פסקי דין על פלוני | פסקי דין על מחמוד בדראן | פסקי דין על אחים שגראוי |

25257-11/16 א     17/02/2020




א 25257-11/16 פלוני נ' מחמוד בדראן, אחים שגראוי בע"מ








בית משפט השלום בעכו



ת"א 25257-11-16






בפני

כבוד השופטת
דנה עופר

התובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד א' סבית ואח'



נגד

הנתבעים
1.מחמוד בדראן
, ת.ז. 036916641

2. אחים שגראוי בע"מ
(ההליך עוכב)
3.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א' בלוך ואח'




פסק דין


פתח דבר
1.
התובע, תושב ברטעה, יליד 1977, נפגע בתאונת עבודה ביום 10.1.16.

לצורך עבודתו כצבע עלה התובע על פיגום נייד, ונפל מהפיגום ארצה, גובה של כ-4-5 מטרים (להלן: "התאונה"). כתוצאה מכך נחבל התובע בעיקר ברגלו ובידו.

הצדדים הסכימו, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 13.5% לצמיתות, כתוצאה מתאונה זו.

2.
התובע הועסק על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "בדראן") אשר סיפק עובדים לאתר עבודה של הנתבעת מס' 2 (להלן: "שגראוי") בפתח תקווה.


שגראוי נקלעה לקשיים כלכליים, וניתן בעניינה צו הקפאת הליכים ביום 10.10.16. ביום 23.10.18 ניתן

פסק דין
שאישר הסדר נושים בעניינה (תיק פר"ק (מח' מרכז) 11086-10-16).


הנתבעת מס' 3 (להלן: "הפניקס") היא מבטחת, אשר הפוליסה שהנפיקה מכסה הן את אחריותו של שגראוי והן את זו של בדראן בגין התאונה.

3.
המחלוקות הן בשאלת האחריות והנזק, ובשאלת היקף החיוב שבו תחוב הפניקס (אם בכלל), בשים לב לנושא ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה, ולהליכי חדלות הפירעון של שגראוי.

4.
התיק נקבע לשמיעת ראיות. העדים היחידים שהעידו היו התובע ועד מטעמו בשם ניהאד כבהא (להלן: "ניהאד"). הפניקס לא הביאה עדים, אלא הסתפקה בהגשת תיק מוצגים.


בתום שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

נסיבות התאונה ושאלת האחריות
5.
על פי עדות התובע בתצהירו, החל לעבוד בשירותו של בדראן בתחילת חודש ינואר 2016. ביום 7.1.16, שהיה יום חמישי בשבוע, לקח אותו בדראן לאתר העבודה של שגראוי בפרויקט בנייה בפתח תקווה. במהלך סוף השבוע (שישי ושבת) לא עבד התובע.

התובע חזר לאתר העבודה ביום א', ה-10.1.16, אז הורה לו האחראי בשטח מטעם שגראוי לבצע עבודות צביעה תוך שימוש בפיגום נייד (על גלגלים) בגובה של כחמישה מטרים.

בשעות הצהריים עלה התובע על הפיגום, על מנת לבצע עבודת צביעה בגובה. תוך כדי עלייתו של התובע, בזמן שהוא מנסה לעלות על המשטח שבמעלה הפיגום, התנדנד הפיגום והתובע נפל ארצה, מגובה של ארבעה-חמישה מטרים.

6.
בעדותו בביהמ"ש אמר התובע דברים דומים.

על פי עדות התובע, הוא עבד יחד עם חברו ניהאד. שניהם יחד הזיזו את הפיגום על פי הצורך ממקום למקום. התאונה ארעה לאחר הפסקת הצהריים, כאשר חזרו התובע וחברו לעבודה, והזיזו יחד את הפיגום כדי להמשיך בעבודת הצביעה. המשטח שעליו הועמד הפיגום היה של אבנים משתלבות. כאשר הגיע התובע למשטח העליון של הפיגום ושם עליו רגל אחת, החל הפיגום להתנדנד, והתובע נפל. הפיגום לא היה יציב בגלל האבנים המשתלבות שעליהן הועמד (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 17 ואילך).

ניהאד העיד בתצהירו, כי הוא החזיק את הפיגום בזמן שהתובע עלה עליו, אז החל הפיגום להתנדנד והתובע נפל אל מול עיניו של ניהאד. דברים אלו לא נסתרו בחקירתו הנגדית.

7.
כאמור, הנתבעים לא הביאו עדויות כל שהן.

עדותו של התובע הייתה מהימנה, קוהרנטית ומשכנעת. האמנתי לו כי אכן תיאר את התרחשות התאונה כהווייתה. העדות שנשמעה מפי העד נהאד תמכה בעדות התובע. אוסיף כי גם במסמכים הרפואיים, לרבות המסמכים הראשונים מחדר המיון, שאליו התקבל התובע כנפגע רב-מערכתי, נרשם כי התובע נפל מגובה.

אני מקבלת, אפוא, את גרסת התובע בכל הנוגע לאופן קרות התאונה.

8.
התובע העיד, כי לא הודרך כלל כיצד יש לעבוד עם פיגום, ואף לא קיבל הדרכת בטיחות כל שהיא או ציוד מגן כל שהוא. לא סופקו לו רתמת בטיחות, חגורה או נעלי עבודה. התובע העיד, כי ההוראות שניתנו לו היו רק לעניין העבודה שיש לבצע. מנהל מטעם שגראוי הוא שאמר לתובע לעבוד עם הפיגום, אך איש לא הסביר לו כיצד יש לעבוד עם הפיגום (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 5 ואילך). מעולם קודם לכן לא עבד על פיגום מסוג זה (שם, שורות 29-30).


דברים דומים עלו גם בעדותו של ניהאד (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 21-32).


כאמור, לא הובאו עדים מטעם הנתבעים, כך שגם עדויות אלו לא נסתרו.

9.
אין צורך להכביר מילים על אודות חובת הזהירות המוטלת על המעביד כלפיו עובדיו, אשר על פי הפסיקה היא חובת זהירות מוגברת (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין, 31.8.11). על המעביד מוטלת חובה לנקוט אמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים בסביבת העבודה או בתהליך העבודה. על המעביד מוטלות חובות שונות המתבטאות בצורך להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להסיר סיכונים הקיימים במקום העבודה, להזהיר מפני סיכונים שלא ניתן להסירם, לספק לעובד אמצעי בטיחות, ציוד נאות ומיגון, להדריך אותו ולפקח עליו במהלך העבודה השוטפת (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). על המעביד מוטלת חובה גורפת לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא שעובדיו יבצעו עבודתם בתנאים אופטימליים, כאשר אמצעי הזהירות עצמם משתנים, והם פונקציה של אופי הסיכון, מידת הסיכון ומידת הסכנה לשלום העובד (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

כאשר מדובר בעבודה בגובה, קובע הדין חובות ספציפיות שעל המעביד לעמוד בהן כלפי עובדיו, כמו למשל סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, המחייב נקיטת אמצעי זהירות ביחס לעבודה שמתבצעת בגובה העולה על שני מטרים, וכמו תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) התשס"ז-2007, הקובעות שורה ארוכה של נוהלי בטיחות וזהירות החלים על העסקת עובדים בגובה.

10.
במקרה הנוכחי, הפיגום התנדנד, והדבר גרם לכך שהתובע נפל ארצה. על פי עדותו של התובע, בדיעבד הבין שהגורם לאי היציבות של הפיגום היה אופן העמדתו על משטח האבן המשתלבת, שלא היה ישר.


כאמור, התובע לא קיבל הדרכה לעניין עבודה עם פיגומים, הנחיות כיצד ואיך יש לייצב את הפיגום ומה יש לבדוק לפני עלייה עליו. לא סופקו לתובע אמצעי הגנה כל שהם כגון רתמה, אפילו לא נעלי עבודה. התאונה ארעה ביומו השני של התובע במקום העבודה, ולתובע לא ניתנו הוראות בטיחות כל שהן.


המסקנה בדבר אחריות המעסיק – ברורה.

אשם תורם
11.
לטענת הפניקס, יש לייחס לתובע אשם תורם מכריע, משום שהוא מיהר לסיים את עבודתו ועל כן עלה על פיגום שהוא עצמו העמיד בצורה לא יציבה על הקרקע, על אף שהבחין בכך שהפיגום אינו יציב, ואף שניהאד הבחין בכך גם הוא.


אני דוחה את טענות הפניקס בעניין זה. לא מצאתי בסיס עובדתי לקביעה כי התובע הבחין בכך שהפיגום אינו יציב לפני שעלה עליו, ולמעשה טענה זו מבוססת על פרשנות מעוותת לדברי התובע בעדותו. אני דוחה גם את הטענה כי התובע וניהאד מיהרו לסיים את העבודה. כל שעלה מהעדויות היה, כי הם הזדרזו לסיים את הפסקת הצהריים ולחזור לעבודה, והדברים שונים.


על פי הפסיקה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 הנזכר לעיל) ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים שבהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור
(ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל, 10.5.16). ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכונים הכרוכים בעבודה, ואילו העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו המעביד (ע"א 7895/08 הנזכר לעיל).


כאמור, מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי לתובע לא ניתנה כל הדרכה לעניין ביצוע עבודות בגובה בכלל ולעניין שימוש בפיגום הנייד בפרט. לא סופקו לו אמצעי מיגון כל שהם. היה זה יומו השני של התובע בעבודה באתר העבודה שבו נפגע. ניתנו לו הוראות לעניין העבודה שיש לבצע, ותו לא. התובע העיד כי רצה לשמור על מקום העבודה לצרכי פרנסתו ועל כן שעה להוראות המנהל. אמנם התובע הוא צבע בעל ניסיון וותק, אולם לא הוכח כי היה לו ניסיון דווקא עם עבודה בגובה או על גבי פיגום נייד, שיש להזיזו ממקום למקום ולמקמו באופן יציב בכל פעם מחדש.


מנגד, עלה מהעדויות כי התובע וניהאד הם שהעמידו את הפיגום במקום שבו הונח ושבו ארעה התאונה. התובע יכול היה להבחין כי הפיגום אינו יציב לפני שעלה עליו, אילו נהג בזהירות רבה יותר.


לאור האמור, אני רואה לנכון להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 10%.

חלוקת אחריות בין הנתבעים ושאלת ההשתתפות העצמית
12.
הפניקס מאשרת בסיכומיה, כי היא מבטחת גם של בדראן וגם שגראוי, באותה פוליסה.

אף על פי כן נדרשת הפניקס בסיכומיה לשאלה מי צריך לשאת בנטל הפיצוי כלפי התובע, טוענת כי החיוב צריך להיות על המעביד (בדראן) בלבד, ומוסיפה וטוענת, כי חבותה היא אך רק מעל לסכומי ההשתתפות העצמית.

על פי טענת הפניקס, אם יחוב בדראן, הרי שיש לחייבו ישירות ובנפרד לשלם לתובע את סכום ההשתתפות העצמית שלו, בסך של 40,000 ₪, ואת הפניקס ניתן לחייב רק על סכום פיצוי, ככל שייפסק, העולה על סכום זה. עוד טוענת הפניקס, כי אם תחוב שגראוי, הרי שגם לגבי חיובה של שגראוי יש לחייב את הפניקס רק על סכום העולה על 40,000 ₪.

לטענת התובע, אין לנכות את ההשתתפות העצמית כלל, ובכל מקרה ההשתתפות העצמית הרלבנטית על פי הפוליסה ביחס לשגראוי עומדת על 20,000 ₪, שכן זו ההשתתפות העצמית המוגדרת בפוליסה ביחס ל-"עובדים שנחשבים צד ג'".

13.
כאן המקום לציין, כי מי שניהל את ההגנה הייתה הפניקס בלבד.


כאמור, שגראוי הייתה בהקפאת הליכים ועל כן ההליכים נגדה עוכבו לאחר שנתקבלה הודעת הנאמן בעניין.

בדראן, לעומת זאת, הגיש כתב הגנה, ובא כוחו התייצב לאחד מקדמי המשפט וטען, כי שגראוי הייתה אמורה לדאוג להכניס אותו כמבוטח בפוליסה שלה ואף גבתה ממנו פרמיה מסוימת
לשם כך. בהמשך, נטלה הפניקס את המושכות וניהלה את ההגנה לבדה. בסיכומיה מאשרת הפניקס, כאמור, כי גם בדראן מבוטח אצלה באותה פוליסה, המכסה את האחריות של שגראוי.

14.
למעשה, לא ברור לי מדוע על ביהמ"ש להידרש, בנסיבות שפורטו לעיל, לשאלת חלוקת האחריות בין בדראן לבין שגראוי. די אם אציין, כי מצאתי לנכון להטיל אחריות על שני הגורמים הללו: בדראן שהוא המעסיק הישיר, קבלן כוח אדם, ושגראוי שהיא המעסיקה בפועל, ומי שנתנה לתובע הוראות באתר העבודה.

כידוע, על פי הפסיקה, קבלן כוח אדם אינו פטור מאחריות כלפי העובד, גם אם ההוראות ניתנות על ידי המזמין והמזמין הוא בעל השליטה האפקטיבית על העובד. קבלן כוח האדם נדרש לוודא שהוא שולח את עובדו לסביבת עבודה בטוחה, וכי המזמין מקפיד על כללי בטיחות נאותים. עליו לוודא גם כי העובד הוא בעל מיומנות מתאימה לעבודה שהוא נשלח לבצע (ע"א (חי') 2898/04 אריה שירותי כוח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה וייזום הצפון בע"מ, 29.11.05; חלוקת האחריות שנקבעה באותו עניין, ואשר לפיה הוטלה על קבלן כוח האדם אחריות בשיעור של 20%, אושרה בביהמ"ש העליון, ברע"א 12/06, 19.9.07) .

במקרה הנוכחי, מצאתי כי הן המעביד (בדראן) והן המזמין (שגראוי) הפרו כלפי התובע את חובת הזהירות: שניהם לא עשו דבר על מנת לוודא כי התובע מקבל הדרכה נדרשת לעבודה בגובה בכלל ולעבודת צבע על גבי פיגום נייד בפרט, ושניהם לא ציידו אותו בציוד מגן כל שהוא. מי שהורה לתובע לעבוד על הפיגום הנייד היה מנהל מטעם שגראוי, שגראוי היא שסיפקה את הפיגום והיא שנתנה הוראות בשטח, ועל כן, לטעמי, חלקה באחריות גדול יותר מחלקו של בדראן; אולם בדראן, אשר לא עשה דבר על מנת להבטיח את שלומו של התובע והסתפק בהבאתו למקום העבודה בלבד, מבלי לוודא כי התובע מיומן בעבודה בגובה ומבלי לבדוק כי סופק לו ציוד מתאים ו/או ניתנה לו הדרכה מתאימה, נושא אף הוא חלק לא מבוטל מהאחריות.

בדראן ושגראוי הם בבחינת מעוולים יחד, אשר חייבים כלפי התובע יחד ולחוד (סעיף 11 לפקודת הנזיקין). מכיוון ששניהם מבוטחים של הפניקס, הרי שכעקרון אין טעם להידרש לשאלת החלוקה ביניהם.

15.
הפניקס מבקשת בסיכומיה שביהמ"ש יקבע, שחיובה כלפי התובע, הן כמבטחת של בדראן והן כמבטחת של שגראוי, הינו מעל לסכומי ההשתתפות העצמית שחלה על כל אחד מהם; במילים אחרות, הפניקס טוענת, כי היא זכאית לגבות ממבוטחיה השתתפות עצמית פעמיים (סעיף 56 לסיכומים), ולחוב כלפי התובע רק בגין סכום החיוב העולה על ההשתתפויות העצמיות של שני המבוטחים.

טענת הפניקס, אשר לפיה היא זכאית לגבות השתתפות עצמית פעמיים, לא נומקה כלל, ואיני רואה בסיס לקבלה.
עסקינן בפוליסה אחת ובמקרה ביטוח אחד, ועל כן נקודת המוצא היא שהפניקס רשאית לגבות השתתפות עצמית אחת בלבד.


לאור מסקנה זו, איני סבורה כי יש צורך להכריע בשאלה, אם יש לחייב את הפניקס במלוא הפיצוי שייפסק לתובע, או שמא רק בסכום הפיצוי העולה על סכום ההשתתפות העצמית.

16.
השאלה אם יש לחייב את המבטחת בביטוח אחריות לשלם פיצוי לנפגע החל מ"השקל הראשון" או רק בסכומים העולים על סכום ההשתתפות העצמית המוגדר בפוליסה מתעוררת, למעשה, באותם מקרים של חדלות פירעון וכדומה, אשר בהם דן סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. במקרה הרגיל, שבו המבוטח פעיל וסולבנטי, יושת החיוב עליו ועל המבטחת יחד, ונושא ההשתתפות העצמית יוסדר ביניהם, ולא במסגרת תביעת הנפגע, כך שעל פי רוב לא יידרש ביהמ"ש לשאלה זו, אלא אם יש טעם מיוחד להעלותה.

במקרה הנוכחי, אמנם שגראוי נקלעה להליכי חדלות פירעון; אולם לא נטען בפני
י כי יש מניעה כל שהיא מגביית כספי ההשתתפות העצמית מבדראן. לעניין זה אני מפנה לכתב ההגנה של הפניקס, שבו העלתה טענותיה ביחס לחיוב בסכום ההשתתפות העצמית בכל הנוגע לשגראוי בלבד (ראו סעיף 8 לכתב ההגנה; ואין טיעון דומה בכל הנוגע לחבות של בדראן).

בכל הנוגע למבוטח שנקלע להליכי חדלות פירעון, אמנם נראה כי הגישה הרווחת בפסיקה היא, שהמבטחת תחוב ברובד הביטוחי השני בלבד, קרי – מעל סכום ההשתתפות העצמית ועד לתקרת הביטוח (ראה, למשל, ת"א (חי') 12003/07 בן צבי נ' ש.ב.א. מסד מהנדסים בע"מ, 22.7.14); אולם ישנן גם דעות שונות בפסיקה (ראה, למשל, ת"א (חי') 49610-03-14 פלוני
ת נ' מגה קמעונאות בע"מ, 13.11.16), והעניין טרם הוכרע על ידי ביהמ"ש העליון.

על כל פנים, כאמור, בענייננו שני מעוולים, אשר גרמו לתובע נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, והם בבחינת מעוולים במשותף, אשר חייבים בפיצוי יחד ולחוד; שניהם מבוטחים בביטוח אחריות במסגרת אותה פוליסה מבחינת האחריות הרלבנטית לתביעה זו; מעוול אחד אמנם נקלע להליכי חדלות פירעון, אולם אין כל טענה כזו ביחס למעוול האחר; ועל כן אין כל
מניעה מחיוב הפניקס במלוא הפיצוי שייפסק לתובע, כאשר הפניקס תוכל לגבות את דמי ההשתתפות העצמית הרלבנטיים במלואם מבדראן.
על כן איני רואה צורך להכריע בשאלת ההשתתפות העצמית החלה.

הנזק
מהות הפגיעה והנכות
17.
ממקום התאונה פונה התובע באמבולנס לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שם אובחן כסובל משבר פריקה באצבע מס' 3 ביד ימין ומשבר מרוסק בעקב ימין. בוצע שיחזור לשבר ביד, ואילו השבר בעקב טופל שמרנית בסד גבס.


התובע אושפז בבית החולים עד ליום 12.1.16 (שלושה ימים). בהמשך לכך שהה התובע באי-כושר מלא במשך שלושה חודשים. בהמשך לכך נקבעו לתובע נכויות זמניות והוא אף הוגדר על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"נכה נזקק", עד ליום 1.4.17 (כ-15 חודשים מיום התאונה).

18.
מומחה מטעם התובע, ד"ר אמין פאר, העמיד את נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה על 15% בגין הפגיעה בקרסול ועוד 2.5% בגין הפגיעה באצבע.


מומחה מטעם הנתבעים, ד"ר קליגמן, קבע כי הפגיעה ביד לא הותירה נכות כלל, ואילו הפגיעה בקרסול הותירה נכות של 10%.


הצדדים הסכימו ביניהם להעמיד את הנכות על שיעור ביניים של 13.5% (והסכימו לביטול מינויו של מומחה שמינה ביהמ"ש).

להשלמת התמונה יצוין, כי המל"ל הכיר בנכותו של התובע, בשיעור של 12.5% (לאחר הפעלת תקנה 15), ושילם לתובע תגמולי נכות בהתאם.

הפסדי שכר בעבר ובעתיד
19.
בעת התאונה הועסק התובע כצבע אצל בדראן. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה על בסיס שכר רבע שנתי של 15,750 ₪, קרי – שכר של 5,250 ₪ לחודש.


התובע לא הגיש עם ראיותיו תלושי שכר כל שהם; לא לתקופה שקדמה לתאונה ולא לתקופה שלאחריה. המסמך היחיד שהוגש לעניין תעסוקתו של התובע לפני התאונה היה מכתב מאת חברה פלסטינית, אשר אישרה כי התובע עבד אצלה במשך מספר חודשים בשנת 2015, והשתכר 4,000 ₪.


הפניקס התנגדה להגשת מסמך זה ללא עורך המסמך, ואכן משקלו של המסמך להוכחת ההשתכרות – מועט.


לטענת התובע, אין לו נתוני השתכרות קודמים, שכן עד ל-2013 היה תושב הרשות הפלסטינאית, אז קיבל, לטענתו, אישור תושבות קבע בישראל, לאור נישואיו עם אזרחית ישראל ואישור תהליך "איחוד משפחות".


לטענת הפניקס, יש לחשב את הפסדי השכר של התובע כפי שהדבר נעשה ביחס לתושבי הרשות הפלסטינאית, אשר לא הוכיחו רמת השתכרות שונה, בסכום חודשי של 2,000 ₪.

20.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני רואה לנכון לדחות את עמדת הפניקס ולחשב את הפסדי השכר של התובע על בסיס השתכרות חודשית של 5,250 ₪, כפי שנקבע גם במל"ל.


התובע העיד והסביר בעדותו, כי הוא יליד צדו המזרחי של הכפר ברטעה, כפר אשר חציו (המזרחי) בשטחי הרשות הפלסטינאית וחציו (המערבי) בשטח מדינת ישראל. לאחר שנישא התובע לבת כפרו, תושבת הצד המערבי של ברטעה, אזרחית מדינת ישראל, עתר לאיחוד משפחות וקיבל בשנת 2013 מעמד של תושב קבע (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 5-7). כך עלה גם מעדותו של ניהאד (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 8-9). מתוקף מעמדו של התובע כתושב מדינת ישראל, לטענתו, יש לו אישור המאפשר לו שהייה בתחומי מדינת ישראל 24 שעות ביממה (ולא למשך יממה אחת בלבד, כטענת הנתבעת בסיכומיה) ומתיר לו עבודה ללא הגבלה בכל שטחי המדינה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 10-12).

אף שהתובע לא הציג אישור המעיד על מעמדו כתושב קבע במדינת ישראל, הרי שניתן להסיק על מעמדו זה מעצם העובדה שהתובע הוא חבר קופת החולים הכללית. אלמלא אושר מעמד זה של התובע, לא היה הוא מתקבל כחבר קופת החולים, והנה המסמכים הרפואיים שצורפו מעידים כולם על כך שהתובע קיבל טיפולים רפואיים במסגרת קופת החולים הכללית שבה הוא חבר.

גם טענת התובע כי הוא נשוי לאזרחית מדינת ישראל אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, שכן מסמכי המל"ל מעידים כי שולמה לבני הזוג גמלת הבטחת הכנסה בין השנים 2011-2013 (נספח ב' לתיק המוצגים של הפניקס). ברי כי גמלה כזו אינה משולמת אלא לאזרחי המדינה.

אמת נכון הדבר, ניתן היה וצריך היה להביא כראיות מסמכים לעניין ההכרה במעמדו של התובע כתושב קבע, אולם גם בהעדרם של המסמכים, לאור עדותו הברורה של התובע בעניין זה ועצם חברותו בקופת החולים, אני רואה לנכון לצאת מנקודת הנחה, שהתובע אכן זכה למעמד תושב, והוא רשאי לנוע בחופשיות בתחומי מדינת ישראל ולעבוד בה.

בהעדר נתון אחר לקביעת פוטנציאל ההשתכרות של התובע, ובהיותו פועל לעבודות צבע ואחרות, יש להעמיד את בסיס השכר שלו על שכר המינימום הנהוג במדינת ישראל, ובהתאם לקביעת המל"ל – 5,250 ₪.

עם זאת, יש לקחת בחשבון בחישוב ההפסדים, גם את העובדה שהתובע לא הוכיח עבודה רציפה לאורך השנים, לא לפני התאונה (כאשר עד לשנת 2013 לא זכה למעמד תושבות) ולא לאחר שהחלים מפציעתו. כמו כן, אני דוחה את טענת התובע, כי אלמלא התאונה צפוי היה להתקדם בשכרו. התאונה ארעה בהיות התובע כבן 39 שנים, ונראה כי מיצה את פוטנציאל השתכרותו עד אז.

20.
לאחר התאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר מלא בת שלושה חודשים. לאחר מכן נקבעו לתובע במל"ל נכויות זמניות בשיעור של 50%, 30% ו-20%, עד לקביעת נכות זמנית של 10% החל מיום 1.4.17 (נכות שבהמשך נקבעה כצמיתה, תוך הפעלת תקנה 15 והגדלתה ברבע – ראו נספח 8 לתצהיר התובע). במהלך תקופת הנכויות הזמניות הכיר המל"ל בתובע כ"נכה נזקק" ובהתאם הועלתה דרגת הנכות של התובע ל-100%.


מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע עולה, כי ניתנו לו אישורי אי כושר עד לסוף חודש מאי 2016 (מסמך מיום 1.3.16). בהמשך צוין במסמכים הרפואיים כי חמישה חודשים לאחר התאונה, התובע עדיין מתהלך עם קב אחד, בצליעה, ומתלונן על כאבים, אז נשקל הצורך בביצוע ניתוח (מסמך מיום 28.6.16), לאור רצונו של התובע לחזור לעבודה. בסופו של דבר הניתוח לא בוצע, ועל כך העיד התובע, כי הרופאים המליצו לו שלא לבצעו, בשל סיכויי הצלחה נמוכים אל מול סיכוני הניתוח (סעיף 10 לתצהיר התובע).

21.
לאור האמור לעיל, אני סבורה כי יש לחשב את הפסדיו של התובע על בסיס הפסד שכר מלא עד לתחילת אפריל 2017, ובהתאם לתקופה שבה הוכר התובע כנכה נזקק על ידי המל"ל, דהיינו – 15 חודשים, שכן ברי כי בתקופה זו לא היה התובע כשיר לביצוע עבודה פיזית.


ההפסד לתקופה זו יעמוד על 78,750 ₪, ומשוערך להיום (במעוגל) – 82,000 ש"ח.

22.
בהמשך לכך, ומאז תחילת 2017 ועד היום, לא הובאו נתונים לגבי השתכרותו של התובע. התובע אישר, למעשה, בעדותו, כי מאז שהתייצבה נכותו, הוא יכול לעבוד בעבודות צבע כקודם, אם כי לטענתו – העמידה הממושכת על הרגליים קשה לו, ולכן אינו מצליח להתמיד בעבודה במקום עבודה אחד. לטענתו, הוא גם חושש מעלייה לגובה, ומתקשה בהרמת משקל (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 19-24).


הפסדי שכר בעבר הם נזק מיוחד הטעון הוכחה, ובהעדר נתונים על אודות ההפסדים מאז אפריל 2017 ועד היום, איני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין הפסדי עבר.

23.
מכאן להפסדי העתיד.


על פי טענת הפניקס, מעדותו של התובע ומתשובותיו לשאלון עולה, כי התובע מסוגל להמשיך לבצע עבודות צבע, כפי שביצע בעבר. הפניקס מפנה לתשובת התובע לשאלון (מס' 24), אשר בה אישר התובע, כי הוא מבצע ומסוגל לבצע את כל העבודות שביצע לפני התאונה. התובע לא הכחיש תשובה זו לשאלון, אך הפנה לתשובה לשאלת ההמשך (מס' 25), אשר לפיה – "לא יכול להרים חפצים כבדים, לא יכול לעמוד הרבה קשה, וגם הנעליים שנועל קשה איתם".


בעדותו העיד התובע כך: "אני עובד בצבע, אם יגידו לי עכשיו לצבוע את הקיר אני יכול לצבוע את הקיר. השאלה כמה זמן אני מחזיק מעמד, כמה ימים. מזה אני סובל. כל קבלן שאני הולך לעבוד אצלו, הוא אומר לי אחרי יום-יומיים שאני לא יכול להמשיך. עכשיו יש לי פחד לעלות גבוה. להרים משקלים אני לא יכול. לא כמו הצעירים, בגלל הרגל. אני לא יכול לכופף את הרגל כמו שיכולתי. אולי דיברתי לא בדיוק לפני התאונה ואחרי התאונה. עד עכשיו אני יכול לצבוע קיר, אבל לא כמו שהייתי בעבר, שהייתי יכול חודש-חודשיים לבצע את הצבע" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 19-24).


התובע הוסיף וציין בהמשך עדותו, כי הפגיעה שמקשה על תפקודו היא הפגיעה ברגל בלבד, ואילו הפגיעה ביד כמעט שאינה מפריעה לו (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 15-25).


אציין, כי מצאתי את עדותו של התובע מהימנה מאוד בכללותה, וגם כאשר תאר את קשייו בעקבות הפגיעה העיד התובע באופן אמין ומבלי להגזים. עדותו של התובע עולה בקנה אחד עם העובדה שנותרה לו נכות כתוצאה מהתאונה, אך זו אינה בשיעור גבוה.


עולה מהאמור, כי נכותו של התובע היא בעלת השפעה תפקודית, ובעלת השפעה על כושר השתכרותו של התובע, בהיותו פועל כפיים.


חישוב אקטוארי של הפסדי העתיד, על בסיס שכר מינימאלי של 5,250 ₪, הנכות המוסכמת (13.5%) ועד גיל 67 (מקדם היוון ל-24 שנים – 205.12) נותן סכום של 145,379 ₪.

בנסיבות העניין, לאור שיעור הנכות אשר ספק אם מצדיק חישוב אקטוארי מלא לעתיד, ולאור הספק העולה באשר לרציפות התעסוקה של התובע לפני התאונה, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי לעתיד על סכום גלובאלי של 100,000 ₪.

24.
לאחר שיצאתי מנקודת הנחה, כי התובע הוא בעל מעמד של תושב במדינת ישראל והיתר לעבוד בה ללא הגבלה, הרי שלסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר יש להוסיף גם הפסדי פנסיה בהתאם לפסיקה לאור החובה החלה היום על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה (בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי
חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957
). בהתאם, יש לחשב את הפסדי הפנסיה של התובע לפי 12% מהפסד השכר שנקבע. לאופן החישוב ראה
ת.א. (חי') 16951-04-10
ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר
, אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון (

ע"א 7548/13
שפורן נ' תורג'מן,
27.1.14).


לעניין זה אין רלבנטיות לטענות הפניקס כי לא הוכח שהתובע היה זכאי להפרשות פנסיוניות על פי הדין הפלסטיני, שכן ההנחה היא, כאמור, שהתובע הוא במעמד של עובד במדינת ישראל.


לאור האמור, יש להוסיף על הפסדי השכר (לעבר ולעתיד) סכום של 22,000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל
25.
לאור מהות הפגיעה שתוארה לעיל והנכות הצמיתה שנותרה לתובע, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני – כאב וסבל – על 50,000 ₪.

הוצאות ועזרת הזולת
26.
התובע לא נזקק לעזרה בשכר. עם זאת, לטענתו נזקק לעזרתה של אשתו ושל חברו ניהאד (שהוא גם קרוב משפחתו). טענה זו של התובע מתקבלת על הדעת, בשים לב לכך שסבל מפגיעה ביד וברגל, דבר שהגביל את תפקודו באופן ממשי בתקופה הסמוכה לתאונה.


אשתו של התובע סובלת בעצמה מנכות, ועל כן ניהאד סייע לתובע, בנוסף לאשתו (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 16 ואילך).


על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלוני
ת נ' פלוני
, 6.1.15), ובנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן.


כן אני רואה לציין, כי נוכח נכותו התפקודית של התובע, ניתן להניח כי יזדקק לעזרת הזולת גם בעתיד, לרבות בביצוע עבודות שונות ומקובלות במשק הבית, אשר לצורך ביצוען יזדקק התובע לעזרת בעלי מקצוע בשל המגבלה ברגלו, הקושי בטיפוס ובהרמת משקל.


לאור האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, על דרך האומדן, בסכום של 20,000 ₪.

27.
התובע לא הביא ראיות לעניין הוצאות מיוחדות שהוצאו (למעט הוצאות המשפט). הטיפולים הרפואיים שקיבל התובע ניתנו לו במסגרת קופת החולים שבה הוא חבר.


עם זאת, לאור הזדקקותו לטיפולים רפואיים לאורך זמן, ניתן להניח כי לתובע נגרמו הוצאות לכל הפחות לצורך נסיעה לקבלת טיפולים. הוצאות אלו ניתן לפסוק על דרך האומדנה, ובנסיבות העניין אני רואה להעמידן על 4,000 ₪.


לא מצאתי עילה לפסוק פיצוי בגין הוצאות עתידיות, שכן לא הוכח הצורך בהוצאות כאלו.

סיכום הנזק
28.
כאמור לעיל, יש להעריך את נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה כדלהלן:

א.
הפסדי שכר בעבר -

82,000 ₪

ב.
הפסדי שכר בעתיד -

100,000 ₪

ג.
הפסד פנסיה -
22,000 ₪

ד.
כאב וסבל -

50,000 ₪

ה.
עזרת הזולת, עבר ועתיד -
20,000 ₪

ו.
הוצאות -
4,000 ₪

ז.
סך הכל -
278,000 ₪

ח.
בניכוי אשם תורם 10% -
250,200 ₪

29.
מהסכום האמור יש לנכות את תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובע. אלו מסתכמים בסך של 78,727 ₪ (גמלת נכות + דמי פגיעה).


לאחר ניכוי תגמולי המל"ל נותרת יתרת הפיצוי בסך 171,473 ₪.

סוף דבר
30.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, ולאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים מס' 1 ו-3, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 171,473 ₪.


כן ישלמו הנתבעים 1 ו-3 לתובע שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪, והוצאות משפט בסך 2,500 ₪ (עבור אגרת המשפט ושכ"ט המומחה מטעם התובע).


כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

31.
למען הסר ספק, התביעה נגד הנתבעת מס' 2 נמחקת.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום,
כ"ב שבט תש"פ, 17 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 25257-11/16 פלוני נ' מחמוד בדראן, אחים שגראוי בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/02/2020)