פסקי דין על עירית נתניה | פסקי דין על ליטל גואטה | פסקי דין על ציון גואטה |

19885-08/19 תת     19/02/2020




תת 19885-08/19 עירית נתניה נ' ליטל גואטה, ציון גואטה








בית משפט השלום בנתניה



ת"ת 19885-08-19 עירית נתניה
נ' גואטה ואח'




תיק חיצוני: 5192640419




בפני

כבוד הרשמת בכירה אפרת רחלי מאירי


תובעת

המשיבה

עירית נתניה


נגד

נתבעים

המבקשים

1. ליטל גואטה
2. ציון גואטה









החלטה

מונחת לפניי בקשת רשות להתגונן במסגרת תביעה על סכום קצוב ע"ס של 13,471 ₪ (קרן) שהוגשה נגד המבקשים בגין חוב ארנונה לעיריית נתניה, היא המשיבה, החל מאמצע שנת 2015 ועד לתום שנת 2018 – חיוב רטרואקטיבי עת התובענה הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בחודש אפריל 2019.

המשיבים השכירו חנות במשך מספר שנים, כאשר בעלת הנכס – גב' טובה אדלשטיין – קיבלה את שכר החנות כולל המיסים בגינה ובכלל זה דמי הארנונה והיא אשר שילמה ישירות לעיריית נתניה. לצד חנות זו, הייתה חנות נוספת באותו גוש וחלקה ששכר אותה צד ג' ולאחר תקופה הוא סגר את העסק שם, והמבקשים, בשל הסמיכות לחנות שהם מנהלים, שכרו ממנו את החנות הסמוכה, ושילמו לו באותו האופן את דמי השכירות לרבות הארנונה.

על פי הנטען – והדבר לא נסתר על ידי המשיבה – הם מעולם לא קיבלו מכתב לגבי חוב כלשהו בגין הארנונה אלא לראשונה קיבלו מכתב התראה מבא כוח העירייה, מספר חודשים לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל (בשנת 2019) "על סכומים אסטרונומיים של תקופה ששולמה כבר על ידינו". המבקשים תיארו את הקושי הכלכלי בו הם מצויים עת עליהם לכלכל משפחה בת 9 נפשות.

התקיים דיון לפניי במסגרתו המשיבה הסכימה להגיע לדין ודברים עם המבקשים בשל הסיטואציה האנושית עת הם שילמו ארנונה למשכיר והלה לא העביר אתה כסף לעירייה. לטענת המבקשים, ניסיון זה לא צלח הואיל והעירייה מוכנה אך לוותר על "ריביות ושכר עו"ד", כאשר לטעמם של המבקשים, הואיל ו'נעקצו' שני הצדדים על ידי המשכיר, באופן שהכסף ששולם על ידי המבקשים עבור ארנונה ירד לטמיון והעירייה מנגד לא קיבלה דבר, מן הצדק וההגינות לחלק את האחריות בין העירייה לבין המבקשים באופן שוויוני. ברם, המשיבה מסרבת לכך.

משכך, יש לדון בבקשת הרשות להתגונן לגופה.
בדיון שלפניי נציגי העירייה ציינו כי המבקשים שוכרים שני נכסים, האחד מגב' טובה אדלשטיין ששילמה את הארנונה ואת הנכס הנוסף שכרו ממר יוני עידן, כאשר "יוני עידן דיווח שהוא בכנס, הם לא דיווחו". על כך השיבה המבקשת כי גם בנכס השני הם לא דיווחו משמי שהייתה רשומה בנכס היא גב' אדלשטיין, הבעלים, והיא זו ששילמה והם שילמו לה. ב"כ המשיבה ציין כי "גב' אדלשטיין הבינה כי יש חריגות בנייה, אז היא כתבה בהסכם השכירות שהם שברו קיר לנכס הסמוך, שמו שם קונטיינר. הם שילמו ליוני והוא צריך להעביר לעירייה" (עמ' 1, ש' 26-27). עולה כי מר יוני עידן לא היה הבעלים של הנכס השני אלא ככל הנראה משכיר רשום בנכס השני, כאשר הבעלים היא פשינזון פסיה ולטענת העירייה היא גילתה כי המבקשים החזיקו בנכס רק בסוף שנת 2018 (אולם לא הציגה אסמכתא למועד הגילוי). לדברי בא כוח העירייה, "הם (המבקשים-א"מ) שילמו דמי שכירות כולל ארנונה והוא לא שילם לעירייה" (עמ' 2, ש' 9-10). המבקשת הדגישה כי מדובר בחוב ע"ס של 13,000 ₪ וכולל שכר טרחת עו"ד עלה לסך של 17,000 ₪ וכבר עוקל להם סכום של 63,000 ₪ ועקב כך גילתה על החוב כלפי העירייה. היא הלינה על היחס השלילי שקיבלה מצד נציגי העירייה עת הגיע לתומה לברר את פשר החוב במשרדי העירייה.

עיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן למבקשים את הרשות להתגונן.


כידוע, מטרתו של הליך דיון בבקשת רשות להגן היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (1.11.04); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן כנגד התביעה ולהיכנס בשערי בית המשפט. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1.5.2006); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ
(2.8.92)). רוצה לומר כי ככלל, תינתן הרשות להתגונן, כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה ודי לה לנתבעת כי תראה הגנה אפשרית, ואף לו בדוחק רב.

צא וראה, כי הנחת המוצא היא כי הנטל בו נושא מבקש הרשות להתגונן קל הוא. הוא איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית, והרשות תוענק לו כאשר התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה
. עם זאת, על מנת "להראות הגנה אפשרית" אין די בהצגת טענות כלליות (ראו
רע"א 8123/18 נעמי זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
(11.12.2018)).

המבקשים אינם מיוצגים וגוללו בשפתם שלהם את סיפורם הכאוב באופן בו התרחש. זיקוק טענותיהם מעדותם מעלה מספר טענות הגנה.


האחת,
החוב שולם באמצעות משכיר שהעירייה הייתה מודעת לקיומו, הוא המשכיר הרשום. העירייה מצידה פונה אליהם כמי שבעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס עת החזיקו אותו בפועל, אולם הם לא התחמקו מתשלום, והראיה לכך, שההסדר פעל עם בעלת הנכס האחר מול העירייה והעירייה הייתה מודעת לקיומו ולא הביעה כל השגה לגבי כך. העירייה הייתה מודעת לכך שהם שכרו את הנכס הסמוך, והיה עליה לבדוק ביחס לנכס שלא שולם לגביו דמי ארנונה במשך למעלה מ- 3 שנים.
השנייה,
המבקשים בפועל החזיקו בנכס ולא קיבלו לכתובת הנכס שום הודעת תשלום בנוגע לחוב. הואיל והם שילמו באותו ההסדר את דמי הארנונה, ברי כי לא ניתן לטעון לגביהם למחדל עת לא ביררו ביחס לתשלום דמי הארנונה ושוהים בנכס ללא תשלום מיסים כאילו ניתן כמתנת חינם או "מן מן השמיים".
השלישית,
בזיקה לטענות הקודמות, טענה הנוגעת לחיוב הרטרואקטיבי של העירייה – מעבר לפן של הדין המנהלי, הרי שהעירייה יכולה הייתה להקטין את הנזק לו הייתה בודקת קודם לכן מי מחזיק בפועל בנכס ומדוע לא משולמים דמי הארנונה במשך שנים.
כפועל יוצא מכך, עולה טענת הגנה נוספת – היא הטענה
הרביעית
- והיא בדבר שינוי לרעה במצבם של המבקשים עת נדרשים בבת אחת לשלם סכום "אסטרונומי" כלשונם (וכאשר ברור הוא כי הסדר תשלומים עם עיריות גורר בצידו ריביות נוספות ואינו אך 'חלוקה לתשלומים שווים ורצופים').
יצוין כבר עתה, כי עמדתי אינה כעמדת העיריה בדבר כך שהאחריות לתשלום היא על המבקשים עת לא דיווחו על שהותם בנכס. אכן, סעיף 326 לפקודת העיריות קובע כי נעשה אדם מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה יהא חייב בשיעורי הארנונה אלא אם הייתה העברה, או אז חייב המעביר (מר יוני עידן או בעלי הנכס שהיה מודע לשוכר המשנה) או נציגיהם –מונח הנתון לפרשנות – חייבים המשכיר או נציגו למסור לעירייה הודעה על העסקה ובה יפרשו את שמו של הנעבר או השוכר (הם המבקשים כאן). ואולם, "כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו ...המעביר או המשכיר חייבים בארנונה ש...הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו". מכל מקום, טענה זו של העירייה נולדה
בדיעבד
משהעירייה לא סתרה שגם ביחס לנכס השני הם לא דיווחו ומבחינתה היא קיבלה את דמי הארנונה מבעלת הנכס ששילמה או מוכנה הייתה להיות רשומה על הנכס וההסדר בתשלומים הוא פנימי בין השוכר למשכיר ומשכך היא מנועה ומושתקת להלין כנגד אותו הסדר.

אכן, זוהי חובה של התושב מכוח החוק להודיע על שינוי מחזיק, אולם אל מול זאת עומדת חובת ההגינות הציבורית מכוח כללי המשפט הציבורי (ראו
בר"מ 867/06 , רע"א 3502/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008);
ע"א (מרכז) 2520-05-12 שרעבי נ' עיריית רחובות ואח' (13.5.2012)) – אשר מכיר במקרים מסוימים בהסרת החובה מהמחזיק להירשם הגם שזוהי חובה סטטוטורית. אומנם ככלל, אין מקום לשחרר את האזרח מהחובה שלו להודיע שקיבל את החזקה בנכס
או
של הבעלים או בעל הזיקה הקרובה לנכס. שכן, לעירייה אין כלים ואף ספק אם ראוי להטיל עליה נטל רגולטיבי לדעת בדיוק את המצב בפועל בנכס. אכן, העירייה יכולה לבצע ביקורות יזומות אולם בעקבות הליך של ערר למשל או השגה או במקרה של מדידות בתכנית עבודה. ככלל, קיים קושי רב להטיל על הרשות המנהלית את חובת ההגינות השלטונית כדי להסיר את חובת היידוע והרישום מהנישום, התושב.

עם זאת, ב

פסק דין
דור אנרגיה קבע כב' השופט דנציגר את אמות המידה מתי יש להחיל את חובת ההגינות על העירייה. כך למשל, משך הזמן שחלף בו לא שולם חוב ארנונה. במקרה הנדון לא שולם חוב ארנונה 3.5 שנים. משכך, במצב דברים זה היה על העירייה להקטין את הנזק ולבדוק מה קורה בנכס, מדוע לא משולמים דמי הארנונה – אולי הנכס ריק או התחלפו מחזיקים?. כך למשל, אם מחזיק היה משלם באמצעות שיקים שחוזרים, ברי כי זו עילה שיש לבדוק אותה. כל שכן, במצב שלא משולם דבר, ולו שקל אחד.
אמת מידה נוספת להחלת חובתה ההגינות המנהלית היא גובה החוב שהצטבר ולא שולם. מדובר בסכום גבוה שבוודאי משפיע על הכנסות העירייה, ומשכך היה מקום שתבדוק.
כן יש לבחון האם לעירייה הייתה ידיעה פוזיטיבית לגבי העסק של המשכיר במחלקות אחרות בעירייה שאינן עוסקות בארנונה.
כן עולה במקרה דנן שאלת הידיעה בפועל של מחלקת הארנונה – משהיא ידעה על הנכס הסמוך כי משולם באמצעות בעלת הנכס עבור אותם שוכרים ועולה בדיון כי העירייה שוכנעה כי זהו הדפוס שהתנהל גם במקרה דנן עבור הנכס דנן על ידי אותם שוכרים ליד הנכס האחר. כל שכן, העירייה מציינת כי ידעה על חריגות בנייה ובהסכם השכירות עם הבעלים שכן שילמה עבור השוכרים צוין מפורשות שהם (המבקשים) שברו קיר לנכס הסמוך – הוא הנכס מושא התובענה, וזאת על פי הנטען מצד העירייה דווקא. אם יש ידיעה בפועל של מחלקת הארנונה עצמה הרי זו כשלעצמה עילה להפעיל את חובת ההגינות השלטונית, וכפועל יוצא טענת הגנה הראויה להתברר.
מכל מקום, החובה לדווח על חדילה היא על הבעלים, אולם האינטרס של השוכר הוא להודיע על חדילה מקום בו מבקש להפסיק לשלם את דמי הארנונה. לא ברור כיצד העירייה במקרה דנן פעלה מול הבעלים, הרי הבעלים צריך לדעת מי שוכר אצלו – האם הבעלים ידע כי יש שוכר משנה בנכס? האם אישר זאת? מדוע לא דיווח על חדילה של המשכיר (השוכר הראשי)? והאם העירייה פעלה מול המשכיר הרשום בנכס?


כך או אחרת, יש בדבר
גם להוות טענת הגנה
והיא לצרף את בעל הנכס כצד ג' או כנתבע נוסף להליך. מקום בו לא ניתן לאתר את בעל הנכס, הרי שהעירייה יכולה ממילא לרשום את החוב על הנכס ויש שעבוד סטטוטורי.
לכך יש להוסיף את
השיהוי
בהליכי גבייה מנהליים בהתאם להנחיית יועמ"ש 7.1002. רוצה לומר, כי הגם שלא חלה התיישנות, על רשות מנהלית חלה החובה להתנהל בהגינות, בסבירות וללא שיהוי - "בהינתן שענייננו בפעולותיהן של רשויות מנהליות, גם בהיעדר כפיפות לדיני ההתיישנות חל משטר השיהוי, שעומד על רגליים עצמאיות בכל הליך מינהלי." (עע"מ 8329/14 עיריית קריית אתא ואח' נ' קורן ואח' (31.5.16)). בפרשת קריית אתא נבחן מהו פרק הזמן המקים שיהוי ונקבע כי "אין מדובר במבחן אריתמטי או טכני" אלא מדובר "במושג גמיש הנתון לבחינה על פי נסיבות העניין". בין יתר השיקולים שיש לשקול הם אינטרס ההסתמכות של הפרט, אינטרס הציבור, עליונותה של חובת ההגינות, חובתו של הפרט לנהוג בתום לב וכן להתחשב באמור בהנחיית 7.1002 של היועץ המשפטי לממשלה, אשר פורסמה בחודש פברואר 2012 (שם, בפסקה 31). על פי הנחייה זו אין מקום לנקוט הליכי גבייה מנהליים אם חלפו למעלה מ-3 שנים מהיום בו החוב הפך לסופי אלא בהתקיים נסיבות חריגות. כמו כן, לאחר פתיחת הליכי הגבייה, צריכה הרשות המנהלית לפעול במרווחי זמן סבירים ואינה יכולה להשתהות ולמשוך הליכי הגביה. יודגש, כי הנחיית היועץ חלה לא רק על המדינה אלא גם על הרשויות המקומיות. כאמור, על פי ההנחיה, תקופת השיהוי - התקופה שבה ניתן לפתוח בהליכי גביה מנהליים - הינה שלוש שנים לכול היותר מהמועד שבו ניתן לפתוח בהליכי גביה.

על פניו נראה כי העירייה לא נקטה בגבייה מנהלית אקטיבית ויש לבחון האם הייתה שקידה ראויה, האם היה יודע אחת לשנה לגבי קיום החוב ומצבו כנדרש מהרשות על פי דין עת המבקשים טענו טענה שלא נסתרה כי לא קיבלו עד סוף שנת 2018 (משנת 2015) כל הודעת תשלום או התראה.

טענת הגנה נוספת היא ביחס ל
גובה החוב.
שכן,

חוב שהצטבר (על הריבית וההצמדה שבו), במקום בו הנתבעים לא כל קיבלו כל התראה קודמת קודם לסוף שנת 2018, וכתוצאה מכך החוב המשיך ותפח – מצדיק בנסיבות מסוימות הפחתתו. כאמור, יכול ועל העירייה היה מוטל לבדוק מדוע חוב הארנונה שרבץ על הנכס במשך שנים לא שולם והאם כפועל יוצא יש לייחס זאת דווקא למבקשים. חובתה המוגברת לבדוק מדוע אין היענות במשך 3.5 שנים ולא "לעצום עיניים" אף היא –

"בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש.
כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר. היינו, שהתוצאה המתחייבת מאי מסירת הודעה כאמור בסעיף 325 צריכה לעמוד ביחס סביר ובמידתיות הנדרשת, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה"
(ראו עמ"ן 330/03 אברהם סבג נ' עריית חיפה – מנהל הארנונה (1.9.2004), פסקה 9).

החובות המוגברות של הרשות כלפי הפרט הן ברורות. הגם שיש באפשרותה לתבוע במסגרת תקופת ההתיישנות, הרי שישיבתה ללא מעש, הלכה למעשה, במשך 3.5 שנים, הובילה לשינוי לרעה עבור המבקשים, בסופו של יום, עת הם נאלצים להתמודד עם חוב גבוה יותר.
אך בכך לא סגי. שאלה זו נפקותה לחובת תום הלב של הרשות כמו גם להחלת אשם תורם ליצירת החוב בכללותו, על גובהו (מעבר לקרן) נוכח "עצימת העיניים". תפקידה של העירייה להטיל ארנונה על הנכסים שבתחומה אך גם מחובתה לפעול לגבייתם. חובתה זו כוללת בחובה את הצורך לפעול בחריצות ובשקידה ראויה על מנת להביא לידי גבייה יעילה של מיסי הארנונה תוך התנהלות בתום לב כלפי נישומיה. בדומה לעניין דור אנרגיה כאשר במשך 3.5 שנים התגבש חוב שהפך ל"קופת חיסכון" לרשות המקומית עת היא רואה ונוכחת בספריה כי אין כל תגמול מהצד השני – אימתי אמורות להידלק נורות אזהרה.
ודוק;
העובדה שהמבקשים לא קיבלו דרישות תשלום או התראות אינה רלוונטית לעצם קיומו של החיוב לשלם ארנונה, שכן המדובר בחיוב מס המוטל על פי דין. ואולם, וכאמור, הם כן שילמו ארנונה אולם זו לא הועברה לטובת "הצד השלישי". מה גם, שיש משמעות להעדר דרישה בכל הנוגע לזכות המבקשים להגיש השגה או לפנות לבית המשפט כמו גם ביחס למשל חיוב בריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980 או לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961).
משכך, בנסיבות אלו, ומכוח כפיפותה של הרשות המנהלית לחובת ההגינות המנהלית (ראו בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב (1) 289; דור אנרגיה דלעיל), יש לבחון האם יהא זה מוצדק לפטור את המבקשים מחיובי הריביות שנצברו (ראו והשוו: ת"א (חי') 10253/94 עיריית חיפה נ' זלוטי שרה ואח' (4.5.2004); ת"א (חי') 21444/04 מועצה מקומית קריית טבעון נ' ניצור ניסן (30.4.2006)). בקליפת אגוז, הגם שחוק ההוצאה לפועל אינו חל בענייננו משהתביעה על סכום הקצוב שהוגשה בהוצאה לפועל הועברה לבית המשפט, מעניין לראות כי המחוקק היה ער לסוגיה ואף הקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות להקטין הפרשי ריבית והצמדה בתביעה על סכום קצוב וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו סעיף 81א3 (ה) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967
).

כאמור, נפסק, כי "הליך בסדר דין מקוצר וכמוהו בקשה לביצוע שטר נועדו לחסוך זמן שיפוטי ולמנוע דיוני סרק מקום שברור ונעלה מספק שאין לנתבע או לחייב כל סיכוי להדוף את טענותיו של התובע או המבקש באותם הליכים... לפיכך, מקום שבו מתברר לבית המשפט מתוך תצהירו של מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר כי הגנתו אינה אלא 'הגנת בדים' (
sham defence
) או כאשר הגנתו של המבקש מתבדית מניה וביה בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן... אך אם יש בידי מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר להראות כי בפיו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על בית המשפט להסתפק בכך בשלב ראשוני זה ולאפשר את ההתגוננות כנגד ההליך. לצורך כך אין בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מה טיב ראיותיו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את הגנתו" (דברי השופטת (כתוארה אז) חיות בע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ
[פורסם בנבו]
(2008), בפסקה 5 לפסק-הדין).

בהתאם לפסיקה זו, יש לבחון האם ההגנה שהציגו המבקשים היא "אפשרית, ולו בדוחק" – שאז יש להיעתר לבקשת רשות להגן או שמא עסקינן ב"הגנת בדים" – שאז דין ההתנגדות להידחות (רע"א 40983-05-19 ערנת-טק בע"מ נ' שלמה מורסיאנו (22.7.2019)). וכפי שנפסק בעניין ששון נ' בנק מזרחי:

"התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו... החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן... מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק"
(ראו ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.6.2009), פסקה 8).

על כן, יש להרשות למבקשת את ההתגוננות מפני ההליך.

נוכח סכום התובענה, אני מורה על העברתה להליך של סדר דין מהיר.


המזכירות תמציא העתק מהחלטתי זו לצדדים.







ניתנה היום, כ"ד שבט תש"פ, 19 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.










תת בית משפט שלום 19885-08/19 עירית נתניה נ' ליטל גואטה, ציון גואטה (פורסם ב-ֽ 19/02/2020)