פסקי דין על עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ | פסקי דין על אליהו מור | פסקי דין על שרה מור |

37316-12/15 א     07/03/2020




א 37316-12/15 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אליהו מור, שרה מור








בית משפט השלום באילת



ת"א 37316-12-15 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
נ' מור ואח'






לפני
כב' סגן הנשיא, השופט מרדכי (מוטי) לוי


תובעת

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
,
באמצעות ב"כ עו"ד אילנה בר טוב ואח'


נגד


נתבעים

1.אליהו מור

באמצעות ב"כ עו"ד ווסר אדוארדו

2.שרה מור



פסק דין


לפני תובענה לפינוי מושכר.

הצדדים
:

1.
התובעת היא בעלת מלוא הזכויות לנהל, להשכיר ולהחכיר את הדירה ברח' העפרוני 40007/6 באילת (להלן: הדירה).

2.
הנתבעים, בני זוג, הם מי ששכרו ביום 31/01/1988 את הדירה מהתובעת בהסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן: הסכם השכירות).

עיקר טענות התובעת בכתב התביעה:

3.
בסמוך להגשת התביעה ועובר לה
נודע לתובעת שהנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא בעלים של דירה נוספת בכתובת 4914/26 באילת (להלן: הדירה הנוספת).

4.
על יסוד מידע זה על הדירה הנוספת של הנתבע פנתה התובעת לנתבעים ביום 12/7/2015 בדרישה בכתב לפנות את הדירה (נספח 6 לכתב התביעה).

בפני
יה נכתב בין היתר:


"1.
נודע לעמידר, כי הנכם בעלי זכויות בדירה בשוק הפרטי, זאת בנוסף לדירה הציבורית, המושכרת לכם על ידי עמידר ברח' 4007/6 באילת (להלן: "המושכר" ).

2.
בהתאם לכך, אינכם זכאים להמשיך ולשכור את המושכר על פי כללי הדיור הציבורי וניתנת לכם בזאת הודעה על ביטול הסכם השכירות ביניכם לבין עמידר
."

הנתבעים לא השיבו לפנייה כלל.
5.
הנתבעים "...עושים עושר ולא במשפט על חשבון התובעת תוך פגיעה גסה בזכויותיהם של אלה הזכאים לדיור ציבורי וממתינים לעיתים שנים רבות עד הגיע תורם".

6.
בנסיבות אלו עתרה התובעת להורות על פינוי הדירה כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ.

עיקר טענות הנתבעים בכתב ההגנה:

7.
הנתבעים פתחו את הגנתם שנערכה ללא עורך דין בטענה לחסרון כיס בתיאור גילם ומצבם הרפואי והדגישו שהם מתגוררים בדירה זו מזה 40 שנה.

8.
ביחס לדירה הנוספת טענו הנתבעים שמיד עם קבלת הדירה בירושה אצל הנתבע הודיעו על כך לתובעת, זו הטילה עיקול על הדירה מה שמונע את העברתה על שם הנתבעים. מדובר בדירה קטנה של 58 מ"ר ואינה נגישה לכיסא גלגלים.

הרקע העובדתי הרלוונטי
:

9.
בתיק זה התקיימו שני דיונים. בשל חשיבותם להבנת פסק הדין בתיק זה יובאו הדברים מתוך הפרוטוקולים בהרחבה.

10.
הדיון הראשון התקיים ביום 24/11/2016 לפני כבוד השופטת אורית ליפשיץ בבית משפט השלום בבאר שבע.


בדיון הודיע הנתבע 1 : "אין לנו עו"ד. לא לקחנו כי אין לנו אפשרות כספית כזאת. אנחנו מבינים על מה התביעה, על פינוי מהבית 4007/6 באילת. זו דירה של עמידר. אנחנו גרים בדירה מכח חוזה שכירות משנת 1976 באותה דירה. אני משנת 1976, נפרדתי מהאישה הקודמת וחייתי עם שרה מאז שנת 1979. אנחנו משלמים דמי שכירות מלאים, בסביבות 2,000 ₪, זו שכירות חודשית, אנחנו לא מקבלים שום הנחות מעמידר, חשבתי שאנחנו בקטגוריה אחרת.

יש לי דירה נוספת, קיבלתי בירושה, לפני 5 שנים. דירת 2 וחצי חדרים, 58 מטר, לשרה אין אפשרות להיכנס שם בפתחים עם הכיסא. עכשיו התחלתי להשכיר אותה, את הסכום שאני משכיר אותה אני מעביר לעמידר. עמידר מבחינתה זה טוב לה שמשלמים סכום מלא. אני נשאר באי ודאות.

כבוד השופטת ליפשיץ העלתה בדיון את השאלה האם החוזה מותנה בכך שאין לנתבעים דירה נוספת על כך השיבה באת כוח התובעת "לשאלת ביהמ"ש האם החוזה מותנה בכך שאין לנתבעים דירה נוספת, אני משיבה שלגבי התשלומים, דמי השכירות כיום עומדים על 1,900 ₪ לערך. יש חוב של שכר הדירה, שהוא כ-18,000 ₪"
ובהמשך "גם אם לא כתוב בהסכם לגבי דירה נוספת, זה כתוב בנהלים של משרד הבינוי והשיכון. יש נהלים וקריטריונים"
וכן, "זה לא כתוב בחוזה אבל זה כתוב בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. סעיף 2א מגדיר את תקופת השכירות, כתוב שם שאפשר יהיה להאריך את החוזה. חוץ מהחוזה הזה, אין לנו עוד חוזה. החוזה הוא משנת 1988, הם היו בעמידר והם גם מודים".

11.
לאחר דחיות חוזרות ונשנות של מועדים בחלקם מוסכמים נקבע מועד נוסף בהסכמת הצדדים ליום 7/11/2018. בסמוך למועד הדיון הנדחה באת כוחה של התובעת הגישה בקשה לדחיית מועד זה ובהחלטתי מיום 6/11/18 על בקשה זו קבעתי: "תיק זה ראשיתו בשנת 2015 ועבר לבית משפט זה ביום 3/9/17. מצויים אנו בשלהי שנת 2018 ועד היום טרם התקיים ולו דיון מהותי אחד בתיק. גם הדיון הקודם נדחה בהסכמה. מועד הדיון הקבוע ליום 7/11/18 נקבע לבקשתם המוסכמת של הצדדים מיום 28/10/18 . מכל הטעמים דלעיל דין הבקשה להידחות. ככל שיגיעו הצדדים להסכמות למהות התביעה בעיקר לאור מהותה ומשכה יתייתר הדיון. יודע" .

12.
לדיון האמור מיום 7/11/2018 לא התייצבה באת כוח התובעת. בא כוחם של הנתבעים הודיע בפתחו של הדיון:

"יש לנו הסכמה דיונית שעל בסיס עובדות שאפרט הצדדים יסכמו בשאלה המשפטית שנותרה במחלוקת, התובעת תסכם תוך 45 יום ואנו נסכם לאחריה.

השאלה המשפטית היא האם בנסיבות העובדות שאפרט, כאשר 40 שנה אחרי שהנתבעים קיבלו זכאות להתגורר בדירה של התובעת כאשר אין להם שום תנאים מיוחדים ובעקבות זאת 40 שנה לאחר קבלת הזכאות הם מקבלים בירושה דירה נוספת, האם יש באותה דירה שהם קיבלו עילה לפינויים מדירת עמידר, וזאת בהינתן העובדות הבאות:

הנתבעים מתגוררים בדירה יחד עם בתם הסטודנטית מזה כ -40 שנה.
הנתבעים הגיעו לאילת במסגרת פרוייקט הפרחת הנגב.
הנתבעים משלמים דמי שכירות מלאים עבור הדירה ואינם זכאים להנחה כלשהי
.
הנתבעת הינה נכה כאשר הדירה הותאמה במיוחד לצרכיה, בעוד הדירה שהם קיבלו בירושה אינה מתאימה למגורים של בני הזוג.
מרכז החיים של בני הזוג באילת.

אני מבקש לציין שעמידר הציעה לנתבעים לרכוש את הדירה בהנחה פעם אחר פעם.

אלה העובדות וזו השאלה שאנו רוצים לסכם עליה.

כל מה שאני אומר הוא על דעת עו"ד ברטוב.
"

בהחלטתי למשמע דברי בא כוח הנתבעים
קבעתי:

"לתיק הוגשה בקשה על ידי עו"ד ברטוב המייצגת את התובעת, לדחיית מועד הדיון.
בהחלטתי מאתמול דחיתי את הבקשה בקובעי שמדובר בתיק המתנהל משנת 2015, שלא התקיים בו עד היום ולו דיון מהותי באחד בשאלות המונחות לפתחו של בית המשפט.
לדיון היום התייצב ב"כ הנתבעים והודיע שהצדדים הגיעו להסדר דיוני אותו פירט בפרוטוקול.

אומר על אתר שקביעת עובדות בפני
בית המשפט על דרך אי התייצבות חרף החלטת בית המשפט אינה ראויה בעיניי בלשון המעטה.

שאלת אי ההתייצבות חרף החלטת בית המשפט על ידי פרקליט, חרף הגעה להסדר דיוני, לא מקובלת, ושאלת ההוצאות של אי ההתייצבות היום בתשלום לאוצר המדינה, הגם שהתקיים לכאורה דיון, יישקלו במועד מאוחר יותר.

ב"כ הנתבעים העלה את ההסדר הדיוני, ומבלי להיכנס למהותו של ההסדר המעלה שאלות רבות כבר עתה, ומאחר והתובעת היא אדון לניהול תביעתה וב"כ הנתבעים טוען בשמה כאן, אני נעתרה למתווה.

ב"כ התובעת תגיש את טיעוניה בשאלה המשפטית המדויקת שהגדיר ב"כ הנתבעים, כאשר טיעוניה יעמדו על 5 עמודים גופן דוד 12 רווח כפול, בתוך 45 יום מהיום.
ב"כ הנתבעים יגיש טיעוניו בשאלה המשפטית המדויקת שהוגדרה על ידו, בתוך 45 יום לאחר שיתקבלו אצלו טיעוני התובעת.
"

13.
אומר בהקשר זה שבמבט לאחור דומה שטעיתי בהחלטתי ודרך המלך הייתה להורות על מחיקת התביעה. ברם, כאשר האינטרס הציבורי לנגד עיני סברתי שראוי לבחון את השאלה המהותית שעולה מהתביעה, שאלה אותה הציפה כבוד השופטת ליפשיץ בדיון מיום 24/11/16 ולטעמי לא זכתה השאלה למענה עד לעת הזו. עוד יובהר שברי שאיני כפוף להסכמות הצדדים אשר הוכתבו לי 'במעמד צד אחד'.

14.
בטרם הבאת דברי הצדדים בסיכומיהם יודגש שלטעמי לאור 'ההסכמה' של הצדדים, מבלי לגרוע באמור ובהחלטתי מיום 7/11/18 פתרון המחלוקת נעוץ בשאלה
משפטית ועל כן כל טענה 'עובדתית' שמי מהצדדים לא אימת אותה בחקירה תובא כאן, ככל שתובא,
רק ברלוונטיות
להכרעתי כאן.

עיקר טענות התובעת בסיכומיה
:

15.
התובעת הדגישה ביחס לטענת הנתבעים שהדירה הנוספת קטנה ואינה
מונגשת לכיסא גלגלים שגם הדירה היא בת 3 חדרים ואף היא אינה נגישה לכיסא גלגלים שכן מדובר בדירה בקומה ב' "דהיינו הנתבעת אשר לטענתה מתקשה מאוד, נאלצת לעלות מדרגות רבות כדי להגיע לדירה בה היא מתגוררת".


עוד טענה התובעת והדגישה בסיכומיה שהנתבעים אינם זכאים לדיור ציבורי על פי הוראות חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי התשנ"ח-1968 (להלן: החוק).

התובעת הדגישה שלעת חתימת הסכם השכירות בינה לבין הנתבעים לא היו לנתבע זכויות בדירה הנוספת. התובעת הפנתה לכך שבכתב הגנתם לא פרטו הנתבעים מתי ירש הנתבע את הדירה אך בדיון מיום 24/11/2016 טען האחרון שירש אותה 5 שנים עובר לכך, הדירה הנוספת מושכרת על ידו ודמי השכירות המתקבלים ממנה משמשים אותו לתשלום לתובעת את שכר הדירה של הדירה.

הסכם השכירות הייחודי שנחתם בינה לבין הנתבעים אינו מתייחס לשאלת הדירה הנוספת. כך, אין מחלוקת לטעמה ששאלת הבעלות בדירה הנוספת מקורה בהוראות החוק אשר נחקק שנים רבות ומאוחרות להסכם השכירות. על כן יש לקבוע שהחוק חל על יחסי השכירות שבין הצדדים וזאת "...לאור העובדה שההסכם מתחדש מידי שנה בשנה ואין המדובר בהסכם שכירות שנחתם לתקופה ארוכה" (סעיף 6 לסיכומים).

התובעת הפנתה לתכלית החוק וטענה שהגם שהסכם השכירות אינו כולל תנאי המתייחס לשאלת הבעלות הנתבעים בנכס מקרקעין, "הרי שעדיין שומה
על בית המשפט הנכבד לדון בתובענה על בסיס הוראות חוק זכויות הדייר ולהעדיף את זכויותיהם של הנזקקים לדיור ציבורי על פני הנתבעים, שהגם שעובר לחתימה על הסכם השכירות נחשבו כזכאים לדיור ציבורי, כיום הם אינם עומדים בהגדרת החוק שכן בבעלות הנתבע 1 דירה אותה קיבל בירושה
ואותה הוא משכיר בשוק החופשי" (סעיף 7 לסיכומים).

התובעת הפנתה לפסיקה המלמדת את התכלית של הדיור הציבורי על פי החוק ומכאן שעל פי התכלית הנתבעים אינם
זכאים לדיור ציבורי ועל בית המשפט להורות על פינויים מהדירה מכוח החוק.

בשולי סיכומיה טענה באת כוח התובעת שנאלצה להיעדר מהדיון ביום 7/11/2018 והגיעה עם בא כוח הנתבעים להסדר לפיו "יגישו סיכומים אך בשאלה האם העובדה שהנתבעים קיבלו בירושה דירה יש בה כדי להקים עילה לפינויים של הנתבעים מהדירה המושכרת להם על ידי עמידר"
וזאת "על בסיס העובדות העולות מכתבי הטענות".

ברם טענה שמשעה שהנתבעים העלו את טיעוניהם (ככל הנראה בדיון-מ.ל) בחרה באת כוח התובעת להעלות בסיכומיה את הדברים הבאים:

לתובעת אין ידיעה שבתם של הנתבעים מתגוררת עמם. הדירה המצויה בקומה ב' אינה מותאמת לפרפלגים והטענה לפיה כביכול הותאמה אינו עולה גם מטיעוני הנתבעים בדיון מיום 24/11/2016. כך, כל שנטען הוא שהדירה הנוספת אינה מתאימה לכיסא גלגלים כיוון שהכיסא אינו יכול להיכנס בפתח.

עיקר טענות הנתבעים בסיכומיהם:

16.
בשים לב להסכמה הדיונית טענו הנתבעים שדי לעיין בסיכומי התובעת על מנת לדחות התביעה שכן הוסכם שהנתבעים השקיעו בדירה. ברם חשוב מכך התובעת מסכימה שבחוזה מול הצדדים "...אין כל התניה באשר לדירה והתובע מבקש להחיל על הנתבעים כללים שנקבעו לאחר שקיבלו את הדירה." התובעת מפנה להלכות שאינן רלוונטיות שכן הנתבעים אינם מבקשים להרחיב זכויותיהם אלא התובעת מבקשת לצמצמם.

העובדה שההסכם מתחדש כל שנה אין בו כדי לשנות מההסכמות של הצדדים בעת ההסכם הקודם.

בא כוח הנתבעים הביע תרעומת על טענות התובעת שהדברים שבפרוטוקול אינם משקפים את ההסכמות בינו לבין באת כוח התובעת והעלה את התהייה אם היה ממש בדברים "...היה עליה (על ב"כ התובעת – מ.ל)
להודיע זאת ולהגיש בקשה מתאימה לבית המשפט הנכבד ולא לטעון טענה לא נכונה כאמור, המכפישה גם את חברה שהגיעה 0כך במקור) לדיון כאשר היא לא הגיעה..."
(סעיף 7 לסיכומי הנתבעים).

לנתבעים לא היו זכויות מתוקף מצב כלכלי. בתם מתגוררת עמם.

על הנתבעים יש להחיל את חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב 1972 באופן שבהיקש ממנו אין לקבל התביעה.

השאלה המשפטית
:

17.
השאלה המונחת לפתחי, חרף ההתנהלות הארוכה היא האם במערכת היחסים החוזית של הצדדים מכוח ההסכם שנכרת ביניהם קמה לתובעת הזכות לפנות את הנתבעים מכוח החוק - שהיא העילה מכוחה נדרשים הנתבעים לפנות את הדירה.

דיון והכרעה
:

18.
מיד ובפתח הדיון בתביעה יאמר שאיני מקבל את עמדת בא כוח התובעת טיעוניה והסבריה
בניסיונה לקבוע שניתן וראוי לפנות הנתבעים מהדירה מכוח החוק והחלתו על הצדדים תוך קריאת החוק והכללים של משרד השיכון אל תוך הסכם השכירות שנחתם עובר לחקיקת החוק והכללים וזה מעולם לא עודכן או שונה בהתאם.

19.
כנטען החוק נחקק שנים לאחר חתימת הסכם השכירות בין התובעת לנתבעים. על אתר יאמר שככל ורצתה התובעת להכפיף את הסכם השכירות לשינויים שנקבעו בחוק או לכללים הפנימיים של משרד הבינוי והשיכון כנטען הרי שהיה עליה לעשות כן טרם חידוש הסכם השכירות מיד ולאחר חקיקת החוק. התובעת נדרשה לפעול על פי המציאות החדשה שיצרה חקיקת החוק ולא לפעול לחידוש אוטמטי של הסכם השכירות. התובעת לא עשתה כך ועל כן לא ניתן באמצעות התביעה להכפיף את הסכם השכירות לשינויים הנובעים מהחוק. חלוף הזמן ותהייתה של כבוד השופטת ליפשיץ כבר בדיון הראשון חייבו מעשה של התובעת. תחת זאת התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית או משפטית ראויים מהם ניתן ללמוד על תחולת החוק על המערכת החוזית בין בצדדים. נהפוך הוא. עיון בספר החוקים (ס"ח תשנ"ח מס 1677 מיום 26.7.1998 עמ' 278) מלמד ש "4. תחילתו של חוק זה ביום פרסומו" (ביחס לפעולות נדרשות מחברה לדיור ציבורי כלפי שוכר נדחתה כניסתם בתקופה של 3-6 חודשים ממועד כניסת החוק לתוקף).


הנה כי כן כעולה מהחוק עצמו לא ניתן להחילו רטרואקטיבית (לא בשונה מכל דבר חקיקה אחר) על הסכם השכירות ולהורות על פינויים של הנתבעים כאשר הם מחזיקים בהסכם השכירות הקובע את מערכת היחסים החוזית בין הצדדים. עילת הפינוי על פי החוק אינה בין העילות המצויות בהסכם השכירות מכוחן שמורה לתובעת הזכות להורות על פינויים של הנתבעים מהדירה.



בשולי הדברים בהקשר זה יוער שהתובעת לא הציגה עצמה כחברה המוגדרת בחוק כחברה לדיור ציבורי כהגדרת החוק.

20.
בתגובת התובעת מיום 2/2/2017 שהוגשה על פי החלטת כבוד השופטת ליפשיץ בתום הדיון מיום 24/11/16 בשאלה שלא קיבלה מענה מהותי, העלתה באת כוח התובעת את עמדתה ביחס לשאלת את הסברה לעילת הפינוי כנגד הנתבעים כהי לישנא:

"2.
יחסי השכירות שבין התובעת לנתבעים כפופים להוראות הדין ונהלים הקבועים ע"י משרד הבינוי והשיכון.

3.
בין לבין נחקק חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח- 1988 (להלן: "החוק") אשר קובע בסעיף 1 שלו "זכאי" מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים.

4.
בענייננו אנו וכפי שמודים הנתבעים, בבעלותם דירה נוספת ולפיכך ובהתאם להוראות החוק הרי שאין הם יכולים להמשיך להחזיק בדירה אותה הם שוכרים מן התובעת.


5.
לפיכך, מבוקש מבית המשפט
..."

21.
בתשובה זו אין מענה מדוע חל החוק, איך ומכוח מה על מערכת היחסים החוזית בין הצדדים. עיון בהסכם השכירות אינו מגלה עילה לפינויים של הנתבעים על פי המבוקש בתביעה ועל כן לא ניתן ב

פסק דין
זה להיעתר למתן הסעד המבוקש. יחד עם זאת, מובן שאין בקביעה ב

פסק דין
זה לשלול
מטבע הדברים נקיטת כל פעולה על פי הסכם השכירות.
למען הסר ספק יודגש שאין ב

פסק דין
לקבוע, כפי שביקשו הנתבעים לקבוע, שהם זכאים לדיור ציבורי, או שבהסברם יש להקנות להם זכות לדיור ציבורי חרף קיומה של דירה נוספת
בבעלותם.

פסק הדין צומצם לשאלה המשפטית כאמור האם שמורה לתובעת הזכות לפנות את הנתבעים מהדירה מכוח החוק בהתקיים המערכת החוזית ביניהם.

22.
הזכויות והחובות של הצדדים נגזרות מכוח הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ובאופן שגם חידושו מעת לעת מהווה החידוש המשך על בסיס התנאים המוסכמים. לא ניתן להכפיף את הסכם השכירות לחוק אגב אורחא במסגרת התביעה שלפני.

23.
תביעת פינוי מכוח החוק ובהסתמך עליו בשים לב להסכם השכירות שנחתם מצריכה ביסוס משפטי לטענה ולא ניתן לטעון להכפפת הסכם השכירות לקבוע בחוק כאשר לא נעשתה כל פעולה על ידי התובעת להכפיף אותו לחוק גם אם הסכם השכירות מתחדש מידי שנה.

24.
בשים לב לאמור התביעה נדחית.

25.
אין בדחיית התביעה לפינוי מכוח החוק כדי לאיין או למנוע כל זכות הקיימת לתובעת מכוח הסכם השכירות ובכלל זה פינוי על פי הקבוע בהסכם השכירות.

26.
לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב להתמשכות ההליכים בין הצדדים התובעת תישא בהוצאות הנתבע 1
בסך 5,000 ₪.

27.
תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.

ניתן היום,
י"א אדר תש"פ, 07 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 37316-12/15 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אליהו מור, שרה מור (פורסם ב-ֽ 07/03/2020)