פסקי דין על מחמוד חסן פדילה | פסקי דין על חסן מחמוד פדילה | פסקי דין על מוחמד סאמי מנסור | פסקי דין על חאלד פדילה | פסקי דין על פואד חסן מנסור ואח' |

53726-12/14 עתמ     17/02/2020




עתמ 53726-12/14 מחמוד חסן פדילה, חסן מחמוד פדילה נ' מוחמד סאמי מנסור, חאלד פדילה, פואד חסן מנסור ואח'








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת"מ 53726-12-14 פדילה ואח'
נ' עיריית
טירה ואח'


17 פברואר 2020




63

לפני כבוד השופטת ורדה מרוז
- סג"נ

המבקשים
1. מחמוד חסן פדילה


2. חסן מחמוד פדילה


(המשיבים 9 ו-10 לעתירה)
נגד

המשיבים


1. מוחמד סאמי מנסור

2. חאלד פדילה

3. פואד חסן מנסור

4. שאווקי עבד אללטיף פדילה

5. שריף חסן מנסור

6. ג'מאל חוסיין מנסור

7. איוב מוחמד פדילה

8. עיריית
טירה

9. הועדה המקומית לתכנון ובניה

10. ופא פדילה

11. נסר טאלב מנסור

12. כאמל חסין מנסור

13. תחנת טייבה

14. טיבי והיב


החלטה



1.
בתאריך 18.2.2016 ניתן

פסק דין
על ידי בית משפט זה (כב' השופטת הבכירה נגה אוהד) נגד עיריית טירה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה אל טירה (להלן: "המשיבות") וכן נגד עשרה משיבים נוספים, לפיו חויבו המשיבות לפרוץ תוואי דרך ציבורית ולסלול אותה, הכול בהתאם להוראות ולמועדים כפי שנקבעו בסעיף 17 לפסק הדין. המבקשים בבקשה זו הם המשיבים 9-10 לעתירה.

2.
במהלך השנים שחלפו ממועד מתן פסק הדין ועד הלום, התקיימו 8(!) דיונים בבקשות
שהוגשו מטעם צדדים שונים, לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט בגין אי ביצוע פסק הדין. חלק מהבקשות כוונו כנגד משיבים, שלא הרסו מבנים ומכשולים שבנו על תוואי הדרך ללא היתר ואשר על פי פסק הדין הצטוו להרסם וחלקן – נגד המשיבות אשר לא נקטו צעדים לביצוע פסק הדין, בין באי קיום החובה שהוטלה עליהן להרוס מבנים ומכשולים על תוואי הדרך, בין באי נקיטת צעדים לסלילת הדרך.
בשל יציאתה לגמלאות של כב' השופטת אוהד, נדונו הבקשות לפני הח"מ.

3.
בהחלטה מיום 6.9.18 חויב המשיב איוב פדילה (אשר כונה באותה החלטה "משיב 8" ובהחלטה זו יכונה משיב 11 להלן: "המשיב 11") כדלקמן:

"איוב מוחמד פדילה - המשיב עצמו לא התייצב לדיון. תחתיו התייצב אביו שהצהיר שהוא חולה, אולם לא הציג תיעוד רפואי.
ב"כ העירייה – עו"ד נאסר, הצהיר כי התקשר אליו עו"ד ויסאם מנסור הבוקר, והודיעו כי הוא עומד לייצג את המשיב איוב מוחמד פדילה, אולם הוא עסוק היום בדיון אחר. יצוין כי עו"ד ויסאם לא מצא לנכון להגיש בקשה לביהמ"ש זה, ואיני רואה מקום לדחות את מועד הדיון למועד אחר אך בשל כוונתו לייצג את איוב מוחמד פדילה בעתיד. לפיכך ולאחר ששוכנעתי על פי מפה מצבית המעודכנת ליום 30.08.18 כי חומת בטון חורגת לתוך הדרך, אני מורה למשיב 8 להרוס את החומה, עד ליום 01.12.18. היה והמשיב 8 לא ייבצע את פסק הדין עד למועד זה, תוצא נגדו פקודת מעצר לתקופה של 30 יום"
(הדגש אינו במקור – ו.מ).

4.
על החלטה זו ערער המשיב 11 בע"פ 2358/19 לבית המשפט העליון. בהחלטה מיום
30.5.20 דחה בית המשפט העליון (כב' השופטת ברון) את בקשתו לעיכוב ביצוע צו המאסר וניתנה לו ארכה לבצע את הריסת החומה עד ליום 13.6.19. המשיב לא הרס את החומה כפי שנצטווה. בתאריך 31.12.19 מחק בית המשפט את ערעורו של המשיב 11, לבקשתו.

5.
בין לבין, הגישו המבקשים דנן בקשה נוספת לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (בקשה רביעית מטעמם ושמינית במניין כלל הבקשות) ובגדרה עתרו לצוות על המשיבות לפעול כדלקמן:
·
להרוס חומה (שאינה זו של המשיב 11) המצויה על תוואי הדרך עד ליום 15.7.19 וזאת "במסגרת חובתה על פי פסק הדין לפרוץ את תוואי הדרך לרבות כל מבנה, צמחייה וכיוב' ללא קשר לזכויות בעלים".
·
לסלול את הכביש נושא העתירה "תוך 120 יום מיום שתינתן החלטה בנוגע למשיב 11".



6.
בהחלטה מפורטת מיום 30.5.19 חויבה עיריית טירה להרוס חומה המצויה על תוואי הדרך עד ליום 15.7.19 במסגרת חובתה על פי פסק הדין "לפרוץ את תוואי הדרך לרבות כל מבנה, צמחייה וכיוב' ללא קשר לזכויות הבעלים". כן, נקבעה סנקציה כי בגין כל יום של אי ביצוע ההריסה, תשלם העירייה לקופת המדינה סך של 1,000 ₪. באשר למשיב 11 – נקבע כי "כל עוד קיים צו עיכוב של בית משפט עליון המעכב את ביצוע פסק הדין, אין בסמכותו של בית משפט זה להוציא נגדו פקודת מאסר". בהחלטה זו חזרה ההוראה לפיה "העירייה תחל בביצוע סלילת הכביש תוך 120 יום מיום שתינתן החלטה בנוגע למשיב 11".

7.
בתאריך 22.10.19 הוגשה הבקשה דנן, תשיעית במספר, גם כן לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. המבקש טוען כי לנוכח החלטת בית המשפט העליון אשר דחתה את עיכוב ביצוע צו ההריסה וקבעה מועד סופי לקיומו (13.6.19) – חלפו 120 הימים שנקצבו למשיבות לסלילת הדרך. הואיל והמשיבות לא עשו מאומה – יש לנקוט בסנקציה אשר תניע את המשיבות לקיים את הצו וזאת, לנוכח העובדה שהקנס היומי שנקבע בהחלטה קודמת לא מיושם וממילא, המשיבות לא מקיימות את פסק הדין.

8.
בתגובה לבקשה טענו המשיבות כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, וכי המשיבות ביצעו את החלטות בית המשפט והוראות פסק הדין ופעלו להריסת המבנים. לטענתן, המבקשים מנצלים את ההליך המשפט כדי לקדם ענייניהם במסגרת סכסוך קרקעות התלוי ועומד בינם לבין בעלי קרקעות סמוכים במקרקעין.

9.
המשיבות מוסיפות כי עתרו למתן ארכה לביצוע ההחלטה מיום 30.5.19 וכי בפועל, עמדו בביצועה. לשיטתן, חומה המצויה בשטח אינה כלולה במסגרת פסק הדין הואיל ובעליה אינו משיב בעתירה.

10.
המשיבות טוענות כי הליך לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני. על כן, מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר מיצוי כל ההליכים האחרים. כן נקבע בהלכה הפסוקה כי על הצו השיפוטי שאכיפתו מתבקשת להיות ברור, בלתי משתמע לשתי פנים ונטוע היטב בקרקע משפטית או עובדתית.

11.
המשיבות מוסיפות כי הליך סלילת כביש כרוך בהוצאת כספיות כבדות וכי על פי תחשיב שערכו מדובר בכ – 412,000 ₪. סכום זה מהווה נטל כלכלי כבד על העירייה, אשר אינה יכולה להתחיל בביצוע העבודות ללא הרשאה תקציבית. לשם מימון העבודות, על העירייה לפתוח תב"ר (תקציב בלתי רגיל) המנוהל בנפרד מכספי חשבון התקציב הרגיל ויכול לשמש את המשיבות למטרה מוגדרת מראש. תקציב זה אינו בהישג ידה של העירייה לנוכח המצוקה הכלכלית בה היא מצויה, בעטיה מונה לה חשב מלווה. יש לזכור, כך העירייה, כי הדרך מושא פסק הדין היא חלק ממערך דרכים שעליה לסלול.

12.
העירייה מוסיפה כי לשם סלילת הכביש עליה לגבות היטל סלילה, דא עקא, לאורך השנים היא לא פעלה לגבייתו אשר עלולה להתארך לנוכח גובה ההיטל וההתנגדויות הצפויות לקום ביחס לגבייתו. לשיטתה, נושא המימון של סלילת הכביש כלל לא נלקח בחשבון בפסק הדין ויש להתחשב ברכיב זה בשל עלותו הגבוהה.

13.
העירייה טוענת כי לא חלה עליה חובה להרוס את החומה המתוארת בדו"ח ביקור במקום שערך בית המשפט, היא החומה מושא ההחלטה מיום 30.5.19 שכן היא חלק ממחסן שמצוי בבעלות אדם שאינו משיב לעתירה, מה גם שהחומה מצויה על גבול תחום השיפוט של העירייה וספק אם חלה עליה חובה להרסה.

14.
המשיבות טוענות כי הפסיקה מכירה בחוסר יכולת לבצע חיוב שנקבע בהחלטה שיפוטית כעילת הגנה מפני נקיטה בהליכי בזיון.

דיון והכרעה

15.
אי-כיבוד

פסק דין
של בית משפט עולה כדי פגיעה חמורה בשלטון החוק, והאמור נכון ביתר שאת ביחס לאי-כיבוד

פסק דין
בידי מי מרשויות השלטון (בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד סב(4) 571, 602 (2008)). לצד האמור, ובהינתן הסנקציות החמורות שניתן להשית בגדר הליך בזיון, נפסק כי יש להיעתר לבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט במשורה, ולהגביל את השימוש בהן למקרים מתאימים. מטרת הליכי בזיון אינה עונשית, אלא לשם אכיפה אגב צפייה לעתיד לבוא. אי לכך, העדר יכולת לבצע חיוב שב

פסק דין
עשוי לשמש הגנה כנגד הבקשה (
ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב
(2) 722, 724 (1988)) (ר' בר"מ 5657/12 יאיר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה).

16.
עם זאת, העיון בבקשה כמו גם בקודמותיה, מוביל למסקנה כי דינה להתקבל בסייגים שיפורטו להלן. מבלי להקל ראש בקשיים הכלכליים בהם נתונה העירייה, הרי שאין מדובר ב'התפתחות בלתי צפויה' שהתרחשה לאחר מועד מתן פסק הדין. כך אף ביחס לאישור יועץ תחבורה.

17.
פסק הדין ניתן לפני כ – 4 (!) שנים. אם סברה העירייה כי אין ביכולתה לעמוד בביצועו שומה היה עליה לערער עליו במועד הקבוע בתקנות, שהרי כל העובדות היו בגדר ידיעת ידועות טרם מתן פסק הדין ומיד לאחר שניתן. לאורך השנים טענה העירייה כי נבצר ממנה לסלול את הדרך אך בשל המכשולים שניצבו על התוואי שמקורם במבנים בלתי חוקיים שהקימו דיירי המקום, המשיבים לעתירה. מהטעם הזה, ננקטו הליכים רבים וממושכים להריסתם עד לפינויה של הדרך. כל אותה עת הצהירה העירייה על כוונתה לקיים את פסק הדין ולא העלתה כל טענה תקציבית או תכנונית. בנסיבות אלו, מקובלת עלי טענת המבקשים כי קמה מניעות מלפניה לעשות כן עתה.

18.
ודוק, הטענות ביחס לצורך בחוות דעת יועץ תחבורה או גביית היטלי סלילה לא הועלו מעולם על ידי העירייה עד למועד הדיון בבקשה דנן.
19.
ביחס לחומה יצוין, כי אף אם בעליה אינו משיב לעתירה, הרי ששומה היה על העירייה לנקוט הליכים נגדו במסגרת מחויבותה
על פי פסק הדין לסלול את הדרך, מה גם שפסק הדין מחיל עליה חובה זו ביחס לכל מכשול המוצב בדרך. יצוין, כי העירייה לא העלתה במהלך הדיון בעתירה את שאלת גבול סמכותה השיפוטית ביחס לחומה זו ועל כן, היא מנועה מלהעלות סוגיה זו בשלב זה.

20.
יתירה מזו, החל מתאריך 13.6.19 היה לאל ידה של העירייה להרוס את החומה שנבנתה שלא כדין על ידי המשיב 11 או למצער, להגיש בקשה או הודעה מתאימה לבית המשפט לפיה יש להוציא לפועל פקודת מאסר התלויה ועומדת נגדו. תחת זאת, קרוב ל – 8 חודשים העירייה לא עשתה מאומה לקידומה של הדרך.

21.
מביקור במקום שערכתי בתאריך 5.12.19 עולה, כי למעט החומה שבבעלות המשיב 11 והחומה הנוספת הנצבת בקצה הדרך – הדרך פנויה לסלילה.

22.
יוצא, כי העירייה לא קיימה את פסק הדין על אף שעל פני הדברים, בשלו כל התנאים לקיומו. לפיכך, אני נעתרת לבקשה ומחייבת את העירייה לשלם קנס לקופת המדינה בסכום של 100,000 ₪ בגין אי קיום פסק הדין, אם לא תקיים את פסק הדין ותסלול את הדרך בהתאם לתכנית וכפוף להנחיות פסק הדין עד לתאריך 15.8.2020.

23.
העירייה תשלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסך של 20,000 ₪.

24.
המזכירות תמציא עותק מהחלטה זו למרכז לגביית קנסות.

ניתן היום,
כ"ב שבט תש"פ, 17 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.














עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 53726-12/14 מחמוד חסן פדילה, חסן מחמוד פדילה נ' מוחמד סאמי מנסור, חאלד פדילה, פואד חסן מנסור ואח' (פורסם ב-ֽ 17/02/2020)