פסקי דין על גמילה סמרי | פסקי דין על עאדל סמרי |

55047-10/18 תוב     04/02/2020




תוב 55047-10/18 מדינת ישראל נ' גמילה סמרי, עאדל סמרי








בית משפט לעניינים מקומיים בחיפה


תו"ב 55047-10-18 מדינת ישראל
נ' סמרי ואח'




תיק חיצוני:
1043/17





בפני

כבוד השופטת
ג'אדה בסול


מאשימה

מדינת ישראל


נגד

נאשמים

1. גמילה סמרי
2. עאדל סמרי



החלטה


1.
נגד הנאשמים שלפניי הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות על הוראות חוק התכנון והבניה תשכ''ה- 1965 ( להלן: חוק התכנון והבניה) , כך שעל פי עובדות כתב האישום , מתאריך 14/10/2015 , הנאשמים משתמשים ו/או אחראים לשימוש ללא היתר במבנה שנבנה ללא היתר בנכס הממוקם ברחוב העלייה
השנייה מס' 33 והידוע כגוש 10919 חלקה 12בניין ערים חיפה ( להלן: הנכס).
2.
תיאור הבניה בה נעשה שימוש , כפי שתואר בעובדות כתב האישום הינו כדלהלן:

" שימוש במבנה שהוקם בחזית צפונית של בניין קיים בצמוד לחנות מכולת במפלס קרקע . המבנה מורכב מגג קל , קירות מתכת , ודלתות מתכת מתקפלות . שטח המבנה הינו כ 5.5 מ''ר , המבנה נבנה ללא היתר
וחוסם את שטח המדרכה.
3.
הנאשמים הינם אמא ובן ,
הבעלים של הנכס , ובמקום מתנהל עסק של הנאשם מס' 2 , לגביו יורחב בהמשך.
4.
הנאשמים העלו מספר טענות כאשר ביחס לנאשמת מס' 1 נטען כי עסקינן באישה מבוגרת שאין לה כל קשר לעסק דנן ואין כל מקום להמשך ההליכים נגדה.
5.
הטענה העיקרית שהועלתה ע''י הנאשמים הינה הטענה של הגנה מן הצדק , לרבות הטענה של אכיפה סלקטיבית פסולה בהשוואה לבעלי עסקים אחרים באותו אזור , בשכונת בת גלים ועוד.
6.
לכתב האישום דנן קדמו
שני כתבי
, כתב אישום ראשון

שייחס לנאשם מס' 2 ביצוע עבודות בניה טעונות היתר , ללא היתר כדין בתיק
ת''פ 703/06
שם , ולאחר שמיעת ראיות הצדדים , זוכה הנאשם מהעבירות שיוחסו לו באותו כתב אישום
( יכונה להלן: הליך
הבניה הראשון).
7.
על אותה הכרעת דין מזכה בהליך הבניה הראשון , לא הוגש ערעור , ופסק הדין הפך לחלוט.
8.
לאחר הזיכוי בהליך הבניה הראשון , הוגש נגד הנאשם כתב האישום השני , בגין עבירות על הוראות חוק רישוי עסקים, תשכ''ח-1968 ( להן: חוק רישוי עסקים) , בתיק ת''פ 347/13 ( להלן: ההליך ברישוי עסקים) , כאשר גם בהליך רישוי העסקים , זוכה הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
9.
עובדה שאין עליה חולק , היא שלנאשם היה רישיון עסק לצמיתות לאותו עסק שניהל במקום , והטענה הייתה, במסגרת אותו הליך ,
בקצירת האומר היא כי רשות הרישוי ביטלה את אותו רישיון עסק , לאור עבירות הבניה שהתגלו במקום , הן עבירות הבניה נשוא כתב האישום בהליך הבניה הראשון , ואותן עבודות בניה בהליך דנן , כאשר , כאמור , כתב האישום בהליך הבניה הראשון היה
על עצם ביצוע עבודות הבניה נשוא אישום זה ואילו כאן , כאמור , העבירה המיוחסת לנאשמים הינה שימוש בבניה שנבנתה ללא היתר.
10.
ההליך ברישוי עסקים , כאמור, הסתיים בזיכוי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום , כאשר כתב האישום עסקינן בא אל אוויר העולם , לאחר הזיכוי בהליך הבניה הראשון ולאחר הגשת כתב האישום בהליך הרישוי.
11.
הנאשמים , כאמור, העלו טענה של הגנה מן הצדק הכוללת את הטענות הבאות:
11.1.
הגשת כתב האישום דנן הינה בגדר רדיפה פסולה של הנאשם כאן , במיוחד , עת מדובר בכתב אישום שלישי בגין אותו עניין , אותה סגירה בכניסה לעסקו של הנאשם , החל מכתב האישום בהליך הבניה הראשון , המשך בכתב האישום בהליך רישוי העסקים , וכלה בכתב האישום עסקינן.
11.2.
לפי הנאשם, הבניה דנן קיימת במקום מזה יותר מעשרים שנים , קיימת בשטח הפרטי שלו , מעולם לא הפריעה לאיש , ולנאשם אף ניתן רישיון עסק לצמיתות לעסקו , על אף קיומה של אותה בניה.
11.3.
הטיעון בדבר ביטול רישיון העסק בשל אותה בניה , נדחה ע''י בית המשפט , ומהלך זה נעשה לאור זיכוי הנאשם בהליך הבניה הראשון.
11.4.
נכון להיום , ולפי הצהרת הצדדים , לא קיימת מחלוקת ביניהם לגבי רישיון העסק.
11.5.
הבניה נשוא האישום קיימת על השטח הפרטי של הנאשם , בשטח מינורי , בעוד שבאותה סביבה בה מתנהל עסקו של הנאשם , בשכונת בת גלים , קיימות חריגות בניה אל תוך שטח המדרכה , בהיקפים רחבים בהרבה מהבניה נשוא הדיון כאן , אך המאשימה לא נקטה בכל הליך בגין אותן חריגות בניה , דבר המלמד על קיומה של אכיפה סלקטיבית פסולה.
11.6.
הנאשם אף טען כי במקרה דנן קיים "סיכון כפול" לאור שני ההליכים הקודמים שננקטו נגדו , או לחלופין , וכפי שצויין לעיל , יש בעובדה שמדובר בכתב אישום שלישי נגד הנאשם כאשר הסוגיה הרלוונטית בכל אחד מאותם כתבי אישום , היא הבניה נשוא האישום , משום חיזוק
לטענה של הגנה מן הצדק , עת המאשימה ממשיכה להטריד את הנאשם באותו עניין , פעם אחר פעם.
12.
הנאשם פירט בבקשתו מספר עסקים בהם קיימות חריגות בניה והשתלטות על המדרכה הציבורית , ושנגדם המאשימה כלל לא נקטה בהליך כלשהו.
13.
הנאשם צירף לתיק בית המשפט תמונות של חלק מה עסקים המתנהלים בקרבת עסקו , בשכונת בת גלים , הממחישות את טענתו בדבר קיומן של חריגות בניה דומות ואף רחבות בהרבה , ושלגביהן לא נקטה המאשימה בהליך כלשהו.
14.
המאשימה דוחה מכל וכל את טענות הנאשמים , כאשר היא טוענת כי עסקינן בבניה הטעונה היתר שנבנתה ללא היתר , כי חובתה לפעול למיגור תופעת חריגות הבניה , כי אין כל בסיס לטענות הנאשמים באשר לקיומו של סיכון כפול , עת עסקינן בעבירות שונות , כך שכתב האישום בהליך הבניה הראשון עניינו ביצוע עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר , מצב השונה מכתב האישום עסקינן שעניינו עבירת שימוש בבניה שנבנתה ללא היתר , עבירה שאין חולק כי היא עבירה נמשכת , כך שאין מדובר באותו עניין ולא ניתן לומר כי במקרה דנן קיים אותו סיכון כפול נטען.
15.
גם כתב האישום בהליך רישוי העסקים , כך המאשימה , עניינו שונה לחלוטין , ניהול עסק טעון רישוי , ללא רישיון עסק כדין , ומכאן שגם מעניין זה , אין הנאשם יכול להוושע.
16.
באשר לטענה של אכיפה בררנית , טענה המאשימה כי אין מקום להשוואה בין הצבת כיסאות ושולחנות על המדרכה , או הצבת סחורות , לבין עבירות בניה .
17.
באשר לאותם נכסים או עסקים בהן קיימות חריגות בניה , כפי רשימה שהנאשם פירט בבקשתו , התייחסה המאשימה לאותם נכסים , אחד לאחד , תוך עריכת אבחנה בין אותן חריגות בניה לבין הבניה נשוא האישום , לביסוס טענתה כי אין עסקינן במצבים דומים , וכי אין כל בסיס לטענה של אכיפה בררנית , ועל כך יורחב בהמשך.
18.
עוד טענה המאשימה , כי בכוונתה לנקוט בפעולות חקירה לשם ביצוע פעולות אכיפה
בגין חריגות בניה שהנאשם הצביע עליהן.
דיון והכרעה:
19.
סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב),התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) , כולל את הטענות המקדמיות שניתן להעלות בפתח המשפט , ובכללן טענת ההגנה מן הצדק המעוגנת כיום בסעיף 149 (10) לחסד"פ הקובע את הדברים הבאים:

" 149.לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות
מקדמיות, ובהן –
(1)...........

...........
(10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."
20.
השאלה העולה במקרה דנן היא האם אכן יידרש בית המשפט למהלך קיצוני של ביטול כתב אישום , מהטעם של "השערורייתיות" שבניהול ההליך בנסיבות המתוארות ע''י הנאשמים כאן?
21.
את טענות הנאשמים
יש לבחון בהתאם להלכה שנקבעה ב

פסק דין
בורוביץ' (ע"פ 4855/02 מ"י נ' איתמר בורווביץ, ואח' פ"די נ"ט (6)
עמ 766) שניתן לאחר פסק הדין הראשון בו הוכרה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק
במשפט הישראלי בתיק ארנסט יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל

פד"י נ (2) עמ'
220
,עמ' 370) (להלן: פרשת יפת) שם נקבע כי תחולתה
של ההגנה הותנתה בהתקיימותן של נסיבות קיצוניות בהן "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר..." (פרשת
יפת, עמ' 370).
22.
המבחנים לקבלת הטענה של הגנה מן הצדק רוככו בפסק הדין בעניין בורוביץ' המצוין לעיל כשהבחינה הנערכת , התלת שלבית היא בחינת פעולת הרשות , במובחן משאלת אשמו של הנאשם , והאם נפלו בה פגמים
, השאלה השנייה היא האם יש בנקיטת ההליך משום פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות המשפטית והשאלה השלישית היא האם ניתן לרפא את הפגם באמצעים יותר מתונים מאשר הפעולה הקיצונית של ביטול כתב האישום.
23.
פסק הדין בתיק טגר ( ע"פ 5672/05 טגר
בע"מ נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו) קבע כי הפרמטר המרכזי בבחינת הטענה של הגנה מן הצדק , לאור פסק הדין בפרשת בורוביץ, ולאור התיקון של החסד"פ שכלל את הטענה של הגנה מן הצדק כחלק מהטענות המקדמיות בסעיף 149 לחסד"פ
והוספת סעיף 150 לחסד"פ , הפרמטר העיקרי או המרכזי בבחינת הטענה של הגנה מן הצדק הוא" מפלס השערורייתיות" שבהתנהגות הרשות
אך יחד עם זאת יש לבחון נתונים נוספים דוגמת מעורבות הנאשם עצמו ועוצמת התלות בין פעולותיו לבין פעולות הרשות.
24.
בפסק הדין בעניין זקין , בג''ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע , פורסם בפ''די נג(3) , 289 בעמ' 305 מציין כב' השופט זמיר את הדברים הבאים: " אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה , או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא "
25.
מערך התביעה הוא האמון על הגשת כתבי האישום והפעלת שיקול דעתו , כאשר אותו שיקול דעת מציב בפני
התביעה מספר אפשרויות פעולה אם כי , במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת , על התביעה לפעול באופן שוויוני.
26.
ברור לכול כי עת מדובר על שוויון בהפעלת שיקול הדעת , כאמור , הרי שאין עסקינן בשוויון טכני , כי כל מקרה ונסיבותיו
ומאפייניו , ולרשות התביעה קיים מרחב תמרון בבדיקת ההיבטים הקשורים לנקיטת פעולות אכיפה פלילית , אם כי בכפוף לכך שקבלת ההחלטה ע''י התביעה נעשית תוך בחינת השיקולים הרלוונטיים לעניין , בתום לב והגינות , בסבירות וללא הפליה
( בעניין זה ראו בג''צ 935/89 גנור נ' היוע''מ פורסם בפ''די מד(2) , 485 , עמ' 507-508)
)
27.
היפוכה של אכיפה סלקטיבית איננו אכיפה מלאה , ויתכן מצב בו קיימת אכיפה חלקית , ולא כל אבחנה בין שני פרטים דומים כאשר נגד האחד יינקטו הליכים ונגד האחר לא , תיחשב כאכיפה סלקטיבית , אך ההחלטה המינהלית על העמדה לדין או הימנעות מהעמדה לדין , איננה יכולה להיעשות בשרירות לב , והיא צריכה לעמוד במבחנים המקובלים
בקבלת כל החלטה מינהלית, כגון סבירות , שיקולים ענייניים ועוד , אך יש להביא במסגרת בחינת ההחלטה גם את הערכת התביעה באשר לאפשרות הוכחת האישומים וקיומו של אינטרס ציבורי בנקיטת ההליך, כך שייתכנו מצבים בהם במקרה בו קיימים שני חשודים דומים , אך לא זהים , ההחלטה בדבר נקיטת ההליכים לא תהיה זהה לגבי שניהם.
28.


בעניין זה ראו ע''פ 37/07 פרג' נ' מדינת ישראל
, פורסם ב"נבו" , דברי כב' השופטת חיות , כתוארה אז) : "הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים , אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין".
29.
יחד עם זאת , עת מדובר במצב בו לא ניתן להבטיח משפט הוגן לנאשם , כאשר העמדתו לדין פוגעת בעקרונות של צדק והגינות , בשל התנהלותה הקלוקלת של התביעה , אזי בית המשפט ישקול צעד קיצוני זה של ביטול כתב האישום.
30.
בעניין זה ראו ע''פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל
(פורסם ב "נבו"):

" דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום, כאשר מסתבר לו כי לא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן או כאשר העמדתו לדין פוגעת בעקרונות הצדק וההגינות, בדרך כלל בשל התנהלותה הקלוקלת של התביעה [
בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה
(1) 529, 543-545 (1997);
בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא
(5) 67, 94-95 (1997);
על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח
(4) 55, 77-79 (2004)]. ההצדקה העיקרית לשימוש בסמכות קיצונית זו של בית המשפט הינה הרצון להבטיח כי רשויות אכיפת החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה להוות בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן ושרירותית המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון החוק. אכן, זוהי סמכות יוצאת דופן וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה [
ע"פ 4596/05
רוזנשטיין נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 30.11.05), פסקה 9]. "

31.


האם זה המצב במקרה הנדון לפנינו ? האם אכן יש בנסיבות המתוארות
ע''י הנאשמים
כדי להביא למסקנה כי נקיטת ההליך הפלילי והמשך ניהולו נגדם יש בהן כדי לפגוע מהותית בעקרונות של הגינות משפטית וקיומו של משפט הוגן בעניינם של הנאשמים?
32.
ביטול כתב האישום הוא המעשה הקיצוני שבית המשפט יידרש אליו רק במקרים קיצוניים ונדירים .
33.
אין להתעלם מהעובדה שלנאשמים מיוחס ביצוע עבירות על הוראות חוק התכנון והבנייה ולא בנקל יורה בית המשפט על ביטול כתב אישום.
34.
אתחיל בטענת הנאשם לקיומו של סיכון כפול , הטיעון של "כבר נשפטתי" לאור שני ההליכים הקודמים שהתנהלו נגדו: לטעמי , לא ניתן לקבל את הטענה של סיכון כפול במובן של כבר נשפטתי , מאחר ועסקינן בסוגיות שונות בשלושת כתבי האישום , כאשר כתב האישום בהליך הבניה הראשון עניינו ביצוע בניה הטעונה היתר , ללא היתר כדין , בכתב האישום בהליך רישוי העסקים, עסקינן בכתב אישום המייחס לנאשם עבירה של ניהול עסק טעון רישוי , ללא רישיון עסק כדין , בעוד שכתב האישום כאן מייחס לנאשמים , שניהם עבירה של שימוש בבניה שנבנתה ללא היתר , ומכאן , שלפי המבחנים של סיכון כפול , אין זה המקרה.
35.
יחד עם זאת , לא ניתן להתעלם מהשתלשלות העניינים , שהביאה לכך שלמצער נגד הנאשם , הוגשו עד היום שלושה כתבי אישום בגין אותו נכס , כל פעם מזווית אחרת , ועיתוי הגשת כל כתב אישום מבין השלושה , מצביע בבירור על הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת המאשימה להגשת אותו כתב אישום, וקיימת כאן בעייתיות רבה מאוד בהתנהלות המאשימה , בעייתיות שלטעמי יש בה כדי להביא למסקנה כי המשך בירור של הליך זה נגד הנאשם , יש בו משום פגיעה ממשית בתחושת הצדק ואסביר:
36.
כתב האישום בהליך הבניה הראשון , כאמור , ייחס לנאשם (הנאשמת כלל אל נכללה באותו כתב אישום- ג.ב.) ביצוע עבודות בניה טעונות היתר , ללא היתר כדין.
37.
אותו כתב אישום כלל אך ורק את עבירת הבניה אך לא את עבירת השימוש , דבר שהיה בו כדי לחסוך מהנאשם את הטרדתו בהליך נוסף , דוגמת כתב האישום דנן.
38.
המאשימה בחרה שלא לערער על אותו

פסק דין
מזכה , ובמקום זאת , בדרך לא ברורה , בוטל רישיון העסק שניתן לנאשם , ושהיה רישיון עסק לצמיתות , בתואנה של גילוי אותה עבירת בניה.
39.
לקראת סיום הדיון בתיק רישוי העסקים , צץ לו כתב האישום דנן ,בגין עבירת השימוש , תוך הכללת הנאשמת , אימו של הנאשם לכתב האישום , בהיותה בעלים של הנכס יחד עימו , דבר שכלל לא נעשה בהליך הבניה הראשון.
40.
גם על פסק הדין המזכה בהליך רישוי העסקים , המאשימה לא עירערה , ולפי הצהרת הצדדים , נכון להיום , "לא קיימת בעיה" של רישיון העסק.
41.
עיתוי הגשת כתבי האישום , הן בהליך רישוי העסקים והן בהליך כאן , מותירים תחושה לא נוחה כלל באשר למניעים שמאחורי הגשת כתב האישום דנן , ועת בוחנים בהמשך את טענת הנאשמים לגבי האכיפה הסלקטיבית , הדוגמאות שהובאו על יד הנאשם , ותשובת המאשימה לגבי נכסים אלו , אותה תחושה מתעצמת עוד יותר , ועושה רושם כי עסקינן במצב בו המאשימה "עושה דווקא" והגשת כתב אישום זה איננה אלא ניסיון לעשות מקצה שיפורים משלא צלחה דרכה בשני ההליכים הקודמים.
42.
לא כך אמורה לפעול רשות אכיפה , ואין מקום לקבל מצב בו אזרח מוטרד , שוב ושוב , כל פעם בעילות שונות ,
בגין אותו סיפור , כאשר, יש להזכיר , אותה בניה נשוא האישום כאן , עומדת בבסיס הגשת כתבי האישום , אמנם אין מדובר במצב של סיכון כפול , אך מדובר במצב המתקרב לכדי התעמרות בנאשם , ואין מקום לתת לכך יד.
43.
הנאשמת אמנם בעלים של הנכס ביחד עם הנאשם , אך היא כלל לא נכללה בכתב האישום בהליך הבניה הראשון.
44.
הנאשמים ציינו כי מדובר באישה מבוגרת , שאיננה מעורבת בנעשה בנכס או בעסק וכי לא היה מקום להכללתה כנאשמת בהליך זה.
45.
עניין זה לא בורר עד תום , ואמנם מוטלת אחריות על הנאשמת , מתוקף היותה בעלים של הנכס , אך נשאלת השאלה , מדוע בחרה המאשימה להימנע מלכלול אותה כנאשמת בכתב האישום בהליך הבניה הראשון , בעוד שהיא ראתה לנכון לכלול אותה בכתב אישום זה?
46.
אין לי את הכלים לקבוע קביעה נחרצת וחד משמעית בשאלה זו , אך היא מהווה תהיה נוספת באשר לתקינות התנהלותה של המאשימה ביחס לנכס דנן והנאשמים דנן.
47.


באשר לטענה של אכיפה בררנית ,
כפי שכבר ציינתי לעיל , הנאשמים פירטו רשימה
של נכסים ועסקים הממוקמים בקרבת הנכס נשוא הדיון בשכונת בת גלים , ושגם בהם קיימות חריגות בניה , אך המאשימה
נמנעה מלנקוט נגדם בהליכים כלשהם.
48.
הנאשמים אף צירפו תמונות של חלק מהעסקים הנ''ל , תמונות הממחישות את אותן חריגות בניה , והמאפשרות בחינתן אל מול הבניה נשוא האישום כאן.
49.
המאשימה , בתשובתה , התייחסה לאותן חריגות בניה , אם כי באופן חלקי ולא מלא , ומתשובותיה והתייחסותה לסיבה שלא בוצעו פעולות אכיפה , ומתוך אותן דוגמאות , אבודד את אותם נכסים שהמאשימה אישרה קיומן של חריגות בניה , אך בשל העובדה שמועד ביצוע הבניה איננו ידוע , לא הוגש כתב אישום ( כך ממש- ג.ב.)
50.
גישה זו של המאשימה , שלא להגיש כתבי אישום בגין עבירות בניה , הדומות ואף בהיקף יותר גדול מהבניה נשוא האישום , בשל העובדה שמועד ביצוע הבניה איננו ידוע לה , הייתה מחייבת תוצאה דומה גם לגבי הנאשמים כאן , וכי מה הוא ההבדל? גם כאן מועד ביצוע הבניה איננו ידוע , מדובר בבניה שהתיישנה , אז אם המאשימה נמנעה ,למצער בחמישה מקרים מתוך הדוגמאות שהנאשמים פירטו בבקשתם , מדוע היא בחרה להגיש כתב אישום נגד הנאשם כאן?
51.
יתרה מכך , על פי תשובת המאשימה , באותם נכסים שבהן בוצעו חריגות בניה שהתיישנו , חריגות הדומות ואף גדולות יותר מהמקרה דנן , רשות הרישוי הנפיקה לאותם עסקים רישיונות עסק , כפי שהיא הנפיקה לנאשם דנן רישיון לצמיתות , אז קשה מאוד להבין כיצד , לשיטתה של המאשימה, קיימת הצדקה לאבחנה בין הנאשמים כאן לבין אותם בעלי עסקים ונכסים , הנמצאים באותה סביבה ממש , ולבחור בהגשת כתב אישום דווקא נגד הנאשמים כאן.
52.
המאשימה הגדילה לעשות בעבר , וניסתה בדרך שלא צלחה , לבטל את רישיון העסק שניתן לנאשם לצמיתות , ומשלא צלחה דרכה , והנאשם זוכה גם מהעבירה של ניהול עסק ללא רישיון , משלא הוכח כי הנאשם ידע על החלטת הרשות לבטל את הרישיון , היא זנחה עניין זה , וכפי הצהרת הצדדים , נושא
הרישיון לעסק איננו במחלוקת , והרישיון בסופו של יום לא בוטל.
53.
התמונה המצטיירת בעייתית מאוד , ויש בה כדי להצביע על התנהלות שאיננה תקינה כלפי הנאשם , תוך גרירתו לכתב אישום שלישי , על אותה בניה , כל פעם באצטלה אחרת , תוך נקיטת אפליה פסולה של הנאשם לעומת נאשמים במצב דומה שלא תאמרו זהה.
54.
במצב דברים זה , אין מנוס מהמסקנה כי עסקינן בנסיבות המצדיקות את האמצעי הדרסטי של ביטול כתב האישום , ועל כן , אני נעתרת לבקשת הנאשמים , מקבלת את הטענה של הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית , ובהתאם לאמור לעיל , אני מורה על ביטול כתב האישום.
המזכירות תמציא את ההחלטה
לצדדים.


ניתנה היום, ט' שבט תש"פ, 04 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.










תוב בית משפט לעניינים מקומיים 55047-10/18 מדינת ישראל נ' גמילה סמרי, עאדל סמרי (פורסם ב-ֽ 04/02/2020)