פסקי דין על ווקנין ירדן | פסקי דין על אדרעי סימה | פסקי דין על ווקנין מקסים | פסקי דין על אריה חברה לביטוח | פסקי דין על אבנר חברה לבטוח | פסקי דין על קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים | פסקי דין על אסרף יהודה | פסקי דין על עזבון המנוח אסרף מיכאל ז"ל |

4921/99 א     17/04/2006




א 4921/99 ווקנין ירדן, אדרעי סימה, ווקנין מקסים נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, אבנר חברה לבטוח בע"מ, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אסרף יהודה, עזבון המנוח אסרף מיכאל ז"ל




54
בתי המשפט
א 004921/99
בית משפט השלום באר שבע
17/04/2006
תאריך:
כב' השופט אברהם יעקב
- סגן נשיא
בפני
:

1 . ווקנין ירדן

2 . אדרעי סימה

3 . ווקנין מקסים

בעניין:
התובעים
נגד
1 . אריה חברה לביטוח בע"מ

2 . אבנר חברה לבטוח בע"מ

3 . קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

4 . אסרף יהודה

5 . עזבון המנוח אסרף מיכאל ז"ל

6. אסרף ברוריה

הנתבעים
נגד
1. אסרף יהודה

2. עזבון המנוח אסרף מיכאל ז"ל

3. אסרף ברוריה

הצדדים השלישיים
פסק דין

מבוא
זוהי תביעה לנזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן :"החוק").

המחלוקת העיקרית נסבה על השאלה מי מהנתבעות צריכה לשאת בנזק שנגרם לתובעת.

העובדות הצריכות לעניין והמחלוקת העובדתית

התובעת 1, ילידת 1993, נפגעה ביום 05.12.1997 , כהולכת רגל, מרכב שמספרו 426790.

התובעים 2 ו-3 הינם הורי התובעת 1.

לטענת התובעת, הרכב היה נהוג ע"י אסרף מיכאל ז"ל (הנתבע 5 וצד ג' 2, עיזבון המנוח אסרף מיכאל), קטין, אשר היה ללא רישיון נהיגה ביום התאונה, או ע"י הנתבע 4.

הנתבעות 1 ו-2 הן חברות ביטוח , שבטחו את הרכב (להלן : "הרכב), נשוא התאונה, בזמן הרלוונטי, בפוליסה שמספרה 1676368050.

הנתבעת 3 הינה הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אשר שלחה הודעה לצדדים שלישיים כנגד הנתבעים 4,5 וכנגד אימו של הנתבע 5.

הנתבע 4 וצד ג' 1 הינו בעל הרכב ואביו של הנתבע 5, וצד ג' 2.

צד ג' 2 הנו עזבון המנוח מיכאל אסרף , הנתבע 5.

צד ג' 3 הינה אמו של הנתבע 5.

מטעם ביהמ"ש מונה המומחה ד"ר יהודה ברק, מומחה לנויורוגיה ילדים, אשר קבע כי דרגת נכותה הנוירולוגית של התובעת, בעקבות התאונה, הינה 5% לצמיתות.

כמו-כן מונה פרופסור ליאור רוזנברג, מומחה לכירורגיה פלסטית, אשר קבע כי דרגת הנכות הפלסטית ממנה סובלת התובעת עקב התאונה, עומדת על 10% לצמיתות.

מטעם התובעת העידו התובעת 2, הגב' סימה ווקנין וד"ר יהודה ברק.

מטעם הנתבעים העידו :
התובע 3 , מר ווקנין מקסים
, אביה של התובעת 1.
הנתבע 4, מר אסרף יהודה
, בעל הרכב ואביו של הנתבע 5.
רס"מ אורי לבל, בוחן תנועה ממשטרת ישראל, אשר חקר את אירוע התאונה.
הגב' מאיה דייץ, עדת ראייה לתאונה.

מעדותה של הגב' מאיה דייץ, עדת הראייה היחידה לתאונה עולה כי בסביבות השעה 13:00 לערך, בלכתה למרכול, או ממנו הביתה, ראתה בחור רזה ונמוך, שניקה את הרכב. כשסיים את מלאכתו התקדם עם הרכב ודרס התובעת, לאחר מכן אדם אחר צעק "דרסת אותה", הבחור הרזה נסע לאחור ואז אביה של התובעת הגיע והוציא אותה מתחת לאוטו.

מעדויותיהם של התובעים ושל הנתבע 4 עולה כי ביום התאונה החנה את רכבו הנתבע 4 בשעה 13:00 לערך, ופנה לעבר המקלט ביחד עם התובע 3. כעבור זמן מה שמעו צעקות והגיעו במהירות לרחוב וראו את הנתבע 5 ז"ל אוחז בתובעת 1 כאשר היא שותתת דם. התובע 3 הרים את התובעת וביחד עם התובעת 2 והנתבע 4 נסעו ברכב לביה"ח סורוקה.

כנגד הנתבע 4 הוגש כתב אישום בו הורשע בת.ד 1308/98 בגין ביצוע עבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות בחנייה, ובכך שגרם לחבלת הולכת רגל עקב הידרדרות הרכב.
הנתבע 4 הודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום.

הנתבעות 1 ו-2 לא הכחישו את העובדה כי ביטחו את הרכב אך השתיתו את התנגדותן לפצות את התובעת בטענה כי הרכב הפוגע אינו מבוטח על ידן, וכי אם אכן מדובר ברכב שבוטח על ידן, לא התקיימו תנאי הפוליסה ובכללם "קיומו של רישיון נהיגה תקף ביום התאונה" ע"י הנהג. לטענתן, הרכב היה נהוג ע"י הנתבע 5 ז"ל וגרם לתאונה.

לטענת הנתבעת 3 התאונה ארעה כאשר הרכב התדרדר ופגע בתובעת 1 ולא בנסיעה, תוך אימוץ מסקנות ההליך הפלילי כנגד הנתבע 4 ולחילופין אם יוכח שהנתבע 5 אכן נסע ברכב וגרם לפגיעה בתובעת 1 המדובר "במשחק ילדים" ובמצב שהרכב היה בפיקוחו ובשליטתו של בעל הרכב , ומאחר שהרכב לא יצא מפיקוחו המשפטי של המבוטח, ולכן האחריות היא על הנתבעות 1 ו-2.

לטענת הנתבעים 4,5 ו-6 הרכב התדרדר ופגע בתובעת 1 ומכאן הנתבעות 1 ו-2 חבות בפיצוי.

האחריות

הגב' מאיה דייץ היתה עדת ראייה לתאונה בה נפגעה התובעת 1 בידי הרכב. בחקירתה ציינה :

"אני הייתי בדרך חזרה מהסופר וראיתי מה שקרה. בחור נמוך ורזה שטף את האוטו, סידר וכאשר הוא סיים הוא רצה מעט להתקדם קצת עם האוטו. הילדה ישבה בחוץ על הכביש לפני האוטו והוא פשוט עלה עליה. כאשר הוא הרגיש שהוא עולה על משהו, היה איתו עוד מישהו שהיה מחוץ לאוטו והוא אמר דרסת אותה דרסת אותה. כאשר הוא ראה שהילדה מתחת לאוטו הוא נסע לאחור. לאחר מכן הגיע האבא של הילדה והוציא אותה מתחת לאוטו..."
(עמ' 40 שורה 13 לפרוטוקול)/

ניתוח עדותה של הגב' מאיה דייץ מעלה מספר בעיות לא פתורות אשר מעלות ספק ניכר בליבי לגבי אמיתותה. איני מפקפק באמינותה או ביושרה של העדה ואני סבור כי סתירות מסוימות מקורן במשך הזמן שחלף מיום התאונה ועד למתן העדות בביהמ"ש.

הכיצד הרכב דרס התובעת ולאחר מכן נסע לאחור ולמרות עובדה זו אבי התובעת הוציאה מתחת לרכב?

העדה לא ידעה למסור את פרטי הנהג הדורס וחברו שעמד בסמוך אליו ואף לא נתבקשה ע"י מי מהצדדים לזהותו בתמונה.

העדה ציינה כי הרכב הדורס היה בצבע תכלת כאשר הרכב נשוא התביעה היה בצבע לבן.

העדה ציינה כי הפינוי לביה"ח בוצע באמצעות רכב מסוג פיאט כאשר בפועל בוצע הפינוי ברכב הדורס מסוג סובארו.

מעדותה אני למד כי ברכב הפוגע היה באותה העת אדם שישב בכסא הנהג. זהותו לא ברורה וכן מסכת הפעולות לאחר הפגיעה אינן ברורות.
לעדה אין הכלים לקבוע כי הרכב היה מונע או לאו באותה העת ומכאן המסקנה כי טענה זו לא הוכחה כלל.

פסק הדין הפלילי

סעיף 42 א. לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע :

"הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

לעניין קבילות

פסק דין
פלילי במשפט אזרחי, יפים הם דברי כבוד השופט זוסמן בע"א 350/74 - חברת מ.ל.ט. בע"מ ואח' נ' מסעוד ו-יחיאל ממן . פ"ד כט(1), 208 ,עמ' 217-218.

..."בית-המשפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית-משפט אחר. לעניין זה אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט...מה שאין כן כאשר קבילות ראיה נובעת מן הרעיון שחקירה-ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת, וגלל-כן(על כן-תיקון שלי) זכאית היא, בתנאים האמורים בסעיף 42א, להתקבל לראיה."

י.קדמי , על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003, עמ' 1360 :

כאמור במפורש בסעיף 42א לפקודה, מתקבלים כראיה "הממצאים והמסקנות" של פסק הדין הפלילי, לאמור : גם הממצאים העובדתיים, המבוססים מטבע הדברים על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי ; וגם המסקנות המשפטיות המתחייבות, לדעת בית המשפט שנתן את פסק הדין הפלילי, מן הממצאים האמורים." (הדגשות במקור).

במקום שההרשעה מבוססת על הודאה בעובדות שבכתב האישום יפים הם דבריו של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 71/85 - "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי . פ"ד מא(4), 327 ,עמ' 331-332 :
"מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין... אין לפרש את המונח "ממצאים" בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני כי המונח "ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם."

דעתי אינה נוחה מטענות הנתבעים 1 ו-2 בנוגע לטיב חקירת המשטרה, כתב האישום ואימוץ מסקנות ההליך הפלילי במשפט זה. כתב האישום שהוגש מהווה סיכום של מסקנות המשטרה בחקירתה את המקרה דנן. איני נוהג להטיל דופי בחוקרי המשטרה, באמינותם ובמניעיהם וסבורני כי אם בוחן התנועה המשטרתי, מר אורי לבל היה מגיע למסקנות שונות לאחר חקירתו, לא היה מהסס למצות את ההליכים כנגד אותם עבריינים.

כנגד הנתבע 4 הוגש כתב אישום ת.ד 1308/98, בגין גרימת תאונה בכך שלא נקט באמצעים למנוע תנועת הרכב בהעדר נהג, לפי תקנה 74 (א) לתקנות תעבורה - אי נקיטת אמצעי זהירות בחנייה. הנתבע 4 הורשע לפי הודאתו בעובדות כתב האישום.

איני יכול להתעלם מהעובדה כי הנתבע 4 הודה בעובדות שנטענו כלפיו בכתב האישום ונמצא אשם. בהנחה כי אקבל את טענת הנתבעים 1 ו-2 לפיה ההודאה וההרשעה היו בשל העובדה כי לא אבטח את רכבו ולא בעובדה כי הרכב היה מעורב בדריסת התובעת, אין בכך להסיר את אחריות הנתבעים 1 ו-2 לפצות התובעת בגין נזקיה , שהרי הם באים בנעליו של הנתבע 4 .

ניתוח עדויות התובעים 2 ו-3 ועדות הנתבע 4 מעלה כי לאחר התאונה הוסעו לביה"ח סורוקה ברכב נשוא תאונה זו ע"י הנתבע 4 אשר הניע את הרכב בעזרת מפתחות שהיו מצויים ברשותו, ולא היו מצויים ברכב.

עדות התובעת 2 , הגב' הדר סימה :

"יהודה התניע את הרכב עם המפתחות. אני לא יודעת מאיפה יהודה הוציא את המפתחות....לא ראיתי את יהודה מבקש את המפתחות ממישהו".
(עמ' 8 שורה 9 לפרוטוקול).
ובהמשך ציינה :

"כשראיתי את האוטו, הוא לא היה מונע. אני בטוחה בזה, כי שנכנסנו לאוטו, יהודה הניע אותו."
(עמ' 9 שורה 18 לפרוטוקול).

עדות התובע 3, מר ווקנין נסים :

"המפתחות היו אצל יהודה, כי אם המפתחות היו בסוויץ' הייתי שם לב. אני אומר מה שצריך."
(עמ' 12 שורה 4 לפרוטוקול).

בעדותו של הנתבע 4, מר יהודה אסרף אשרר את פרטי ההודעה שנמסרה במשטרה בפני
בוחן התנועה מר אורי לבל בה צוין כי : "המפתחות היו בכיס שלי." (שורה 21 לנ/4).

ובהמשך עדותו ציין :

"אני לקחתי את המפתחות, שמתי אותם בכיס וירדנו לכיוון המקלט...המפתחות היו אצלי בכיס...האוטו לא היה מונע. המפתחות היו אצלי בכיס כל הזמן. אני לא נתתי את המפתחות למיכאל."
(עמ' 31 שורה 9 לפרוטוקול).

מנגד, עדותה של הגב' מאיה דייץ כי בעת התאונה הרכב היה מונע, אינה מתקבלת על הדעת הן בשל המרחק הפיזי בו עמדה בזמן התאונה מהרכב הפוגע (כ-30-40 מטר), הן בשל ריחוק הזמן שחלף והן בשל עדויותיהם של יתר בעלי הדין המנוגדות לעדותם.

משכך, מסקנתי היא כי בעת התאונה הרכב כלל לא היה מונע אלא לכל היותר התדרדר ופגע בתובעת.

הימצאותו ותרומתו של הנתבע 5 ז"ל לקרות התאונה.

אין מחלוקת כי הנתבע 5 ז"ל היה נוכח בעת קרות התאונה ונטל חלק פעיל בחילוצה של התובעת תחת הרכב. המחלוקת העיקרית במקרה דנן היא האם נהג הנתבע 5 ז"ל ברכב וגרם לתאונה או לאו, והאם אירוע זה, כפי שהתרחש נופל בגדר תנאי הפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעות 1 ו-2 או לא.

בעדותה של הגב' מאיה דייץ שצוינה לעיל נאמר כי :

"בחור נמוך ורזה שטף את האוטו, סידר וכאשר הוא סיים הוא רצה מעט להתקדם קצת עם האוטו."

למרות שהנתבע 5, מיכאל אסרף ז"ל, לא נחקר על תצהירו, הודעתו מצויה בתיק המשטרה שהוגש כראיה (נ/9), ללא התנגדות הצדדים ומהווה הודאת בעל-דין, בה ציין:

" . . . ירדתי למטה ואז ניגשתי לרכב של אבי, הרכב היה פתוח וניגשתי לנקות את השטיחים, והלכתי לברז לשטוף אותם, ראיתי את וקנין ירדן משחקת בתוך האוטו מקדימה ליד כיסא הנהג, לא התייחסתי אליה. ראיתי את ירדן יורדת מהאוטו ושיחקה עם הכלב מלפני חזית הרכב. הרכב היה בשיפוע. ואז ראיתי את הרכב מדרדר וירדן צועקת רצתי ותפסתי את האוטו והוצאתי את ירדן מתחת לאוטו והזעקתי עזרה. כשניגשתי לרכב הדלתות לא היו נעולות והחלון פתוח. הוצאתי את השטיח מבחוץ וסגרתי את הדלת בחזרה. כשהוצאתי את השטיחים ירדן נכנסה לאוטו. כשהרכב הדרדר ירדן הייתה מתחת לרכב. אני כלל לא נכנסתי לרכב."

כמו כן, יתר העדויות מצביעות על העובדה כי הנתבע 5 אחז בתובעת לאחר שזו נפגעה מהרכב :

התובעת 3, הגב' ווקנין סימה :

"כשיצאתי החוצה, ראיתי את הילדה בידיים של מיכאל, מיכאל היה מחוץ לרכב."
(עמ' 8 שורה 4 לפרוטוקול).

התובע 2, מר ווקנין נסים :

"עליתי מיד למעלה וראיתי את הילדה בזרועותיו של מיכה, מלאה דם בפני
ה...מיכה נתן לי את הילדה ואני החזקתי אותה בידיים".
(עמ' 11 שורה 7 לפרוטוקול).

הנתבע 4, מר אסרף יהודה
:

"אני מצאתי את הילדה בידיים של הבן שלי מיכאל ז"ל והוא צעק."
(עמ' 29 שורה 26 לפרוטוקול).

מן האמור לעיל, מסקנתי היא כי ביום התאונה החנה הנתבע 4 את רכבו בסביבות השעה 13:00 בסמוך לביתו מבלי לנעול את דלתות הרכב. בנו, מיכאל אסרף ז"ל, ניקה את שטיחי המכונית ותוך כדי הניקוי התדרדר הרכב ופגע בתובעת. בכל העת, הרכב לא היה מונע.

תרומתו של הנתבע 5 ז"ל לקרות התאונה אינה מוטלת בספק. אך השאלה המשפטית היא האם תרומה זו ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין אביו, כנהג ומשתמש לבין חבותן של הנתבעות 1 ו-2 לפצות התובעת על נזקיה.

על שאלה זו אני נוטה לענות בשלילה.

הדין המצוי

סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה - 1975 (להלן - "החוק") קובע כי :
"תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה."

סעיף 2(א) לחוק קובע כי :
"המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב."

משקבעתי כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים, נדרש אני לענות על סוגיית זהות המשתמש.

לעניין ההבחנה בין "שימוש ברכב מנועי" המופיע בסעיף 1 לחוק, כאחד ממרכיבי ההגדרה של "תאונת דרכים", ובין משמעות המונח "המשתמש" המופיע בסעיף 2(א) לחוק יפים הם דבריו של כבוד הנשיא לנדוי בע"א 498/80 - מדינת ישראל נ' קדר בע"מ ואח'. פ"ד לו(1), 492 ,עמ' 495-496:

"על-פי מהות העניין, אין שום קשר בין ה"שימוש" האמור בסעיף 1 ל"המשתמש" בסעיף 2 (א): באורח הנראה פרדוקסלי מבחינה לשונית, יכול להיות "שימוש" ברכב על-ידי מי שאינו "משתמש", שגם עליו חייב "המשתמש" בפיצוי לפי סעיף 2(א). "המשתמש" לפי סעיף 2 (א) הוא אמנם, לפי פרשנות שלא מצאתי חולקים עליה, מי שיש לו השליטה או הפיקוח על הרכב, דהיינו, בעל הרכב או המחזיק בו או מי שקיבל היתר מהם, כאמור בסעיף 2 (ב), בעוד ש"תאונת דרכים" המולידה אחריות לפי החוק, יכולה להיגרם גם על-ידי פעולתו או מחדלו של מי שאינו כלל "המשתמש" בו במובן סעיף 2 (א)."

כבוד השופט ש. לוין ניתח את מבחן השליטה והפיקוח, אשר מעורר קשיים ביישומו בע"א 236/81 - זילפה לסרי ו-5 אח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ . פ"ד מב(3), 705 ,עמ' 712-713.

"כאשר נמצא הרכב במצב של תנועה, לא קשה לזהות את ה"משתמש" (בדרך כלל הנהג). כאשר נמצא הרכב במצב של עמידה, קיימות נסיבות שבהן יהיה אולי קושי לזהות את ה"משתמש". כך, למשל, אם החנה פלוני את רכבו והלך לדרכו, הרי לפי המשמעות השגורה בפי הבריות, קשה לומר על פלוני שהוא ממשיך "להשתמש" ברכב, ואף-על-פי-כן שומה עלינו, אנוסים על-פי לשונו של החוק, להתאים דיבור זה לנסיבות המקרה של עמידת הרכב. הנוסחה שנמצאה, בין כשהמדובר בנסיעת הרכב ובין כשהמדובר בעמידתו, היא, שהמשתמש הוא בעל השליטה או הפיקוח על הרכב."

פרופסור י. אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" הוצאת יהלום, מהדורה שנייה, עמ' 68-69 מנתח את מבחן הפיקוח והשליטה גם במצבים בהם זהות המשתמש בעייתית לדוגמא, מצב בו הרכב חונה והמשתמש אינו מצוי בכסא הנהג :

"האדם שבידו הפיקוח או השליטה הממשיים על הפעלת הרכב הוא המשתמש בו, גם אם הפעולה הספציפית, שהביאה לידי התאונה, בוצעה ע"י אדם אחר. הפעולה עצמה חייבת להיות מעשה שימוש ברכב, כמשמעותו בהגדרת "תאונת דרכים", אך היא תיוחס, לצורך הטלת אחריות, אל בעל השליטה במכונית... כיום, במסגרת החוק, המשתמש הוא אחראי מעצם היותו בעל השימוש. מן הראוי, אפוא, לצמצם את המושג לשליטה ופיקוח ממשיים...החוק מכנה בסעיף 2(א) את המשתמש "נוהג", אך ברי כי אין לצמצם את המושג לאדם הנוהג ברכב בפועל. מבחן השליטה הוא רחב יותר : המשתמש ברכב הוא האדם אשר לרצון שלו הסיכויים הטובים ביותר לשלוט ברכב מסוים. מכאן, כי גם אדם המחנה את הרכב ונמצא במרחק ממנו, עדיין נחשב כמשתמש -נוהג."

ניתוח ליסוד השליטה נעשה ע"י כבוד השופט ש. ברלינר בת"א (שלום- עכו) 52/88 חטיב פתחי נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, צלטנר, 331(ב), בו נדון מקרה בו שהיית ילד ברכב ופעולתו שכללה הורדת בלם היד אשר הביאה להידרדרות הרכב על רגלו של אביו לא גרמה לתוצאה שהילד יחשב משתמש, אלא אביו, וכך נאמר :

"כל תאונה כוללת בחובה, משלב מסוים ואילך, יסוד של העדר שליטה ועשייה בלתי מכוונת במכונית שתוצאתם נזק גופני. אין זה משנה כי אלה נעשו על ידי התערבות של גורם חיצוני כל עוד אין הגורם הזה נוטל את המכונית משימושו של המשתמש ומעביר אותה משליטתו לשליטה אחרת, או שהגורם הוא, על פי אופיו, זר לגמרי לשימוש הרגיל במכונית, למשל כשהוא נובע מסיכון אחר המעפיל על הסיכונים שמפניהם נועד החוק להגן, או למשל שהוא תוצאה של פעולת זדון."

מן הכלל אל הפרט

שהיית הנתבע 5 ברכב נשוא התאונה אינה מסירה את האחריות מהנתבע 4, לו השליטה והפיקוח הבלעדיים על הרכב. הנתבע 5 יכול וסייע לגרימת התאונה אך לא גרם לה באופן בלעדי. הנתבע 4יצר את הסיכון בכך שהשאיר את רכבו פתוח אך בד בבד נטל את מפתחות רכבו עמו, דבר המעיד כי שליטתו ברכב לא תמה.

קביעתי כי הרכב הדרדר ולא הוסע בעת התאונה רק מחזקת את הטענה כי הנתבע 5 לא נחשב למשתמש, משכך אין לי אלא לקבוע כי, הנתבעות 1 ו-2 , הבאות בנעלי הנתבע 4 תשאנה בפיצוי התובעת על נזקיה עקב התאונה ולא קרנית.
גובה הנזק

מטעם ביהמ"ש מונה המומחה ד"ר יהודה ברק, מומחה לנוירולוגיה ילדים, אשר קבע כי דרגת נכותה הנוירולוגית של התובעת, בעקבות התאונה, הינה 5% לצמיתות.

נכותה הנוירולוגית של התובעת באה לידי ביטוי בכאבי ראש מעת לעת ובחקירתו ציין :
"נתתי לה את הנכות בגלל כאבי הראש"
(עמ' 48 שורה 20 לפרוטוקול).

ובהמשך ציין כי:
"אני עדיין עומד מאחורי חוות הדעת".
(עמ' 52 שורה 4 לפרוטוקול).

איני מקבל את הטענה לפיה בדיקתו של המומחה לקתה בחסר, סבור אני, בייחוד לאחר חקירתו ועמידתו בביהמ"ש אחר חוות דעתו ומסקנותיו כי הנכות הניורולוגית ממנה סובלת התובעת עומדת על 5%.

בהמשך מונה פרופסור ליאור רוזנברג, מומחה לכירורגיה פלסטית, אשר קבע כי דרגת הנכות הפלסטית ממנה סובלת התובעת עקב התאונה, עומדת על 10% לצמיתות.
כמו כן, בסעיף 94 לסיכומיה ציינה התובעת כי :

"94. המומחה נשאל ע"י הנתבעת האם "הצלקות אינן משפיעות על יכולת התפקוד העצמי של התובעת" והשיב ביום 09.02.2004 כי "התשובה לכך היא שלילית הפגיעה היא פגיעה קוסמטית ואינה פונקציונלית".

הנכות התפקודית

איני סבור כי בנסיבות העניין נכותה התפקודית באה לידי ביטוי מהבחינה הנוירולוגית, שכן נכותה נובעת מכאבי ראש הניתנים לטיפול על ידי משככי כאבים, מה גם שמחוסר עקביותה של האם בכל הנוגע לטיפול בכאבי הראש של בתה, ניתן ללמוד על חומרתם ועצימותם הפחותה, שהרי אם היו הכאבים חמורים באופן המונע מבתה מלתפקד באופן נורמאלי, סביר להניח כי הייתה פועלת באופן אקטיבי יותר מכפי שפעלה.

חרף העובדה כי נכותה הפלסטית של התובעת באה לידי ביטוי מבחינה קוסמטית, היא בעלת משמעויות תפקודיות. המדובר בצלקות הממוקמות בפני
ה של התובעת ולא במקום נסתר על גופה. על כן אעמיד את נכותה התפקודית בגין הצלקות בפני
ה על 10%.

כאב וסבל
בהתאם לנכותה הרפואית המשוקללת בסך 14.5%, ושני ימי אשפוז סך של 30,039 ₪

הפסד שכר
הדיון בשאלה המשפטית במקרה דנן מעורר קשיים רבים, השערות וראיית הנולד.

ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח -1997. עמ' 415 מציין :

"הקשיים שנמנו לעיל, הניעו את בתי המשפט לאמץ לעצמם, כבר מתחילת הדברים, פסיקת סכום גלובלי, באשר לקטינים; שכן, חוסר הוודאות המלווה פסיקת פיצויים בגין הפסד השתכרות לבוגרים, גדול פי - כמה כאשר הנפגע, העומד בפני
בית המשפט, הוא קטין, שטרם בחר לעצמו, מטבע הדברים, את מסלול חייו המקצועיים. יתר על כן, לגבי קטין, שומה להביא בחשבון את יכולתו להסתגל למומו; ומאידך, אין להתעלם מן הצמצום העלול לחול במרחב הבחירה שלו. נוכח אי וודאויות אלו, אין להתפלא שכל חשבון של הפסדו העתידי בהשתכרות, עלול להיות חשבון - שווא. מכאן הפניה אל פסיקת סכומים גלובליים בגין הפסד זה."

סבור אני, כי בנסיבות דנן, אומדן הפיצויים בגין ראש נזק זה יעמוד על סך של 80,000 ₪

הוצאות נסיעה, עזרה וסיעוד וטיפולים רפואיים : בהעדר אסמכתאות לעניין קבלת עזרת הזולת מעבר לעזרה הטבעית המתקבלת מבני משפחה, להוצאות רפואיות מעבר לאלו המכוסות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 או להוצאות אחרות, ובהתחשב בטיב הפגיעה, אני מעריך את הפסדי התובעת בגין כל אלו, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 12,000 ₪

סה"כ נזקי התובעת: 122,089 ₪
ב"כ התובעים יגיש תוך 30 יום מהיום תכנית להשקעת כספי התובעת 1.

הנתבעות 1 ו-2 ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 18,500 ₪.

כל הסכומים הנזכרים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום י"ט בניסן, תשס"ו (17 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.
אברהם יעקב
, שופט








א בית משפט שלום 4921/99 ווקנין ירדן, אדרעי סימה, ווקנין מקסים נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, אבנר חברה לבטוח בע"מ, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אסרף יהודה, עזבון המנוח אסרף מיכאל ז"ל (פורסם ב-ֽ 17/04/2006)