פסקי דין על קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים | פסקי דין על מוריס והבה | פסקי דין על טל והבה | פסקי דין על אברהם זרינג'אד ואח' |

425/20 רעא     30/01/2020




רעא 425/20 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מוריס והבה, טל והבה, אברהם זרינג'אד ואח'




החלטה בתיק רע"א 425/20

בבית המשפט העליון

רע"א 425/20



לפני:

כבוד השופט י' עמית


המבקשת:
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים


נ


ג


ד

המשיבים:
1. מוריס והבה


2. טל והבה


3. אברהם זרינג'אד

4. גויחאן ולאא

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק רעא 032069-07-19 שניתן ביום 16.12.2019 על ידי על ידי כבוד השופטת ח' וינבאום-וולצקי

בשם המבקשת:
עו"ד דוד בן חיים
ועו"ד אמיר כספי


החלטה


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת
ח' וינבאום וולצקי
) מיום 16.12.2019, בו נדחו שלוש בקשות רשות ערעור שהגישה המבקשת על שלוש החלטות של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בשלושה תיקים שונים (כב' הרשמת הבכירה
ח' מאירוביץ
) מיום 15.6.2019, מיום 24.6.2019 ומיום 6.7.2019, שעניינן בשאלת הסמכות המקומית לדון בתביעות שהגישה המבקשת.

1.
המבקשת (להלן:
קרנית
) שילמה פיצויים לצדדים שלישיים בגין נזקי גוף שנגרמו להם בתאונות דרכים שונות שהתרחשו באילת ובירושלים, בהתאם לחובתה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:
חוק הפיצויים
). בעקבות האמור, הגישה קרנית שלוש תביעות חזרה נגד המשיבים להשבת הכספים ששילמה לצדדים השלישיים. שלוש התביעות הוגשו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א. 69175-05-18 נגד המשיבים 2-1; ת.א. 29942-11-18 נגד המשיב 3; ת.א. 16986-03-17 נגד המשיבה 4).


הנתבעים בשלוש התביעות (הם המשיבים בבקשה שלפניי) העלו בבית משפט השלום טענה לחוסר סמכות מקומית. המשיבים 2-1 טענו כי הסמכות המקומית בתביעה שהוגשה נגדם נתונה לבית משפט שלום במחוז הדרום (עם עדיפות לעיר אילת), והמשיבים 3 ו-4 טענו כי הסמכות המקומית לדון בתביעות שהוגשו נגדם נתונה לבית משפט השלום בירושלים. בית משפט השלום קיבל את שלוש הבקשות והורה על העברת הדיון בתביעות לבתי המשפט הרלוונטיים. בית המשפט נימק זאת בשניים: ראשית, לפי ההלכה הפסוקה, תביעת השיבוב של קרנית נעוצה בעילת התביעה של הנפגע שאותו היא פיצתה; ושנית, מקום מגורי הנתבעים ומקום התרחשות התאונות הם אילת וירושלים, לפי העניין.

2.
על שלוש החלטות אלו הגישה קרנית שלוש בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שדן בשלושתן במאוחד ודחה את הערעורים לגופם. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעבר ניתנו החלטות סותרות בשאלה זו, כאשר בחלק מן המקרים נקבע כי לקרנית נתונה הזכות לקבוע את מקום הגשת התביעה במקום מושבה ומקום משרד באי כוחה, בעוד שבמקרים אחרים נקבע כי הסמכות המקומית הולכת אחר הנתבע. בית המשפט המחוזי צירף עמדתו לזו האחרונה, תוך שהוא דוחה את הניסיון של קרנית להכניס את תביעתה לחלופות שונות הקבועות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סדר הדין האזרחי
או
התקנות
). בית המשפט קבע כי התקנות מלמדות על רצונו של מחוקק המשנה שלא להטריד נתבע הרחק ממקום מגוריו או עסקו, רק מחמת שהדבר נוח יותר לתובע; כי קרנית היא תאגיד סטטוטורי וברגיל הוא הצד החזק בהליכים נגד מזיקים; כי מטעמים של חלוקת עומסים בין בתי המשפט, אין לקבל את טענתה של קרנית; וכי ראוי שקרנית תיעזר בעורכי דין מקומיים, ובכך אף תתרום לחיזוק הפריפריה. ערעוריה של קרנית נדחו אפוא, תוך חיובה בהוצאות המשיבים בשלושת ההליכים בסך של 7,500 ₪ בגין כל הליך.

3.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה קרנית את בקשת רשות הערעור שלפניי, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית המשפט המחוזי. בתמצית, קרנית טוענת כי יש לה משרד אחד בלבד הממוקם בתל אביב; כי עילת תביעתה נובעת מן התשלום ששילמה בגין התאונה, ולא מהתאונה עצמה; כי תביעתה אינה תביעת שיבוב המעמידה אותה בנעלי הניזוק, אלא תביעת שיפוי עצמאית; כי יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה; וכי משרדה של קרנית, הממוקם כאמור בתל אביב, הוא "המקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות" בהתאם לתקנה 3(א)(3) לתקנות. עוד נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בניגוד לדין ולפסיקה; וכי היה על המותב בבית המשפט המחוזי לפסול עצמו, משום שכבר נתן החלטה בסוגיה זו בעבר בבית משפט השלום, וכך נוצר מצב שבו בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בערעור על נכונות החלטה שהוא עצמו נתן בעבר.

4.
לאחר שעיינתי בהחלטותיו של בית משפט השלום ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר עיון בבקשתה של קרנית על נספחיה, אני סבור כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי צדקו בהחלטותיהם ואין מקום להתערבותו של בית משפט זה, ועל כן דין הבקשה דנן להידחות.
אבהיר כי לא נעלם מעיניי שניתנו בעבר החלטות סותרות בסוגיה זו בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים. על אף האמור, מששוכנעתי כי גישתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי – כפי שבאה לידי ביטוי בהליכים מושא בקשה זו – היא הגישה הנכונה, ראיתי לנכון להסתפק בדחיית הבקשה תוך התייחסות לעיקרי הדברים.

5.
סוגיית הסמכות המקומית מוסדרת בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי:

תובענה שאינה במקרקעין
3.

(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.
(א2) [...]


(ב) [...]



ניתן לחלק את כללי הסמכות המקומית לשני סוגים. סוג אחד מתמקד במאפיינים הקשורים בצדדים עצמם, וסוג שני מתמקד במאפיינים החיצוניים לצדדים. תחת הסוג הראשון ניתן למנות את תקנת משנה 3(א)(1), הקובעת את הכלל היסודי ולפיו 'ילך התובע אחר הנתבע'. דהיינו, אם עלינו להכריע בשאלת הסמכות המקומית לפי מאפייני הצדדים, הרי שזו תיגזר על פי מקום מגוריו או עסקו של
הנתבע
,
ואין זה רלוונטי כלל מה מקום מגוריו או עסקו של
התובע
. תקנת משנה 3(א1) מחזקת את הכלל האמור, וקובעת כי אף אם התביעה נכנסת בגדרה של תקנת משנה אחרת המאפשרת לתובע להגיש? במקום שאינו מקום מגוריו של הנתבע, הרי שאם יש לתובע סניף במקום מגוריו של הנתבע – עליו להגיש את תביעתו לבית המשפט הסמוך למקום מגוריו של הנתבע. הנה כי כן, כאשר הסמכות המקומית מוכרעת לפי מאפייני הצדדים, מרכז הכובד נוטה במובהק לטובת הנתבע. על מעמדו המרכזי של הנתבע בהקשר של סמכות מקומית, ניתן ללמוד גם מסעיף 7(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שאמורות להיכנס לתוקפן בחודש ספטמבר 2020, הקובע כי "
תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו

של הנתבע

ואם היתה התובענה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו הם מצויים; אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שעליו הוסכם".


תחת הסוג השני ניתן למנות את תקנות משנה 3(א)(2)-(3), שעניינן בתביעות המבוססות על "התחייבות" בין הצדדים, שאז ניתן להקנות סמכות מקומית לבית המשפט לפי מאפייני ההתחייבות (היכן נוצרה ההתחייבות או היכן נועדה לקיום); תקנת משנה 3(א)(4) המתייחסת לתביעות שעניינן מסירת נכס בין הצדדים; ותקנת משנה 3(א)(5) שעניינה בתביעות המבוססות על מעשה או מחדל. תקנות משנה אלה, המתעלמות ממאפייניהם האישיים של הצדדים, לכאורה אינן נוטות לטובתו של צד זה או אחר. למרות זאת, ההנחה שהיתה מקובלת בעבר לגבי כללי הסמכות המקומית היא כי אלה נועדו "כדי לשרת את נוחיות
הנתבע
, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (ושאר המקומות שיש להם נגיעה בעניין)" (רע"א 188/02
מפעל הפיס נ' כהן
, פ"ד נז(4) 473, 478 (2003) (להלן: עניין
מפעל הפיס
) (ההדגשה הוספה – י"ע), המפנה ליואל זוסמן
סדר הדין האזרחי
78 (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) (להלן:
זוסמן
)). כך בדין האזרחי וכך גם בדין הפלילי, בו נקבע כי הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של הנאשם או מקום ביצוע העבירה, וזאת על בסיס ההנחה כי הדבר יקל על הנאשם לנהל הגנתו ויאזן במידת מה את מעמדו מול המאשימה (סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982); בש"פ 11637/04
מדינת ישראל נ' יצחק זוזיאשווילי
, פ"ד נט(4) 229, 236 (2005)). יוער, כי בדין האזרחי, הבחירה לפי איזו חלופה מבין החלופות המנויות בתקנה 3 תוגש התביעה, נתונה בידי התובע, הרשאי לתור אחר זו התואמת ביותר את צרכיו.

6.
במקרה שלפנינו, אין חולק כי מקום מגוריהם של המשיבים, שנגדם הגישה קרנית את שלוש התביעות, אינו מצוי בתחום השיפוט של בית המשפט בתל אביב (כאמור, המשיבים מתגוררים באילת ובירושלים). לפיכך, קרנית אינה יכולה להסתמך על תקנת משנה 3(א)(1) לביסוס טענתה כי לבית המשפט בתל אביב נתונה הסמכות המקומית לדון בתביעה. אף אין חולק כי תאונות הדרכים שבגינן שילמה קרנית פיצויים לניזוקים, ושבעקבותיהן חזרה בתביעה על המשיבים, אירעו גם כן באילת ובירושלים. לפיכך, בהנחה שתאונות דרכים אלו הן "המעשה או המחדל" שבגינם הגישה קרנית את תביעתה, הרי שתקנת משנה 3(א)(5) אף היא אינה מסייעת לקרנית (יצויין כי בבית המשפט המחוזי, קרנית ניסתה להסתמך גם על תקנת משנה 3(א)(5), אך טענתה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ונזנחה על ידה בבקשת רשות הערעור שלפניי). לא נותר אפוא לקרנית אלא לנסות ולהשתית את עמדתה על תקנת משנה 3(א)(3), שעניינה "במקום שנועד לקיום ההתחייבות בין הצדדים".


וזהו המהלך המשפטי העומד בבסיס טיעונה, המבוסס בתורו על ההלכה שנקבעה ברע"א 6920/94
לוי נ' פולג
, פ"ד מט(2) 731 (1995) (להלן: עניין
פולג
)): סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן:

חוק החוזים
) קובע כי
"חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים

במקום עסקו של הנושה

...";

סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את הוראת סעיף 44(א) גם על חיובים שאינם נובעים מחוזה; "המקום שנועד לקיום ההתחייבות" לעניין תקנה 3 לתקנות, מתייחס גם למקום שבו נדרש הנתבע לשלם פיצויים; מקום מושבה היחיד של קרנית-התובעת-הנושה הוא תל אביב; והמשיבים-הנתבעים יידרשו לשלם לקרנית את הפיצויים בתל אביב. לשיטת קרנית, צירוף הדברים מלמד כי בהתאם לתקנה 3(א)(3), יש לראות את מקום מושבה בתל אביב בתור "
המקום שנועד לקיום ההתחייבות
" של המשיבים כלפיה (קרי המקום שבו יידרשו המשיבים לשפותה), באופן המקנה לבית המשפט בתל אביב סמכות מקומית.

7.
טענה זו של קרנית, מפולפלת ככל שתהיה, דינה להידחות.


ראשית, נזכיר כי סעיף 9 לחוק הפיצויים, שמכוחו מוקנית לקרנית זכות חזרה על המשיבים, קובע בס"ק (ב) כי
"חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין".

קרנית, שהיתה ערה לסעיף זה, טענה כי לא ניתן לראות את תביעתה נגד המשיבים כתביעת נזיקין, וזאת לאור ההלכה שנקבעה בע"א 483/84
"קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

נ' אברהם
, פ"ד מא(4) 754 (1987) (להלן: עניין
אברהם
)). אין לקבל טענה זו. בעניין
אברהם
נקבע כי תביעת חזרה לפי סעיף 9(ב) לחוק הפיצויים לא תוכרע לפי מבחני האשם בנזיקין, אלא מכוח האחריות המוחלטת שבסעיף 2(ג) לחוק הפיצויים. לכך ישנם נימוקים רבים וטובים, אולם אין בהם כדי להוציא את תביעת החזרה של קרנית מגדרו של ענף הנזיקין. העובדה שמשטר האחריות שיחול על התביעה אינו משטר של רשלנות אלא משטר של אחריות מוחלטת, אין בו כדי לשלול את אופייה הנזיקי של התביעה. מה עוד, שלפי הלכת
אברהם
, בתביעת חזרה לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים, חלוקת האחריות בין המעוולים תיעשה לפי העקרונות הקבועים בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. תביעתה של קרנית היא אפוא תביעה נזיקית.

8.
עמדנו על כך שכאשר הסמכות המקומית נקבעת לפי מאפייני הצדדים, על התובע לילך אחר הנתבע ולהגיש תביעתו במקום מגוריו או עסקו של
הנתבע
(תקנה 3(א)(1)). לעומת זאת, כאשר הסמכות המקומית נקבעת לפי מאפייני התביעה, נוכחנו לדעת כי התקנות קובעות כללים שונים לסוגים שונים של תביעות. כך, כאשר עסקינן בתביעה

נזיקית

, תקנת המשנה 'הטבעית' לעניין הסמכות המקומית היא תקנת משנה 3(א)(5) שעניינה ב"מקום המעשה או המחדל" (

זוסמן

, עמ' 77). לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעה

חוזית

, תקנות המשנה 'הטבעיות' הן תקנות משנה 3(א)(2)-(3), שעניינן "מקום יצירת ההתחייבות" ו"המקום שנועד לקיום ההתחייבות", שהרי "משמעתו הראשונית של הדיבור '

התחייבות

' בתקנה היא התחייבות

חוזית

" (

זוסמן

בעמ' 76, ההדגשה הוספה – י"ע). עם זאת, חשוב להבהיר כי עצם אפיונה של תביעה כתביעת נזיקין, אינו שולל את תחולתן האפשרית של תקנות משנה 3(א)(2)-(3) לגביה. ואכן, הפרשנות המקובלת היא כי תקנות משנה אלה אינן מצטמצמות לתביעות המבוססות על קיומו של חוזה או הסכם, ויש לראותן כמתייחסות לתביעות המבוססות על עילות מתחום דיני החיובים (משה קשת

על דיני הסמכות של בתי המשפט בניינים אזרחיים

148 (2015); גבריאל הלוי

תורת הדיון האזרחי
כרך א 814, 818 (2017) (להלן:
הלוי
); כן ראו אצל
זוסמן
בעמ' 76, המציין כי התקנה מתייחסת גם לתביעות המבוססות על חבות לפי דין, כגון חובתו של אב לזון את ילדיו הקטינים).

9.
כאמור, במקרה שלפנינו קרנית טוענת כי המקום שבו עתידים המשיבים לשלם לה פיצויים (במשרדה בתל אביב) הוא "המקום שנועד לקיום ההתחייבות", ולכן הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט בתל אביב. זאת, כאמור, מכוח סעיפים 44(א) ו-61(ב) לחוק החוזים ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין

פולג

.


לטעמי, טענה זו לוקה במספר מישורים. ראשית, הפרשנות המקובלת, ולפיה תקנת משנה 3(א)(3) חלה לא רק על תביעות חוזיות אלא גם על תביעות המוגשות מכוח דיני החיובים (לרבות דיני הנזיקין) – אין פירושה כי תקנת משנה זו הולמת בהכרח כל תביעה נזיקית באשר היא.

כך, לדוגמה, לא הרי תביעת מזונות קטינים מאביהם (כמו הדוגמה המובאת אצל

זוסמן

לעיל) או תביעה לפיצויים בגין הפרת חובה חקוקה – שבהן הנתבע חב חובה מוקדמת כלפי התובע, ושלגביהן ניתן לקבוע מהו המקום שנועד למילוי חובתו של הנתבע; כתביעה לפיצויים בגין עוולת התקיפה המתנהלת בין שני זרים – שקשה לראותה כתביעה המבוססת על התחייבות של הנתבע שלא מולאה. כשלעצמי, התקשיתי לראות בתביעתה של קרנית ככזו המבוססת על אי מילוי "התחייבות" מצד המשיבים, ומסופקני עד כמה פרשנות זו, שהיא על פניה פרשנות מאולצת, מתיישבת עם פשוטו של מקרא.

10.
שנית, אף אם הייתי נכון לקבל, ולו בדוחק, את ההנחה כי תביעת החזרה של קרנית נגד המשיבים מבוססת על "התחייבות" של המשיבים שלא מולאה, התקשיתי לקבל את התזה הגורסת כי

תשלום הפיצויים

שבהם עתידים המשיבים לחוב כלפי קרנית, הוא "ההתחייבות" שאליה מתייחסת תקנה 3(א)(3). אסביר.


הפרשנות המרחיבה שהוזכרה לעיל, המחילה את תקנה 3(א)(3) לא רק על תביעות מכוח הסכם אלא גם על תביעות המוגשות מכוח דיני החיובים, אינה משמיעה לנו בהכרח גזירה שווה בין המקום שנועד לקיום ההתחייבות

החוזית

למקום שנועד לקיום ההתחייבות

הנזיקית

. כאשר מדובר בתביעה חוזית, ההתחייבות החוזית היא פרי הסכמה של הצדדים, ומועד לידתה של ההתחייבות קודם למועד ההפרה. כאשר ההתחייבות לא מולאה, קמה לצד שכנגד זכות תביעה בגין מחדלו של הצד שכנגד שלא מילא אחר התחייבותו. או-אז, רשאי התובע להגיש את תביעתו לבית המשפט שבתחום שיפוטו נועדה התחייבות להתמלא. לעומת זאת, בתביעת חזרה נזיקית כמו במקרה שלפנינו, בין הצדדים לא שררו כל יחסים משפטיים מוקדמים, ועילת התביעה של קרנית לא נולדה בשל העובדה שהנתבע לא שילם לה, אלא בשל התנהלות עוולתית של הנתבע, שהפר את הוראות הדין ונהג ברכב ללא ביטוח (או התיר לאחר לעשות כן). במילים אחרות, ככל שהנתבע היה כפוף "להתחייבות" שהפרתה הובילה להגשת תביעת החזרה של קרנית, הרי שהתחייבות זו לא היתה התחייבותו לפצותה, אלא התחייבותו לעשות שימוש כדין ברכב. מכאן, ש"המקום שנועד לקיום ההתחייבות" אינו המקום שבו עתידים הפיצויים להיות משולמים, אלא המקום שבו נמנע הנתבע מלעמוד בהתחייבותו לעשות שימוש כדין ברכב.


הנה כי כן, אף אם נקבל את טענתה של קרנית כי תביעתה מבוססת על "התחייבות" של המשיבים (טענה מוקשית כשלעצמה), הרי שבנסיבות שלפנינו, "מקום המעשה או המחדל" ו"המקום שנועד לקיום ההתחייבות" – חד הם; ומשעה שאין חולק כי "מקום המעשה או המחדל" שבגינם הגישה קרנית את תביעותיה אינו תל אביב, אלא אילת וירושלים (ולא בכדי נמנעה קרנית מלהתבסס על תקנת משנה 3(א)(5)), ממילא זהו גם המקום שנועד לקיום ההתחייבות של המשיבים (על כך שבדיני הנזיקין, מקום ביצועו של האקט ששכלל את העוולה הוא מקום יצירת העוולה, ו"המקום שנועד לקיום ההתחייבות" מתייחס למקום התקיימות המחדל, ראו אצל

הלוי

בעמ' 818).

11.
כאן אנו מגיעים לניסיונה של קרנית להיתלות בהוראות חוק החוזים ובהלכת

פולג

. אכן, סעיף 44(א) לחוק החוזים קובע ברירת מחדל ולפיה חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו – יבוצע במקום מגוריו או עסקו של הנושה; וסעיף 61(ב) הוא מעין צינור המזרים את הוראות חוק החוזים ומחילן גם על "חיובים שאינם נובעים מחוזה". בהקשר זה, נציין כי ברקע לחקיקתו של סעיף 61 עמדה תפישתם של מציעי החוק, שביקשו לראות בחוק החוזים

חוק חיובים כללי

ש"ישמש מבוא לפרק על חוזים וחיובים אחרים בקודכס האזרחי ההולך ונוצר" (גד טדסקי "הערות לחקיקה, הצעת חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל-1970, וגבולותיה"

משפטים

ג 105, 106 (תשל"א-תשל"ב) (להלן:

טדסקי

). יצויין כי טדסקי, שהיה מאלו שעמדו על ערש לידתו של החוק, התייחס בדבריו לסעיף 64 לחוק החוזים המוצע, הוא סעיף 61 דהיום).


ודוק: סעיף 61(ב) לא מחיל את הוראות חוק החוזים על יתר סוגי החיובים באופן גורף ואוטומטי, אלא מסייג זאת בכך שהחלה זו תיעשה "

ככל שהדבר מתאים לעניין

בשינויים המחוייבים

". תוספת זו אינה תוספת של מה בכך, ויש לראותה כתמרור אזהרה המחייב להקפיד להחיל את הסעיף בזהירות. הוראת סעיף 61(ב) משמשת אפוא כאחת הדרכים למילוי מקומם של

דיני חיובים כלליים

, והיא מלמדת על מעמד הבכורה שהקנה המחוקק לחוק החוזים בתחום

דיני החיובים

, אך בכל מקרה שמבקשים להחילה היא מחייבת לבחון "אם הדבר מתאים לעניין" (דניאל פרידמן ונילי כהן

חוזים

כרך א 131-130 (מהדורה שניה, 2018); על כך שהוראת סעיף 61(ב) מצמצמת את ההרחבה הגלומה בסעיף, ראו גם

טדסקי

בעמ' 108).

12.
בבקשה שלפניי, קרנית מבקשת לעשות שימוש בסעיף 61(ב) לא לצורך השוואת

דיני החיובים

, אלא לצורך השוואת

דיני הסמכות המקומית

. לטעמי, מהלך זה הוא בבחינת "נגזרת כפולה" של סעיף 44(א) לחוק החוזים, וספק רב אם לשם כך נועד סעיף 61(ב). הקושי לקבל את טענתה של קרנית מתחזק שבעתיים, בהינתן שכללי הסמכות המקומית המעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי יוצרים הסדר קוהרנטי וספציפי. לפי כללים אלה, לא זו בלבד שהבכורה ניתנה למקום מגוריו של הנתבע על פני מקום מגוריו של התובע, אלא אף הוקדשה תקנה ספציפית לתביעות שהן בגין מעשה או מחדל. דהיינו, בתביעות המוגשות בגין מעשה או מחדל (כמו תביעת החזרה שהגישה קרנית במקרים שלפנינו) עומדות בפני
התובע שתי חלופות: האחת – להגיש את התביעה במקום מגוריו או עסקו של הנתבע; והשניה – להגיש את התביעה במקום המעשה או המחדל. אילו קיבלנו את טענת קרנית, התוצאה היתה כי כל תביעה נזיקית באשר היא, רשאי התובע להגישה במקום מגוריו או עסקו, מכוח טענתו כי בבוא העת, לכשתתקבל תביעתו, זה המקום שבו יידרש הנתבע לשלם לו את הפיצויים, וזאת מכוח סעיפים 44(א) ו-61(ב) לחוק החוזים. פרשנות זו של קרנית אינה אלא ניסיון לעקוף את כללי הסמכות המקומית ולרוקנן מתוכן, וזאת באמצעות הוראותיו של חוק החוזים, וככזו לא ניתן לקבלה.

13.
האם יש באמור לעיל כדי לסתור את הלכת

פולג

? איני סבור כן. בהלכת

פולג

נאמר כי "הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבר עמום המחייב פרשנות,

ואם אך הדבר ניתן

יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי" (

שם

בפס' 3, ההדגשה הוספה – י"ע)). על תוקפו של עקרון זה, בדבר התאמתם של סדרי הדין להוראות הדין המהותי והתאמתה של חקיקת המשנה להוראות החקיקה הראשית, אין חולק. ברם, ספק רב אם בכך ביקשה הלכת

פולג

לקבוע כי כל אימת שמוגשת תביעה נזיקית, מכל סוג שהוא, יש לראותה כתביעה המבוססת על "התחייבות" שהמקום המיועד לביצועה הוא מקום מושבו של התובע. והנה, קריאה זהירה מגלה כי התביעה בעניין

פולג

נסבה (הגם שבחלקה) על תביעה לקבלת דמי שכירות; ויתר המקרים (הספורים) שבהם יושמה הלכת

פולג

בבית המשפט העליון, נסבו על תביעות שהתבססו על יחסים

הסכמיים

(ראו, בין היתר, עניין

מפעל הפיס

– תביעה המבוססת על חוזה להפעלת דוכני הגרלות;
רע"א 11180/08
עיריית מודיעין- מכבים-רעות נ' ארד ד. הנדסה בע"מ
(6.5.2009) (להלן: עניין

עיריית מודיעין

) – תביעה לתשלום תמורה מוסכמת עבור אספקת שירותים הנדסיים;

רע"א 1372/16
חברת יציקות מק שלי בע"מ נ' גורסקי
(20.7.2016) – תביעה בגין הפרת הסכם לביצוע פרויקט בניה; בש"א 2696/16
רמתי נ' ד.א מעלה הכרמל בע"מ
(6.9.2016) – תביעה המבוססת על הסכם לרכישת מכונה; וראו בהקשר זה גם החלטתו המקיפה של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת
א' קליימן-בלק
)
בת.א. 15492-01-15
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נ' תיתי
, פס' 18-16 (5.4.2016)
; וכן בת.א. 44352-10-16

קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נ' אבו מוך
(26.4.2017), שאושר לגופו בבית המשפט המחוזי
(כב' השופטת
ר' ברקאי
)
ברע"א (ת"א) 51794-05-17

קרנית נ' אבו מוך
(6.8.2017)).
ובקיצור, את הלכת
פולג
יש לקרוא באופן מוקפד, ולהחיל מכוחה את תקנה 3(א)(3) על תביעות נזיקין רק "אם הדבר ניתן", קרי כאשר ניתן לסווג את התביעה הרלוונטית ככזו המבוססת על "התחייבות" שהמקום המיועד לקיומה הוא מקום מושבו של התובע. לא כל תביעה נזיקית עונה על הגדרה זו.

14.
הנה כי כן, לפנינו שני סייגים, האחד מכוח החוק והשני מכוח הפסיקה. האחד מחייב הימנעות מהחלה אוטומטית של הוראות חוק החוזים מכוח סעיף 61(ב), והשני מחייב נקיטת זהירות בעת החלתה של הלכת

פולג

על תביעות מסוגים שונים. לטעמי, וכפי שהסברתי לעיל, פרשנותה של קרנית במקרה דנן נחסמת בשל כל סייג בנפרד, קל וחומר מכוח שניהם: פרשנות הלכת

פולג

, כך שכל אימת שמוגשת תביעת נזיקין, יש לראותה כ"תביעה לקיום התחייבות" של הנתבע לשלם פיצויים במקום מושבו של התובע, וזאת

לצורך הקניית סמכות מקומית

לבית המשפט שבמקום מושבו מצוי מקום מגוריו או עסקו של

התובע

, אינה מהווה יישום "מתאים" של סעיף 44(א) לחוק החוזים, וספק עד כמה "ניתן להתאימה" להוראות הדין המהותי, ועל כן דינה להידחות.


15.
כפי שצוין לעיל, בעבר היתה מקובלת ההנחה כי כללי הסמכות המקומית נועדו כדי לשרת את נוחיותו של

הנתבע

(לעיל בפס' 5). אל מול אמירה זו, יש לציין כי ברבות השנים כללי הסמכות המקומית איבדו מחשיבותם, ולא אחת הבהירה הפסיקה כי אין לייחס "משמעות מופרזת" לשאלה היכן תידון תביעה מסוימת (ראו, בין היתר, עניין

פולג

בפס' 3; עניין

מפעל הפיס

בפס' 8-7; עניין

עיריית מודיעין

בפס' 8;

רע"א 4734/15
מפעלי ים המלח בע"מ נ' חיפה כימיקלים בע"מ
, פס' 15 (26.8.2015); וראו הערתו של שלמה לוין

תורת הפרוצדורה האזרחית

122 (מהדורה שניה, 2008), המפנה להלכת

פולג

ומציין כי בית המשפט העליון החיש את תהליך הפיחות בחשיבותה של הסמכות המקומית, בפסיקתו כי תביעה למימוש חיוב כספי יכול שתוגש במקום מגוריו של התובע). לטעמי, ככל שירידת קרנה של הסמכות המקומית משליכה על הבקשה דנן, הרי שהדבר הוא

לחובתה

של קרנית, ולא לטובתה. אפנה בהקשר זה לדברים שנזדמן לי לומר במקרה אחר, שבו הטענה לחוסר סמכות מקומית הועלתה על ידי קרנית-הנתבעת בתגובתה לתביעה שהגיש אדם שנפגע בתאונת דרכים:

"הטעם העיקרי בגינו אני סבור כי דין הבקשה להידחות, הוא מעמדה המיוחד של 'קרנית' כגוף סטטוטורי, וככזה, יש להתייחס אליה כאל המדינה שניתן לתבוע אותה בכל בית משפט בארץ. [...]

מעמדה המיוחד של קרנית, לצורך הסמכות המקומית, נגזר מחובותיה על פי חוק הפיצויים. קשה להלום כי פלוני שנפגע בתאונה באילת או בקרית שמונה, ייאלץ להיגרר לבתי המשפט באיזור תל-אביב, במיוחד בהתחשב בתכלית הסוציאלית של החוק. מה עוד, שסוד גלוי וידוע הוא, כי קרנית, כמו חברות ביטוח אחרות, מעסיקה גם עורכי דין שמשרדיהם אינם בתל-אביב"
(ת.א. (מחוזי חי') 756/05
ענקי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

(19.03.2006) (להלן: עניין
ענקי
)).



דברים אלו יפים למקרים שבהם קרנית היא הנתבעת, והם עומדים בתוקפם, שמא מכוח קל וחומר, כאשר קרנית היא התובעת, בהינתן התפישה כי כללי הסמכות המקומית נועדו, ככלל, להקל על נתבעים (וראו בהקשר זה גם אצל

הלוי

, המעיר כי

"ריכוז תובענות בידי תובע מוסדי נגד נתבעים תושבי הצפון בבית משפט המצוי בדרום המדינה עשוי להאיץ בנתבעים להסכים לפשרות בלתי-מידתיות ובלתי-מוצדקות עניינית, וזאת אך כדי להימנע מהסרבול הכרוך בניהול התיק ובהתגוננות מפני התובענה בבית משפט מרוחק"
(

שם

בעמ' 767); יצויין כי דבריי הנ"ל בעניין

ענקי

הושארו בצריך עיון על ידי השופט (כתוארו אז)

מלצר

בהחלטתו

ברע"א 8285/07
פרפרה נ' גולדו
, פס' 6 (15.9.2008)).


כך או כך, קשה להלום שקרנית, שהיא כאמור גוף סטטוטורי המעסיק עורכי דין לאורכה ולרוחבה של המדינה, תגרור נתבעים מאילת(!) להתדיין בתל אביב, ותנקוט כל צעד אפשרי במטרה לסכל את העברת הדיון למחוז הדרום, לרבות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ב"גלגול שלישי". אומר בזהירות כי ספק בעיניי אם מדובר בהתנהלות ראויה, וטוב היתה נוהגת קרנית אילו מלכתחילה הגישה את תביעותיה במקום מגוריהם של המשיבים, ולמצער אילו נתנה הסכמתה להעברת התביעות לבתי משפט השלום באילת ובירושלים, במקום להילחם ולהקדיש משאבי זמן, ממון ושיפוט לשאלת הסמכות המקומית.

16.


בשולי בקשתה למתן רשות ערעור, קרנית טענה כי היה על בית המשפט המחוזי לפסול עצמו, משום שכבר נתן החלטה בסוגיה זו בעבר בת.א. (שלום ת"א) 62368/06
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נ' ספא
(19.3.2006)). אף טענה זו לא היה ראוי שתיטען. ככל שקרנית היתה מעוניינת להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לפסול עצמו (החלטה מיום 4.11.2019), הדרך לעשות כן היתה באמצעות הגשת ערעור פסלות לפי סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה שהכריעה לגוף הסוגיה. בנסיבות אלו, איני רואה להידרש לעצם טענת הפסלות שהעלתה קרנית, שהיא על פניה נטולת כל יסוד.

17.
סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. אך ורק משלא נתבקשה תגובה לבקשה דנן, ומאחר שניתנו בעבר החלטות סותרות בסוגיה זו בבתי משפט השלום והמחוזיים, אין צו להוצאות בגין ערכאה זו.



ניתנה היום, ד' בשבט התש"ף (30.1.2020).



ש ו פ ט

_________________________



20004250_e01.docx

עכ
ב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,
http://supreme.court.gov.i

l







רעא בית המשפט העליון 425/20 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מוריס והבה, טל והבה, אברהם זרינג'אד ואח' (פורסם ב-ֽ 30/01/2020)