פסקי דין על ערן טפלר |

1502/06 רעב     03/04/2006




רעב 1502/06 ערן טפלר נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון

רע"ב 1502/06

בפני
:
כבוד השופט א' ריבלין


כבוד השופט א' גרוניס


כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקש:
ערן טפלר



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 9.2.06 בתיק עע"א 1076/06 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' בן-דוד, סגן הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם

תאריך הישיבה:
א' בניסן התשס"ו
(30/3/06)

בשם המבקש:
עו"ד מיכאל כרמל


בשם המשיבה:
עו"ד איתי רביד


פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:

א. זו בקשת רשות ערעור כנגד פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (הנשיא בן-דוד, סגן הנשיא ממן והשופט אברהם) מיום 9.2.06, בו התקבל ערעור המדינה על החלטת ועדת השחרורים בכלא צלמון (בראשות השופטת שטרית) מיום 30.1.06, והוחלט שלא לאפשר למבקש שחרור מוקדם.

ב. הרקע תואר בפסק דינו של בית המשפט קמא. המבקש מרצה כיום עונש מאסר בן חמישה עשר חודש, שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי בחיפה בעקבות ערעור שהגיש (ובו הופחת העונש לעומת בית משפט השלום משמונה עשר לחמישה עשר חודשי מאסר בפועל). העונש הוטל בעקבות עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בזמן פסילה, נהיגת רכב ללא ביטוח, והתחזות כאחר במטרה להונות, וזאת בשני אירועים. הנסיבות היו חמורות, בגלל רקען: ביום 19.4.99 נדון המבקש, לאחר הרשעה בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז-1977, לשלוש שנות מאסר בפועל, בעקבות תאונת דרכים חמורה. בגדרי אותו גזר דין נפסל מהחזקת רישיון נהיגה ל-18 שנים. ואולם, הוא לא כיבד את הפסילה; בתקופה שלאחר שחרורו נתפס בעבירות נהיגה, בתוכן אי החזקת הגה הרכב בשתי ידיים ואי ציות לתמרור עצור, ומשנעצר הוסיף חטא על חטאו, התחזה כאחר והציג רישיון נהיגה מזוייף. על כן נדון למאסר כאמור, והנושא שבפני
נו הוא עתירתו לשחרור מוקדם.

ג. ועדת השחרורים בהרכב השופטת י' שטרית (יו"ר), העובדת הסוציאלית א' חיות, הפסיכולוגית א' עגנון וסגן גונדר ד' אנג'ל נציג שב"ס, אמנם היתה ערה לכך שהמבקש הפר את ההזדמנות שניתנה לו עם שחרורו המוקדם ממאסרו הקודם, בעבירות שנמנו מעלה. אך הועדה ציינה, כי בכלא נטל המבקש אחריות על מעשיו והבין את חומרתם ואת השלכותיהם, לא נרשמו לחובתו עבירות משמעת, והוא משובץ כחונך בקבוצת חינוך. עוד נמסר, כי בניגוד לאשר אירע ערב שחרורו הקודם, הוכנה עתה תכנית שיקום בעבורו לפיקוח על ידי גורמי הרשות לשיקום האסיר, ובה בין השאר שיחות טיפוליות פרטניות אחת לשבוע עם עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה בעתלית וכן תכנית תעסוקה תוך פיקוח שירות המבחן לשנה (מעבר לתקופת הרישיון להתהלך חופשי, אם יינתן לו). אמנם נמסר לועדה כי בהזדמנות חד פעמית תיפקד המבקש בעת מאסרו שלא לפי הנהלים הנוהגים בשירות בתי הסוהר, אך היא סברה שאף שאין לזלזל בכך, אין בזאת כדי להטות את הכף כנגד שחרור מוקדם. לשיטת הועדה, במכלול הנסיבות ניתן ליתן במבקש אמון ולא יהא בשחרורו כדי להוות סכנה לציבור. לפיכך נקבעו התנאים כאמור, קרי, פיקוח שירות המבחן לשנה ועמידה בתכנית הרשות לשיקום האסיר; עוד יצוין, כי תכנית התעסוקה כללה עבודה בעסק בבעלותו (המעקב ייעשה על דרך של דיווח לגורמי המס), וכן נקבעה התייצבות אחת לשבועיים של המבקש בתחנת המשטרה הקרובה.

ד. המדינה ערערה לבית המשפט לעניינים מינהליים (לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001), בנימוק כי המשיב אינו ראוי לאמון, גם עקב התנהגותו בכלא; יש חומרה בעבירה של נהיגה בשעת פסילה שנעברה פעמיים, תוך זלזול בהחלטות שיפוטיות; נקבע כי תכנית השיקום אמנם ראויה, אך אינה נותנת מענה לשאלת המסוכנות. ליתר פירוט, בית המשפט לא קיבל את דעתו של בא כוח המבקש כי החלטת הועדה היתה סבירה, וזאת אף שהסכים עמו באשר להיקף סמכותה של ועדת השחרורים, קרי ביקורת שיפוטית למקרים של חריגה ממשית ממתחם הסבירות. לשיטת בית המשפט, לא ניתן על-ידי הועדה משקל מספיק לשאלה העיקרית, קרי, האם נשקפת מסוכנות מן המבקש, נוכח נסיבותיהן של העבירות עליהן מרצה הוא מאסר; אדם שהורשע בהריגה ונידון בין השאר ל-18 שנות פסילה, צריך היה להדיר עצמו מכל מגע עם הגה של מכונית, ואילו המבקש נהג בעזות מצח בניגוד לכך. אשר לתכנית השיקום שהוכנה, נאמר כי זו לא כללה דרך לשמור על הציבור מפגיעת המבקש, וספק אם הדבר אפשרי כל עוד אין הוא מבין את משמעות התנהגותו.

ה. בבקשה שלפנינו ובדיון נטען, כי הראיות המינהליות שעמדו בפני
בית המשפט קמא לימדו שהמבקש הבין את חומרת מעשיו ונטל עליהם אחריות מלאה, ואף בית המשפט לעניינים מינהליים לא סבר אחרת, ואין לומר איפוא כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. עוד נאמר, כי המבקש יוצא לחופשות של 72 ו-96 שעות, ואם כך אין מסוכנותו גדולה עד כדי התערבות בהחלטת הועדה. הוסיף בא כוחו של המבקש וטען, כי בטרם מאסרו שהה שולחו 6 חודשים במעצר בית מלא ולא הפר אותו וכי הוא למד את לקחו. בא כוח המדינה, מנגד, סבר כי המסוכנות לא קיבלה מקום ראוי בהחלטת הועדה, כי תולדות המבקש בתחום התנועה (42 עבירות תנועה מאז 1990 ושיאן בעבירת ההריגה), הפרת האמון מן העבר, וכן תכנית השיקום המוגבלת שהוגשה – מצדיקים שלא להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

ו. המסגרת הנורמטיבית לשחרור מוקדם מצויה בחוק שחרור על תנאי ממאסר. סכנה לשלום הציבור היא שיקול בעל חשיבות רבה בהחלטות בעניין זה, "ראש וראשון", כדברי השופט (כתארו אז) חשין בבג"צ 3439/99 מדינת ישראל
נ' הדס וכן ראו השופט א' שרון, שחרור מוקדם ממאסר, 199; לצד זאת יש להביא בחשבון שיקולי שיקום. סעיף 9 לחוק האמור, המונה את שיקולי הועדה, כולל - מחד גיסא - בין השאר וברישא, את הסיכון הצפוי לשלום הציבור משחרור האסיר, ומאידך גיסא התנהגות טובה של האסיר וגילוי יחס חיובי מצדו לעבודה ולצעדים שננקטו לשם שיקומו (סעיף 9(6) (א-ב), וכן דרישה של חוות דעת מאת שירות בתי הסוהר והרשות לשיקום האסיר ותכנית שיקום (סעיף 9(7) ו-(8)(א)). האיזון בין השיקולים הוא האתגר שבפני
הועדה, ועליה לשקול ולאזן את המכלול (שרון שם, 200). על האסיר לשכנע כי הוא ראוי לשחרור וכי אין שחרורו מסכן את שלום הציבור (סעיף 3 לחוק).

ז. בית משפט זה ציין – כפי שגם ציטט בית המשפט קמא בעקבות טיעוניו של בא כוח המבקש – כי הביקורת השיפוטית אין פירושה, שבית המשפט בא במקומה של ועדת השחרורים וכי הוא אמור להתערב בהחלטותיה אם היה הוא מחליט אחרת בנסיבות דומות. לא כן; ראו בג"צ 89/01 הועד הציבורי לעינויים בישראל
נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 828, 877 (הנשיא ברק); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(5) 236 (השופטת דורנר). בבג"צ 89/01 הנזכר ציין הנשיא ברק, כי "על ועדת השחרורים לחרוג באופן ממשי ממתחם הסבירות, כדי שבית משפט זה יוכל להתערב בהחלטתה. על החלטתה של ועדת שחרורים להיות כה מוטעית עד כי שום ועדת שחרורים סבירה לא היתה יכולה להחליט כמוה. בהתקיים מצב זה על בית המשפט להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים" (שם). האם כך אירע בענייננו?

ח. אכן, התמונה שעל ועדת השחרורים לראות היא התמונה הכוללת. כפי שהורונו החוק והפסיקה. לדידי, בהליך ערעורי יש ליתן גם משקל להרכבה המקצועי של הועדה, הממזג בין בעלי מקצוע מדיסציפלינות שונות, ובהם במקרה דנא שופטת האמונה על מלאכת האיזונים, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית ונציג בכיר של שב"ס. הדעת נותנת כי התמחותם הנמשכת בתחומיהם ובעבודת הועדה מהווה בסיס להחלטה שקולה ככלל, וההתערבות צריך שתהא באותם מצבים חורגים שתיאר הנשיא ברק כאמור.

ט. (1) החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור. השאלה שאליה נדרשנו היתה האם היתה החלטתה של הועדה בלתי סבירה באורח שהצריך התערבות, וזאת מעבר לשאלה אם דעתנו שלנו או של מי מאיתנו היתה שונה משל הועדה. אכן, מדובר במבקש שבצקלונו עבירת נהיגה חמורה שקיפחה חיי אדם בדרגת הריגה, ואת עונשו עליה ריצה. ההליך הנוכחי מתמקד בעבירות שיש בהן עזות מצח והתרסה כנגד החוק ועליהן נאסר לתקופה לא קצרה, שלא כשיגרת הדין בנושאי פסילה. גם את עונשו זה נשא ברובו הגדול. אנו עוסקים בשחרור על תנאי, קרן האור שקבע המחוקק לפתח לאסירים. נטילת האחריות הריהי, בהיקש, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה ב', ב' "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר, יעזוב רשע דרכו, וכן יתנחם על שעבר.... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.... וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלה שגמר בלבו" וכדברי ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בעל מסילת ישרים, פרק ד' ("בדרך קניית הזהירות"):

"ואם תאמר, אם כן מידת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי מידת הרחמים היא קיומו של עולם שלא היה עומד זולתו כלל, ואף על פי כן אין מידת הדין לוקה.... וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד להתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו .... בא עתה הנחמה (החרטה – א"ר) והצער. וכן אריכות הזמן איננו יתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתוח לו פתח תיקון....".


רוצה לומר, מרכיב החסד בא לפתוח לחוטא שהתחרט על חטאו פתח תיקון.

(2) איננו יודעים אם המבקש דנן הגיע לדרגה זו של חרטה ותיקון, אך נקבע כי נוטל הוא אחריות על מעשיו. אכן, ברובו הגדול היה הדגש בהחלטת הועדה לגביו שיקומי, אך אין לומר כי לא נתנה דעתה כלל לעניין המסוכנות, שכן אמרה במפורש כי השתכנעה שלא יהא בשחרור משום סכנה לציבור. איננו סבורים איפוא, ככל שהרקע שהביא את המבקש עד הלום מקומם, כי החלטת הועדה היתה בלתי סבירה באופן ששום ועדת שחרורים לא יכלה לנקוט בו. מן החומר שבו עיינו, כגון הדו"ח הסוציאלי מבית סוהר חרמון מדצמבר 2005 בחתימת שלושה בעלי מקצוע, ומזכר עו"ס נוער וצעירים במועצה האזורית חוף הכרמל מ-5.1.06, עולה התרשמות שאין כוונה מצד המבקש להסתכן שוב בהפרת חוק דומה. אם אין המדובר בשוטה שבעולם – ועל פי רקעו, השירות הצבאי ומעבר לו אין המבקש כזה – יודע הוא היטב, כי אם ישוב וימעד לאחר מה שהמיט על עצמו ועל הזולת עד כה, ויסכן חלילה את הרבים, עלול הוא לבלות זמן רב מאחורי סורג ובריח. נציין, כי אם הסתפק בית המשפט קמא באשר למוטיבציה ולנטילת האחריות כמרכיב במסוכנות רשאי היה להחזיר את הדיון לועדה. כשלעצמנו הבאנו בחשבון, בבואנו להכריע, גם את העובדה שהמבקש אינו רחוק משחרורו המלא, וכי יצא עד כה לחופשות ללא טענת הפרה. סוף דבר וסיכומו, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שהחלטת הועדה תושב על כנה. נוסיף עליה, כי ההתייצבות במשטרה תהא אחת לשבוע; המבקש מוזהר אזהרה חמורה ובכל לשון, כי עליו לעמוד בתנאים שנקבעו לו, ללא שמץ הפרה, ומוטב לו כי יזכיר זאת לעצמו בכל עת ובכל שעה.

ניתן היום, ה' בניסן התשס"ו (3.4.06).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06015020_t03.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









רעב בית המשפט העליון 1502/06 ערן טפלר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 03/04/2006)