(תוך הפניה לעניין ספר) ובו נפסק כי "שעה שהיו למבוטח שתי תאונות, ובגינן
נקבעו אחוזי נכות ונקבעה זכאות לגמלה או למענק, הרי שבהתקיים יתר תנאי סעיף 121, יש
לדון בצירוף נכויות. לעניין זה אין משמעות לכך שהגמלה או המענק בגין אחת מהפגיעות,
לא שולמו בפועל, עקב שיהוי" (הדגשה הוספה – א.א.).
15.
כמו
כן דחה בית הדין האזורי את טענות המוסד וקבע כי אין שום טעם להבחין בין מבוטח שלא קיבל
מענק עבור התאונה השנייה בשל שיהוי לבין מבוטח שלא קיבל מענק עבור התאונה הראשונה בשל
שיהוי.
הטענות
בערעור
16.
לטענת
המוסד
, המשיבים אינם עומדים בתנאים הקבועים בחוק ובפסיקה, ולכן
אין מקום לאפשר צירוף נכויות במקרים אלו.
לטענת המוסד, לשון סעיף 121 לחוק ברורה ולא משתמעת לשתי פנים,
משכך אין מקום לפרש את הסעיף, אלא על פי לשונו. כמו כן, לאור הנפסק בפסקי דין קודמים
של בית הדין הארצי לא ניתן לצרף נכויות במקרים כגון אלו. בעניין רז[3]
ובעניין סוליימנוב[4]
נפסק כי על מנת לצרף נכויות נדרש שתשולם גמלה בפועל
בגין הנכויות. לדברי המוסד, אף לפי האמור בפסק הדין בעניין ספר אין מקום לאפשר
צירוף נכויות בעניינם של המשיבים. בעניין ספר קבע בית הדין כי ישנה דרישת תשלום
בפועל, אולם דרישה זו מתייחסת לכל היותר לנכות המוקדמת. באשר לטענה שלא ניתן לצרף נכויות
במקרה בו לא שולמה גמלה בגין הנכות המאוחרת עקב שיהוי הבהיר בית הדין שנושא זה לא נדון
בפני
ו ולא בא לפניו להכרעה. משכך טוען המוסד, שרירה וקיימת הלכת סוליימנוב השוללת
צירוף נכויות במצב כזה. בניגוד לעניין ספר, בעניינם של המשיבים אין חולק כי
לא שולמה להם גמלה בגין התאונה הראשונה (המוקדמת) ומשכך אין כל בסיס לצירוף נכויות
במקרה זה.
עוד מציין המוסד כי ביסודם של דיני השיהוי ניצבת תכלית סוציאלית
המבקשת לתמרץ מבוטחים להגיש תביעות במועד הקרוב ככל הניתן לתאונה. מתן האפשרות
"להקים לתחייה" תביעה שנדחתה מחמת שיהוי על ידי צירופה לתביעה חדשה יוצרת
למעשה מסלול עוקף שיהוי החותר תחת התכלית הסוציאלית אותה מבקש הדין לקדם.
17.
בעניינו
של קרפלוב, טוען המוסד כי שגה בית הדין האזורי כאשר קיבל את טענת קרפלוב ההופכת את
סדר הנכויות רק לאור מועדי הגשת התביעה לנכות. כבר נקבע בפסיקה כי על סדר הנכויות להיקבע
על פי המועד אותו קבעו הוועדות הרפואיות.
18.
בעניינו
של נתיב, טוען המוסד כי טעה בית הדין האזורי כשהסתמך על הנפסק בעניין סטטיה
שקבע כי ניתן לצרף נכויות גם במקום בו לא שולמה גמלה בעבור התאונה הראשונה. לטענת המוסד
פסק דין
זה מיישם באופן שגוי את הלכת ספר וסותר את האמור בעניין רז ובעניין
סוליימנוב.
עוד טוען המוסד כי בפסק הדין בעניין ספר קבע בית הדין
כי מדובר היה בשתי דרגות נכות יציבה המזכות כל אחת מהן במענק ועל ידי צירופן נוצר סיכוי
ממשי למעבר ממענק לקצבה. בניגוד לכך, במקרה של נתיב, אף ללא צירוף תאונת 2005 קיים
סיכוי למעבר ממענק לקצבה על ידי צירוף הנכויות שנקבעו לו כתוצאה מהתאונות האחרות שהוא
חווה (תאונת 2004 ותאונת 2009).
19.
לטענת
המשיבים
יש לפרש את הביטוי "שולמה או משתלמת גמלה", המופיע
בסעיף 121 לחוק, כך שיכלול גם מקרים בהם הוכרה זכאות לגמלה אף אם לא בוצע תשלום בפועל.
משכך עומדים המשיבים בכל התנאים המנויים בחוק ובתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות
לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן – התקנות). נטען כי עניינם של המשיבים
שונה מעניין רז ומעניין סוליימנוב, אך מקיים קווי דמיון לעניין ספר
שם נקבע כי בכל הנוגע לתאונה השנייה די בזכאות לגמלה ואילו דרישת התשלום בפועל קיימת
לכל היותר בנוגע לתאונה הראשונה.
20.
לעניין
המונח "הנכות הקודמת" נטען כי על פי פסק הדין בעניין ספר לא נשללה
האפשרות כי הכוונה היא לאו דווקא הנכות הנובעת מהתאונה הקודמת בזמן, אלא אף לתאונה
לגביה הנכות הוכרה ראשונה. כמו כן נטען כי אין כל היגיון להבחין בין הנכויות אך ורק
על בסיס התאריך בו ארעה התאונה וכך אף נפסק בעניין סטטיה.
21.
בנוסף
נטען, על ידי נתיב, כי מעיון בלשון החוק ברי כי אין הכוונה לנכות המוקדמת ביותר מבחינה
כרונולוגית, אלא לנכות ששולמה עבורה גמלה בטרם דנה הוועדה הרפואית בתביעה לצירוף הנכויות.
22.
נתיב
מוסיף וטען כי בעניינו נפלה טעות תחת ידי המוסד כשקבעו כי הנכות בגין תאונת 2005 היא
הנכות הראשונה. לטענת נתיב הנכות בגין תאונת 2004 היא הנכות הראשונה.
23.
עוד
נטען על ידי המשיבים כי תכלית החוק היא סוציאלית וכבר נקבע בפסיקה כי יש לפרש את סעיף
121 פרשנות רחבה וליברלית. תכלית סעיף 121 היא להעניק למבוטח המבקש לצרף נכויות אותן
הזכויות להן היה זוכה אילו נבעו כל הנכויות מתאונה אחת. לכן לטענת המשיבים כשם ששיהוי
בהגשת תביעה כאשר מדובר בנכות מתאונה אחת לא פוגעת בזכויות שלעתיד, אלא רק מונע תשלום
רטרואקטיבי, כך אף כשמדובר בבקשה לצירוף נכויות. שכן, אין סיבה לפגוע בזכויות הצופות
פני עתיד.
דיון
והכרעה
24.
לאחר
שבחנו את כלל החומר שלפנינו ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה
כי דין הערעורים להתקבל. להלן נפרט את טעמינו.
25.
כאמור
שתיים הן השאלות שמתעוררות במקרים שלפנינו: הראשונה, פירוש הביטוי "שולמה
או משתלמת גמלה" בגין הנכות שמבקשים לצרף, וליתר דיוק, מה הדין כאשר בגין הנכות
שמבקשים לצרף לא שולמה בפועל גמלה; השניה, לפי מה יקבע מהי הנכות
"המוקדמת" לגביה נדרש מילוי התנאי שבשאלה הראשונה – לפי מועד התרחשותה של
התאונה שגרמה לנכות, מועד קביעת הנכות בגין אותה תאונה או מועד אחר.
טרם שנשיב לשאלות הנ"ל יש לפרוש את המצע המשפטי, תחילה
זה הכללי הנוגע לצירוף הנכויות ולאחר מכן זה הספציפי הנוגע לשאלה הראשונה כאמור.
המסגרת המשפטית – צירוף נכויות
26.
תפיסת
היסוד בביטוח נפגעי עבודה על פי החוק הוא שכל נכות שהיא תוצאה של פגיעה בעבודה נבחנת
בפני
עצמה[5]
.
עקרון יסוד זה מוצא את ביטויו בהוראת סעיף 120(א) לחוק עוד מעת חקיקתו של ביטוח נפגעי
עבודה. וכך מורה הסעיף:
"בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או
כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה, שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות,
וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה
כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה".
27.
תפיסת
היסוד מקורה בהסדר החקיקתי הנוגע לפגיעות בעבודה טרם הוסדר נושא זה בחוק. וכך הוסבר
הרקע לתפיסת היסוד בעניין קרטנשטיין[6]
:
"אין כל קושי לעמוד על הטעם וההיגיון שבסעיף 63 לחוק
[כנוסחו אז, היום סעיף
121 לחוק – א.א.], עת בא עם חקיקת חוק הביטוח הלאומי ומדובר בשורת פגיעות מתאונת
עבודה. מקורו של הרעיון שביסודו של הסעיף היא הבעיה שהיתה קיימת עוד בטרם נחקק חוק
הביטוח הלאומי וזכויותיו של עובד שנפגע בתאונת עבודה נקבעו על-פי חוק פיצויי תאונות
עבודה משנת 1947. אז חשוב היה הכלל שאין מצרפים נכויות מתאונות שונות, כי הרי האחריות
היתה על כל מעביד ומעביד וצירוף היה מקשה על קבלה לעבודה של נכה מתאונה קודמת. הטעם
שבכלל זה המשיך לפעול עם חקיקת חוק הביטוח הלאומי, משום שניתן היה לאמר שבגין תאונות
קודמות קיבל כבר הנפגע פיצוי בהתאם לחוק דאז."
28.
אלא
שעם חלוף השנים התעצמה הבעיה הנובעת מכך שהנפגע נבחן לגבי כל פגיעה בפני
עצמה, וזאת
במקרים בהם עקב האופי המצטבר של הנכויות "נגרע כושר השתכרותו של הנכה במידה
העולה בהרבה על מה שהוא זכאי לפי כל דרגת נכות בנפרד"[7]
.
לשם הסדרה של בעיה זו חוקק סעיף 63א לחוק בנוסחו אז, הוא סעיף 121 לחוק בנוסחו כיום.
וכך קובע סעיף 121 לחוק:
"על אף הוראות סעיף 120, רשאי השר לקבוע, באישור ועדת העבודה הרווחה,
נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה
אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה', אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה
ניכרת כושר השתכרותו של נכה העבודה".
וכך הוסבר בעניין קרטנשטיין הרקע לחקיקתו של סעיף
63א לחוק:
"הטעם
[לתפיסת היסוד – א.א.] חדל לפעול משחלפו השנים ורוב הבעיות
עקב מעבר בין שיטה לשיטה חלפו ולא היו עוד. על כן בא סעיף 63א ומרכך במידה מסוימת את
התוצאה שרואים בנפגע קטעים קטעים של פגימות במקום לראות את מצבו כשלמות."
כן נזכיר את הנפסק בעניין אדלר[8]
באשר ליתרון של סעיף 63א לחוק:
"ראיית הנפגע, על כל
ליקוייו, ובכלל זה השפעת הגומלין של הליקויים והפגימות אחד על השני, והשפעתם המצטברת
על כושר עבודתו - ראיה זו יש בה כדי למנוע את העוול שבשיטה הקודמת, לפני הוספת סעיף
63א לחוק."
29.
לשלמות
התמונה נציין כי ראיית המבוטח כנפגע "קטעים קטעים" לא תמיד פועלת לרעת המבוטח,
ולמעשה במקרים מסויימים אף יש בה גם יתרון. שכן, נקודת המוצא לבחינת דרגת נכותו של
מבוטח היא היותו בריא ב- 100%, ובבחינת כל תאונה בפני
עצמה נמנע החישוב המצרפי לפי
שיטת הנכות המשוקללת. לעניין זה ניתן להפנות לדוגמא שניתנה על ידי נציג המוסד לוועדת
העבודה של הכנסת עת היא דנה בהצעת החוק בעקבותיה הוסף סעיף 63א לחוק כנוסחו אז (סעיף
121 לחוק דהיום)[9]
.
למשל, מבוטח שנקטעה לו יד ונקבעה לו דרגת נכות של 50%, אם בתאונה הבאה הוא נפגע ברגל
בשיעור של 30%, יקבל שתי קצבאות נכות האחת בשיעור של 50% והאחרת בשיעור של 30% - סה"כ
קצבאות בשיעור של 80% משכרו הקובע. לעומת זאת, אם בתאונה השניה הוא היה נבחן ביחד עם
הנכות מהתאונה הראשונה הוא היה מקבל 30% מה- 50% הנותרים (שוויים 15%) ונכותו המשוקללת
בגין שתי התאונות היתה 65% וקצבתו היתה 65% מהשכר הקובע. יחד עם זאת ולמען הסר ספק,
בהחלט קיימים מצבים שבהם ראיית המבוטח "מקטעים מקטעים" מביאה לפגיעה זו,
ולא רק כאשר "נגרע כושר השתכרותו של הנכה במידה העולה בהרבה על מה שהוא זכאי לפי
כל דרגת נכות בנפרד", אלא, למשל, במקרים בהם כל נכות לכשעצמה מקנה זכאות למענק
(שסכומו הוא מספר קצבאות לתקופה מוגדרת) ואילו היה נבחן המבוטח על כל הנכויות יחד הוא
היה זכאי לקצבה שאינה מוגבלת בזמן.
30.
הרחבנו
בדוגמאות השונות כדי להדגיש כי המחוקק לא ביטל כליל את תפיסת היסוד של בחינת כל תאונה
בפני
עצמה, אלא ריכך אותה עת מתקיימות נסיבות מיוחדות שנקבעו מאחד משני המקורות הנורמטיביים
הבאים[10]
:
האחד
, התנאים הקבועים בסעיף 121 לחוק עצמו
(בגין הנכות הקודמת "שולמה או משתלמת גמלה" ובנוסף "אם עקב האופי המצטבר
של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה העבודה");
השני
, התנאים הקבועים בתקנה 12 לתקנות
הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות),
אשר קובעת כי:
"הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת
נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק (להלן - דרגת הנכות המצטברת) הן אלה:
(1)
כתוצאה מהאופי המצטבר
של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת
הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה
בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה
התביעה לצירוף הנכויות; בפסקה זו, 'הכנסה' - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק;
(2)
צירוף דרגות הנכות מעבודה
עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה:
(א)
קיצבה במקום מענק;
(ב)
דרגת נכות כאמור בתקנה 16[11]
."
לשלמות התמונה נציין כי בתקנות נקבעו הוראות משלימות: תקנה
12א לתקנות קובעת כי הוועדה הרפואית תקבע את דרגת הנכות המצטברת לאחר שפקיד התביעות
יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות כאמור בתקנה 12[12]
. תקנה 12ב לתקנות
עוסקת באופן קביעת הנכות המצטברת על ידי הוועדה, ותקנה 12ג עוסקת בבסיס לחישוב הגמלה
המצטברת. לפי תקנה 12ג' הגמלה תשולם לפי השכר הקובע הגבוה מבין השכר הקובע ששימש בסיס
לחישוב הגמלה בגין כל אחת מהנכויות. תקנה 12ג לתקנות קובעת כך:
"קבעה הועדה או הועדה
לערעורים דרגת נכות על פי תקנה 12ב, תחושב הקיצבה לפי שכר העבודה הרגיל המשוער הגבוה
ביותר;
לענין זה, 'שכר העבודה הרגיל
המשוער' - שכר העבודה הרגיל ששימש בסיס לחישוב הגימלה בשל כל אחת מהפגיעות בעבודה
שהובאו בחשבון בעת צירוף דרגות הנכות מעבודה, מוגדל בשיעור שבו הוגדלו קיצבאות הנכות
מעבודה לכלל נכי העבודה תוך התקופה מיום הפגיעה ועד ליום תחולתה של דרגת הנכות המצטברת."
(הדגשה הוספה – א.א.)
31.
בעניין
פלוני נקבע כי "כל עוד לא שונה ההסדר החקיקתי שנקבע בסעיף 120 לחוק,
הכלל הוא
שכל
פגיעה
בעבודה
עומדת
בפני
עצמה, וניתן לצרף נכויות
מפגיעות
שונות
רק בהתקיים התנאים שנקבעו
בחוק
ובתקנות, בכפוף לכך שתקנה 12 לא חרגה מההסמכה שבסעיף 121
לחוק"
. יחד עם זאת, עוד בעניין קרטנשטיין
נקבע לעניין פירוש הוראות ההסדר התחיקתי,
קרי פירוש התנאים הקבועים בסעיף 121 לחוק ובסעיף 12 לתקנות, כי:
"מצב זה, שבו עדיין לא
בוטל כליל סעיף 63, במידה ומדובר בצירוף נכויות מתאונות עבודה, מחייב פירוש ליברלי
של סעיף 63א לחוק ופירוש דווקני
[צ"ל: של – א.א.] תקנות מכוח אותו סעיף, במידה ואותן
תקנות יש בהן כדי לצמצם." (הדגשה הוספה – א.א.)
ובעניין טננבאום נקבע כי:
"על פי פס"ד אדלר
נראה, שתכלית צירוף הנכויות רחבה יותר ממה שעשוי להשתמע מפירוש מילולי של הוראות
החוק והתקנות. תכלית זו היא לגרום לכך, 'שהנכה יקבל בסך הכל דרגת נכות לא נמוכה
יותר אך לא גבוהה יותר מזו שהייתה נקבעת לו אילו נגרמו פגימותיו בתאונה אחת' (פס"ד
אדלר בעמ' 150 למעלה)."
(הדגשה הוספה – א.א.)
32.
לשלמות
התמונה נציין כי בעניין רז נקבע כי סעיף 120 לחוק, ומכאן גם סעיף 121 לחוק,
עוסקים בדרגת נכות יציבה ולא בדרגת נכות זמנית. ובעניין סוליימנוב נקבע כי
הגמלה שצריכה להשתלם "היא רק גמלה המתייחסת
לאותה דרגת נכות מכוח סימן ה', לפרק ה' בחוק, שעניינו קביעת דרגת נכות. הווה אומר,
לא דמי פגיעה ולא גמלה בעין שאינן נכללות בסימן ה', אלא אך ורק מענק וקצבת נכות הנכללים
בסימן זה".
המסגרת המשפטית – "שולמה או משתלמת גמלה"
33.
כאמור
הסעיף והתקנות כוללים מספר תנאים על מנת שניתן יהיה לצרף נכויות בגין פגיעות נפרדות
בעבודה. אחד מתנאים אלה קבוע בסעיף 121 לחוק ועניינו ההוראה לפיה בגין הנכות הקודמת
שמבקשים לצרף "שולמה ומשתלמת גמלה". תנאי זה אוזכר בהקשר זה או אחר במספר
הליכים שאוזכרו על ידי הצדדים ולכן ולמען הסדר נציגם להלן.
34.
עניין
רז
– באותו מקרה המבוטחת נפגעה בשתי תאונות עבודה:
הראשונה
, בשנת
1990. בגין תאונה זו נקבעו לה 19% נכות ובהתאם שולם
לה למענק.
השניה
, בשנת
2006. בגין תאונה זו נקבעה לה נכות יציבה בשיעור 5% נכות – פחות מהרף המקנה זכאות לגמלה
(9%). המבוטחת הגישה בקשה לצירוף הנכויות. בקשתה נדחתה על ידי המוסד. בית דין זה קיבל
את עמדת המוסד וקבע כי במקרה האמור לא ניתן לצרף נכויות וקבע כך:
"ברי כי סעיף 121 לחוק עניינו הגדלת דרגת נכות יציבה עקב שתי תאונות
בעבודה אך ורק כאשר בגינן שולמה או השתלמה גמלה. הגמלה המשתלמת, לאור האמור, חייבת
להתייחס לדרגת הנכות היציבה ודרגת הנכות הזמנית אינה רלוונטית לענייננו."
35.
שניים
היו הנימוקים שעמדו ביסוד ההכרעה שם: הראשון, הנימוק לפיו לא "שולמה או
משתלמת גמלה" בגין הנכות המאוחרת. וכך נקבע:
"כאמור לעיל, נכות יציבה
של 5% כפי שנקבעה למשיבה אינה מזכה בתשלום גמלה. לאור האמור, אין היא עומדת בסייג של
סעיף 121 לחוק וממילא אין היא עומדת בתנאי הצירוף שבחוק, למרות שמתקיים בה מבחן ההכנסה,
כפי שקבע פקיד התביעות. מעבר לזה, אין להתעלם מתקנה 12ג לתקנות, לפיה לעניין הבסיס
לחישוב הגמלה המצטברת צריך לשמש 'שכר העבודה הרגיל ששימש בסיס לחישוב הגימלה בשל כל
אחת מהפגיעות בעבודה שהובאו בחשבון בעת צירוף דרגות הנכות בעבודה'. האמור בתקנה 12ג
מבטל כל ספק, ככל שיכול היה להתעורר, לעניין פרשנות סעיף 121 לחוק. בתקנה זו נאמר במפורש
כי אך ורק שכר עבודה לפיו שולמה גמלה במקרה של דרגת נכות יציבה לגבי שתי הפגיעות בעבודה
יהווה את הבסיס לחישוב דרגת הנכות המצטברת."
לנימוק זה נחזור לאחר שנציג את עניין ספר.
השני
, הנימוק לפיו לא מתקיים התנאי הקבוע
בתקנה 12א(2)(א) ולפיו נדרש כי צירוף הנכויות עשוי לזכות את הנכה באחת מבין שתי אפשרויות,
שהרלוונטית לענייננו היא: "קיצבה במקום מענק". במקרה זה 5% לא מזכים את המבוטח
במענק, ולכן לא ניתן לצרף נכות זו. וכך נקבע שם בהתייחס לנימוק זה:
"כאמור, סעיף 121 לחוק
הינו סייג לסעיף 120 לחוק. דרך המלך הינה כי בגין כל תאונה בעבודה תשולם גמלת הנכות
בנפרד. רק כאשר קיימת נכות יציבה בדרגה המזכה במענק או בקצבה, ניתן לבקש צירוף נכויות
בגין מספר פגיעות בעבודה. אם היה נאמר אחרת, משמעות הדבר הייתה לכאורה שגם בגין שתי
תאונות בעבודה, כאשר בגין כל אחת מהן נקבעו 0% נכות, או כאשר בגין אחת מהן היו נקבעים
19% נכות ובגין האחרת 0% נכות, היה מקום לבקש צירוף נכויות. ולא היא. צירוף נכויות
אפשרי כאשר ישנו סיכוי ממשי למעבר ממענק לקצבה, כהוראת תקנה 12. הסיכוי הממשי הינו
כאשר מדובר בדרגת נכות יציבה בשיעור הולם של 9% ומעלה לפחות (כפי הוראת סעיף 104(ג)
לחוק)."
36.
עניין
סוליימנוב
- באותו מקרה המבוטח נפגע בשתי תאונות עבודה:
הראשונה
, בשנת
1994. התאונה הוכרה בסמוך לאחר התרחשותה, אך התביעה לקביעת דרגת נכות הוגשה למוסד רק
בשנת 2006. ועדה רפואית קבעה כי למבוטח 15% נכות שמקנים זכאות למענק. אך עקב הוראות
סעיף 107 לחוק בדבר שיהוי המענק לא שולם בפועל.
השניה
, בשנת
1995. התביעה להכרה בתאונה זו הוגשה רק בשנת 2006 (לאחר התביעה לקביעת דרגת נכות בגין
התאונה הראשונה) והוכרה בסמוך לאחר מכן. ועדה רפואית קבעה כי למבוטח 7.5% נכות שלא
מקנים זכאות למענק. בשלהי שנת 2008 הגיש המבוטח בקשה לצירוף נכויות שנדחתה. התקבלה
עמדת המוסד לפיה במקרה האמור לא ניתן לצרף נכויות. בית דין זה התייחס במפורש למחלוקת
המתעוררת במקרה זה - כיצד יש לפרש את הביטוי "שולמה או משתלמת בפועל". בית
הדין הפנה לנפסק בעניין רז והוסיף כי את הביטוי יש לפרש כפשוטו, קרי, כדרישה
לתשלום בפועל, ולא ניתן לקרוא אותו, כטענת המשיבים, כאילו מדובר בזכאות לגמלה. וכך
נקבע:
"14.לאור האמור לעיל נשאלת השאלה, מדוע לא ניתן לצרף נכויות
שלא משולמת גמלה עבורן. התשובה הפשוטה היא, שזו לשון הכתוב, וכאשר לשון הכתוב ברורה,
יש אכן קושי לסטות ממנה. דברים אלה נאמרו לא אחת הן בפסיקה והן בספרות המקצועית.
על פי דיני החוזים במשפט
העברי, הולכים אחרי כוונת הצדדים, כאשר בפירוש שמות ותנאים הולכים אחרי לשון בני אדם,
ממנה דולים, בין השאר, את כוונת הצדדים.
15.
האם אין לשון בני אדם
במקרה הנוכחי יכולה לפרש את המילים תשלום גמלה כזכאות לגמלה.
התשובה לכך היא שלילית.
הזכאות לגמלה והזכאות לתשלום גמלה אינן חד הן. הזכאות לתשלום הגמלה מותנית קודם כל
בזכאות לגמלה, אך ישנם סייגים המגבילים מכוח הדין את הזכאות לתשלום הגמלה כמו במקרה
של שיהוי, וכפי שנקבע לא אחת בפסיקה.
16.
אכן כפי שקרה במקרה הנוכחי,
לא זכה המערער לתשלום הגמלאות בשל השיהוי הרב בהגשת הבקשות לקביעת דרגת הנכות. בקשות
אלה הוגשו בחלוף למעלה מ-10 שנים ממועד אירוע הפגיעות.
המערער לא ערער על דחיית
תביעותיו לגמלה במקרים אלה. בתביעתו זו לצירוף הנכויות מבקש המערער להפיח רוח חיים
בכל אחת מהתביעות לתשלום גמלאות שנדחו בשל השיהוי.
אין זה סביר, שתביעות
שהזכות לתשלומן נדחה, יזכו לחיים מחדש עקב צירופן יחדיו. דרגות נכות אלה זכו כל אחת
ל- 0 תשלום גמלה. האם יהיה זה סביר לפרש, שצירופם של שני 'אפסי' תשלום גמלה אלה, יולידו
מחדש זכויות תשלום לגמלאות אלו על ידי הליך של צירופם. ההיגיון המשפטי מחייב תשובה
שלילית במקרה זה."
(הדגשות הוספו – א.א.)
יאמר כי בפתח הדברים ציין בית דין זה כי אכן קיים קושי להבחין
בין מי ששולמה או משולמת לו גמלה בפועל ולכן זכאי לצירוף נכויות (בכפוף ליתר התנאים)
לבין מי שהיה זכאי לגמלה, אך זו לא שולמה לו בפועל ולכן אינו זכאי לצירוף נכויות (אף
אם יתר התנאים מתקיימים לגביו, לרבות התנאי המהותי לפיו "עקב האופי המצטבר
של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו"). לא כל שכן, כאשר נכות בגינה
לא שולמה גמלה ניתן לשוב ולשלם בגינה גמלה (בין מענק ובין קצבה) במקרה של החמרתה. וכך
נקבע בעניין זה:
"לא נעלם מעינינו, שמי
שנפגע מספר פגיעות בתאונה אחת וזכאי לקצבה, טענת שיהוי לא תפגע בזכותו העתידית לקבלת
הקצבה, להבדיל מן הזכות בגין העבר. לעומת זאת, במקרה בו מספר תאונות גרמו למספר פגיעות,
לא יתאפשר הצירוף כל עוד לא שולמה או משתלמת גמלה בגין הפגיעות מחמת שיהוי או מחמת
סיבה אחרת.
אכן, מן הראוי לצרף נכויות
בגין תאונות שונות כאילו מדובר במספר נכויות עקב תאונה אחת, 'אולם זאת אך ורק בהתקיים
התנאים בחוק ובתקנות המאפשרים צירוף דרגת נכות בגין פגיעה בעבודה
.' (סעיף 6 לפס"ד רז)."
(הדגשה הוספה – א.א.)
37.
עניין
ספר
- באותו מקרה המבוטח נפגע בשתי תאונות עבודה:
הראשונה
, בשנת
2001. בגין תאונה זו נקבעו לו 13% נכות ומחמת שיהוי (חלקי) שולם לו מענק חלקי.
השניה
, בשנת
2003. בגין תאונה זו נקבעו לו 15% נכות ומחמת שיהוי (מלא) לא שולם לו מענק. תביעתו
מהמוסד לצירוף נכויות נדחתה מן הטעם שלפי סעיף 121 לחוק לא ניתן לצרף נכות אשר בגינה
הגמלה לא שולמה או משתלמת בפועל. עמדת המוסד נדחתה על ידי בית הדין האזורי וערעור המוסד
נדחה אף הוא. נקבע כי התנאי של "שולמה או משתלמת גמלה" הקבוע בסעיף 121 לחוק
מתייחס לנכות המוקדמת ולא לנכות המאוחרת. וכך נקבע לעניין זה:
"סעיף 121 לחוק, נוקט בלשון ברורה ומפורשת ולפיה הוסמך השר לקבוע
בתקנות נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות 'אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה
בעבודה אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה'.
לעניין זה מקובלת עלינו טענת
המשיב כי על פי לשון החוק, דרישת 'תשלום' הגמלה, מתייחסת לכל היותר ל'נכות הקודמת',
ולא לנכות המאוחרת.
בענייננו, אין חולק כי שולמה
למשיב גמלה בגין הנכות הקודמת - התאונה הראשונה, ובכך אף נבדל ענייננו מפרשת סוליימנוב,
שבה נדון עניינו של מבוטח אשר שתי התביעות לגמלה שהגיש (הן הקודמת והן המאוחרת) נדחו
מפאת שיהוי.
לעניין זה מקובלת עלינו טענת
המוסד כי מקום שהחוק נוקט לשון בהירה וברורה, אין לפרשו אלא על פי מילותיו, ובאותה
מידה כאשר לשון החוק בהירה וברורה, אין מקום להוסיף עליה סייגים שאינם נכללים בה, ובפרט
לא כאלו שעומדים בסתירה לתכליתו
.
יתרה מכך, גם מעיון בהוראות
התקנות, בהן הוסמך השר לקבוע נסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות קודמת לצורך הגדלת דרגת
הנכות, לא תמצא הוראה הקובעת כי תנאי לצירוף הנכויות, הוא שבגין הנכות המאוחרת שולמה
או משתלמת בפועל גמלה."
(הדגשה הוספה – א.א.)
בפסק הדין בעניין ספר אובחן הנפסק בעניין סוליימנוב
וצוין, בין היתר, כי הנפסק שם היה בבחינת אימרת אגב וכי שם ממילא הנכות המאוחרת לא
הקנתה זכאות לגמלה. וכך נקבע:
"ובאשר לפרשת סוליימנוב,
כאמור הנכות היציבה המאוחרת שהוכרה למר סוליימנוב עמדה על 7.5% בלבד, באופן שגם אלמלא
השיהוי בהגשת שתי התביעות לא היה בה כדי להקנות לו אפילו לא זכאות לתשלום גמלה באופן,
שהיה מצמיח לו זכות על פי הוראות החוק או התקנות. בנוסף, וכאמור לעיל, דובר באותו מקרה
בשיהוי חריג של שנים רבות ולכן יש להבין את הנפסק בו על פי נסיבותיו. לא נשמט מעינינו
כי אמירות אגב שנכתבו בפסק הדין, מעבר לצורך, עשויות להתפרש באופן אשר תומך בעמדת המוסד
גם בתיק שלפנינו, אך כאמור לעיל שוכנענו כי אמירות אלו אינן מחויבות מהלכת שושנה רז;
ייתכן ויש לבחנן בשנית במקרים המתאימים ככל שיובאו לפתחנו; וממילא אינן רלוונטיות להליך
שבפני
נו, בו 'שולמה' כאמור למשיב גמלה בגין התאונה המוקדמת."
עוד נציין בהקשר של עניין ספר כי המוסד טען כי "אין
כל הגיון להבחין בין מצב של תשלום גמלה בגין התאונה הראשונה לבין תשלום הגמלה בגין
התאונה השניה", ומאחר ואין הגיון להבחין בין הנכויות, על הנכות המאוחרת יש
להחיל את ההסדר החל על הנכות המוקדמת (תשלום בפועל) (להלן יכונה טעם זה –הסימטריות).
כאמור, טענה זו בדבר התגברות הסימטריות על לשון החוק לא התקבלה על ידי בית דין זה.
יתר על כן, בית הדין אף מצא לנכון להעיר נוכח אי הסימטריות שנוצרה בעקבות הנפסק בעניין
ספר כי:
"ודוק, אין באמור כדי
לקבוע שלא ניתן לבצע צירוף נכויות במקרה בו לא "שולמה" גמלה בגין הנכות המאוחרת
[צ"ל:
המוקדמת[13]
– א.א.] עקב שיהוי, אלא אך להבהיר שנושא זה לא נדון בפני
נו במסגרת ערעור זה ויוותר
להכרעה במסגרת ההליכים המתאימים." (הדגשה הוספה – א.א.)
38.
לאור
פסקי הדין הנ"ל ניתן לסכם את הכללים (הרלוונטיים לסוגיות בענייננו) לצירוף נכויות
כדלקמן:
א.
צרוף
נכויות מתייחס לנכויות יציבות בלבד ולא לנכויות זמניות (עניין רז).
ב.
ניתן
לצרף נכות, בין מוקדמת ובין מאוחרת, ששולמה או משתלמת בעדה גמלה.
ג.
לא
ניתן לצרף נכות, בין מוקדמת ובין מאוחרת, שלא עברה את הסף המזכה בגמלה לפי סימן ה',
קרי, לפחות מענק (כיום דרגת נכות בשיעור 9%) (עניין רז, עניין סוליימנוב,
עניין ספר).
ד.
לא
ניתן לצרף נכות מוקדמת שבפועל לא שולמה או משתלמת בעדה גמלה. זכאות לגמלה, שאין
בצדה תשלום בפועל, אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיף 121 לחוק (עניין סוליימנוב,
עניין ספר – שלא דן ישירות בכלל זה, אלא הותיר את הדיון בו ל"הליכים המתאימים").
ה.
ניתן
לצרף נכות מאוחרת שבפועל לא שולמה או משתלמת בעדה גמלה (ובלבד שהטעם לאי התשלום אינו
הכלל האמור בס"ק ג' לעיל) (עניין ספר).
"שולמה או משתלמת גמלה" - מן הכלל אל הפרט
39.
ההליכים
שלפנינו הם ההליכים המתאימים המוזכרים בעניין ספר. ואכן, במסגרתם מבקשים המבוטחים
(המשיבים) כי ישונה כלל ד' (שבסעיף 38 לעיל). דהיינו, שיקבע כי את הביטוי "שולמה
או משתלמת גמלה" יש לפרש באופן שונה מהנפסק בעניין סוליימנוב. לדידם יש
לקרוא את המילים שולמה ומשולמת כמתייחסות לזכאות לתשלום. לעניין זה מפנים המשיבים לאמירות
בית דין זה בעניין ספר.
40.
בית
הדין האזורי דחה בעניין קרפלוב את הטענה בנימוק כי לשון החוק עוסקת בתשלום בפועל
של גמלה וכי החוק מבחין היטב בין זכאות לגמלה ובין זכאות לתשלום.
בית הדין האזורי קיבל בעניין נתיב את הטענה בהסתמך
על הכרעתו בעניין סטטיה עליו לא הוגש ערעור המוסד. בעניין סטטיה ציין
בית הדין האזורי כי נוכח האמירות של בית הדין בעניין ספר יש לבחון מחדש את פירוש
הביטוי "שולמה או משתלמת גמלה". לגופו של עניין קיבל את טענת המבוטח לפיה
לא נדרש תשלום בפועל ודי בזכאות לתשלום. בעיקרו של דבר התקבלה הטענה בשם הסימטריות
שבין הנכות המוקדמת לנכות המאוחרת וליתר דיוק – נוכח חוסר ההיגיון שבהבחנה בין נכויות
אלה, וכך נקבע:
"לטעמנו, אין מקום להבחין בין תשלום גמלה או מענק בגין התאונה
הראשונה בלבד, לבין תשלום גמלה או מענק בגין התאונה השניה בלבד.
החוק נוקב במילים 'אשר בשלה
שולמה או משתלמת גמלה', זאת בהתייחסו לתאונה הראשונה.
אנו סבורים שיש לפרש את הוראות
החוק כך שמדובר גם על זכאות עקרונית לתשלום גמלה בגין התאונה הראשונה, אף שזו לא משולמת
בפועל עקב שיהוי.
איננו סבורים שיש להבחין בין
מבוטח שמקבל גמלה בפועל בגין התאונה הראשונה ונפגע בתאונה נוספת שבגינה אינו מקבל גמלה
עקב שיהוי, לבין מבוטח שאינו מקבל גמלה בגין התאונה הראשונה אך מקבל בגין התאונה השניה.
מצבם של שני המבוטחים הוא זהה, במובן זה ששניהם נפגעו בשתי תאונות עבודה ונקבעו להם
אחוזי נכות יציבה. עוד, מצבם זהה בכך שלשניהם יש ירידה ניכרת בהכנסות כתוצאה מהנכות.
בנסיבות אלה אין מקום, לטעמנו,
להבחין בין שני המקרים לעניין דיון בצירוף נכויות."
41.
לאחר
בחינת מכלול הטענות הגענו למסקנה כי אין מנוס בלתי אם לקבל את פירוש המוסד לביטוי
"שולמה או משתלמת גמלה", ובכך לחזור על הנפסק בעניין סוליימנוב. להלן
נפרט את טעמינו.
42.
נקודת
המוצא לפירוש הביטוי "שולמה או משתלמת" הקבוע בסעיף 121 לחוק, כמו כלל ההסדר
החקיקתי הנוגע לצירוף נכויות, היא מתן פירוש ליברלי לאותן נסיבות מיוחדות שיאפשרו את
צירוף הנכויות.
בצד זאת, יש לזכור כי תפיסת היסוד בדבר ראיית כל תאונה כנפרדת
לא השתנה ולכן צירוף הנכויות מוגבל אך למקרים בהם התקיימו אותן נסיבות מיוחדות. כך
למשל, אין לפנינו טענה כי נכויות שהן מתחת לסף המזכה במענק (כיום 9%) יש לראותן כמקיימות
את התנאי של "שולמה או משתלמת"
[14]
. לפיכך, יתכן מצב בו מבוטח – בשינוי
קל מהמקרה של מר קרפלוב[15]
- נפגע בתאונה המוקדמת ונקבעו לו, למשל, 8% נכות (למר קרפלוב נקבעו 10%), ואילו בתאונה
המאוחרת נקבעו לו 19%. במקרה שכזה אם יצורפו הנכויות יהפוך המענק בגין התאונה המאוחרת
לקצבה, אלא שגם לדידם של המשיבים אין לראות במבוטח כמי שמקיים במקרה זה את התנאי הנוגע
לנכות המוקדמת של "שולמה או משולמת". לפיכך, למבוטח שכזה, שההבדל בינו לבין
מר קרפלוב הוא 2% בגין התאונה המוקדמת,
לא
יעשה צירוף נכויות גם "אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר
השתכרותו של נכה העבודה".
מכאן, שגם אם במקרה זה או אחר "צודק" מבחינת המבוטח
לצרף נכויות וגם אם מבחינת התכלית של צירוף הנכויות – ראיית המבוטח כשלם ולא כמי שנפגע
"קטעים קטעים" – נכון וראוי לצרף נכויות, מוגבלים אנו לאותן נסיבות שנקבעו
בחוק או מכוחו.
43.
האם
את הביטוי "שולמה או משתלמת גמלה" יש לפרש כטענת המוסד – קרי, כפשוטה של
הלשון, או כטענת המשיבים – כמכוונת אל זכאות לתשלום. הפכנו והפכנו בדברים וחרף נטיית
הלב הגענו למסקנה כי יש לקבל את הפירוש לו טוען המוסד.
44.
פירוש
דבר חקיקה נעשה בהליך דו שלבי. בשלב הראשון - יש לאתר "את כל המשמעויות שלשון
הטקסט יכולה לאצור, קרי אלה שיש להן נקודת אחיזה – ולוּ מינימאלית – בלשון החקיקה",
ובשלב השני - יש לאתר את תכליותיו של דבר החקיקה "ולבחור מבין כל האפשרויות
הפרשניות שאותרו את הפרשנות אשר מגשימה תכליות אלה באופן המיטבי ביותר"[16]
.
המעבר מהשלב הראשון לשלב השני יעשה רק כאשר לשון הטקסט יכולה
לסבול כמה משמעויות. וכך נקבע לעניין זה בבג"ץ עיריית הרצליה[17]
:
כאשר לשונה של הוראת דין הינה ברורה וחד משמעית אין
מקום ליתן לה משמעות שאין היא יכולה לשאת. אכן, כאשר הלשון אינה מאפשרת מתחם אפשרויות
מילולי כלשהו, ומחייבת פרשנות לשונית אחת ויחידה, על בית המשפט לחדול ממלאכת הפרשנות
ואין הוא אמור להידרש לבחינת תכלית החוק."
אשר לתורת השלבים כאמור, ראוי לשים נגד עינינו את "הערת
האזהרה" שניתנה מפי השופט עמית בע"א שעלים[18]
:
"תורת השלבים עשויה לעורר את הרושם כי ענייננו בתרשים זרימה לפיו
שלב אחד מוביל לשלב שאחריו, ולאחר שעברנו שלב אחד אנו ממשיכים בדרכנו מבלי להסב ראשנו
לאחור. אלא שהגבול בין השלבים אינו כה ברור וחד כפי שעשוי להשתמע, ובחינת כל אחד מהשלבים
לא נעשית באופן 'סטרילי' במנותק מהשלבים האחרים. הפרשן עובר מהלשון אל התכלית ומהתכלית
אל הלשון במעין תנועת מטוטלת. הפרשן יפתח בלשון החוק אך גם יסיים בלשון החוק, ויש יחסי
גומלין בין השלבים השונים, מעין 'מקבילית כוחות' או 'כלים שלובים'. ככל שעוצמתו של
הלשון מטה את הכף לטובת פרשנות מסוימת, כבד יותר הנטל על הטוען כי הפרשנות התכליתית
מביאה לתוצאה אחרת."
45.
עתה
נשוב לשלב הראשון – איתור המשמעויות של הלשון "שולמה או משתלמת", ולמעשה
בעיקרו של דבר הביטוי "שולמה". בכל הנוגע לשלב פרשני זה הוסבר בספרו של ברק
פרשנות במשפט[19]
כי:
"במצב דברים בו לשונו
של הטקסט ברורה וחד משמעית, לא ייתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן
שישמור על עקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה.
"
ובמקום אחר שם[20]
הוסבר כי:
"השאלה הראשונה אותה
צריך הפרשן לשאול את עצמו הינה, מהו התחום אותו 'מכסה' לשון החוק; מהן האופציות הלשוניות
אשר החוק מעלה; מהו 'מרחב התמרון' הלשוני; מהו מתחם האפשרויות הלשוניות; מהם המינימום
והמקסימום של לשון החוק; מהו מובן החוק כיצירה הכתובה בלשון העברית ומהי המסגרת הלשונית
בה פועל החוק."
כאשר מבקשים לפרש את לשון החוק יש להזקק לכלים של "דקדוק,
כתיב, מינוח ופיסוק, תוך היעזרות במילונים ובמקורות לשוניים אחרים, המספקים לקורא את
מובנה של לשונו"[21]
,
לרבות השימוש בה בדבר החקיקה במקומות אחרים: וכך נקבע: "לשון סעיף המטרה אינה
עומדת בבדידותה ויש לפרש את הסעיף יחד עם יתר הוראות החוק שבו הוא מצוי"[22]
.
כן הוסבר כי ההנחה, הניתנת לסתירה, היא שהמחוקק יודע את שפת עמו, כי שעה שחוקק החוק
נזקק הוא לכללי הלשון[23]
וכי "המחוקק מדבר בלשון בני אדם ואין מקרא יוצא מיד פשוטו"[24]
.
46.
מבחינה
לשונית, הפירוש לו טוען המוסד היא האפשרות הטבעית של לשון החוק, והיא המשמעות העולה
עם כללי הדקדוק. המילה שולמה נגזרת מהשורש של"מ והיא משקפת פעולה שבוצעה בעבר.
"שולמה" נאמר. קרי, גמלה ששילמו אותה. ונזכיר כי בהמשך הוספה המילה
"משתלמת", גם היא מהשורש של"מ והיא משקפת פעולה נמשכת של תשלום בפועל
של גמלה.
47.
האם
ניתן לקרוא אל הביטוי "שולמה או משתלמת" גם משמעות לשונית אחרת של
"זכאי לתשלום" גמלה, כטענת המשיבים? לטעמינו התשובה לכך שלילית, וזאת מכמה
טעמים: האחד, כפי שציין בית הדין האזורי בעניין קרפלוב, החוק מבחין בין
זכאות לגמלה ובין זכאות לתשלום, ובלשונו של בית הדין האזורי:
"הזכאות לגמלה משמעה שהתובע עונה על תנאי
הדין המזכים בגמלה. לעומת זאת, הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא
מותנית בתנאים נוספים כגון מועד הגשת התביעה לפי סעיף 296 לחוק (כפי שאירע בענייננו),
זכאות לכפל קצבה על פי סעיף 320 (ג) לחוק, תשלום
דמי ביטוח לפי סעיף 366 לחוק וכיוצ"ב"; השני, מקום בו המחוקק
ביקש להתייחס למי שזכאי לגמלה הוא כונה "הזכאי לגמלה"[25]
.
יתר על כן, במקומות האחרים בחוק שבהם נעשה שימוש בביטוי גמלה ששולמה[26]
,
משמעו של ביטוי זה גמלה ששולמה בפועל. אין טעם היכול לסביר מדוע דווקא בסעיף זה סטה
המחוקק מפשוטה של לשון; השלישי, לו כוון הביטוי "שולמה" למובן של
הזכאי לגמלה כנטען, נמצא במצב שבו המילה "משתלמת" מיותרת בהיותה כפולה.
48.
אכן,
יש אי נחת במצב שבו לעניין צירוף הנכויות יש אבחנה בין מי שזכאי לגמלה וגמלתו שולמה
ובין מי שזכאי לגמלה וגמלתו לא שולמה, מקום שבו לא ברורה הרלוונטיות של שוני זה. למעט
אולי, רצונו של המחוקק מטעמים זה או אחרים, לרבות כלכליים, להגביל את צירוף הנכויות.
אך, דומה כי קבלת עמדת המשיבים תיצוק ללשון הסעיף משמעות שהלשון אינה יכולה להחזיק.
יש לזכור כי המחוקק הגביל את צירוף הנכויות בתנאים נוספים. כך למשל, אם נקבל את הפירוש
לו טוענים המשיבים, ממילא יישארו מחוץ לצירוף הנכויות מי שאחת מהנכויות שלהם – המוקדמת
או המאוחרת לא עלתה כדי שיעור המקנה זכאות למענק. ומדוע צריך להיפקד מקומו של מבוטח
שכזה מהאפשרות לצירוף נכויות? זאת ועוד, לא ניתן לחשוד במחוקק כי האפשרות של זכאות
לגמלה שאינה מתממשת בהעדר זכאות לתשלום לא עמדה נגד עיני המחוקק, שהרי אפשרות זו היתה
קיימת עוד משחר חקיקתו של החוק[27]
,
והעתקתו של מנגנון השיהוי במקרה של המענק מושא הליך זה לסעיף 107 נעשתה במסגרת התיקון
לחוק משנת 1978[28]
.
49.
ב"כ
מר נתיב טוען כי גמלה שלא שולמה בגין שיהוי היא למעשה גמלה ששולמה בשיעור 0. לטענתו,
סעיף 107(א) לחוק מורה על תשלום הגמלה ומנגד על הפחתתה בהתאמה למשך השיהוי. זאת בדומה
לכלל הקובע שגם נכות בשיעור 0% נכות היא. אין בידינו לקבל טענה זו. סעיף 107(א) לחוק
מורה כך:
"נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל
מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש; הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים
מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד
שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים
ועד החודש שבו הוגשה התביעה."
שיהוי ארוך מוביל לתוצאה לפיה הגמלה לא משולמת לנפגע. גמלה
בשיעור 0 ₪ אינה יכולה לעלות כדי גמלה ששולמה. קבלת טענה זו תרוקן מתוכן את המשמעות
הלשונית של המונח "שולמה".
50.
לאור
המקובץ, לא ראינו מקום לסטות לעניין הנכות המוקדמת מהנפסק בעניין סוליימנוב,
זאת חרף ההערה בעניין ספר. לפיכך, את הביטוי "שולמה או משתלמת גמלה"
בעד הנכות המוקדמת יש לפרש כמתייחסת לפשוטה של לשון, קרי לתשלום בפועל של גמלה בגין
הנכות היציבה – בין מענק ובין קצבה.
ערים אנו לכך שכעת נוצרה חוסר סימטריה בין הנכות המוקדמת
לבין הנכות המאוחרת. חוסר סימטריה זה אינו יכול להיפתר בדרך של פירוש סעיף 121 לחוק
באופן שאין לו עוגן מילולי. האם חוסר סימטריה זה מחייב תוצאה הפוכה מזו שנפסקה בעניין
ספר? לטעמינו התשובה לכך שלילית, ועל כל פנים שאלה זו חורגת ממסגרת הדיון לפנינו.
מהי הנכות "המוקדמת"?
51.
לאור
הכרעתנו בשאלה הראשונה קיימת חשיבות לשאלה איזו היא הנכות שתחשב לנכות המוקדמת. שכן
לצורך צירוף נכויות ניתן לצרף נכות מוקדמת שבעדה "שולמה או משתלמת גמלה"
לנכות מאוחרת אף אם בעדה לא "שולמה או משתלמת גמלה" (ובלבד שדרגת הנכות עברה
את הסף המזכה בגמלה לפי סימן ה').
52.
לטעמינו,
את התשובה לשאלה איזו היא הנכות המוקדמת יש ליתן לפי מועד התרחשותה של הפגיעה בעבודה,
ולא לפי מועד ההכרה בה או המועד בו נקבעה לגביה דרגת הנכות. שכן, מועדים אחרונים אלה
הם אקראיים לחלוטין ואין כל טעם מבורר לקבוע כי הנכות המוקדמת או המאוחרת יקבעו לפי
מועד ההכרה בפגיעה בעבודה או המועד בו נקבעה דרגת הנכות.
סוף דבר
53.
לאור
הכרעתנו בשתי השאלות המתעוררות לפנינו התוצאה היא שיש לקבל את ערעור המוסד בשני הערעורים,
וזאת כמפורט להלן:
א.
במקרה
של מר קרפלוב – לא ניתן לצרף את הנכות בגין תאונת 2009 לנכות בגין תאונת 2011, שכן
לא שולמה או משולמת לו גמלה בגין התאונה המוקדמת – היא תאונת 2009.
ב.
במקרה
של מר נתיב - לא ניתן לצרף את הנכות בגין תאונת 2005 לנכות בגין תאונת 2009, שכן לא
שולמה או משולמת לו גמלה בגין התאונה המוקדמת – היא תאונת 2005.
54.
בנסיבות
העניין, אין צו להוצאות.
ניתן
היום, י"ח טבת תש"פ (15 ינואר 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד
לאה גליקסמן,
שופטת
חני אופק גנדלר, שופטת
מר ירון
לוינזון,
נציג ציבור
(עובדים)
מר צבי
טבצ'ניק,
נציג ציבור
(מעסיקים)
[1]
עב"ל (ארצי) 52303-06-13 המוסד לביטוח לאומי
- יואב אלי ספר (24.4.14) (להלן - עניין ספר).
[2]
ב"ל
(ת"א) 4638-08-15 סטטיה - המוסד לביטוח לאומי (29.11.15).
[3]
עב"ל (ארצי)
497/09 המוסד לביטוח לאומי - שושנה רז (7.12.10) (להלן - עניין רז).
[4]
עב"ל (ארצי)
153/10 אדוארד סוליימנוב - המוסד לביטוח לאומי (12.9.11) (להלן - סוליימנוב).
[5]
לחזרה על עקרון זה ראו אחרונה: עב"ל (ארצי) 9804-09-17 יואל צור
– המוסד לביטוח לאומי (4.12.19).
[6]
דב"ע (ארצי) מא/0-147 המוסד לביטוח לאומי - מנדל קרטנשטיין,
פד"ע יג 211 (1982).
[7]
מתוך דברי ההסבר לסעיף 24 להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 10), תשל"ב
– 1972 (הצ"ח 998 בעמ' 331). בסעיף 24 הנ"ל הוצעה הוספתו של סעיף 63א לחוק
בנוסח אז (לימים סעיף 121 לחוק בנוסחו כיום).
[8]
דב"ע (ארצי) שם/0-132 חיים אדלר - המוסד
לביטוח לאומי, פד"ע יב 144 (1981) (להלן – עניין אדלר).
[9]
ישיבה מיום 5.11.72 בעמ'
19.
[10]
על היחס
שבין התנאים במקורות הנורמטיביים השונים ראו: עב"ל (ארצי) 13889-04-14 פלוני
– המוסד לביטוח לאומי, (7.6.18) (להלן – עניין פלוני).
[11]
תקנה 16 לתקנות קובעת כי: "מוצאת הועדה כי עקב הפגיעה נמנע מהנפגע
כל סיכוי לעבודה ודרגת הנכות לפי תקנות 11, 14 ו-19 היא 65% לפחות, רשאית היא לקבוע
דרגת נכות של 100%".
[12]
על חלוקת הסמכויות שבין פקיד התביעות לוועדה הרפואית
ראו: עניין אדלר; עב"ל (ארצי) 42031-09-11 יצחק דעדוש – המוסד לביטוח
לאומי, (13.11.13).
[13]
מדובר בטעות סופר. שכן, ממילא לפי הנפסק בעניין ספר אין צורך כי בגין הנכות
המאוחרת שולמה או משולמת בגמלה בפועל. וראו גם האמור בסיפא לסעיף 14 בהתייחס לעניין
רז ולעניין סוליימנוב לפיו
ההלכות
שם "וממילא אינן רלוונטיות להליך שבפני
נו, בו 'שולמה' כאמור למשיב גמלה בגין
התאונה המוקדמת".
[14]
ראו למשל טענת ב"כ נתיב בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון לפנינו ש' 7 – 8.
[15]
בשלב זה נניח כי התאונה הראשונה שארעה למר קרפלוב – תאונת 2009, היא התאונה
"המוקדמת".
[16]
דנ"א 2308/15 פקיד השומה רחובות נ' אילנה דמארי
(12.09.2017), בס' 20 לחוות דעתה של הנשיאה נאור ןהאסמכתאות שם.
[17]
בג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה
(05.02.2014), בס' 15 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס והאסמכתאות שם.
[18]
ע"א 9559/11 מנהל
מיסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים (30.09.2013) (להלן – ע"א שעלים).
[19]
א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב': פרשנות החקיקה (להלן – פרשנות
החקיקה), בעמ' 82.
ראו גם: ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ'
מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.12).
[20]
פרשנות החקיקה, בעמ'
84 – 85. ראו גם: ע"א שעלים.
[21]
פרשנות החקיקה, בעמ' 97.
[22]
בג"ץ 10771/07 שמואל גוירצמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד
סג(3) 418 (2010).
[23]
פרשנות במשפט, בעמ'
98.
[24]
בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים, פסקה 22 (23.3.2010).
[25]
ראו למשל: סעיפים 5, 57(ה),
57ב(ד), 189(א), 303, 304, 308.
[26]
ראו למשל: סעיפים 72(ג), 191(א), 238 בס"ק (2) להגדרת אלמנה,
246(ב)(4), 252(ב)ו-(ג).
[27]
סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד – 1953 (ס"ח תשי"ד
6).
[28]
סעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי
(תיקון מס' 19), התשנ"ח – 1998 (ס"ח התשנ"ח 96).
עבל בית הדין הארצי לעבודה 28017-10/18 המוסד לביטוח לאומי נ' לביא קרפלוב, אברהם נתיב (פורסם ב-ֽ 15/01/2020)