פסקי דין על אוסטרובסקי אלכסנדר | פסקי דין על שפע ביטחון בינלאומי (1993) בע"מ

4629/04 עב     03/04/2006




עב 4629/04 אוסטרובסקי אלכסנדר נ' שפע ביטחון בינלאומי (1993) בע"מ




1


בתי הדין לעבודה
עב 4629/04
בית דין א. לעבודה ת"א


כבוד השופטת לאה גליקסמן

נ.צ.(עובדים) מר ראובן פרי
נ.צ.(מעבידים) מר איתן ליברוט

בפני
:



בעניין:
אוסטרובסקי אלכסנדר



ע"י ב"כ עו"ד
עובדיה ששון

התובע

- נ ג ד -


שפע ביטחון בינלאומי (1993) בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
משה נאור

הנתבעת



פסק דין



מבוא
1. 1. הנתבעת היא חברה העוסקת בין היתר בשמירה ואבטחת מוסדות, אירועים ואישים בישראל ובחו"ל. התובע עבד אצל הנתבעת כשלוש שנים (מחודש מרץ 2001 ועד חודש פברואר 2004), ובגין תקופת עבודתו וסיום עבודתו בנתבעת הוא תובע: גמול בעד עבודה בשעות נוספות; הפרשי שכר בעד תקופות בהן לא הועסק בהיקף מלא; הפרשי שכר בעד תקופת חפיפה; פיצויי הלנת שכר בגין תשלום שכר באיחור; דמי חגים; הוצאות נסיעה; החזר ניכויים מהשכר; דמי מחלה; הפרשי שכר בעד התקופה מיום 23.2.2004 עד יום 10.3.2004; פיצויי פיטורים; תמורת הודעה מוקדמת; פדיון חופשה; פיצוי בגין הפרת חוזה ועגמת נפש.
2. 2. מטעם התובע העיד התובע עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר יהונתן שפע, אשר כיהן כמנכ"ל הנתבעת בתקופה הרלבנטית, והוא נמנה עם בעליה.
3. 3. בטרם נדון בעילות התביעה השונות של התובע, נפרט את תמצית עובדות המקרה, וכן נדון בשאלה מהו "השכר הקובע" של התובע לצורך חישוב זכויותיו השונות. בהמשך, נדון בתביעותיו השונות של התובע.
העובדות
4. 4. התובע החל לעבוד בנתבעת בחודש מרץ 2001. התובע התקבל לעבודה לתפקיד סדרן בהיכל התרבות. (כרטיס עובד של התובע, נספח 1 לתצהיר מר שפע).
5. 5. עם תחילת עבודתו, חתם התובע על "הסכם עבודה" (נספח 2 לתצהיר מר שפע). להוראות הסכם העבודה ולמשמעותן נתייחס בהמשך.
6. 6. בשלב מסוים, לאחר חודש 12/02 בו מלאו לתובע 21 שנה, החל התובע לעבוד כמאבטח חמוש, ושובץ לתפקידי מאבטח.
7. 7. בחודש פברואר 2004 הודיעה הנתבעת לתובע כי לנוכח העובדה שנטש פעמיים את משמרתו, תופסק העסקתו כמאבטח חמוש והוא ישוב להיות מועסק כסדרן בהיכל התרבות (נספח ת/ 2 לתצהיר התובע; לעניין זה נתייחס בהמשך עת נדון בזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת). בעקבות הודעה זו, התנהלה התכתבות בין ב"כ התובע לבין בא כוח הנתבעת (נספחים ת/ 6 עד ת/ 9 לתצהיר התובע).
8. 8. ביום 8.3.2004 נשלח לתובע מכתב פיטורים (נספח ת/ 1 לתצהיר התובע).
9. 9. ביום 28.4.2004 שלחה הנתבעת לבא כוחו של התובע המחאה על סך של 11,773 ₪, לתשלום פיצויי פיטורים ויתרת ימי שבתות וחגים, תוך קיזוז תשלום ששולם ביתר בגין דמי הבראה (נספח ת/ 10 לתצהיר התובע).

השכר הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו השונות
10. 10. לעניין שכרו של התובע נקבעו בהסכם העבודה הוראות אלה:
שכר העובד יהיה לפי שעות עבודה בפועל. השכר הינו גלובלי לשעת עבודה ביום ובלילה.
שכר זה מכיל בתוכו את המרכיבים הבאים: שכר שעת מינימום, הבראה, נסיעות וימי חג.
11. 11. מחומר הראיות עולות העובדות הבאות:
11.1. 11.1. בתום כל חודש, ניתן לעובד פירוט שעות העבודה שבוצעו על ידו בחודש שעבר (להלן – גליונות העבודה). על פי גליונות העבודה, השכר לשעה נע בין 18 ₪ לשעה לבין 20 ₪ לשעה. (גליונות העבודה צורפו לתצהירו של התובע, בצמוד לתלושי השכר, ת/ 16 עד ת/ 49). בכל גליון שכר הופיע סה"כ השעות וסה"כ לתשלום, על בסיס מספר השעות שבגליון העבודה והתעריף לשעת עבודה שצוין בגליון העבודה.
11.2. 11.2. בתלושי השכר של התובע, השכר לשעה שצוין בתלושי השכר היה נמוך יותר מהשכר לשעה על פי גליונות העבודה. בתלושי השכר צוין כשכר לשעה שכר המינימום על פי החוק, וכן הופיעו רכיבים נוספים – הבראה, ימי שבת וחג, נסיעות. ככלל, סכום כל הרכיבים בתלוש השכר היה שווה לסה"כ לתשלום על פי גליון העבודה (ראו למשל – תלוש שכר וגיליון עבודה לחודש יוני 2002 –
ת/ 31). בחלק מהחודשים, שולמו דמי הבראה ונסיעות בנוסף לתשלום המגיע על בסיס שעות העבודה (ראו למשל - תלוש משכורת וגליון עבודה לחודש אוגוסט 2001 - ת/ 21).
12. 12. בחקירתו הנגדית, מנכ"ל הנתבעת מסר גרסאות שונות על אופן תשלום השכר לתובע, כמפורט להלן:
12.1. 12.1. ע' 20 ש' 10 – 16: בנוסף לתשלום השכר לשעה שולם לתובע תשלום נוסף בעד נסיעות, בשיק אישי מחוץ למשכורת. כמו כן, השכר כלל דמי הבראה.
12.2. 12.2. ע' 21 ש' 23: דמי הבראה המגיעים לתובע חולקו ל- 12 תשלומים, ושולמו בכל חודש, בנוסף לשכר לשעה.
12.3. 12.3. ע' 22 ש' 19 – 24: הרישומים בגליון העבודה של השכר לשעה הם אינפורמציה לנתבעת על מנת לבנות את המשכורת. אולם, אין הם משקפים את השכר לשעה המגיע לתובע, שכן על פי הסכם העבודה התובע זכאי לשכר מינימום לשעה בלבד. בפועל, הנתבעת הכפילה את מספר השעות שהתובע עבד בשכר מינימום לשעה, וזהו שכר היסוד של התובע, וכל תשלום שמעבר לשכר המינימום לשעה החברה זוקפת על חשבון שעות נוספות.
12.4. 12.4. ע' 23 ש' 21 – 23: הנתבעת משלמת לעובד שכר מינימום בגין שעות העבודה, וכל סכום מעבר לזה נזקף או לנסיעות, או להבראה או לגמול שעות נוספות.
13. 13. על יסוד חומר הראיות בפני
נו, אנו סבורים כי מבין כל ההסברים שנתן מנכ"ל הנתבעת לאופן תשלום השכר לתובע, ההסבר הרביעי (סעיף 12.4 לעיל) הוא ההסבר המשקף את האופן בו נהגה התובעת בפועל. כלומר: בתלוש השכר צוין שהשכר לשעה הוא שכר מינימום על פי החוק, ויתרת התשלום על פי גליון העבודה (כלומר – ההפרש בין שכר המינימום לשעה לבין השכר לשעה על פי גיליון העבודה) נזקפה למרכיבי שכר שונים – נסיעות , הבראה, ימי שבת וחג – על פי החלטת הנתבעת. מסקנה זו עולה גם מהשוואה בין תלושי השכר לבין גליונות העבודה של התובע. ברוב המקרים, הסכום הכולל של רכיבי השכר ששולם לתובע שווה ל - "סה"כ לתשלום" על פי גליונות העבודה של כל חודש. לעתים, מרכיב ההבראה/הנסיעות בתלוש השכר שולם בנוסף לסה"כ לתשלום המגיע על פי גליונות העבודה.
14. 14. התובע טען כי הובטח לו שישולם לו שכר בסך של 18 ₪ לשעה, ובנוסף לכך ישולמו לו התשלומים המגיעים על פי הדין – דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה. התובע טען כי הנתבעת הפחיתה שלא כדין את השכר המוסכם, על ידי עריכת "חישוב לאחור" של השכר ששולם לו, תוך זקיפת חלק מהשכר לשעה המוסכם לרכיבים אחרים. הנתבעת טענה כי בהסכם העבודה נקבע כי השכר לשעה כולל שכר מינימום, נסיעות, הבראה, וימי חג. עוד נטען כי על פי דין מותר שהשכר לשעה יכלול רכיבים אלה. לטענת הנתבעת, על פי הסכם העבודה, התובע אינו זכאי לשכר עבודה מעבר לשכר המינימום, והנתבעת היתה רשאית לזקוף את הסכומים מעבר לשכר המינימום על חשבון מרכיבים אחרים.
15. 15. אנו קובעים, כי השיטה בה נהגה הנתבעת אינה כדין, וכי התובע זכאי לשכר לשעה על פי הקבוע בגליונות העבודה, ובנוסף לכך הוא זכאי לתשלומים בגין נסיעות, הבראה, ימי חג, וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובימי שבת וחג, מנימוקים שיפורטו להלן:
15.1. 15.1. בסעיף 5 לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958 נקבע כי
עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר-העבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי-חופשה תמורת חופשה או פדיון-חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על-ידי שר העבודה.
מכאן, כי לנוכח הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, לא ניתן לקבוע כי השכר לשעה המוסכם בין התובע לבין הנתבעת כולל בתוכו גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה שבועית ובחגים. לפיכך, הנתבעת לא היתה רשאית לזקוף על חשבון גמול שעות נוספות או גמול בעד עבודה בימי שבת וחג את ההפרש בין שכר המינימום לשעה לבין השכר המוסכם, המשתקף בגליון העבודה.
15.2. 15.2. מעבר לאמור לעיל נוסיף כי גם בהסכם העבודה עליו מסתמכת הנתבעת, לא נאמר כי השכר לשעה כולל גמול שעות נוספות או גמול בעד עבודה במנוחה שבועית, אלא רק כי השכר לשעה כולל תשלום בעד "ימי חג".
15.3. 15.3. עוד נוסיף, כי בכל מקרה ההפרש בין שכר המינימום לשעה לבין השכר לשעה על פי גיליונות העבודה אינו משקף את גמול השעות הנוספות המגיע לתובע בעד שעת עבודה, גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת כי השכר לשעה הוא שכר המינימום על פי החוק.
15.4. 15.4. אשר לתשלומים בגין הבראה, נסיעות וימי חג: אכן, בהתאם לפסיקה מותר לכלול בשכר דמי נסיעה ודמי הבראה (דב"ע שנ/ 7 - 1 אליקים הדי נ' אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ; פד"ע כג 45). אולם, הסכמה כזו צריכה להיות בהירה, חד משמעית ומפורשת (דב"ע 63/98 – 3 גלי בובליל נ' א. א. צ. שירותים משפטיים בע"מ; פד"ע לב 91). זקיפת ההפרש בין השכר המוסכם לשעה לבין שכר המינימום "או לנסיעות, או להבראה או לגמול שעות נוספות", כפי שהעיד מנכ"ל הנתבעת, או לתשלום בעד ימי חג, אינה מקיימת את התנאי למתן תוקף להסכמה לתשלום שכר כולל, דהיינו היות ההסכמה בהירה, מפורשת וחד משמעית. כאשר נקבע כי שכר יכלול רכיבים מסוימים, יש להגדיר באופן ברור וחד משמעי אלה רכיבים נוספים כולל השכר, ואין לתת תוקף להתנהלות מעסיק הקובע איזה רכיבים השכר כולל מעת לעת, על פי החלטתו (המשתנה) בכל חודש.
16. 16. זאת ועוד. כעולה מעדות מנכ"ל הנתבעת, השכר המפורט בגליונות העבודה משקף את שיעור השכר המוסכם בין התובע לבין הנתבעת (עדות מנכ"ל הנתבעת, ע' 22, ש' 4 – 5). ראיה נוספת לכך שהשכר המוסכם הוא השכר לשעה בגליון העבודה היא כי כאשר שולמו לתובע דמי חופשה (תלוש שכר לחודש 11/02; ת/ 36), התעריף ליום חופשה נקבע על בסיס השכר לשעה בגליון העבודה ולא על בסיס שכר המינימום לשעה על פי החוק. אנו סבורים, כי האופן בו נהגה הנתבעת יש בו משום הטעייה של העובד להאמין כי משולם לו השכר המוסכם עמו, כיון שסה"כ מרכיבי השכר בתלוש השכר שווה לסה"כ לתשלום על פי גיליון העבודה, בעוד שלמעשה משלמת לו הנתבעת שכר לשעה נמוך יותר, בכך שהיא זוקפת את השכר שמעבר לשכר המינימום על חשבון רכיבי שכר האמורים להיות משולמים לעובד מעבר לשכר היסוד. אנו סבורים, כי אין לתת תוקף להתנהלות כזו.
17. 17. על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע היה זכאי לשכר לשעה על פי המפורט בגליונות העבודה, ואין לזקוף את ההפרש בין השכר לשעה על פי גיליון העבודה לבין שכר המינימום לשעה על חשבון רכיב שכר כלשהו. לפיכך, ככל שהתשלומים שכונו בתלוש השכר "נסיעות", "הבראה" ו"ימי שבת וחג" מקורם בזקיפה כאמור לעיל, יש לראות תשלומים אלה כחלק משכר היסוד של התובע, ואין הם באים על חשבון תשלומים בגין נסיעות, הבראה, ימי שבת וחג או כל מרכיב אחר המגיעים לתובע. התובע זכאי לתשלום זכויותיו (נסיעות, הבראה, גמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, תשלום בעד ימי חג) בנוסף לשכרו על פי גליונות העבודה. כמו כן, לצורך חישוב זכויות התלויות בשכר (פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי מחלה וכו') שכרו של התובע הוא השכר לשעה על פי גליונות העבודה ולא שכר המינימום לשעה. מובהר, כי ככל שמהשוואה בין תלוש השכר לבין גליון העבודה עולה כי שולמו לתובע הבראה או נסיעות מעבר לשכר המגיע על פי גיליון העבודה, תשלומים אלה ייזקפו על חשבון תשלומי ההבראה, הנסיעות וימי החגים המגיעים לתובע.
18. 18. להלן, נדון בתביעותיו השונות של התובע.

גמול בעד עבודה בשעות נוספות
19. 19. אין מחלוקת, כי הנתבעת שילמה לתובע גמול שעות נוספות רק בעד שעות העבודה החל משעת העבודה ה- 11 ביום (עדות מר שפע, ע' 19, ש' 18 - 19). הנתבעת טענה כי היא נהגה כדין, כיון שיום העבודה בשמירה הוא בן 10 שעות עבודה, על פי תקנות שעות העבודה בשמירה, תשי"א – 1951 (להלן – התקנות). הנתבעת סמכה טענתה על מספר פסקי דין, בעיקר של בתי הדין האזוריים לעבודה (סעיף 7.2.1 לסיכומי הנתבעת).
20. 20. אין בידינו לקבל טענה זו. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הוראת צו ההרחבה בענף השמירה, הקובעת זכאות לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר לשמונה שעות ביום, המיטיבה עם העובד, גוברת על הוראת תקנות שעות עבודה ומנוחה, הקובעת כי תחומו של יום עבודה בשמירה הוא בן 10 שעות (בר"ע 390/03 חברת השמירה בע"מ נ' אמבייה נגיסה - עבודה ארצי לג (73) 41; ע"ע 300104/98 משאבי (ג) אביב בע"מ נ' זאיד אלהואשלה – עבודה ארצי לג (1) 86). לפיכך, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמהשעה התשיעית ביום ואילך.
21. 21. בהתייחס לפסקי הדין אשר אוזכרו בסיכומי הנתבעת:
21.1. 21.1. ככל שמדובר בפסקי דין של בתי דין אזוריים לעבודה, הרי ההלכה המחייבת היא פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. לפיכך, עלינו לפסוק בהתאם להלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה.
21.2. 21.2. באשר לפסק דינו של בית הדין הארצי המאוזכר בסיכומים – דב"ע
שנ/57 – 3 מסלם אל עורג'אן נ' אגודת השומרים בע"מ: ראשית, ב

פסק דין
זה לא דן בית הדין הארצי ביחס בין הוראות צו ההרחבה לבין הוראות התקנות, לנוכח קביעתו כי התקנות לא חלו במקרה הנדון. שנית, מדובר ב

פסק דין
משנת 1990, ופסקי הדין שאוזכרו בסעיף 20 לעיל ניתנו במועד מאוחר יותר, והם משקפים את ההלכה המחייבת.
22. 22. באשר לסכום המגיע לתובע בגין גמול שעות נוספות: לאחר עיון בתחשיב התובע (נספח ת/ 11 לתצהירו) ובגיליונות העבודה, אנו קובעים כי קיימת התאמה בין התחשיב לבין שעות העבודה אותן עבד התובע, על פי גיליונות העבודה. לפיכך, אנו מקבלים את תחשיב התובע כמפורט בנספח ת/ 11 לתצהירו, וקובעים כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 5,081 ₪ (קרן). אנו דוחים את טענת הנתבעת כי שולם לתובע גמול שעות נוספות אשר פורט בתלוש השכר כ"ימי שבת וחג", מהנימוקים כאמור בסעיפים 15 עד 17 לעיל.
23. 23. באשר לפיצויי הלנת שכר: מחד, קיימת פסיקה ברורה וחד משמעית של בית הדין הארצי לעבודה, הקובעת כי יש לשלם גמול שעות נוספות החל משעת העבודה התשיעית ביום. מנגד, קיימת פסיקה סותרת בנושא של בתי דין אזוריים. יתר על כן. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי הנתבעת לא שילמה גמול שעות נוספות גם על פי גרסתה. דהיינו, גם בעד שעות העבודה שמעבר לשעה ה- 11 ביום הנתבעת לא שילמה לתובע גמול שעות נוספות (ראו למשל: ת/ 29, תלוש שכר וגליון עבודה לחודש אפריל 2002). במכלול הנסיבות כמפורט לעיל, נראה לנו שיש מקום להפחית את פיצויי ההלנה, אך לא לבטלם לחלוטין. לפיכך, אנו קובעים כי הסך של 5,081 ₪ ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ממחצית תקופת עבודתו של התובע, דהיינו מיום 1.10.02, ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף להפרשי ההצמדה והריבית כאמור לעיל, ובהתחשב בשיעור הקרן, תשלם הנתבעת לתובע פיצויי הלנת שכר בגין גמול שעות נוספות בסך של 10,000 ₪. ככל שסכום פיצויי ההלנה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הפרשי שכר בעד תקופות בהן התובע לא הועסק בהיקף מלא
24. 24. לגרסת התובע, בחודש נובמבר 2002 התעמת עם הנתבעת, על רקע עמידתו על זכותו כי ישולמו לו דמי חופשה. לטענת התובע, לאחר עימות זה, ניסתה הנתבעת לגרום לתובע להתפטר, על ידי כך שהופחת היקף עבודתו בצורה משמעותית ביותר, וכפועל יוצא מכך הופחת שכרו.
25. 25. הנתבעת טענה כי לא התחייבה ולא היתה חייבת לספק לתובע עבודה בהיקף כלשהו. בעדותו, טען מנכ"ל הנתבעת כי היקף עבודתו הקטן יחסית של התובע בחודשים מסוימים נבע מכך שהתובע לא היה מעוניין לעבוד בהיקף גדול יותר, וזאת על בסיס שיחתו עם הקב"ט אלדד (ע' 18, ש' 17 – 24; ע' 19, ש' 1 – 15).
26. 26. אנו דוחים תביעה זו של התובע, מנימוקים אלה:
26.1. 26.1. התובע לא הוכיח התחייבות של הנתבעת להעסיקו בהיקף כלשהו. גם על פי הסכם העבודה, הנתבעת לא התחייבה להעסיק את התובע בהיקף כלשהו. על פי הסכם העבודה, התובע לא התקבל לעבודה במשרה בהיקף ידוע מראש, ונקבע במפורש כי שכרו ישתלם על בסיס שעות עבודה בפועל.
26.2. 26.2. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הפחתת היקף העסקתו בחודשים דצמבר 2002 עד יוני 2003 נבעה משיקולים זרים, מתוך רצון לגרום לו להתפטר מעבודתו, ולא הביא ראיה כלשהי התומכת בטענה זו. הוכחת סמיכות הזמנים בין מועד יציאתו לחופשה ותשלום דמי חופשה לבין התקופה בה הופחת היקף עבודתו אינה מהווה ראיה מספקת להוכחת הקשר הסיבתי בין הדברים.
26.3. 26.3. לפיכך, התביעה להפרשי שכר בגין התקופה 12/02 עד 7/03 נדחית.

הפרשי שכר בעד תקופת חפיפה
27. 27. לטענת התובע בתצהירו (סעיף 41) כאשר התקבל לעבודה, נדרש לעבוד ללא תשלום שלושה ימים, ארבע שעות בכל פעם, בטענה שמדובר בחפיפה/הדרכה. לעומת זאת, בעדותו, טען כי הדרישה לחפיפה הוצגה לו כאשר הוחזר לתפקידו בכניסת אמנים בהיכל התרבות, וכי אינו זוכר מתי בדיוק זה היה (ע' 13, ש' 23 – 24; ע' 14, ש' 1 –
6).
28. 28. אנו קובעים כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח תביעה זו. מעדותו של התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית לא ברור מתי בוצעה החפיפה הנטענת על ידו, כאשר גרסתו בתצהיר שונה מגרסתו בחקירה נגדית. התובע גם לא הביא ראיה נוספת לתמיכה בטענה זו. בהעדר פירוט של המועד בו בוצעה החפיפה, הנתבעת גם לא יכלה להתגונן בפני
טענה זו.
29. 29. לפיכך, התביעה להפרשי שכר בעד תקופת החפיפה נדחית.

פיצויי הלנת שכר בגין תשלום שכר באיחור
30. 30. אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע את שכרו בהמחאה, אשר מועד פרעונה הוא החמישה עשר בחודש שלאחר החודש בו בוצעה העבודה (עדות מנכ"ל הנתבעת, ע' 30, ש' 7 – 24). לטענת התובע, מדובר בהלנת שכר, שכן על פי החוק על הנתבעת לשלם את שכרו עד היום התשיעי בכל חודש. לטענת התובע, בפועל, לא יכול היה לעשות שימוש בכסף עד שלושה ימים לאחר הפקדת ההמחאה.
31. 31. לטענת הנתבעת, על פי הסכם העבודה הקיבוצי בתחום השמירה והאבטחה סעיף ח2 זכאית הנתבעת לשלם את שכר העבודה עד ליום 14 לחודש, עבור החודש שעבר. המחאות השכר של התובע נמסרו לידיו בתום יום העבודה של ה- 14 לכל חודש. (סעיף 17 לסיכומי הנתבעת).
32. 32. אנו דוחים את טענת הנתבעת, מנימוקים אלה:
32.1. 32.1. בהתאם לחוק הגנת השכר, ככל שהשכר לא שולם עד היום התשיעי בחודש שלאחר חודש ביצוע העבודה רואים את השכר כשכר מולן.
32.2. 32.2. בהתאם לסעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957
זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן.
מכאן, שהוראת ההסכם הקיבוצי בענף השמירה אינה יכולה לגרוע מזכותו של העובד על פי חוק הגנת השכר, כי שכרו ישולם לא יאוחר מיום התשיעי בחודש.
השוו: דב"ע מז/ 84 – 3 כהן ידולה ואבו טיר מוחמד נ' מתתיהו ליפשיץ בע"מ, פד"ע יח 269.
32.3. 32.3. אנו דוחים גם את טענת מנכ"ל הנתבעת בתצהירו (סעיף 15.1.2) כי דחיית מועד תשלום השכר לחמישה עשר בחודש היטיבה עם התובע, כי אפשרה לערוך את תיקוני שעות העבודה בחודש התשלום, ולא חודש מאוחר יותר. ראשית, אנו סבורים כי על הנתבעת היה להיערך לתשלום השכר על פי החוק, לרבות האפשרות לביצוע התיקונים עד למועד זה. שנית, בהיות המצב של הצורך בביצוע תיקונים חריג, אין זה נכון לומר כי דחיית מועד תשלום השכר היטיבה עם התובע.
33. 33. בהתחשב בעובדה כי הנתבעת פעלה על יסוד הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה בגין האיחור בתשלום השכר, ומעמידים אותם על סך של 15,000 ₪. ככל שסכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

דמי חגים
34. 34. לטענת התובע, מכוח הוראות צו ההרחבה של הסכם המסגרת, הוא זכאי לתשלום שכר בעד 9 ימי חג בשנה, דהיינו 27 ימי חג לכל תקופת עבודתו, בסך של 5,813 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 2,473 ₪ ששולמו לתובע במסגרת התשלום ביום 2.5.2004, והיתרה לתשלום היא 3,340 ₪.
35. 35. לטענת הנתבעת, התובע זכאי ל- 23 ימי חג בלבד, כיון שלאור מועד תחילת תקופת עבודתו, אינו זכאי לימי חג פסח שנת 2001, וכן תקופת עבודתו אינה כוללת את ימי חג הפסח ואילך לשנת 2004. עוד נטען כי, כי דמי החגים שולמו לתובע במשכורותיו ליד הכותרת "דמי שבת וחג", וסך נוסף שולם לתובע לאחר פיטוריו.
36. 36. בהתאם לסעיף יא' לצו ההרחבה בענף השמירה, עובד זכאי לדמי חגים גם בעד החגים שחלו בתקופת הניסיון של שלושה החודשים ראשונים לעבודתו, אם נשאר בעבודתו לאחר תקופת הניסיון. בהתאם לעקרון שנקבע בסעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, במקרה שחלים על העובד שני צווי הרחבה, יש להחיל על העובד את הוראת הצו שלטובת העובד. לפיכך, התובע זכאי גם לדמי חגים בעד החגים שחלו בתקופה מחודש מרץ 2001 עד מאי 2001, דהיינו לימי חג הפסח שחלו בשנת 2001. מכאן נובע, שהתובע זכאי ל- 27 ימי חג, כנטען על ידו.
37. 37. כמוסבר בסעיף 17 לעיל, אין להביא בחשבון את התשלום שכונה בתלושי השכר כתשלום בעד "ימי שבת וחג" כתשלום על חשבון דמי חגים שהגיעו לתובע.
38. 38. שכרו האחרון של התובע ליום עבודה הוא 160 ₪ (8 x 20 ₪), ולכן התובע זכאי בעד ימי חג לתשלום בסך של 4,320 ₪. בהמחאה מיום 1.5.2004 שולם בפועל סך של
2,285 ₪ בגין דמי חגים (2,473 ₪ בניכוי סך של 188 ₪ שלטענת הנתבעת שולם ביתר בגין רכיב דמי הבראה). לכן, התובע זכאי לדמי חגים בסך של 2,035 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2004 ועד למועד התשלום בפועל.

הוצאות נסיעה
39. 39. התובע טען כי הוא קיבל רק חלק מהוצאות הנסיעה בשל נסיעותיו למקום העבודה וחזרה, וכי הנתבעת חייבת לו הוצאות נסיעה בסך של 6,791 ₪.
40. 40. בתצהיר מנהל הנתבעת נטען כי הוצאות נסיעה נכללו במשכורתו של התובע ומפורטות בתלושי המשכורת של התובע. עוד נטען כי לעתים ניתנו לתובע כרטיסי נסיעה "חופשי חודשי" ובאותם חודשים לא שולמו לו נסיעות בתלוש המשכורת. (סעיף 11 לתצהיר מר שפע).
41. 41. בהחלטה מיום 11.7.2005 התקבלה בקשה להגשת ראיות נוספות מטעם הנתבעת. על פי הראיות הנוספות, בתקופה מאי 2001 עד יוני 2002 מימנה הנתבעת רכישת כרטיס חופשי חודשי לתובע. לפיכך, התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגין חודשים אלה.
42. 42. כמו כן, מהשוואת תלושי השכר לגליונות העבודה עולה כי בחודש יולי 2002 שולמו לתובע החזר הוצאות נסיעה בסך של 200 ₪, בנוסף לשכר שהגיע לו על פי גיליון העבודה.
43. 43. כמוסבר בסעיף 17 לעיל, ככל שמרכיב הוצאות נסיעה בתלוש השכר מקורו בזקיפת ההפרש בין השכר לשעה על פי גליון העבודה לבין שכר המינימום לשעה על פי החוק, אין לראות בו תשלום החזר הוצאות נסיעה.
44. 44. לפיכך, התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה כמפורט להלן:
44.1. 44.1. מרץ 2001 – 183 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2001 ועד למועד התשלום בפועל.
44.2. 44.2. אפריל 2001 – 183 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2001 ועד למועד התשלום בפועל.
44.3. 44.3. אוגוסט 2002 עד פברואר 2004 – 200 ₪ לכל חודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהראשון בחודש שלאחר החודש בגינו מגיע התשלום, ועד למועד התשלום בפועל. (התובע לא הוכיח כי בשמונת חודשי עבודתו האחרונים תעריף חודשי חופשי עמד על 258 ₪, כנטען בסעיף 37 לתצהירו).

החזר ניכויים מהשכר
45. 45. מתלושי השכר של התובע עולה כי נוכו משכרו תשלומים שונים בגין: קנסות; ביגוד; השתתפות במטווח.
1) קנסות
46. 46. לתובע נוכו תשלומים אלה בגין קנסות:
46.1. 46.1. 7/02 – 106 ₪ בגין שיחות טלפון.
46.2. 46.2. 5/03 – בתלוש השכר נכתב "קנס משמעת"; בגליון העבודה נכתב "קנס הופעה/גילוח"; במכתב לתובע נאמר כי הקנס הוא בגין העובדה שהתובע לא לבש מדים ייצוגיים.
46.3. 46.3. 10/03 – קנס בגין איחור לעבודה.
47. 47. הנתבעת טענה כי הקנסות נוכו משכרו של התובע בהתאם להוראות הסכם העבודה, נספח 2 לתצהיר מר שפע, ובהתאם להוראות סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר. לעניין הניכוי בגין טלפון נטען כי הניכוי נעשה בשל שימוש פרטי של התובע בטלפון במקום העבודה.
48. 48. אנו קובעים, כי ניכוי הקנסות כאמור לעיל הוא שלא כדין, מנימוקים אלה:
48.1. 48.1. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 קובע כי:
(א) (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
....
4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק;
על פי הוראת סעיף 25 (א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 מותר לנכות משכר העובד רק קנסות משמעת שהוטלו בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק.
48.2. 48.2. הנתבעת לא הוכיחה כי קנסות המשמעת שהוטלו על העובד הוטלו בהתאם להסכם קיבוצי. יתר על כן. עיון בתקנון העבודה בענף השמירה מעלה כי לא נקבע בו מנגנון של תשלום קנס בגין הפרות משמעת.
48.3. 48.3. בהתייחס לטענה כי התובע הסכים להטלת הקנסות או לקיזוזים משכרו בהסכם העבודה (נספח 2 לתצהירו של מר שפע): כידוע, אין תוקף לויתורו של עובד על זכות המגיעה לו מכוח החוק. לפיכך, אין תוקף להסכמת העובד בהסכם עבודה אישי להטלת קנסות, ככל שהוראות הסכם העבודה האישי סותרות את הוראות סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר.
48.4. 48.4. הנתבעת טענה כי הניכוי נעשה בהתאם להוראת סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, הקובע כי ניתן לנכות משכר העובד
חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;
מלשונו של הסעיף, ברור כי הכוונה בסעיף זה היא לחוב כספי של העובד, ולא ניתן לראות בהסכמה לקיזוזים וניכויים מהשכר בגין עבירות משמעת ואיחורים משום "חוב". כאמור לעיל, בעניין ניכויים ו/או קיזוזים מהשכר בגין עבירות משמעת עוסק במפורש סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר. זאת ועוד. בהתאם לפסיקה, "חוב" על פי סעיף זה וכן על פי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר הוא "סכום קצוב ומוכח, ובלתי שנוי במחלוקת".
דב"ע נד/ 101 – 3 יעקב עמנואל נ' שופר – סל בע"מ, פד"ע כח 241.
49. 49. מעבר לאמור לעיל נוסיף, כי יש הגיון רב בקביעת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. כאשר מדובר בהטלת קנס על פי הוראות הסכם קיבוצי, מדובר במקום עבודה מאורגן, בו מיוצג העובד על ידי נציגות העובדים, אשר בדרך כלל גם שותפה להליכי המשמעת בהם מוטל הקנס על העובד, ובכל מקרה יכולה להגן עליו מפני מעשים שרירותיים של המעביד. לא כך הם פני הדברים, כאשר מדובר במקום עבודה בלתי מאורגן, כאשר העובד אינו נהנה מהגנת נציגות העובדים, ועליו להתמודד מול המעביד לבדו. אין לאפשר מצב בו המעביד יהיה גם ה"תובע" בגין ביצוע הפרת המשמעת, גם "השופט" אם העובד ביצע את הפרת המשמעת המיוחסת לו, וגם "המוציא לפועל" את העונש, על ידי ניכוי השכר, ומעבר לכל – הנהנה במישרין מהטלת הקנס על העובד. המעביד מצוי בניגוד אינטרסים מובנה, כיוון שככל שיגדיל את שיעור הקנסות שיוטלו על עובדיו, על פי החלטתו שלו, הוא יחסוך בעלויות השכר. מצב דברים זה ביקש המחוקק למנוע, ולכן הגביל את האפשרות לנכות קנסות משמעת מהשכר, והתיר זאת רק במקרה שהקנס מוטל בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק.
50. 50. באשר לקנס בגין שימוש בטלפון: אכן, עובד אינו רשאי לעשות שימוש פרטי באמצעי המעביד. אולם, הנתבעת לא הוכיחה כי הסכום שנוכה משכרו של התובע הוא אכן הסכום ששולם בגין שיחות פרטיות שבוצעו בזמן המשמרת של התובע, שכן לא הוצג בפני
נו חשבון טלפון, פירוט שיחות או כל ראיה אחרת לתמיכה בטענה זו. בהעדר ראיה, מדובר גם כן ב"קנס", שאין הנתבעת רשאית להטילו על התובע.
51. 51. אנו סבורים, כי יש לראות בחומרה רבה את הנוהג של הטלת קנסות על ידי המעביד, בניגוד להוראות החוק. לפיכך, אנו סבורים כי על פסיקת בית הדין להרתיע מעבידים מלנקוט באמצעי זה ולהופכו לבלתי כדאי. לכן, ככל שהתביעה לפיצויי הלנת שכר לא התיישנה, אנו קובעים כי הקנסות שנוכו משכרו של התובע ישולמו לו בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע:
51.1. 51.1. סך של 106 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.02 ועד למועד התשלום בפועל (התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין קנס זה התיישנה).
51.2. 51.2. סך של 100 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.6.2003 ועד למועד התשלום בפועל.
51.3. 51.3. סך של 55 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.11.2003 ועד למועד התשלום בפועל.
2) ביגוד
52. 52. סכומים אלה נוכו משכרו של התובע בגין ביגוד:
52.1. 52.1. 3/01 – 140 ₪.
52.2. 52.2. 11/03 – 120 ₪.
52.3. 52.3. 12/03 – 65 ₪.
52.4. 52.4. 1/04 – 20 ₪.
53. 53. על פי הסכם העבודה, עלות המדים תקוזז משכרו של העובד, ושכר זה יוחזר לו מהנתבעת בסיום העבודה. על פי טופס החתמה על מדים (נספח 3 לתצהיר מר שפע), הסכום מנוכה משכרו של העובד, ומוחזר לו בסיום העבודה בניכוי 20% מהערך. הנתבעת טענה כי התובע לא החזיר את המדים, ולכן לא זוכה שכרו בסכומים שנוכו משכרו. על פי עדות מנכ"ל הנתבעת, הניכוי של 20% הוא בעד ניקוי הבגדים (ע' 26, ש' 12 – 13).
54. 54. אנו סבורים, כי האופן בו נוהגת הנתבעת בנוגע למדים אינו כדין, ומנוגד הן להוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר והן להוראות צו ההרחבה.
54.1. 54.1. ניכוי בגין אספקת מדים אינו בגדר הניכויים המותרים המפורטים בסעיף 25 לחוק הגנת השכר.
54.2. 54.2. על פי סעיף כה לצו ההרחבה בענף השמירה, מחובתו של המעביד לספק לעובדים בגדי עבודה, ואף לממן את כביסת המדים.
54.3. 54.3. לפיכך, הנוהל של הנתבעת, חיוב העובד בתשלום בעד מדים עם קבלתם, ותשלום החזר בניכוי 20%, בגין ניקוי הבגדים, מנוגד להוראות החוק וצו ההרחבה. ככל שעובד לא מחזיר את המדים עם סיום עבודתו, רשאית הנתבעת לנכות את ערכם בעת עריכת גמר חשבון. הנתבעת אינה רשאית לנכות מהעובד תשלום בגין בלאי רגיל של המדים או בגין ניקוי המדים.
54.4. 54.4. באשר לטענה כי התובע לא החזיר את המדים, הרי טענה זו טעונה הוכחה על ידי הנתבעת, והיא אף נוגדת את הצהרת הנתבעת ברשימת המוסכמות מטעמה. בכל מקרה, הנתבעת לא הוכיחה מה היה ערכם של המדים שסופקו לתובע. לפיכך, אין בטענה זו כדי לשלול את זכאותו של התובע להחזר הסכומים שנוכו שלא כדין משכרו בתקופת עבודתו בנתבעת.
55. 55. כאמור לעיל, אנו סבורים כי יש לראות בחומרה רבה ניכוי משכרו של העובד שלא כדין. לפיכך, ככל שהתביעה לפיצויי הלנת שכר לא התיישנה, יש לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא פיצויי הלנה על הסכומים שנוכו משכרו של העובד בגין ביגוד.
56. 56. לפיכך, התובע זכאי לתשלומים בגין ביגוד כמפורט להלן:
56.1. 56.1. 140 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2001 ועד למועד התשלום בפועל.
56.2. 56.2. 120 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.12.03 ועד למועד התשלום בפועל.
56.3. 56.3. 65 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.1.04 ועד למועד התשלום בפועל.
56.4. 56.4. 20 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.2.04 ועד למועד התשלום בפועל.
3) מטווח
57. 57. משכרו של התובע בחודש אוגוסט 2003 נוכה תשלום בסך של 125 ₪ בגין מיטווח. בתצהיר מנכ"ל הנתבעת נטען כי השתתפות התובע בעלות קורס ירי וקבלת רשיון ירי נעשתה בהסכמתו של התובע, אשר היה מעוניין לקבל תפקיד של מאבטח חמוש. עוד נטען כי התובע בחר שלא להתחייב להמשך עבודה בשירות החברה למשך שנה, ולכן חויב בהסכמתו להשתתפות בעלות הסמלית של אימון הירי לצורך הסמכה לתפקיד של מאבטח חמוש. בעדותו בבית הדין העיד מנכ"ל הנתבעת כי ככל שהעובד עובד כמאבטח חמוש מעל 6 חודשים מוחזר לו סכום ההשתתפות בקורס. כמו כן, העיד כי לא קיים מסמך בכתב בנוגע להתחייבות לשישה חודשים (ע' 31, ש' 1 – 10).
58. 58. גם ניכוי התשלום בגין מיטווח לא נעשה על פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 ולכן אינו כדין. אמנם, בהתאם לפסיקה, יש תוקף להתחייבות העובד לשלם את עלות קורס/הכשרה ככל שאינו משלים תקופת עבודה מינימאלית. ספק בעיננו, אם יש מקום להחיל פסיקה זו על השתתפות במיטווח, שכן אין מדובר במתן הכשרה לעובד, אלא בקיום תנאי הקבוע בחוק לקבלת רשיון ירי. בכל מקרה, לדעתנו, המעביד אינו זכאי לנכות מהשכר את עלות הקורס, אלא רק לחייב את העובד להשיב את עלות הקורס במועד סיום קשר העבודה, ככל שהעובד לא השלים את תקופת העבודה לה התחייב. התחייבות העובד לתקופת העסקה מינימאלית לאחר קבלת ההכשרה צריכה להיעשות בכתב, בהתאם להוראת סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר. אין מחלוקת כי במקרה הנדון לא ניתנה התחייבות בכתב.
59. 59. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הניכוי בגין השתתפות במיטווח, בסך של 125 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.9.03 ועד למועד התשלום בפועל.

דמי הבראה
60. 60. לטענת התובע בתצהירו, קיבל רק חלק מדמי ההבראה שהגיעו לו, והוא זכאי ליתרת דמי הבראה בסך של 2,898 ₪.
61. 61. לטענת הנתבעת, שולמו לתובע דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו, והתובע לא הוכיח את סכום דמי ההבראה הנתבע על ידו. עוד נטען, כי על פי צו ההרחבה בענף השמירה התובע היה זכאי ל – 15 ימי הבראה בלבד בעד שלוש שנות עבודתו הראשונות.
62. 62. מהשוואה בין תלושי השכר לבין גליונות העבודה עולה כי אכן בחלק מהחודשים שולמו לתובע דמי הבראה, בנוסף לשכר שהגיע לו על פי גליונות העבודה, כמפורט להלן:
62.1. 62.1. 6/01 – 52 ₪.
62.2. 62.2. 7/01 – 183 ₪.
62.3. 62.3. 8/01 – 165 ₪.
62.4. 62.4. 9/01 – 170 ₪.
62.5. 62.5. 10/01 - 170 ₪.
62.6. 62.6. 1/02 - 170 ₪.
62.7. 62.7. 2/02 – 170 ₪.
סך הכול שולם לתובע בגין דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו סך של 1,080 ₪, וסכום זה יש לזקוף לדמי הבראה בעד שנת העבודה הראשונה.
63. 63. התובע זכאי לדמי הבראה בעד שנות עבודתו השניה והשלישית כמפורט להלן:
63.1. 63.1. על פי הוראות צו ההרחבה הכללי בעניין תשלום דמי הבראה זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בעד שתי שנות עבודתו האחרונות.
63.2. 63.2. על פי הוראות צו ההרחבה הכללי בעניין תשלום דמי הבראה מספר ימי ההבראה להם זכאי התובע בגין שנות העבודה השניה והשלישית הוא 12 ימים. כמוסבר לעיל, יש להחיל על התובע את הוראת צו ההרחבה המיטיבה עמו. לכן, יש להחיל את הוראת צו ההרחבה הכללי בעניין דמי הבראה, ולא את הוראת צו ההרחבה בענף השמירה, הקובעת זכאות לחמישה ימי הבראה בשנות העבודה השנייה והשלישית.
63.3. 63.3. התעריף ליום הבראה במועד סיום עבודתו של התובע היה 306 ₪.
63.4. 63.4. לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 3,672 ₪. התובע תבע סך של 2,898 ₪, ובית הדין אינו פוסק לתובע מעבר למבוקש בתביעתו. לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 2,898 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2004 ועד למועד התשלום בפועל.

דמי מחלה
64. 64. בחודש דצמבר 2001 היה התובע בחופשת מחלה בת 10 ימים. לתובע שולם סך של
911 ₪ בגין דמי מחלה.
65. 65. אנו מקבלים את תחשיב הנתבעת בסעיף 19.1 לכתב ההגנה, וקובעים כי לתובע שולמו מלוא דמי המחלה שהגיעו לו. התובע לא הציג פירוט של התחשיב בסעיף 71 לסיכומיו, ולא ברור מה מקור ההפרש בסך של 619 ₪ הנתבע על ידו.
תביעות התובע בקשר לסיום קשר העבודה
1) נסיבות סיום קשר העבודה
66. 66. העובדות כעולה מחומר הראיות הן כמפורט להלן:
66.1. 66.1. בערב הסילבסטר, 31.12.2003, הוצב התובע בתפקיד של מאבטח חמוש בכניסה למסעדה. לאחר שלא נשלח במועד מחליף, עזב התובע את המשמרת, והשאיר את המסעדה ללא מאבטח. בעדותו הסביר התובע כי "יש לי גם חיים פרטיים" ו"זה לא בעיה שלי אם לא הסתדר להם למצוא מחליף" (עדות התובע, ע' 6, ש' 11 - 24).
66.2. 66.2. ביום 22.2.2004 עזב התובע קונצרט בהיכל התרבות ללא אשור (עדות התובע, ע' 7, ש' 3 – 20; נספח ת/ 3 לתצהיר התובע). לגרסת התובע, עזב באמצע המשמרת ללא אישור, כיון שחשש שלא יהיה לו אוטובוס לנסוע הביתה, והקב"ט סירב לאשר לו מונית (ע' 7, ש' 14 - 15).
66.3. 66.3. ביום 24.2.04 נשלח לתובע מכתב על ידי מר מויאל, סמנכ"ל הנתבעת, בו הודע לו כי עקב נטישת המשמרת ביום 22.2.04, והעובדה כי מדובר בפעם שלישית בה התובע נטש את המשמרת, החליטה הנתבעת לסיים את העסקתו כמאבטח חמוש, וכי החל מאותו מועד הוא יוחזר לתפקידו כסדרן בלבד. (נספח 9 לתצהיר מר שפע).
66.4. 66.4. התובע כתב לנתבעת מכתב לפיו שינוי תפקידו מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה, אשר אינו מסכים לה, והוא דרש לחזור לעבודה סדירה או לקבל מכתב פיטורים (נספח ת/4 לתצהיר התובע).
66.5. 66.5. לאחר מכן, פנה התובע לייעוץ משפטי, ובעצת בא כוחו נרשם לסידור העבודה כסדרן בהיכל התרבות אך לגרסתו לא שובץ למשמרת כלשהי. על פי סעיף 8 למכתב בא כוחו (נספח ת/ 6 לתצהיר התובע), נעשתה פנייה אל התובע ביום 4.3.2004 לתיאום משמרות.
66.6. 66.6. ביום 8.3.2004 נשלח לתובע מכתב פיטורים, בו נאמר לו כי הוא מפוטר עקב נטישתו את עמדת המאבטח (נספח ת/ 1 לתצהיר התובע).
67. 67. בכל הקשור לנסיבות סיום עבודתו של התובע, אנו קובעים כי התובע ביצע הפרת משמעת חמורה עת נטש פעמיים את המשמרת בה שימש בתפקיד מאבטח חמוש. אנו סבורים, כי גם אם לא נשלח לתובע מחליף בערב הסילבסטר, התובע לא היה רשאי לנטוש את המשמרת, אף אם הדבר שיבש את תוכניותיו. באשר לנטישת הקונצרט – אנו סבורים כי על התובע היה להישאר במשמרת, ולאחר מכן להידבר עם הנתבעת לגבי תשלום עבור מונית, כפי ששולם לו בעבר (ת/ 45). עוד יש לציין, כי הטענה שביקש מהקב"ט אישור למונית והדבר לא אושר לו הועלתה על ידי התובע לראשונה בחקירה נגדית.
68. 68. להלן, נדון בתביעותיו של התובע בקשר לסיום עבודתו.
2) הפרשי שכר בעד התקופה מיום 23.2.2004 עד יום 10.3.2004
69. 69. אנו דוחים תביעה זו של התובע. במכתבו נספח ת/ 4 לתצהירו הבהיר התובע כי אינו מקבל את הצעת הנתבעת לעבוד כסדרן, והוא מעוניין לקבל מכתב פיטורים. גם ממכתבו של בא כוחו מיום 4.3.2004 (נספח ת/ 6 לתצהיר התובע) עולה כי התובע לא הסכים לשיבוצו כסדרן תוך קבלת שכר סדרן, וביקש לקבל שכר מאבטח חמוש אם יועסק כסדרן, ולחלופין – מכתב פיטורים (סעיפים 9 ו- 10 למכתב ת/ 6 לתצהיר הנתבעת).
70. 70. אנו קובעים, כי לנוכח הפרת המשמעת החמורה שביצע התובע, רשאית היתה הנתבעת לפטרו מעבודתו, וכמו כן היתה רשאית לקבוע כי לא תמשיך להעסיקו כמאבטח חמוש.
71. 71. ממכתב התובע ת/ 4 וממכתב בא כוחו ת/ 6 עולה כי התובע לא קיבל את הצעת הנתבעת לעבוד כסדרן בשכר סדרן. לפיכך, יש לדחות את התביעה לתשלום שכר בגין העובדה שלא שובץ לעבודה כסדרן.
72. 72. לאור האמור, אנו דוחים את תביעתו של התובע לשכר בגין התקופה מיום 24.2.2004 ועד יום 10.3.2004.
3) 3) תמורת הודעה מוקדמת
73. 73. אנו מקבלים את טענתה של הנתבעת, כי בנסיבות סיום קשר העבודה, התובע לא היה זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, עקב הפרת המשמעת החמורה שביצע.
4) 4) הפרשי פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים
74. 74. במכתב מיום 28.4.2004, אליו צורפה המחאה לתשלום פיצויי פיטורים, יש משום הודאת בעל דין בזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. לפיכך, הנתבעת מנועה מלהעלות את הטענה כי התובע פוטר בנסיבות השוללות את זכותו לפיצויי פיטורים.
75. 75. באשר לסכום פיצויי הפיטורים המגיע לתובע:
75.1. 75.1. שכרו הממוצע של התובע ב- 12 החודשים האחרונים עמד על סך של 2,778.5 ₪ לחודש.
75.2. 75.2. תקופת עבודתו של התובע – 35 חודשים.
75.3. 75.3. סכום פיצויי הפיטורים – 8,103 ₪.
75.4. 75.4. הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים בסך של 9,486 ₪. לפיכך, התובע אינו זכאי להפרשי פיצויי פיטורים.
76. 76. בהתחשב בנסיבות סיום עבודתו של התובע, ובכך שהנתבעת יכולה היתה לטעון כי בנסיבות סיום קשר העבודה התובע אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורים, איננו רואים לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בגין עיכוב התשלום. מה גם, ששולם לתובע ביתר בגין פיצויי הפיטורים.
פדיון חופשה
77. 77. התובע זכאי ל- 35 ימי חופשה (בימי עבודה). חישוב התובע בסיכומים אינו נכון, הן לעניין מספר חודשי עבודתו של התובע, שעמדו על 35 בלבד, והן לעניין מספר ימי החופשה. על פי החוק, הזכאות היא ל - 14 ימים קלנדריים לשנה, ואילו מספר ימי החופשה בימי עבודה (של עובד המועסק שישה ימים בשבוע) הוא 12 ימים לשנה.
78. 78. בחודש 11/02 שולם לתובע פדיון ימי חופשה בעד 19 ימים, ולכן התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בעד 16 ימים, על בסיס שכרו האחרון ליום – 160 ₪ (20 x 8), ובסך הכל – 2,560 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2004 ועד למועד התשלום בפועל.
79. 79. בהתייחס לאמור בסעיף 11.2.2 לסיכומי הנתבעת – הנתבעת לא הוכיחה תשלום סך של 2,162 ₪ בגין ימי חופשה לאחר פיטורי התובע. כאמור במכתב הנתבעת מיום 28.4.2004 (נספח ת/ 10 לתצהיר התובע) לאחר סיום עבודתו של התובע שולם לו סך של 2,473 ₪ בגין ימי שבתות וחגים, ולא בגין פדיון חופשה.

פיצוי בגין הפרת חוזה ועגמת נפש
80. 80. בהתאם לפסיקה, "פיצוי [בגין עגמת נפש או נזק שאינו נזק ממון – ל.ג.] לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים" (ע"ע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי לג(61)). כמו כן קבע בית הדין הארצי "שבעניין בו קיים בחוק מנגנון מיוחד לפיצוי כספי על אחור בתשלום, כגון - פיצוי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אין מקום לפסוק פיצוי על עגמת נפש שאינו אלא פיצוי על פיצוי" (ע"ע 1161/02 מגן שירותי כוח אדם (1993) בע"מ ואח' נ' בלה אומנסקי (עבודה ארצי לג (48) 38).
81. 81. ומן הכלל אל הפרט:
81.1. 81.1. בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, חויבה הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה, מלאים או חלקיים. אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בנוסף לפיצויי הלנה.
81.2. 81.2. בכל הנוגע לנסיבות סיום העבודה של התובע - לא זו בלבד שהנתבעת לא הפרה את חוזה העבודה בינה לבין התובע, אלא שהתובע הוא זה שביצע הפרת משמעת חמורה בנוטשו את המשמרת. לפיכך, בהקשר לנסיבות סיום קשר העבודה או הפרת הסכם העבודה, ודאי שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש.

סיכום
82. 82. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין, כמפורט להלן:
82.1. 82.1. גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסך של 5,081 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.02 ועד למועד התשלום בפועל.
82.2. 82.2. פיצויי הלנת שכר בגין גמול שעות נוספות, בסך של 10,000 ₪. ככל שסכום פיצויי ההלנה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
82.3. 82.3. פיצויי הלנת שכר בגין תשלום שכר באיחור, בסך של 15,000 ₪. ככל שסכום פיצויי ההלנה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
82.4. 82.4. הפרשי דמי חגים בסך של 2,035 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2004 ועד למועד התשלום בפועל.
82.5. 82.5. הוצאות נסיעה:
82.5.1. 82.5.1. סך של 183 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2001 ועד למועד התשלום בפועל.
82.5.2. 82.5.2. סך של 183 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2001 ועד למועד התשלום בפועל.
82.5.3. 82.5.3. סך של 200 ₪ בגין כל חודש בתקופה אוגוסט 2002 עד פברואר 2004, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהראשון בחודש שלאחר החודש שבגינו מגיע התשלום ועד למועד התשלום בפועל.
82.6. 82.6. החזר ניכויים מהשכר:
82.6.1. 82.6.1. 106 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.02 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.2. 82.6.2. 100₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.6.2003 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.3. 82.6.3. 55 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.11.2003 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.4. 82.6.4. 140 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2001 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.5. 82.6.5. 120 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.12.03 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.6. 82.6.6. 65 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.1.04 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.7. 82.6.7. 20 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.2.04 ועד למועד התשלום בפועל.
82.6.8. 82.6.8. 125 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מלאים מיום 1.9.2003 ועד למועד התשלום בפועל.
82.7. 82.7. הפרשי דמי הבראה, בסך של 2,898 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2004 ועד למועד התשלום בפועל.
82.8. 82.8. פדיון חופשה בסך של 2,560 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2004 ועד למועד התשלום בפועל.
83. 83. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, 3.4.2006, בהעדר הצדדים.


נ.צ. (עובדים) לאה גליקסמן
, שופטת נ.צ. (מעבידים)
מר ראובן פרי אב"ד מר איתן ליברוט









עב בית דין אזורי לעבודה 4629/04 אוסטרובסקי אלכסנדר נ' שפע ביטחון בינלאומי (1993) בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/04/2006)