פסקי דין על שלמה נקש | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד התקשורת | פסקי דין על רשות הדואר |
168/05 עע 09/04/2006
עע 168/05 שלמה נקש נ' מדינת ישראל - משרד התקשורת , רשות הדואר
בית הדין הארצי לעבודה
עע 000168/05
שלמה נקש
המערער
1. מדינת ישראל - משרד התקשורת
2 . רשות הדואר
המשיבות
בפני
: הנשיא סטיב אדלר
, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
, השופט עמירם רבינוביץ
נציג עובדים, מר יצחק הרפז, נציג מעבידים, מר צבי עמית
בשם המערער - עו"ד אלכסנדר ספינרד
בשם המשיבה 1 - עו"ד מיכל בנימינוב - דניאל
בשם המשיבה 2 - עו"ד ירון קרמר
פסק דין
השופט עמירם רבינוביץ
אקדמות מילין
1. ביום 25.10.1999 נתן בית המשפט העליון
פסק דין
בעניינו של המערער 1[1], בו נקבע כי : "מר שלמה נקש
[המערער - ע.ר] היה עובד רשות הדואר
למן היום בו החלה הרשות פועלת ועד ליום שבו רכש מעמד של עובד הרשות כהוראת חוק התיקון. לתקופת שנים זו זכאי נקש לכל הזכויות הנלוות למעמד של עובד ברשות הדואר
שעבר מעבודתו במשרד התקשורת לעבודה ברשות הדואר
". מכוח האמור ב
פסק דין
זה הושב עניינו של המערער לבית הדין האזורי לצורך בחינת הזכויות להן זכאי המערער.
2. בית הדין האזורי אליו הושב, כאמור, עניינו של המערער קבע, כי לצורך חישוב זכויותיו של המערער יש לראות במערער כמי שהועסק עד לשנת 1994 ב-50% משרה וכי עד לשנת 1987 היה המערער במעמד של עובד מדינה המועסק בחוזה מיוחד. עוד קבע בית הדין האזורי, כי המערער זכאי לתשלום דמי הבראה, פידיון ימי חופשה ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות. כנגד הקביעה כי המערער הועסק בהיקף משרה של 50% וכנגד הקביעה כי מעמדו של המערער עד לשנת 1987 היה כשל עובד מדינה המועסק בחוזה מיוחד מוסב הערעור שלפנינו.
בטרם נבוא לכלל הכרעה בעניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים, נפרט בקצרה את הרקע העובדתי הרלוונטי לערעור זה.
הרקע העובדתי
3. המערער הועסק במשרד התקשורת כמחלק דואר החל מחודש דצמבר 1982. בשנת 1983 נחתם חוזה בין המערער למדינת ישראל (להלן - המדינה), בו נקבע כי המערער יועסק במדינה כקבלן.
4. בתאריך 1.4.1987 הוקמה המשיבה 2 (להלן - רשות הדואר
) כתאגיד סטטוטורי הפועל על פי חוק רשות הדואר
, התשמ"ו - 1987 (להלן - חוק רשות הדואר
).
5. עם הקמת רשות הדואר
, הועבר המערער שהועסק, כאמור, במדינה כמחלק דואר לרשות הדואר
. גם ברשות הדואר
הועסק המערער כקבלן.
6. בשנת 1989 פנה המערער לבית הדין האזורי בתל אביב (תב"ע 3-2257 ; השופט יעקב נויגבורן) בבקשה להצהיר כי בתקופת העסקתו במדינה היה מעמדו כשל עובד. הליך זה הסתיים ב
פסק דין
של בית דין זה (דב"ע שן/14-3 שלמה נקש
- מדינת ישראל פד"ע כ"א, 180), בו נקבע, כי המערער היה בגדר "עובד" של המדינה עד למועד הקמת רשות הדואר
. עניינו של המערער הוחזר לבית הדין האזורי "להמשך הדיון בשאלת התשלומים המגיעים למערער כ'עובד', וכן להכרעה לגבי התקופה לאחר הקמת רשות הדואר
".
7. בית הדין האזורי בתל אביב (עב 301858/91 ; השופטת חגית שגיא ונציגי הציבור ארצי וסלע) אימץ את עמדת רשות הדואר
, לפיה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לרשות הדואר
החל משנת 1987.
8. לא נחה דעתו של המערער מפסק דינו של בית הדין האזורי, ולפיכך הגיש ערעור לבית דין זה. בפסק דינו של חברי, הנשיא סטיב אדלר
(דב"ע נו/13-3 שלמה נקש
- מדינת ישראל ואח', פד"ע ל"ג, 18), נקבע כי אכן לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה האמורה.
9. משנדחה ערעורו, פנה המערער לבית המשפט העליון בעתירה כנגד פסק הדין. בית המשפט העליון הפך, כאמור, את הקערה על פיה, וקבע, כי בתקופת העסקתו של המערער ברשות הדואר
התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.
10. להשלמת התמונה יצויין, כי ביום 31.10.1998 פרש המערער לגימלאות מרשות הדואר
.
ההליכים בבית הדין האזורי
11. בבית הדין האזורי עמדה לדיון השאלה, מהן הזכויות להן זכאי המערער הנגזרות ממעמדו כעובד במדינה וברשות הדואר
.
12. בהסכמת הצדדים, החליט בית הדין האזורי לפצל את הדיון בתביעת המערער, כך שתחילה תידון השאלה, מהם העקרונות, לפיהם יש לחשב את הסכומים המגיעים למערער ולאחר מכן יערכו החישובים עצמם. ב
פסק דין
חלקי קבע בית הדין האזורי את הקביעות הבאות, הרלוונטיות לענייננו :
א. המעבר למעמד של עובד שנתקבל לשירות המדינה על פי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959 (להלן - חוק המינויים) אינו אוטומטי, אלא מותנה, בין השאר, בעמידה בבדיקות רפואיות ובמכרז.
ב. המערער לא עמד בתנאים הקבועים בחוק המינויים, ולכן אין לראות בו עובד שנתמנה על פי חוק המינויים. יתרה מזו, הענקת מעמד של עובד על פי כתב מינוי למערער, תקפח מועמדים אחרים, שניסו להתקבל לשירות המדינה בדרך המותווית בחוק המינויים ותקנה לו יתרון בלתי הוגן.
ג. לאור האמור, יש לראות במערער, כמי שהועסק במדינה על פי חוזה מיוחד עד ליום 31.3.1987 - המועד בו הוקמה רשות הדואר
. ממועד זה ועד ליום 14.4.1990 היה המערער במעמד של עובד רשות הדואר
המועסק על פי חוזה מיוחד. החל ממועד זה ואילך היה המערער לעובד קבוע ברשות הדואר
, זאת לאור ההוראה הקבועה בהסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין רשות הדואר
להסתדרות ביום 14.4.1988, לפיה משהשלים עובד 24 חודשי עבודה ברשות מיום החתימה על ההסכם ולא פוטר, יועבר למעמד של עובד קבוע.
ד. לאור הקביעה, כי המערער לא נתקבל לשירות המדינה על פי חוק המינויים הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 (להלן - חוק הגימלאות) אינן חלות עליו. יחד עם זה, המערער זכאי להיות מבוטח בקרן פנסיה צוברת (להלן - קרן פנסיה). אם לא ניתן לבצע הפרשות רטרואקטיביות לקרן הפנסיה, על רשות הדואר
לשלם למערער פיצוי בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה.
ה. מעדות המערער בבית הדין האזורי עולה, כי עד לשנת 1994 היקף המשרה בו עבד היה 50%. אשר על כן, יש לחשב את הזכויות להן הוא זכאי מתוקף מעמדו כ"עובד" על בסיס היקף משרה של 50% עד שנת 1994 ו-100% משנת 1994 ועד לפרישה.
טענות הצדדים
13. בערעור שהגיש הלין המערער על הקביעה, כי עבד עד לשנת 1994 בהיקף משרה של 50% ועל הקביעה, כי מעמדו במדינה היה כשל עובד המועסק בחוזה מיוחד. בהקשר זה טען המערער את הטענות הבאות:
א. מעדותו של המערער עולה, כי מעבר לחלוקת הדואר שביצע עבד המערער בין שעתיים לשלוש במיון דברי הדואר, ולכן יש לראות בו כמי שעבד במשרה מלאה.
ב. עם קליטתו של המערער כעובד ברשות בשנת 1994, ולמרות שלא חל כל שינוי במתכונת עבודתו קיבל המערער 50 שעות עודפות. נתון זה מעיד, כי גם בתקופה הקודמת לשנת 1994 הועסק המערער ביותר מחצי משרה.
ג. מחומר הראיות עולה, כי בתקופה בה הועסק המערער כקבלן חושב שכרו לפי זמ"ק (זמן מוקצב) (להלן - זמ"ק), היינו נוסחה כללית המביאה בחשבון את אזור החלוקה של המערער. הזמ"ק אינו משקף את שעות העבודה בפועל של המערער, ולכן לא היה מקום לקביעה, כי על פי הזמ"ק עבד המערער בהיקף משרה של 50%.
ד. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי הזמ"ק משקף את שעות העבודה בפועל של המערער, הרי לאור העובדה, כי הזמ"ק עבור אזור החלוקה בו עבד המערער היה 5.25 שעות, יש לקבוע, כי המערער הועסק בהיקף משרה של 53.5%.
ה. אלמלא הועסק המערער על ידי המדינה כקבלן, היה המערער הופך להיות עובד קבוע, ולכן זכאי הוא לזכויות הנגזרות ממעמדו כעובד קבוע, לרבות פנסיה תקציבית. זאת ועוד. בסופו של יום, עמד המערער בדרישות המשרה והתקבל כעובד קבוע ברשות הדואר
, ולכן יש לקבוע כי המערער היה לעובד קבוע במדינה.
14. רשות הדואר
תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והוסיפה וטענה את הטענות הבאות:
א. מעדותו של המערער עולה, כי עבד בהיקף משרה של 50%, וכי ביצע את עבודת המיון מבלי שנתבקש לעשות כן.
ב. לאחר קליטתו של המערער כעובד בשנת 1994 התבקש לעשות עבודת מיון, ולכן גדלה כמות שעות העבודה שלו.
ג. אין להכיר במערער כעובד מדינה קבוע, שכן המערער לא התקבל לעבודה בשירות המדינה בדרך המותווית בחוק המינויים ובתקשי"ר. משנקבע כי המערער אינו עובד קבוע, שירותו במדינה לא נושא זכות לגמלה מכוח חוק הגימלאות. יחד עם זה, זכאי המערער לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.
ד. לאור ההוראה הקבועה בסעיף 10 להסכם הקיבוצי המיוחד (תקופת מעבר) מיום 23.3.1987, ולפיו עובד שהיה בעל חוזה מיוחד במדינה והועבר לרשות הדואר
ימשיך להיות מועסק במתכונת של חוזה מיוחד, יש לראות במערער כמי שהועסק ברשות על פי חוזה מיוחד עד ליום 14.4.1990, כפי שקבע בית הדין האזורי. ממועד זה ואילך הפך המערער לעובד קבוע ברשות הדואר
15. המדינה חזרה, בעיקרו של דבר, על הטענות שנטענו על ידי רשות הדואר
.
הכרעה
מעמדו של המערער
16. בערעור שלפנינו מתעוררת השאלה, האם לצורך חוק הגימלאות, יש לראות במערער עובד מדינה קבוע, שהרי רק עובד מדינה קבוע, היינו עובד שהתמנה לשירות המדינה בהתאם לחוק המינויים זכאי לזכויות הנגזרות מחוק הגימלאות (ראו הגדרת המונח "עובד" בחוק הגימלאות). כאן המקום לציין, כי בכל ההליכים שבהם נקבע, בסופו של יום, כי המערער היה עובד משרד התקשורת ועובד רשות הדואר
לא נטען וממילא לא נדונה והוכרעה השאלה, האם המערער הוא "עובד מדינה" או עובד של המדינה.
17. העסקת עובדים בשירות המדינה הרבה פנים לה ואלה הם :
"א. עובד על פי הרשאה להעסקה לשעה - עובד בניסיון ;
ב. עובד על פי כתב מינוי - עובד קבוע ;
ג. עובד על פי כתב הרשאה - עובד זמני ;
ד. עובד על פי חוזה מיוחד ;
ה. עובד ארעי..." (סעיף 02.212 לתקשי"ר).
בנוסף לכל אלה, ניתן להעסיק עובדים במדינה במילוי מקום.
18. סוגי העבודה בשירות המדינה מתחלקים לשניים : עבודה צמיתה ועבודה שלפי טיבה אינה צמיתה. עבודה צמיתה היא "עבודה שלפי אופייה וטיבה אינה מוגבלת מבחינת הזמן ; עבודה כזו היא במסגרת התקציב הרגיל של המדינה, ומבצעים אותה עובדים המשובצים במשרות שבתקן המאושר" (סעיף 02.121 לתקשי"ר). "את העבודה הצמיתה מבצעים בדרך כל עובדים בניסיון, עובדים על פי כתב מינוי או עובדים על פי סוגים מסוימים של חוזים מיוחדים" (סעיף 02.122 לתקשי"ר).
עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה היא "עבודה שלפי אופייה וטיבה מוגבלת מבחינת הזמן ; עבודה כזו היא במסגרת תקציבית מיוחדת ובדרך כלל מבצעים אותה עובדים שאינם משובצים במשרות שבתקן המאושר" (סעיף 02.131 לתקשי"ר). שלושת סוגי העבודה שלפי טיבה אינה צמיתה הם אלה :
"א. עבודה הנובעת מלחץ עבודה חולף בביצוע משימה שלפי טיבה היא צמיתה (כגון : חיסול פיגורים, סגירת ספרי מלאי או חשבונות, התרחבות פעולות צמיתות אשר טרם הוברר אם יתמידו) - להלן עבודה הנובעת מלחץ עבודה ;
ב. עבודה הקשורה בביצוע משימה חולפת (כגון : בניית בניין, סלילת כביש, הנחת מסילה, הקמה או הרכבה של משרד, הכנת בחירות ) - להלן עבודה בביצוע משימה חולפת ;
ג. מילוי מקום של עובד הנעדר מן העבודה - להלן מילוי מקום" (סעיף 02.132 לתקשי"ר).
19. עובד על פי חוזה מיוחד מועסק בעבודה צמיתה או בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה. סוגים מסויימים של עובדים על פי חוזה מיוחד מועסקים במשרות בתקן, אולם משך העסקתם של כל העובדים על פי חוזה מיוחד מוגבל בזמן (סעיף 02.251 לתקשי"ר). עבודת המערער כדוור לא הייתה עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה. עבודת המערער בה עסק בשנים 1982 - 1998 (כ-16 שנה) מעידה על עצמה שאינה יכולה להיות עבודה שאינה צמיתה. מסקנת הדברים היא, איפוא, שהמערער לא יכול היה להיות מועסק בחוזה מיוחד על פי הכללים שהתוותה המדינה עצמה בתקשי"ר ובתקנות. קל וחומר שהמערער לא יכול היה ללבוש מחלצות של קבלן, העושה אותה עבודה כמו חלק מחבריו לעבודה, שעל פי חומר הראיות הועסקו באותו תפקיד (דוורות) כעובדים לכל דבר ועניין. העסקה בדרך זו לידתה בחטא. אפילו אמרת שהמדינה הייתה במצוקת תקנים, שלא אפשרה לה להעסיק דוורים אלא בדרך זו, המדינה אינה רשאית במצבי דחק לסטות ממסלולי העסקה שהיא עצמה הכשירה בתקשי"ר ובתקנות. משהגענו עד הלום - נשאלת השאלה, האם ראוי לראות במערער עובד מדינה שהתמנה על פי חוק המינויים.
20. הלכה פסוקה היא, כי :
"מאז שנת 1967 [המועד בו תוקן חוק הגמלאות בנוסחו הקודם - ע.ר], יכול ואדם יהיה עובד מדינה למטרות מסוימות, ולא יהיה "עובד מדינה" למטרת חוק הגמלאות. ייאמר מיד כי אין בכך כדי ליצור מצב המעורר תימה כלשהיא. ממהותה של מערכת גמלאות בשירות המדינה עולה שייתכן וייתכן שיהיו עובדים בשירות המדינה, עובדים זמניים, עובדים על-פי חוזים מיוחדים ועובדים בתנאים מיוחדים, שמעצם תנאי ההתקשרות איתם עולה כי מערכת הגמלאות הכללית אינה תואמת אותם... מאז 1967, משבאים לקבוע אם פלוני הוא עובד המדינה לענין חוק הגמלאות, השאלה אינה, אפוא יותר אם בין פלוני לבין המדינה קיימים יחסי עובד-מעביד, אלא אם פלוני "נתמנה לשירות המדינה לפי חוק המינויים" (דב"ע לב/44-9 יוסף קרואני - מדינת ישראל פד"ע ה', 11, 16-17, להלן -
פסק דין
קרואני).
21. לאור האמור לעיל, נפנה לשאלה, האם אכן יש לראות במערער עובד מדינה קבוע. אין חולק, כי המערער שהועסק במדינה כקבלן לא התקבל לעבודה במדינה בתנאים המותווים בחוק המינויים. כך למשל, לא הועמד המערער בפני
בדיקות רפואיות, לא הצהיר אמונים, וכן לא ניגש וממילא לא עבר מכרז למשרה בה הועסק. בנסיבות אלה, עולה השאלה, האם העובדה, כי המערער על פי פסיקת בג"צ היה עובד במדינה מאז שנת 1982 ועד למועד בו הוקמה רשות הדואר
, מקנה לו מעמד של עובד קבוע. עוד בראשית ימיו של בית דין זה נקבע כי : "המינוי לשירות המדינה לפי חוק המינויים, אינו לענין חוק הגמלאות אקט-דקלרטיבי אלא אקט-קונסטיטוטיבי, היוצר את עצם המעמד של עובד מדינה" (ראו
פסק דין
קרואני, עמ' 17).
22. בפרשת חסון, שעניינה היה עובדים שהועסקו במדינה במועדים שונים החל משנות ה- 80 כמנהלי פרוייקט שיקום שכונות ומסגרת העסקתם הפורמאלית הייתה כשל קבלנים, התעוררה שאלה דומה לזו המתעוררת בערעור זה. חברי, הנשיא סטיב אדלר
, קבע את הדברים הבאים:
"העובדים לא עברו את הליך קבלת המינוי של עובד מדינה על פי חוק המינויים והתקשי"ר ולא עברו מכרז, אשר נקבע כמכשיר "להבטיח לציבור שהטובים ביותר יתקבלו לעבודה ולא 'הקרובים ביותר' " 2[2]. חוק המינויים מחייב מכרז פומבי כתנאי למינוי עובד מדינה 3[3], עמידה בבדיקות רפואיות 4[4] והצהרות אמונים ורכוש 5[5]. יש חשיבות להליך המינוי של עובדי מדינה ואין מקום לוותר עליו. ההלכה הקבועה מימים ימימה היא, כי "המעבר מעובד ארעי או זמני לעובד 'קבוע' אינו אוטומטי" 6[6] ועל העובד למלא אחר התנאים שנקבעו בחוק המינויים ובתקשי"ר ולעבור את הליך הקבלה לעבודה שנקבע בהם, לרבות מכרז ומבחנים. עוד נפסק, כי מינוי מכוח חוק המינויים אינו דקלרטיבי אלא קונסטיטוטיבי. 7[7] נוסף על כן, הגדרתו של "עובד מדינה" בחוק הגמלאות שהיה בתוקף בשנת 1955, שהייתה מי ש"הועסק" בשירות המדינה, שונתה בתיקון משנת 1967 למי ש"נתמנה" כעובד מדינה 8[8]" (עע 388/99, 389/99 יעקב חסון - מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(62), 39 וראו לעניין זה גם: ע"ע 116/03 מדינת ישראל - משרד החנוך משה חג'בי ואח', טרם פורסם ניתן ביום 2.2.2006).ב
23. נשאלת השאלה, האם במקרה הנוכחי יש לסטות מן ההלכה שקנתה לה אחיזה בבית דין זה, ולפיה, כאמור, משלא עמד העובד בתנאים המותווים בחוק המינויים, אין להעניק לו מעמד של עובד קבוע. סבורני, כי העובדה שהמערער לא עמד בתנאים המותווים בחוק המינויים כגון : בדיקה רפואית, הצהרת אמונים, הצהרת רכוש ועוד היא כשלעצמה אינה נימוק מספיק לשלילת מעמדו כעובד קבוע. בעניין זה מעמידים אנו לנגד עינינו את סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, לפיו : "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". לעניות דעתי, ניתן לומר בענייננו, כי המדינה אשר סווגה את המערער בטעות כ"קבלן", וכך העסיקה אותו, מנעה את קיום התנאים הקבועים בחוק המינויים כמו הדרישה לבדיקה רפואית ולהצהרת אמונים, ולכן אין היא זכאית להסתמך על אי קיומם. כך פסקה חברתי, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
בפרשת לוינגר, בה נטען בין היתר, כי המערערת שהועסקה אף היא כקבלנית לא התקבלה בדרך המותווית בתקשי"ר. וזו לשונה של חברתי :
"טענה זו תמוהה כשהיא נשמעת על ידי מי שמעסיק את המערערת בדרך לא שגרתית של העסקת עובדים. החוטא הוא שסומך על חטאו על מנת לא לתת בידי הצד השני זכויות. במקרה אחד, בו ועדה מקומית לתכנון ובנייה נתנה רשיון שלא כדין, ולאחר מכן ביקשה שלא לשאת בפיצויים בגין פגיעה בבניין, בטענה שהרשיון שניתן לא היה חוקי, כתב השופט יצחק זמיר (ע"א 1188/92 וערעור שכנגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ. גלעד ברעלי והועדה המחוזית לתכנון ובנייה–משיבה פורמלית, פ"ד מט(1), 463):
'טענת המערערת בעניין זה מעוררת תמיהה. אם היא צודקת בטענתה, אין היא אלא מאשימה את עצמה, ולא די בכך. המערערת אינה מעלה טענה זאת כדי לומר חטאתי, אלא כיוון שהיא מבקשת לצאת נשכרת מן החטא. לטענתה המשיב, הוא ולא היא, צריך לשלם את המחיר על חטא שלא חטא:ב התנהגות בלתי חוקית שלה, בעניין שהיה בשעתו כולו בידיה, אמורה לשמש אתה עכשיו כטעם לפטור אותה מתשלום פיצויים למשיב. האם אלה הם פני הצדק? והרי רשות מינהלית אמורה לפעול לאור עקרונות היסוד של שיטת המשפט, ועקרונות אלה כוללים, כמאמר בית המשפט, 'עקרונות של שיוויון, צדק, מוסר'. (ראו ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205, 218).
רשות מינהלית היא, כידוע, נאמן של הציבור. הנאמנות הציבורית, כמו הנאמנות הפרטית, היא מקור הן לכוח והן לאחריות. האחריות מחייבת איפוק והגינות בהפעלת הכוח. בין היתר, יש נסיבות בהן טוב תעשה הרשות המינהלית אם תימנע מלהעלות בפני
בית המשפט טענות מסוימות, אפילו יש להן יסוד בדין, אם אין הן מתישבות עם עקרונות יסוד של מינהל תקין או סותרות באופן ברור את מידת הצדק. השוו בג"צ 4539/94 ד"ר נביל נ' שר הבריאות (טרם פורסם), בפיסקה 19 לפסק הדין" (סעיף 9 לפסק הדין, עמודים 471 – 472)" (עע 1189/00 אילנה לוינגר - מדינת ישראל עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך 25).
24. דברים נכוחים אלה היו, לדידי, צריכים להוביל למסקנה, כי אי העמידה בתנאים שפורטו לעיל, אין בה כדי לשלול את מעמדו של המערער כעובד מדינה קבוע. בהקשר זה יש לציין עוד, כי העובדה שהמערער עבד שנים רבות בתפקידו ללא טענות או בעיות ידועות עשויה לחזק את המסקנה, כי היה עובר את הבדיקות הרפואיות וגם את הליכי המכרז ולפחות לא סביר יותר להניח ההיפך.
25. בקשר זה עולה השאלה, האם בעניינו של המערער מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 15 לחוק המינויים ולפיו: "לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא למשרה פנויה בתקן" (ההדגשה הוספה - ע.ר).
קיומו של תקן פנוי הוא תנאי להעסקת אדם על פי חוק המינויים. לכאורה, המערער הוא שצריך להוכיח שאכן היה בתקופה הרלוונטית תקן פנוי. ברם, המידע בנושא זה נמצא בלעדית אצל המדינה, וזו רק טענה באמצעות הגב' הניה מרקוביץ, כי מינוי על פי חוק המינויים מותנה בקיום תקן. הגב' מרקוביץ לא טענה כי לא היה קיים תקן כזה בתקופה הרלוונטית. זו טענת הגנה מרכזית של המדינה והיא הייתה צריכה להוכיחה.
אם יאמר האומר, שהיה על המערער לחקור את הגב' מרקוביץ בנושא זה, תהא התשובה לכך שתצהירה של הגב' מרקוביץ, בו לא טענה במפורש לאי קיומו של תקן, לא הצריכה חקירה נגדית. מכל מקום, שאלה זו נשארה עמומה. המערער לא יכול היה לטעון לקיומו של תקן, והמדינה גם היא לא טענה במפורש לאי קיומו. בנסיבות אלה, העמימות פועלת לרעת מי שהמידע מצוי באופן בלעדי אצלו והוא נמנע מלהציגו בפני
בית הדין.
26. יתר על כן, ניתן להניח בסבירות לא מעטה שבתקופה של ארבע שנים התפנה תקן או נוסף תקן, או שהיה מקום להציע תוספת תקן בנסיבות אלה, בעיקר כשהיו דוורים אחרים שעבדו כ"עובדים" לכל דבר ועניין. מנהל תקין צריך היה להפוך את העקוב (העסקה בדרך לא דרך) למישור על ידי הוספת תקן והכשרת ההעסקה כפי שיש לצפות ממנהל תקין. לאור האמור, מסקנתי היא שיש לראות את המערער בנסיבות אלה לצורך חוק הגימלאות כעובד קבוע שהיה מועסק על פי כתב מינוי ולא הועסק כך בשל מכשלות שהציבה המדינה עצמה.
27. לסיכום - לו תשמע דעתי, מן הראוי להצהיר כי מעמדו של המערער וזכויותיו לעניין גימלאות יהיו כשל עובד קבוע שעבר מהמדינה לרשות הדואר
במעמד של עובד קבוע. לגבי התקופה בה היה המערער מבוטח בפנסיה צוברת ברשות הדואר
, אין הוא זכאי לכפל גמלה ואת הכספים שהפרישה רשות הדואר
עבורו יש להחזיר אליה. את הניכויים שנוכו משכרו של המערער יש להחזיר למערער. למען הסר ספק- פסיקתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לביטוחו של המערער בקרן פנסיה צוברת החל משנת 1987 - בטלה.
היקף המשרה של המערער
28. בתצהירו טען המערער, כי עבד עד לשנת 1994 עבד בין 10 ל - 12 שעות ביום, וכי עבודתו כללה הן מיון דברי הדואר והן חלוקתו לאזור החלוקה שהוקצה לו.
29. בתצהירו של מר משה אברג'יל, ששימש מנהל מדור בקרה תפעולית במרחב תל אביב ברשות הדואר
הבהיר האחרון, כי בתקופת העסקתו של המערער במדינה חושב שכרו על בסיס הזמ"ק (זמן מוקצב) של אזור החלוקה עליו היה מופקד המערער. לפי העולה מהתצהיר הזמ"ק נקבע על ידי היחידה להנדסת יצור ברשות הדואר
על פי "מספר הבתים שבאזור החלוקה, סוג הבתים (פרטיים או משותפים) אורך הדרך לאזור החלוקה, קושי טופוגרפי, מדרגות וכו'". עוד נאמר בתצהיר, כי הזמ"ק אינו זמן העבודה בפועל לצורך חלוקת הדואר, וכי על פי הזמ"ק של אזור החלוקה של המערער עבד המערער עד לשנת 1994 ב-50% משרה.
30. בחקירתו הנגדית השיב המערער לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית, כי בשנת 1994 הכפילו את אזורי החלוקה שלו, כך שהיקף משרתו היה 100%, וכי עד לשנת 1994 עבודתו הייתה קלה יותר. כשנשאל לגבי המיון הראשוני השיב המערער את הדברים הבאים : "השתתפתי במיון הראשוני כשעבדתי כקבלן, בהתחלה. אחר כך היתה תקופה שהפסיקו לי. יכול להיות שאמרו שקבלנים לא צריכים לעשות מיון ראשוני. אולי שנתיים לא עשיתי מיון ראשוני. עשיתי מיון ראשוני גם כשלא התבקשתי לעשות זאת".
31. לאור הדברים שאמר בחקירתו הנגדית קבע בית הדין האזורי, כי עד לשנת 1994 הועסק המערער בהיקף משרה של 50%. סבורים אנו, כי קביעה עובדתית זו של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בחומר הראיות. מכל מקום לא מצאנו לנכון במקרה דנן לסטות מן הכלל, לפיו ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שראתה ושמעה את העדים.
32. למעלה מן הצריך לעניינינו יצויין, כי אין בידינו לקבל את טענת המערער, לפיה עם קליטתו כעובד ברשות הדואר
בשנת 1994, ולמרות שלא חל כל שינוי במתכונת עבודתו, קיבל המערער 50 שעות עודפות, וכי בכך יש להעיד, כי גם בתקופה הקודמת לשנת 1994 הועסק המערער ביותר מחצי משרה. כפי שפורט לעיל, בתקופה בה עבד המערער כ"קבלן" בחצי משרה, לא נתבקש המערער לבצע מיון ראשוני, אך לאחר שהתקבל כעובד ביצע המערער מיון. אשר על כן, העובדה, כי המערער קיבל 50 שעות עודפות לאחר שהתקבל כעובד, אין בה להעיד, כי גם עובר לתקופה זו הועסק במשרה מלאה.
הנשיא סטיב אדלר
פתח דבר
דעתי שונה מזו של חברי, השופט עמירם רבינוביץ
. לטעמי, דין הערעור על כל חלקיו להדחות. המערער אינו בא בגדר עובד מדינה הזכאי לקצבה תקציבית, מאחר שלא התקבל לעבודתו באמצעות מכרז; לא התמלאו אצלו התנאים שנקבעו בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959 (להלן: חוק המינויים) ולא היה נמצא תקן פנוי כדי לקבלו כעובד מדינה "קבוע".
[2] חברי סוקר בפסק דינו את ההלכה הפסוקה הצריכה לעניין, עוד מראשית דרכו של בית הדין. לפי הלכה זו על-מנת שאדם יבוא בגדר עובד מדינה קבוע הזכאי, בין היתר, לזכויות על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 (להלן - חוק הגימלאות), עליו להתקבל לעבודה במדינה בתנאים המותווים בחוק המינויים, מה שאין כן במקרה דנא. אדגיש כי לטעמי, לא נס לחה של הלכה זו ואין לסטות ממנה, כמוצע על ידי חברי. עובד מדינה אינו מקבל קביעות, וכפועל יוצא מכך גם זכויות הנגזרות מחוק הגמלאות, בשל עצם העסקתו משך מספר שנים בשירות המדינה. עובד מקבל קביעות על פי הנהלים והתנאים הכרוכים בקבלת עובדים לשירות המדינה, כקבוע בחוק המינויים, ובראשם עקרון היסוד של החוק - העיקרון של עריכת מכרז פומבי. עקרון זה בא "כדי להבטיח לציבור שהטובים ביותר יתקבלו לעבודה ולא הקרובים ביותר" 9[9]. פטור מחובת המכרז יכול להינתן בחוק עצמו. אל חובת עריכת המכרז מצטרפת, כאמור, ההוראה בדבר מינוי למשרה פנויה בתקן וכן תנאים אישיים נוספים הצריכים להתמלא במועמד למינוי, כגון, חובת המועמד להיות אזרח ישראל, והיותו כשיר מבחינה רפואית לשרת במשרה הנדונה. כך קבעתי, בין היתר, בפסק הדין בעניין חסון, המצוטט בחוות דעתו של חברי. באותה הפרשה הצטרפה לדעתי חברתי, השופטת נילי ארד, משקבעה:
"אין להקים למערערים במחי יד מעמד של עובדי מדינה, ואין ניתן להפכם לכאלה באופן "אוטומטי". הקניית מעמד של "עובד מדינה" דינה להיעשות לפי דרישות הדין ובמסגרתן, כפי שהן באות לידי ביטוי, בין היתר, בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959. כך דרך כלל. כך גם בעניננו. בין היתר, יש לתת את הדעת לתנאי קבלתם לשריות המדינה, לדרכי מינויים ולאופן העסקתם, הלכה למעשה, במסגרת הדין".
לאחרונה חזרה חברתי השופטת ארד בהרחבה על עקרונות יסוד אלה במסגרת פסק דינה בעניין חג'בי 10[10] משקבעה:
"הכרה בעובד כעובד מדינה אינה דבר של מה בכך. עובד מדינה אינו מתקבל לשירות בדרך בה שוכר מעסיק פרטי עובדים. עובדים בשירות המדינה עוברים תהליך מינוי על פי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 (להלן: חוק המינויים) ועל פי הוראות התקשי"ר. הוראות החוק והתקשי"ר נועדו להבטיח שבעלי הכישורים הטובים ביותר יזכו בתפקיד (ראו: דב"ע מד/20-4 חלמיש חברה ממשלתית עירונית - מועצת פועלי תל-אביב-יפו, פד"ע טו 320, 327). לשם כך, מחייב חוק המינויים, בין היתר, פרסום מכרז פומבי כתנאי למינוי אדם לעובד מדינה (סעיף 19 לחוק). בחוות דעתו בעניין חסון עמד חברי הנשיא אדלר על כך ש"יש חשיבות להליך המינוי של עובדי מדינה ואין מקום לוותר עליו" (שם, סעיף 5 לפסק דינו של הנשיא)....
על פי הוראת סעיף 15 לחוק, "לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא למשרה פנויה בתקן". דרך המינוי של עובד מדינה מוסדרת בסעיף 17 לחוק, לפיו "מינוי עובד מדינה יהיה בכתב חתום בידי נציב השירות...". סעיף 19 לחוק קובע חובת מכרז, ולפיו "לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא לאחר שנציב השירות הכריז על המשרה בפומבי, על פי בקשת המנהל הכללי או מי שהוסמך לכך על ידיו, בין שנתפנתה המשרה ובין שהיא עשויה להתפנות". על פי סעיף 24 לחוק מועמד למשרה שהתפרסם לגביה מכרז "חייב לעמוד בבחינות ובמבחנים להוכחת כשירותו וסגולותיו; נמצאו בבחינה כשירים למשרה, יתמנה לה הכשיר שבין הכשירים".
להשלמת התמונה יצוין, כי על פי סעיף 44 לחוק, במידה ושולם שכר מאוצר המדינה לאדם שהתקבל לשירות המדינה בניגוד להוראות חוק המינויים או התקנות שהוצאו מכוחו, חייב מי שקיבל את העובד לעבודה להחזיר לאוצר המדינה כל סכום ששולם".
[3] אבהיר, בהתאם לאמור בפרשת חסון ובפרשת חג'בי, כי לדידי עצם חלוף הזמן בו מועסק עובד בשירות המדינה משליך על זכויות כלליות העולות מקיום יחסי עובד -מעביד, אולם אין הוא מקנה זכויות הנגזרות מחוק הגמלאות.
אוסיף לאמור, כי במקרים רבים הארכת תקופת ההעסקה, מבלי להעניק לעובד מעמד של עובד במינוי תכליתה דווקא לסייע לעובד, שכן האפשרות האחרת היא פיטורים. כך, הדעת נותנת שלו הניחה המדינה, כי בסופו של יום עובדים דוגמת המערער יסווגו כעובדים קבועים, הייתה חדלה להעסיקם הרבה לפני שעניינים היה מתגלגל לפתחם של בתי הדין לעבודה.
לבסוף, קביעה לפיה עצם חלוף הזמן מזכה בזכויות הנגזרות מחוק הגמלאות
עלולה להוביל לחוסר יציבות בהסדרי הפנסיה במשק - דבר שאינו רצוי.
[4] ועוד, אי החלת הוראות חוק הגמלאות אינה מותירה את העובד נטול הגנה, שכן זכויותיו יכול שיובטחו בקרן פנסיה צוברת. בפרשת חסון קבעתי בהקשר זה דברים היפים לענייננו, כדלקמן :
"מובהר, כי העובדים אינם נשארים ללא זכות פנסיה וזכאים לפנסיה צוברת. כמו כן, על אף שאין להם קביעות לא ניתן לפטרם בחוסר תום לב וכל שהם מועסקים תקופה ארוכה יותר, מוטל על המעסיק נטל גדול יותר לנמק היטב את סבירות הפסקת עבודתם. ועוד, ככל שהעובד מועסק יותר שנים בשירות הציבורי, אין למנוע ממנו להשתתף ב'מכרז פנימי'".
בדומה, גם במקרה דנא קבע בית הדין קמא, כי המערער זכאי להיות מבוטח בקרן פנסיה צוברת וכי אם לא ניתן לבצע הפרשות רטרואקטיביות לקרן הפנסיה, על רשות הדואר
לשלם למערער פיצוי בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה.
[5] אשר לקביעת חברי, כי עצם העסקת עובד שלא במעמד קבוע לאורך שנים כמוה כמניעת קיום תנאי מתלה בחוזה אציין, כי ספק בעיני אם זה הוא אכן ההיקש המתבקש. לטעמי, בקביעה זו יש כדי להפוך את הוראות חוק המינויים לפלסתר שכן ההנחה הגלומה בקביעה זו - אותה מניח חברי אף במפורש בחוות דעתו - היא, כי לו הועמד העובד בצורך למלא אחר הנהלים והתנאים הקבועים בחוק המינויים היה, בהכרח, צולח אותם.
[5] אשר לקביעותיו של חברי בעניין קיומו של התקן הפנוי, לטעמי, הלכה למעשה, הופך חברי את נטלי הבאת הראיות כמו גם את נטלי השכנוע בשיטתנו. אם תובע נמנע מלעשות את כל הדרוש כדי לעמוד בנטל שעל כתפיו של "המוציא מחברו עליו הראיה", הרי שעניין זה יש לזקוף לרעתו ואין כל נפקות לזהות בעל הדין שכנגד.
זאת ועוד, בדיוק לשם בירור עובדות, דוגמת קיומו של תקן קבוע פנוי, נועדו ההליכים המקדמיים, דוגמת גילוי מסמכים. במסגרת הליכים אלה יכול היה המערער לדרוש מן המדינה, לשם המחשה, לגלות את התקינה של רשות הדואר
, להשיב על שאלונים וכדומה. נזכיר, כי אין די בהוכחת קיומו של תקן פנוי - על התקן להיות קבוע, להבדיל כדוגמא, מתקן מסגרת.
[6] סוף דבר - לאור כל האמור ולו תשמע דעתי, יידחה הערעור על כל חלקיו.
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
מקובלים עלי דבריו של חברי השופט עמירם רבינוביץ
. המערער היה עובד של משרד התקשורת. כפי שציין השופט מישאל חשין (בג"ץ 6194/97 שלמה נקש
נגד בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פ"ד נג(5), 435). היינו, בינו לבין מדינת ישראל התקיימו יחסי עובד-מעביד. אשר לתקופה שלאחר הקמת רשות הדואר
ומעבר המערער ממשרד התקשורת לרשות הדואר
כתב השופט חשין:
האם נתכוונה הוראת סעיף 46 לחוק הרשות ליתן בידי רשות הדואר
כוח יצירה יחיד-ומיוחד, כך שעל דרך של חוזה עם "מחלקי דואר", תוכל הרשות להפוך מי שהם "עובדים" – כהוראתו של מושג זה במשפט העבודה – ל"לא-עובדים". פירוש: לרשות הדואר
כמו ניתן כוח לשנות סטטוס של "עובד" לסטטוס של "לא-עובד", ועל דרך זו לשלול מ"עובד" זכויות שעל-פי דין – הדין הקוגנטי ודין-החוזים – מוקנות ל"עובד" להבדילו מבעל-חוזה שאינו עובד (עמוד 443 מול האותיות ג-ד).
השופט מישאל חשין מסכם כי
נקש היה איפוא עובד המדינה לכל דבר ועניין (שם, מול האות ה).
אשר על כן אין לנו עניין בחוק המינויים. המערער היה עובד, כפי שהשופט חשין ציין, שעה שעבד במדינה. על פי פסק דינו של בית הדין הגבוה לצדק המשיך המערער להיות בסטטוס של עובד ברשות הדואר
. ואכן רשות הדואר
באה בנעלי משרד התקשורת. החוק איפשר לרשות הדואר
להעסיק עצמאיים בדרך של outsourcing. ברם, המערער לא נשכר לאחר הקמת רשות הדואר
. המערער היה עובד של המדינה. התחלפה המעבידה. רשות הדואר
נכנסה לנעלי משרד התקשורת. המערער המשיך להיות באותו סטטוס בו היה כשעבד במדינה. זאת אישר בית המשפט העליון בדיעבד. אשר על כן המערער לא הפסיק להיות עובד. ברי שהוא המשיך לעבוד באותו סטטוס ולכן באותם תנאים בם עבד במדינה. אין לנו לכן צורך לדון בשאלה אם היה על המערער להתמנות על פי חוק המינויים. המערער מונה למשרד התקשורת והוא המשיך לעבוד באותו סטטוס. כל הזכויות שהיו לו בהיותו עובד משרד התקשורת ממשיכים לעמוד לו.
משכך יש להצהיר כי כל הזכויות שהיו לו במעמד זה ממשיכות לעמוד לו. לא היה עליו להתמנות מחדש. אם המערער היה זכאי לפנסיה תקציבית בהיותו עובד המדינה הוא עומדת לו זכות זו בהמשך. בעיני יש לקבל את הערעור במובן זה.
נציג עובדים מר יצחק הרפז
אני מצטרף לפסק דינם של השופט עמירם רבינוביץ
וסגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
.
נציג מעבידים, מר צבי עמית
אני מבקש להצטרף לדעותיהם של השופט רבינוביץ וסגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
. מעבר לכל הנימוקים המפורטים בהרחבה בפסק דינו של השופט רבינוביץ ובעמדתה של סגנית הנשיא, לתפיסתי, המערער עבד בשירות המדינה והמשיך לעבוד בשירותה, גם כאשר שינתה המדינה, מנימוקיה, את המבנה החוקי של היחידה שבה עבד המערער, ממשרד לרשות ממשלתית.
נוהגי ממשל תקין, מחייבים לדעתי, שרשות הדואר
שנכנסה בנעליו של משרד התקשורת, תשא בכל מחוייבותיו של המשרד, כלפי העובדים שהמשיכו לבצע את אותה עבודה, באותה מסגרת תעסוקתית.
השאלה כיצד נקבע המעמד של עובד מדינה ואם נתמלאו כל ההתניות הקבועות בחוק, אינן רלבנטיות לענין זה והזכויות שעמדו לו למערער בעבודתו במשרד התקשורת, יעמדו לו לעובד גם כאשר, היחידה שבה עבד הפכה לרשות.
סוף דבר
הוחלט כאמור בפסק דינם של השופט רבינוביץ וסגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
כנגד דעתו החולקת של הנשיא סטיב אדלר
, לאמור ערעור המערער ביחס למעמדו לצורך חוק הגימלאות מתקבל וערעור המערער ביחס להיקף המשרה שלו נדחה.
לאור התוצאה אליה הגענו בערעור, תשלמנה כל אחת מהמשיבות למערער תוך 30 יום מיום המצאת
פסק דין
זה הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ש"ח. לא ישולמו ההוצאות תוך המועד האמור ישאו הן הפרשי הצמדה וריבית מיום המצאת פסק הדין ועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"א בניסן, תשס"ו (9 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.
הנשיא סטיב אדלר
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
השופט עמירם רבינוביץ
נציג עובדים, מר יצחק הרפז
נציג מעבידים, מר צבי עמית
1[1] בג"צ 6194/97 שלמה נקש
נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נג(5), 433.
2[2] דב"ע מד/ 20 – 4 "חלמיש" חברה ממשלתית עירונית – מועצת פועלי תל-אביב-יפו, פד"ע
ט"ו 320, 327; דב"ע מז/ 134 – 3 ד"ר אחמד משעל – עיריית ירושלים ואח', פד"ע כ' 35, 40.
3[3] לפי האמור בסעיף 19 לחוק המינויים : לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא לאחר שנציב השירות הכריז
על המשרה בפומבי, על פי בקשת המנהל הכללי או מי שהוסמך לכך על ידיו, בין שנתפנתה המשרה
ובין שהיא עשויה להתפנות.
סעיף 20 לחוק המינויים קובע : "ועדת השירות רשאית לקבוע כללים בדבר דרכי המכרז ופרטיו, אם
בדרך כלל ואם לסוגים של משרות, לרבות כללים בדבר השתתפות עובדי המדינה במכרז".
4[4] סעיף 29 לחוק המינויים.
5[5] סעיפים 34 ו- 35 לחוק המינויים.
6[6] דב"ע נג/ 224 – 3 ד"ר חשמונאי דרזון – מדינת ישראל – משרד הבריאות, עבודה ארצי, כרך א(2),
664; דב"ע מד/ 7 – 3 יצחק גיא – עירית תל אביב יפו, פד"ע ט"ו, 409, 415; דב"ע נה/ 23 – 4 בזק -
החברה הישראלית לתקשורת בע"מ – ההסתדרות הכללית – מועצת פועלי ירושלים, פד"ע כ"ח 446;
עע 300235/98 אבו ג'מאע סולטאן – עיריית רהט, עבודה ארצי, כרך לג (16), 31; עע 158/99 ד"ר
נאום מילמן – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג (8), 31.
7[7] דב"ע לב/ 44 – 9 יוסף קרואני – מדינת ישראל, פד"ע ה' 11, 16.
8[8] ס"ח תשט"ו – 1955, בע' 134; ס"ח תשכ"ז – 1967 בע' 176, ראה ה"ח תשכ"ו – 1965 ע' 2, 18; ראה
גם דב"ע שן/ 2 – 7 מדינת ישראל - הממונה על הגמלאות – מנדל איזקסון, עבודה ארצי, כרך א(1),
778 .
9[9] ראה: דב"ע מד/ 20-4 חלמיש בע"מ - מועצת פועלי תל-אביב-יפן ואח', פד"ע טו 320, בעמ' 327; דב"ע תש"ן/ 27-3 הראל ואח' - האוניברסיטה העברית רחובות, פד"ע כא 315, בעמ' 323; דב"ע נא/ 206-3 מדינת ישראל - מועצת פועלי ירושלין ואח', פד"ע כג 507, בעמ'516.
10[10] עע 116/03 מדינת ישראל - משרד החינוך - משה חג'בי ו - 15 אח' (טרם פורסם, ניתן ביום 2.2.2006)
עע בית הדין הארצי לעבודה 168/05 שלמה נקש נ' מדינת ישראל - משרד התקשורת , רשות הדואר (פורסם ב-ֽ 09/04/2006)