פסקי דין על ארטנשטיין ארז | פסקי דין על אביתר יעל | פסקי דין על איתן עמית | פסקי דין על דוידוביץ דפנה | פסקי דין על הוכברג עירית ורפפורט טל | פסקי דין על וייל שירלי | פסקי דין על זהבי עופר וראודניץ איסנה | פסקי דין על טוויג אהרון וחני | פסקי דין על טירק רונן | פסקי דין על חיון רונית ואלו | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל

57/03 הפ     07/03/2006




הפ 57/03 ארטנשטיין ארז,אביתר יעל,איתן עמית,דוידוביץ דפנה,הוכברג עירית ורפפורט טל,וייל שירלי,זהבי עופר וראודניץ איסנה,טוויג אהרון וחני,טירק רונן,חיון רונית ואלו נ' מינהל מקרקעי ישראל




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
הפ 000057/03


בפני
:
כב' השופט יצחק עמית

תאריך:
07/03/2006


בעניין:
1 . ארטנשטיין ארז

2 . אביתר יעל

3 . איתן עמית

4 . דוידוביץ דפנה

5 . הוכברג עירית ורפפורט טל

6 . וייל שירלי

7 . זהבי עופר וראודניץ איסנה

8 . טוויג אהרון וחני

9 . טירק רונן

10 . חיון רונית ואלו
ן
11 . כץ אביב ויפעת
12 . פן נועה
13 . רוטנברג זוהר
14 . רז סיגל
15 . רינות שיר
16 . שלזינגר רוני
17 . שביט נועם
18 . שחר ליאת
19 . שמואלי אייל
20 . פז גל
21 . פרידמן צבי
22 . דנקנר קרין
23 . גונן אייל
24 . נדב הוד
25 . כץ אייל
26 . אורבך חווה
27 . אדלשטיין דן
28 . ציזלר-הרטוך מאירה


ע"י ב"כ עו"ד
י. ליבנה /ע. חמו-אטיאס

המבקשים

- נ ג ד -


מינהל מקרקעי ישראל



ע"י
פרקליטות מחוז חיפה
המשיב


פסק דין


האם מוכרת במשפטנו הסתמכות על "גזירה מינהלית" להבדיל מ"הבטחה מנהלית"? האם יכולה לעמוד לפלוני הטענה כי לא פעל בדרך מסויימת מאחר שהסתמך על הגזירה הצפויה, בעוד שחברו שלא פעל כך נהנה מאי יישומה של הגזירה? זו השאלה העומדת לדיון בתיק שבפני
נו.

העובדות הצריכות לענין

1. כנקודת מוצא לסיפורנו, נפתח בהחלטה 737 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל
(להלן: "המינהל"), שנתקבלה ביום 17.12.95, ועניינה בקביעת כללים וקריטריונים להרחבה למגורים באגודות שיתופיות. על פי החלטה זו, ניתנה אפשרות לאגודות, ליזום תוכנית הרחבה בתחום משבצת האגודה, במסגרתה יוקצו מגרשים לבנייה למועמדים שיומלצו על ידי האגודה ויופנו על ידה למינהל.

המדינה, שביקשה לעודד הקצאת המגרשים, קבעה בהחלטה 737, כי חוכרי המגרשים ישלמו למינהל דמי חכירה מהוונים מופחתים בשיעור של 66% מערך הקרקע במרכז הארץ, על פי ערך המגרש לפי שומת השמאי הממשלתי. עוד על החלטה 737 ותכליתה, ראה בג"ץ 3939/99 קיבוץ שדה נחום ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל
, פ"ד נו(6) 25, הידוע במקומותינו כבג"ץ "הקשת המזרחית".

ליישום החלטה 737 פרסם האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל
טבלאות של ערכי קרקע על בסיס שומות השמאי הממשלתי לכל יישוב ויישוב. ביום 3.5.98 עודכנו שומות אלו (להלן: "טבלאות 98"). נציין כי בהחלטה 839 של מועצת המינהל, נקבע כי תוקף שומות במקרקעין לכל סוגי ההקצאות יהיה לשנה אחת, אך המינהל רשאי לעדכן השומות גם לפני חלוף שנה.

ביום 9.1.2000, הוציא האגף החקלאי את הוראה 51 ט"ו ולפיה שונתה שיטת חישוב דמי החכירה המהוונים. בד בבד עם הוראה זו, ומשנתברר למינהל כי קרקעות ביישובים שונים הוערכו בתת-אומדן, עודכנו תעריפי טבלאות ההקצאה של מגרשי ההרחבה (להלן: "הטבלאות החדשות"). טבלאות אלו, עודכנו פעם נוספת ביום 10.3.2002.

בעקבות פרסום הטבלאות החדשות, נוצר מצב בו מומלצים שפנו למינהל עוד לפני 9.1.2000, נדרשו לשלם על פי תעריפי הטבלאות החדשות. על מנת לפתור את הבעייה שנתעוררה, פורסמה על ידי המינהל ביום 1.11.2000 הוראת מעבר 6908, ולפיה, אם הבקשה לביצוע העסקה הוגשה למינהל עד ליום 9.1.2000 בצירוף כל המסמכים הנדרשים, תבוצע העסקה בהתאם לתעריפי טבלאות 98.

כן נקבע לגבי עסקאות העומדות בקריטריונים אלו אך כבר שולמו בגינן כספים על פי הטבלאות החדשות, ישיב המינהל את ההפרש בין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום על פי טבלאות 98.

2. נחזור אחורה בזמן ונספר כי ביום 19.2.98, ובזיקה להחלטה 737, פורסמה למתן תוקף ת.ב.ע. חכ/4 ג' המתייחסת למושב כרם מהר"ל (להלן:"המושב"), ומטרתה הקמת שכונת מגורים בהיקף של 77 מגרשים המיועדים למגורי בנים ממשיכים במושב. בתחילת שנת 99 נכנסה תוכנית ההרחבה במושב להילוך גבוה, ביום 9.5.99 החליטה האסיפה הכללית של המושב על הקריטריונים לבחירת המועמדים והוכנה חוברת (ת/5) "נוהל קבלת מגרש למשתתפים בהגרלה" שאליה צורפו מסמכים והסכמים עליהם נדרש לחתום כל משתתף בהגרלה לרכישת המגרש.

3. על פי העדויות שנשמעו בפני
, נראה כי בעקבות פניה למינהל של פלונית שביקשה לרכוש מגרש במושב, נודע למינהל כי האגודה גובה ממי שמבקש לרכוש מגרש, סכומים גבוהים כ"תשלום בעלמא". ביטוי זה משקף נוהג של האגודות שהתנו את הסכמתן להמליץ על המועמד למינהל, בקבלת תמורה. המינהל ראה בחומרה נוהג זה, ופעל לשרש את התופעה על פי הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין. לנושא זה, ראה בהרחבה פסק דיני בה.פ. 204/01 אביקזר נ. מינהל מקרקעי ישראל
(לא פורסם, ניתן ביום 28.7.2002). בבג"ץ 9900/03 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ. מינהל מקרקעי ישראל
, דינים סז 731, זכו תשלומים אלו לכינוי "הכספים האסורים" (שם, פסקאות 26-28).

דומה כי הדבר עורר את רוגזו של סגן מנהל המינהל ומנהל האגף החקלאי מר דרור קרישפין (להלן: "קרישפין"). ביום 2.5.99 שלח קרישפין לשמאי הממשלתי הראשי את המכתב הבא, אשר עומד במרכז דיוננו. המכתב הופץ למספר רב של מכותבים, כולל לאגודה, לפונקציונרים במחוז חיפה והצפון במינהל ולפרקליטות המדינה.

מפאת חשיבותו נצטט את המכתב בשלמותו (נספח כד להמרצת הפתיחה, להלן: "מכתבו של קרישפין"):


"הנדון: כרם מהר"ל – שומה למ"ר מבונה למגורים.

1. בחודש אפריל 1998 היפנתה אגודת כרם מהר"ל למינהל מומלץ לחכירה מגרש 128/1 למטרת מגורים, על פי החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל.
2. בדיעבד מתברר לנו, על יסוד מסמך שקבלנו מהמומלץ לחכירת המגרש, כי בתאריך 30.3.98 נחתם הסכם בינו לבין האגודה, לפיו הוא משלם לה 550,000 ₪, ועל יסוד כך קבל את ההמלצה למינהל.
3. באותה עת המחיר לתשלום שהיה בתוקף בכרם מהר"ל למ"ר מבונה, על בסיס השומה לאפריל 1997, עמד על כ-700 ₪ למ"ר שטח עקרי, וכ-385 ₪ למ"ר שטח רשות (משקף 66% מהערך המלא למ"ר מבונה), ללא מע"מ. סה"כ עבור 150 מ"ר עקרי + 50 מ"ר שרות (לפי בקשת המומלצים), כ-120,000 ₪, ללא מע"מ.
4. אף אם יובאו בחשבון הוצאות פתוח, מסתבר שקיים פער אדיר בין הערך כפי שנקבע על ידי אגודת הישוב עצמו, לבין השומה.
5. נבקשכם להביא נתונים אלו בחשבון בעת קביעת ערך הקרקע למ"ר מבונה בכרם מהר"ל לשנה זו, ולהודיענו.
6. עד לקבלת תשובתכם אנו מנחים את משרדנו המחוזי כי להקצאת מגרשים ואישורים לתוספות בניה בכרם מהר"ל, לרבות בנחלות ובמשקי עזר, תבוקש שומה פרטנית למ"ר מבונה עקרי לכל מקרה ומקרה (הדגשה שלי – י.ע.)".


אין מחלוקת כי מאחורי המילים "שומה פרטנית" עמדה כוונה להעלאה של תעריפי טבלאות 98, כך שבמקום תעריף על פי טבלה, תבוצע שומה לכל עסקה ועסקה. באותה עת, כבר היה גלוי וידוע, שהמחיר הריאלי של המגרשים במושב, היה גבוה בהרבה מהמחירים שגבה המינהל על פי תעריפי טבלאות 98. עוד נציין, כי מכתבו של קרישפין נשלח בדיוק ביום בו לכאורה פקע תוקפן של טבלאות 98, שפורסמו ביום 3.5.98.



4. האגודה ביקשה להסיר את רוע הגזירה, כפי שהשתמע ממכתבו של קרישפין. במכתב מיום 6.6.99 (נספח כ"ה להמרצת הפתיחה), פנה ועד המושב לקרישפין וטען כי הופתע לקבל את מכתבו שמשמעותו הינתקות מטבלאות 98. וכך נאמר בסיפא למכתב:

"מכתבך מ-2.5.99 יוצר חוסר ודאות וחששות כבדים בין חברי המושב המעונינים להשתלב בתהליך. הם סבורים, ובצדק, שבמצב העניינים שנוצר לא יוכלו לשאת בעלויות דמי החכירה שידרשו על ידכם...אנו מבקשים להתייחס להרחבה במושב כרם מהר"ל כצורך טבעי של קהילה קטנה להצערה והמשך קיום ולתת לחברינו האפשרות להיכנס לתהליך הרחבה על בסיס טבלאות השומה הקיימות, כמו כל מושב עובדים אחר בישראל" (הדגשה שלי – י.ע.)

5. מכתב זה נענה על ידי קרישפין במכתבו לועד המושב מיום 13.6.99 כהאי לישנא (נספח כו להמרצת הפתיחה, להלן: "המכתב השני של קרישפין"):

הנדון: שומה למ"ר מבונה - כרם מהר"ל.

1. בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 737 נקבע כי החכרת המגרשים תהיה על פי ערך הקרקע, כפי שיקבע על ידי השמאי הממשלתי למ"ר מבונה. לנוחיות הצדדים שומות אלו נערכו בטבלה.

2. בסעיף 10(ג) בהחלטה הנ"ל נקבע כי באפשרות אגודה לפנות למינהל לבצוע ההחכרה בהתאם להחלטה 727 (דהיינו בדרך של מכרז, ומתן פצוי לאגודה בשיעור 27% - במקרה שלכם – מתקבולי המינהל).

3. אין בהחלטה 737 כל סעיף לפיו ערך הקרקע יהיה בערכים שונים לפי סוג המומלץ לחכירת המגרש – צאצא של מתיישב במקום, או אחר. דבר כזה הינו בלתי אפשרי ובלתי ראוי בעליל, שכן הערך נובע מסוג השמוש ולא מסוג המשתמש.


4. לאחר שפעלתם כפי שפעלתם, ובזאת גם קבעתם בעצמכם ערכי קרקע גבוהים לאין שעור למגרשים במושבכם, לעומת ערכי הקרקע שהיו בטבלה, אין לכם מה להלין.

5. אשר לענין הוצאות הפתוח, אנא ראו הוראת האגף החקלאי מספר 51 י' מיום 7.3.99. באפשרותכם לפעול לפיה.

6. תוכן מכתבנו אליכם מיום 2.5.99 נשאר בעינו" (הדגשה שלי – י.ע.).

6. בין מכתבו של קרישפין מיום 2.5.99 למכתבו השני מיום 13.6.99 נערכה במושב ביום 23.5.99 אסיפה כללית במסגרתה נערכה הגרלה של מגרשים. נספר כבר כעת, כי לטענתם של המבקשים - שחלקם לא ניגשו כלל להגרלה, וחלקם ניגשו להגרלה אך לא המשיכו בתהליך רכישת המגרש - מכתבו של קרישפין התנופף באותה עת כ"חרב המתהפכת", והיה ברור כי מי שיזכה בהגרלה ויבקש לממש את זכותו כמומלץ של האגודה, ייאלץ לשלם סכום נכבד למינהל, מעבר לתעריפי טבלאות 98, סכום שגובהו לא היה ידוע.

7. בנקודה זו, מתפצלות דרכיהן של החברים והרוכשים הפונטציאליים של המגרשים.

16 חברים שהשתתפו בהגרלה וקיבלו את המלצת האגודה, פנו למינהל החל מחודש אוגוסט 1999 והשלימו את הליך רכישת המגרש. אותם 16 מומלצים, נדרשו על ידי המינהל לשלם את דמי החכירה המהוונים על פי התעריפים בטבלאות החדשות, בסכומים של כ-100,000$, סכומים הגבוהים בלמעלה ממאה אחוז מדמי החכירה לפי טבלאות 98.

13 מתוך 16 המומלצים שילמו את הסכום שהושת עליהם במפרט הכספי, העיסקה עמם אושרה ונחתם עמם חוזה פיתוח. שלושה אחרים סירבו לשלם את התעריפים החדשים. המומלצים ששילמו, פנו לאחר מכן למינהל בדרישה להחיל עליהם את טבלאות 98 בטענה כי השלימו את הגשת כל המסמכים הדרושים לרכישת המגרש עוד לפני 9.1.2000, שהוא המועד בו פורסמו הטבלאות החדשות (ראה מכתבם של עורכי הדין של האגודה למינהל מיום 5.4.2000 נספח ו' לתגובת המינהל).


הדרישה נדחתה תחילה על ידי המינהל, אך לאחר תכתובת עניפה בינו לבין אותם מומלצים, הסכים המינהל להחזיר למומלצים שכבר שילמו את דמי החכירה על פי הטבלאות החדשות, את הסכומים ששילמו ביתר לעומת טבלאות 98. היענותו של המינהל באה בעקבות הוראת מעבר 6908 שנזכרה לעיל.

כאמור, בין 16 המומלצים, היו שלושה שסירבו לשלם את המפרט הכספי שהונפק לפי הטבלאות החדשות – ה"ה בומרינד שלום ויעל, שוורץ שמואל ויפעת לבקוביץ'. בסופו של יום, המינהל נעתר גם לדרישתם של שלושת אלו, לאחר בדיקה פרטנית של טענתם כי אף הם הסתמכות על טבלאות 98, ובסוף שנת 2002 תחילת שנת 2003, נחתמו עם השלושה חוזי חכירה על פי תעריפי טבלאות 98.

קיצורו של דבר, שאותם 16 מומלצים, שהגישו למינהל את המסמכים הנדרשים להשלמת העיסקה כבר בשנת 99, זכו לחכור את המגרש בדמי חכירה מהוונים בתעריפים המופחתים עד מאוד לפי טבלאות 98. קבוצה זו של "16 המופלאים", נכנה להלן "מומלצי 99".

8. משנפוצה השמועה אודות מומלצי 99, החליטו גם המבקשים דכאן להשלים הליכי רכישת מגרש במושב. המבקשים השלימו ההליכים הדרושים מול האגודה, קיבלו המלצתה ומרביתם חתמו על הסכמי פיתוח עם המינהל במהלך השנים 2001-2002. דא עקא, שהמבקשים נדרשו לשלם דמי חכירה על פי התעריפים הגבוהים לפי הטבלאות החדשות מיום 9.1.2000 (ואף לפי הטבלאות שפורסמו מאוחר יותר בשנת 2002). על כך נסבה עתירתם של המבקשים בתובענה זו.

עתירתם של המבקשים בהמרצת הפתיחה

9. ויהי לאחר הדברים האלה, הגישו המבקשים התובענה דכאן, ובה עתרו להצהיר כי הם זכאים לקבל החזר בגובה ההפרש בין דמי החכירה המהוונים ששילמו למינהל, לבין דמי החכירה המהוונים על פי טבלאות 98. ובקיצור, המבקשים ביקשו להחיל עליהם את ההסדר המיטיב שנעשה עם מומלצי 99.

המבקשים שלפנינו אינם עשויים מקשה אחת, וניתן להבחין ביניהם בשלוש קבוצות:

קבוצה ראשונה - מבקשים 1-18.

קבוצה זו ניתן לחלק לשתי קבוצות משנה. חלק מהמבקשים השתתפו בשעתו בהגרלה שנערכה ביום 23.5.99, הומלצו על ידי האגודה, אך לא המשיכו בתהליך הגשת המסמכים למינהל. חלק מהמבקשים לא השתתפו כלל בהגרלה.

לטענתם של המבקשים בקבוצה הראשונה, הם לא התחילו או לא המשיכו בתהליך רכישת המגרש, בשל חששם מהסכום שיושת עליהם על ידי המינהל במסגרת ה"שומה הפרטנית" על פי מכתבו של קרישפין. המבקשים בקבוצה זו, שהם החלק הארי מתוך המבקשים בתובענה שלפני, השלימו כאמור את רכישת המגרש בשנים 2001-2002, ושילמו למינהל את הסכומים שהושתו עליהם על פי הטבלאות החדשות.

קבוצה שניה – מבקשים 19-23.

מבקשים אלו הומלצו על ידי האגודה במהלך השנים 2001-2002, הפקידו את המסמכים, קיבלו דרישת תשלום מהמינהל המבוססת על הטבלאות החדשות, אך לא שילמו את הסכום שנדרש, וממילא לא השלימו את התהליך.

קבוצה שלישית – מבקשים 24-29.

מבקשים אלו טרם החלו בהליכים מול האגודה, טרם הוקצה להם מגרש על ידי האגודה, הם עדיין לא פנו למינהל וממילא לא שילמו למינהל. לטענתם של מבקשים אלו, אין באפשרותם הכלכלית לשלם את תעריפי הטבלאות החדשות ולכן לא התחילו כלל בהליכי רכישת מגרש.

כאמור, כל המבקשים עותרים בבקשה דכאן, להצהיר כי על המינהל להקצות להם מגרש בתעריפי טבלאות 98. קרי, להחזיר כספים למי שכבר שילם על פי הטבלאות החדשות (מבקשים 1-18), ולאפשר למי שטרם שילם, לשלם על פי טבלאות 98 (מבקשים 19-29).

כעת, משהצגנו את העובדות הצריכות לעניין, נציג את עילת התביעה של המבקשים.


טענות המבקשים

10. על שתיים אלו מבססים המבקשים את עילת תביעתם.

הסתמכות – לטענת המבקשים, מכתבו של קרישפין מיום 2.5.99 יצר "חשש עצום מעלייה משמעותית של מחירי המגרשים" ולכן, בחרו שלא להתחיל או שלא להמשיך בתהליך רכישת מגרש במסגרת ההרחבה.

לטענת המבקשים, אילו היו יודעים, כי מי שהשתתף בהגרלה והמשיך בתהליך רכישת המגרש ישלם בסופו של יום על פי תעריפי טבלאות 98 - למרות הודעתו של קרישפין כי תיערך שומה פרטנית - היו אף הם הולכים בדרך זו.

לשון אחר, המבקשים טוענים כי לא פעלו ולא עשו, בהסתמך על גזירת השומה הפרטנית נשוא מכתבו של קרישפין, גזירה שלא התממשה ולא הוחלה על מומלצי 99. לשיטתם, קשה להלום כי דווקא הם, "יורמים" שסברו כי המינהל מתכוון ברצינות להנחייה שניתנה במכתבו של קרישפין, דווקא הם, שהיו ישרים מכדי ליטול על עצמם התחייבות שחששו כי לא יוכלו לעמוד בה, יצאו נפסדים. שהרי, כלפיהם מבקש המינהל למצות את הדין ולהחיל את דמי החכירה המהוונים על פי הטבלאות החדשות.

הפלייה – המבקשים טענו לזהות או לדמיון בינם לבין מומלצי 99, ובמיוחד בינם לבין שלושת המומלצים מקבוצת מומלצי 99, אלו שבחרו "לשבת על הגדר" ולא שילמו את התעריפים הגבוהים שנדרשו מהם על ידי המינהל.

כאמור, המינהל הכיר באינטרס ההסתמכות של השלושה הנ"ל (לבקוביץ, שוורץ ובומרינד), ואלו זכו לשלם עבור המגרש דמי חכירה מופחתים לפי תעריפי טבלאות 98.

נדון בעילות אלו אחת לאחת.




הסתמכות
הראיות בנושא ההסתמכות

11. טענת הסתמכות מערבת שאלות שבדין ושאלות שבעובדה. לא סגי במכתבו של קרישפין, כדי להקים למבקשים מיניה וביה טענת הסתמכות על אותו מכתב. על המבקשים להוכיח באופן פרטני, הסתמכות ב"זמן אמת" של כל אחד ואחד מהם על מכתבו של קרישפין, קרי, כי על סמך מכתב זה כלכלו מעשיהם. במקרה שלפנינו, מדובר בהסתמכות שבאה לידי ביטוי במחדל, קרי, באי השתתפות בהגרלה, או באי המשך ההליכים הדרושים לרכישת המגרש.

על מנת לייעל את הדיון, ועל פי המלצת בית המשפט, הוסכם כי המבקשים, שהגישו תצהירים כמעט זהים, ייחקרו על ידי ב"כ המינהל באופן "מדגמי", מבלי שויתור על חקירת מי מהמצהירים, ייחשב כהסכמה לתוכן תצהירו. לפני שנסקור פרטנית את עדותם של המבקשים שנחקרו, אצביע על מספר עובדות, שלטעמי מחלישות את טענת ההסתמכות במישור העובדתי.

12. א. מכתבו המפורסם של קרישפין יצא ביום 2.5.99. ההגרלה של המגרשים התקיימה ביום 23.5.99. לאחר ההגרלה, ביום 6.6.99 פנה ועד המושב לקרישפין במכתב שחלקו צוטט לעיל, ובו ניסו להעביר את רוע הגזירה. מכאן, שועד המושב ראה את מכתבו של קרישפין כעובדה בלתי מוגמרת, ולמיצער, כגזירה שניתן לנסות לשנותה.

ב. מכתבו של קרישפין - שהוצא לאחר שנודע לו על עסקה המעידה על מחירים גבוהים בהרבה ממחירי המינהל ועל גביית "כספים בעלמא" - אינו נוקב בסכום, ולא מתיימר לקבוע תעריפים חדשים. ודוק: לא יכולה להיות מחלוקת כי המשמעות של "שומה פרטנית" היא העלאת דמי החכירה, אך באותו שלב, לא היה ברור באיזה סכום תתבטא ההעלאה.

ג. ההסתמכות של המבקשים על מכתבו של קרישפין באה לידי ביטוי בצורה שונה, ואף סותרת זה את זה. חלק מהמבקשים השתתפו בהגרלה מיום 23.5.99 באשר סברו באותו שלב כי לא תהא עלייה משמעותית במחירים, ורק בהמשך הפסיקו את הליך רכישת המגרש. חלק מהמבקשים לא השתתפו מלכתחילה בהגרלה, בטענה שכבר באותו שלב העריכו, והיו שמועות על כך, שדמי החכירה יועלו מסכום של כ-160,000 ₪ לסכום של 400,000 ₪.

ד. המסמך נ/9 (זהה למוצגים נ/5, נ/6) הופץ ככל הנראה לאחר ההגרלה, ולאחר שנתקבל מכתבו השני של קרישפין מיום 13.6.99. מסמך זה, נועד להרגיע חששם של החברים מפני עליית מחירים בלתי ידועה, בכך שאפשר לכל חבר למשוך את הצעתו אם המחיר שיידרש עבור מגרש יעלה מעבר לסכום של 200,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. (סכום שאף הוא גבוה מהתעריפים על פי טבלאות 98). כפי שהוסבר על ידי גלנץ, יו"ר ועד האגודה באותה תקופה, הדבר נעשה על מנת למשוך חברים נוספים להצטרף להגרלת המגרשים. זאת, מאחר שלמושב היה אינטרס כי מספר גדול ככל האפשר של חברים ירכשו מגרש כדי לממן פיתוח של המושב ברמה גבוהה יותר. לכן, נהגה האגודה בצורה לא פורמלית, והתאפשר לחברים לקבל המלצה לקבלת מגרש, גם לאחר מועד ההגרלה.

מפאת חשיבותו, נביא תוכן המסמך נ/9 בשלמותו:

"נספח לחוזה מיום 23.5.99

בין ___________ להלן: החבר/המתיישב

לבין כרם מהר"ל, מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית להלן: האגודה

מוסכם כי החוזה מותנה בתנאי מפסיק לפיו החבר/המתיישב/ו/או האגודה רשאי לבטל את החוזה בקיום אחד מן התנאים הבאים:

א. הערכת השמאות להקצאת דמי היוון ע"י מינהל מקרקעי ישראל
תעלה על 200,000 ₪ (לא כולל מע"מ).

ב. אין לפחות 15 מתקשרים בחוזה להקצאת מגרשים שלגביהם קיים חוזה תקף, והוא לא בוטל בשל קיום התנאים המפסיקים או מכל טעם אחר.


במקרה זה יקבל החבר/המתיישב השבה של הסכומים ששולמו לאגודה ואשר הצטברו בחשבון הנאמנות ביחד עם הפירות שנצטברו באותו חשבון.

לראיה באנו על החתום

________ ___________
האגודה המתיישב/חבר"

הנה כי כן, מסמך זה (להלן: "מסמך הביטול") משקף מחד את החשש מפני עליית מחירים דרסטית, ומאידך, מנטרל את הסיכון מפני עליית מחירים כזו. המסמך נוקב במחיר של 200,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ, מה שאינו עולה בקנה אחד עם החשש לעליית מחירים עד לסכומים של כ-400,000 ₪, כפי שנטען על ידי חלק מהעדים.

על רקע דברים אלו, נסקור בתמצית את עדותם של המבקשים שנחקרו על תצהיריהם.

13. רם שמואלי - המבקש לא גר במושב בתקופה הרלוונטית, אך היה מגיע למושב מדי שבת, על מנת לעבד מטע זיתים שבבעלותו. המבקש השתתף בהגרלה עבור בנו, שהיה אז קטין, ולדבריו, לא המשיך בהליך רכישת המגרש ומשך את דמי הקדימה בסך 45,000 ₪ שהפקיד, מאחר ש"בזמן ההגרלה היו רוחות ואי וודאויות עם תחושה שכנראה המחיר לא יהיה 40 אלף דולר...אני שמעתי שמועות...ברמת השמועות אני שמעתי שזה הולך לעלות מ-40 אלף דולר ל-100 אלף דולר זה השמועות שהיו....זו הייתה תחושה של אי ודאות גדולה" (עמ' 11-12). משנשאל שוב אודות השמועות כי מחיר מגרש יועלה ל- 100 אלף דולר, השיב לפני תומו "עם תקווה שיהיה 40 אלף" (עמ' 17 ש' 1). שמואלי עצמו לא ראה את המכתב של קרישפין, אך שוחח עם אורי דוידוביץ', אחד האנשים המעורים בנושא, וממנו שמע על המכתב. שמואלי לא זכר אם ראה את מכתב הביטול, ולא ידע כי היה יכול על פיו להגיש את המסמכים למינהל ולסגת, אם היה נדרש לשלם סכום שלא היה באפשרותו או ביכולתו לשלם, ולדבריו "אם אני עושה משהו אני מתכוון לעשות אותו" (עמ' 16 ש' 20). בעקבות השמועות אודות ההחזרים שקיבלו מומלצי 99, המשיך שמואלי בהליך רכישת המגרש ושילם למינהל תחת מחאה את הסכום שנדרש ממנו על פי הטבלאות החדשות, מתוך הנחה כי אף הוא יזכה בסופו של יום להנות מתעריפי טבלאות 98.

טירק רונן
- בתקופה הרלוונטית התגורר בחיפה ולדבריו, היה בקשר יום יומי עם אנשים במושב. טירק לא השתתף בהגרלה של המגרשים, כי שיחת היום במושב הייתה מכתב שהתקבל ולפיו תיערך "שומה פרטנית", ועל כך נודע לו מדודו, ומאחרים כמו אורי דוידוביץ'. להערכתו, המינהל עמד לגבות סכום של כ-500,000 ₪ ואנשים חששו בשל כך להיכנס להליך של רכישת מגרש. גם טירק לא הכיר את מכתב הביטול. כעבור שנתיים, משנפוצה בציבור השמועה כי מומלצי 99 קיבלו החזר כספי, פנה בחודש אוקטובר 2001 למינהל עם המלצת האגודה, ובמהלך שנת 2002 חתם על הסכם עם המינהל במחירי הטבלאות החדשות.

נועם כץ –משתייך לקבוצת המבקשים השלישית, אלו שלא התקשרו עד עצם היום הזה בהסכם עם המינהל. לאחר שנודע לו כי מומלצי 99 קיבלו החזר כספי הצטרף למבקשים בעתירה זו. לדבריו, מכתבו של קרישפין נודע בציבור והוא הסיק מכך שמחיר מגרש עומד לעלות פי שלושה, ובשל כך לא ניגש להגרלה.

זהבי – להבדיל ממבקשים אחרים, זהבי אינו בן של בעל נחלה, לא היה חבר מושב בתקופה הרלוונטית, וכאדם מן החוץ, ביקש לרכוש מגרש בתחומי המושב. זהבי לא טען כלל להסתמכות על מכתבו של קרישפין, וטרונייתו נסבה אך ורק על כך שקבוצת מומלצי 99 הופלתה לטובה על ידי המינהל. זהבי, שלא השתתף בשעתו בהגרלה, קיבל בסוף שנת 2000 את המלצת האגודה ובחודש יולי 2001 חתם על חוזה עם המינהל על פי הטבלאות החדשות.

כץ אביב – השתתף בהגרלה בשנת 99, חתם על חוזה ושילם מקדמה של 40,000 ₪ אך לא המשיך בהליכי רכישת המגרש. לדבריו, היו שמועות כי המינהל "יקרע" במחיר את מושב כרם מהר"ל לעומת מושב צרופה, אם כי הוא עצמו לא ראה את מכתבו של קרישפין ואינו זוכר מכתב כזה (עמ' 43 ש' 21). וכך אמר העד בעדותו (שם, עמ' 45-46):

ש. ...הוא (בומרינד – י.ע.) הסתמך על הטבלאות מ-99. נכון?
ת. "מי לא הסתמך על זה כשהוא הלך להגרלה? אף אחד לא טען שלא הסתמך על זה. כולם דיברו על זה שזה הולך לעלות. אף אחד לא ידע בכמה זה יעלה. ידעו רק שפתאום המינהל מדבר בשפה אחרת. הוא נותן לצרופה 20 או 30 אלף דולר ולכרם מהר"ל הוא נותן 100. ...

בית המשפט: מי שהגיש לקח על עצמו סיכון שייפול עליו 100 אלף דולר.
ת. נכון, והוא יודע שהוא צריך לשלם את זה תוך 14 יום 100 אלף דולר.
. ..
ש. אני מבינה שבעת שאתה השתתפת בהגרלה אתה לא ידעת שהמחיר הולך להיות 400 אלף שקל, נכון?
ת. נכון.
ש. אתה חשבת שאתה השתתפת באותו מועד מה המחיר? מה חשבת שהמחיר? אתה השתתפת בהגרלה במטרה לקנות מגרש.
ת. נכון.
ש. מה חשבת המחיר של המגרש.
ת. אני חשבתי שסך הכל כל המחיר יהיה סביב ה-200 אלף שקל...200 אלף שקל כולל הוצאות פיתוח.

כץ חתום על מסמך הביטול (נ/5) לפיו ניתנה לו אופציה לבטל את השתתפותו ברכישת המגרש אם מחירו יעלה על 200,000 ₪, אלא שלטענתו, הבין שהמסמך הוא רק מול המושב, אך לא מול המינהל. כץ השתתף בשנת 2001 בהגרלה השנייה, קיבל המלצת האגודה בחודש יולי 2001 והשלים העסקה מול המינהל בשנת 2002, כנגד הסכום של 414,000 ₪ על פי הטבלאות החדשות.

גב' רוטנברג – אף היא השתתפה עם בעלה בהגרלה על מנת לרכוש מגרש לבתם הקטינה. לאחר שזכו במגרש, קיבלו הפניה של האגודה לבנק טפחות, שילמו דמי קדימה לאגודה ע"ח דמי הפיתוח, קיבלו המלצה של האגודה ואף חתמו חוזה עם האגודה בחודש אוגוסט 1999, אך לא המשיכו בתהליך. לדבריה, בעת ההגרלה דיברו על "העלאת מחירים מאוד מאוד גבוהה. לא דובר על איזה סכום אבל דובר על כך שתהיה העלאת מחירים מאוד מאוד גבוהה...ידענו שהמחירם עומדים לעלות. דווקא כן דיברו על עליה גדולה אבל לא אמרו כמה..". מאחר שהיו משוכנעים כי תהא עליה במחיר המגרש לא יכלו להתחייב על רכישת המגרש ולא השלימו את תהליך הרכישה, וביני לביני נסעו לשנה לחו"ל. רוטנברג לא זכרה מה גרם לשמועות ולא שמעה אודות מכתבו של קרישפין. לאחר שבמושב נפוצה השמועה כי המינהל החזיר כסף למומלצי 99 קיבלו רוטנברג את המלצת האגודה בחודש ספטמבר 2001, וחתמו חוזה עם המינהל באפריל 2002 על פי הטבלאות החדשות.


למרות שעדותה של רוטנברג הייתה מהימנה עלי, אציין כי היא ובעלה חתמו על נספח הביטול ביום 3.8.99 (נ/6), דהיינו, אף לאחר מכתבו השני של קרישפין. עובדה זו אינה מתיישבת לכאורה עם הטענה כי מכתביו של קרישפין הם שהרתיעו מפני המשך התהליך. שאם כך היה, ניתן היה לצפות כי יפסיקו את תהליך רכישת המגרש כבר בחודש יוני 1999. קושיא זו ניתן ליישב בכך, שרוטנברג לא התיימרה לטעון להסתמכות ישירה על מכתביו של קרישפין, אלא על השמועות שרווחו במושב בשל מכתבים אלו. כדרכן של שמועות, אלו הגיעו לחברי המושב במועדים שונים, ממקורות שונים, ובצורה שונה.

ארטנשטיין – המבקש לא השתתף בהגרלה. לדבריו, הופץ בין חברי המושב חוזר בחודש מרץ 1999 (נ/1) בו נאמר כי המחירים צפויים לעלות באופן משמעותי, ולאחר מכן, ראה במו עיניו את מכתבו של קרישפין שגרם לאי ודאות מוחלטת, והיה ברור לו שמחיר מגרש יעלה "הרבה יותר בעשרות מונים" מעבר ל-40,000$. כאשר נודע לו כי קרישפין דחה במכתבו השני את פנייתה של האגודה, נתייאש ורכש דירה בחיפה. לאחר שנפוצה השמועה שמומלצי 99 קיבלו החזר מהמינהל, סבר כי אף הוא יהיה זכאי לקבל מגרש באותם תעריפים. בסוף שנת 2001 קיבל את המלצת האגודה, ובחודש יולי 2002 חתם על חוזה עם המינהל על פי תעריפי הטבלאות החדשות.

שירלי וייל – אמה של המבקשת טובה וייל, שמסרה תצהיר בשמה. וייל שילמה בשעתו דמי קדימה, אך לא השתתפה בהגרלה, כי סברה, בעקבות מכתבו של קרישפין, שמחיר המגרש יהיה גבוה יותר. לדבריה, נאמר לה על ידי מר שחר, אחד מחברי ועד המושב, כי מחיר מגרש יועלה לסכום של כ-100,000$. בחודש אוקטובר 2001 חתמה על הסכם עם האגודה, ובאפריל 2002 התקשרה בהסכם חכירה עם המינהל על פי הטבלאות החדשות. זאת, הן בשל השמועות שמומלצי 99 קיבלו החזר כספי, וגם לאור חששה מעליית מחירים נוספת. לטענתה, לא ידעה על מסמך הביטול, שאיפשר למשתתפים לסגת אם מחיר המגרש יעלה מעל 200,000 ₪.

דוידוביץ' דפנה – התצהיר מטעמה ניתן על ידי אביה אורי דוידוביץ, המשתייך לדור המייסדים במושב, מי שהיה בתקופות שונות חבר ועד האגודה, וככזה היה מעורה במתרחש. לטענתו, בתו לא השתתפה בהגרלה בשל מכתבו של קרישפין. לאחר שנפוצה השמועה כי מומלצי 99 קיבלו החזר כספי, התקשרה בתו בחודש אוגוסט 2001 בהסכם עם האגודה, ובחודש דצמבר 2001 חתמה על חוזה עם המינהל, על פי תעריפי הטבלאות החדשות.

נציין כי מר דוידוביץ' מכר את המשק שלו בשנת 2001 למבקש דנקנר, והמינהל האריך בחקירתו של דוידוביץ' ובסיכומיו בנקודה זו, שלטעמי, אינה רלוונטית.

צבי פרידמן – המבקש השתתף בהגרלה על מנת לרכוש מגרש לבנו. לדבריו, בעת ההגרלה, היו דיבורים על התייקרות מסויימת, שאותה העריך בכעשרה אחוזים. אולם, לאחר ששמע אודות מכתבו השני של קרישפין, הבין כי עומדת להיות התייקרות דרסטית, הפסיק את הליכי רכישת המגרש, וישב על הגדר לראות מה המחיר שיידרש. לאחר ששמע אודות ההחזרים שקיבלו מומלצי 99, המשיך בתהליך בסוף שנת 2001, אך נכון ליום מתן תצהירו בשנת 2003, טרם סיים התהליך מול המינהל.

לשאלה מדוע לא ניצל את האפשרות לבטל את הרכישה אם המחיר יעלה מעבר ל-200,000 ₪ בהתאם למסמך הביטול, השיב פרידמן כי סבר שמסמך זה הוא מול המושב בלבד.

נציין כי פרידמן חתם על החוזה עם האגודה בחודש יולי 99, קרי, לאחר מכתבו השני של קרישפין, מה שאינו מתיישב לכאורה עם הטענה כי מכתביו של קרישפין, הם שגרמו ישירות לכך שלא השלים תהליך רכישת המגרש. אלא שתשובה לקושיא זו כבר ניתנה לגבי רוטנברג וכוחה יפה גם לפרידמן. השמועות אודות מכתביו של קרישפין הגיעו לחברי המושב במועדים שונים וממקורות שונים ולאו דווקא ב"זמן אמת".

נוגינסקי שלמה– בעת ההגרלה שהה בחו"ל, אך בחודשים לפני כן ולאחר מכן היה בארץ. אשתו היא בת לבעלי נחלה במושב, וחמו סיפר לו אודות מכתבו של קרישפין, ועל השמועות כי עומדת להיות התייקרות משמעותית. את רכישת המגרש השלים בסופו של דבר במהלך שנת 2004.

14. נעצור הילוכנו בנקודה זו, וניווכח כי הסתמכותם של המבקשים על מכתבו של קרישפין אינה הסתמכות "חזקה", למרות שככלל, עדותם הייתה מהימנה עלי. חלק מהמבקשים לא ראו ולא שמעו אודות מכתבו של קרישפין, והמכתב לא צורף לחוברת שחולקה למשתתפים בהגרלה. ההסתמכות נזונה בעיקר משמועות שנפוצו במושב על התייקרות צפויה שעל שיעורה היו הערכות שונות.


להבדיל מקבוצת מומלצי 99 שלקחה סיכון והמשיכה בהליך רכישת המגרש, המבקשים העדיפו לשבת על הגדר ולא לקחת סיכון של העלאה בדמי החכירה. מה עוד, שיכולים היו לאיין את הסיכון על פי מסמך הביטול, שחלקם אף חתמו עליו, אך לא הבינו, לטענתם, את משמעותו. ככל שהאגודה לא הסבירה לחבריה את משמעותו של מסמך הביטול, או שלא עשתה להפצתו בין החברים, אין למבקשים להלין אלא על האגודה.

15. מול עדותם של המבקשים, זימן המינהל לעדות את יואל שורץ, אחד מקבוצת מומלצי 99, שהשתתף בהגרלה כדי לרכוש מגרש לבנו אלחנן. לדבריו, מכתבו של קרישפין לא הוצג בעת ההגרלה. ולא רק זאת, אלא שבאסיפה הכללית שנערכה ביום ההגרלה, ובנוכחות עורכי הדין של האגודה, הוצג מצג כי המחירים יעמדו על 160,000 – 200,000 שקל, ובכל מקרה, אם המחיר יהא גבוה מכך, ניתן יהא לסגת מביצוע העסקה. הוא העביר למינהל את המסמכים הנדרשים להשלמת רכישת המגרש כבר בחודש אוגוסט 99 באמצעות עורך הדין של האגודה אך לא קיבל תגובה. לדבריו, נדהם מהעלאת המחירים על פי הטבלאות החדשות שפורסמו ביום 9.1.2000 ועל פיהן הועלו דמי החכירה לסכום של כ-400,000 ₪ למגרש.

לדברי שורץ, עוד לפני ההגרלה, הוצג מסמך הביטול שמטרתו הייתה דווקא "ללכוד" את החברים כך שלא יוכלו לחזור בהם, אלא אם המחיר יעלה מעבר לסכום של 200,000 ₪.

לעומת המבקשים שטענו כי במועד ההגרלה ובסמוך לאחריה היו שמועות כי המינהל "יקרע" את המושב במחירים שיידרשו, שורץ חזר ועמד על כך, כי לא שמע על העלאה דרסטית הצפויה במחירי המגרשים ולא ציפה לכך. לכן פנה אל המינהל ודרש שיכבדו את המחירים לפי טבלאות 98 ובעקבותיו הלכו המומלצים האחרים בקבוצת מומלצי 99.

נספר כי שורץ היה חבר ועד המושב משך שנים רבות, הוא מכהן כראש מרכז מיפוי ישראל במחוז הצפון במינהל, וככזה, הוא מעורה בעניינים ומקורב לאנשי המינהל. בשל כך, טענו המבקשים כי עדותו של שורץ אינה אמינה, וגרסתו כי במועד ההגרלה לא היו שמועות על העלאת מחירים צפויה, נובעת מכך שכלפי המינהל טען כי הסתמך על טבלאות 98 שהיו בתוקף (טענה, שכאמור, שהתקבלה על ידי המינהל).



16. לאור עדותו של שורץ, עתרו המבקשים לזמן לעדות הזמה את יו"ר ועד האגודה דאז, מר גלנץ, שבתו הדס משתייכת לקבוצת מומלצי 99 (ובכלל, נתברר כי כל חברי ועד האגודה משתייכים לקבוצה זו). נעניתי לבקשה, ומר גלנץ נתן תצהיר מטעם המבקשים ונחקר על תצהירו. גלנץ, בהיותו יו"ר הועד בתקופה הרלוונטית, היה דמות דומיננטית בכל הקשור במידע שנמסר לחברי האגודה. הוא שהפיץ חוזרים בקרב חברי המושב והוא שהחתים חברים על מסמך הביטול, שלגרסתו, נערך לאחר ההגרלה ולאחר מכתבו השני של קרישפין (ולא לפני ההגרלה, כפי שאמר שוורץ בעדותו).

בסיכומיהם, טענו המבקשים כי גלנץ נמצא בין הפטיש לסדן, מאחר שידע היטב על מכתביו של קרישפין, אך כלפי המינהל טען להסתמכות של בתו על מחירי טבלאות 98. שמתי את הדברים נגד עיני, אך מצאתי את עדותו מהימנה, מה עוד שהוזמן כעד הזמה מטעם המבקשים. אקדים ואומר כי לטעמי, עדותו של גלנץ לא סייעה לעמדתם של המבקשים.

17. גלנץ כתב בתצהירו כי מכתבו של קרישפין יצר בוקה ומבולקה בקרב חברי האגודה, אך בעדותו הבהיר כי אף אחד לא ראה את מכתבו של קרישפין כהוראה מיידית לייקור המגרשים לסכום של 400,000 ₪ - "אף אחד לא חלם על סכום כזה...החברים שלי חששו על מספרים לא ידועים, הכל היה הערכות. איש לא ידע בדיוק, אני יודע שלי 400,000 ₪ נשמע דמיוני" (עמ' 119-120). לדבריו, בהגרלה דיברו על ערכים של 150,000 ₪ למגרש, והוא עצמו העריך כי יעלו את המחירים מכסימום ב-50%, דהיינו, לסכום של 225,000 – 240,000 ₪, גרסה המתיישבת עם הסכום שננקב במסמך הביטול.

משנשאל גלנץ על ידי בית המשפט, אם אינו סבור שתביעתם של המבקשים סותרת את טענתו שלו כלפי המינהל לפיה הסתמך על טבלאות תעריפי 98, השיב "כבר במרץ הנחנו שיהיה שינוי, אבל לא עלה על דעתנו שהשינוי יהיה רטרואקטיבית. חשבנו שמי שיכנס למהלך באותו שלב, יהנה ממה שיש כרגע" (עמ' 115 ש' 26). תשובה זו מעידה על כך, שועד המושב לא ראה את מכתבו של קרישפין כסוף פסוק. נראה כי דווקא בשל מכתב זה, נזדרזה האגודה לערוך את ההגרלה, ורק לאחריה פנתה לקרישפין במכתבה מיום 6.6.99 על מנת לנסות ולשנות את רוע הגזירה. נציין כי גם לאחר מכתבו השני של קרישפין, המשיכה האגודה בהחתמת חברים על מסמכי ההגרלה.


לדברי גלנץ, באותה תקופה שררה אוירה של "עליהום" על ההתיישבות העובדת, כך שגם בלי מכתבו של קרישפין, עמדה באויר התחושה כי ההגרלה נעשית ב"דקה ה-90" וצפויה עליית מחירים. במכתבו של עורך דין האגודה לועד המושב נאמר כי תנאי ההקצאה החדשים לאחר בג"ץ הקשת המזרחית יהיו פחות כדאיים כלכלית מהתנאים הנוכחים, ולאור הזמן הקצוב שנותר להשלמת תהליך שיווק המגרשים, על האגודה להיערך בהתאם. גלנץ סיפר כי על רקע זה, האיץ בחברים להשתתף בהגרלה כדי "לתפוס" את המחיר הנמוך לפני ההעלאה, אם כי לא צפה ולא סבר שהמחירים יעלו בצורה כה חדה. דברי גלנץ נתמכים במכתבו נ/1 מיום 24.3.98 בו הביא לידיעת החברים גזירות חדשות של מינהל מקרקעי ישראל
, כשהכוונה להוראה 51 י, שבין היתר, אסרה על גביית "כספים בעלמא". במכתבו זה, דחק גלנץ בחברים לפעול: "ברצוננו להביא לידיעת החברים כי קימות הערכות שהמנהל מתעתד להעלות את התשלום שידרש עבור המגרשים. לנוכח התפתחויות אלו אנו פונים שוב לחברים לשקול את רצונם לרכישת מגרש. חברים נוספים אשר מעונינים בהגשת בקשה למגרש יעשו זאת עד 8.4.99 במכתב למזכירות המושב...".

לדברי גלנץ, בעקבות מכתבו של קרישפין נאמר לחברים לפני ההגרלה, תוך כדי ההגרלה ולאחריה, כי יש בעיות ויש חששות, אך עם זאת, הובהר כי האגודה מנסה לשנות את רוע הגזירה. גלנץ, שיש לראותו כבר הסמכא במושב בתקופה הרלוונטית, אישר שלא ראה במכתבו של קרישפין סוף פסוק, וכדבריו "מול המינהל אי אפשר לדעת אף פעם" ויש טעם להילחם בקרישפין כדי לשנות את רוע הגזירה "סברתי שהמכתב לא סביר ולכן לא יחזיק מים" (עמ' 112 ש' 24). מאחר שסבר בשעתו כי ניתן עדיין "לקפוץ על העגלה" טרם עליית המחירים, לא עיכב את ההגרלה.

18. השורה התחתונה מעדותו של גלנץ היא, שבאותה עת מכתבו של קרישפין לא נתפס כגזירה שאין להרהר או לערער אחריה. רובם של המבקשים לא הסתמכו ישירות על מכתבו של קרישפין, אלא על חרושת השמועות שהופצו במושב ובהתבסס על מידע של מקורבים אל הועד. להבדיל מ"גזירות" אחרות של המינהל, שתוכנם הופץ בין החברים (נ/1 מיום 24.3.99), מכתבו של קרישפין לא הוקרא בפומבי במועד ההגרלה, לא נערך לגביו דיון במועד ההגרלה והוא לא צורף לחוברת ת/5 שכללה מסמכים שונים, לרבות החלטה 737 והוראת אגף 51, שעליה חתום קרישפין עצמו. לכך חשיבות רבה לענייננו. חוברת ההגרלה נערכה על ידי ועד האגודה בשיתוף עם עורכי הדין של האגודה, והעובדה שלא ראו לצרף את מכתבו של קרישפין לחוברת, מעידה על כך שלא ראו את המכתב כסוף פסוק.

ודוק: אין מחלוקת של ממש, כי מכתביו של קרישפין, קלעו את חברי המושב לאי ודאות ויצרו חששות וחרושת של שמועות על העלאת מחירים צפויה. היה זה המינהל עצמו, אשר במהלך התכתובת בינו לבין מומלצי 99, דחה תחילה את טענת ההסתמכות שלהם, בשל מכתביו של קרישפין (מכתבו של עו"ד לוין ז"ל מטעם המינהל מיום 3.5.2000 מוצג צג/1).

עם זאת, העולה מן המקובץ, שטענת ההסתמכות של המבקשים, אינה טענה חזקה במישור העובדתי. בעת ההגרלה עמדו בפני
חברי האגודה מספר אופציות, והחברים פסחו בין הסעיפים מתוך חשש לעליית מחירים. מומלצי 99 בחרו באופציה אחת ויצאו נשכרים, בעוד המבקשים בחרו לשבת על הגדר ולהמתין לראות כיצד יתפתחו הדברים.

בחינת טענת ההסתמכות במישור המשפטי:

19. נחזור ונבהיר את טענת ההסתמכות של המבקשים.

קרישפין הנחה את השמאי הממשלתי לערוך שומה פרטנית עבור כל עסקה של רכישת מגרש במושב, הנחיה שהיא בגדר גזירה על הציבור. מומלצי 99 התעלמו מגזירה זו, המשיכו בתהליך רכישת המגרש ובסופו של יום נהנו מתעריפי טבלאות 98 בניגוד לאותה גזירה. ואילו המבקשים, שהסתמכו על החלטותיו של קרישפין, לא הפקידו את המסמכים במינהל לשם השלמת העסקה, או לא התחילו כלל בתהליך הנדרש להשלמת העסקה.

לטענת המבקשים, אילולא הסתמכו על החלטותיו של קרישפין, היו זוכים להנות מהוראת המעבר 6908 כמו יתר חברי קבוצת מומלצי 99. כך יצא, שדווקא הם, שלקחו ברצינות את החלטותיו-גזירותיו של קרישפין והסתמכו עליהן, יצאו נפסדים בשל כך.

לא אכחד כי הטענה שובת לב, וניתן גם ניתן להבין את תחושת המבקשים כי נעשה להם עוול ואי צדק. עם זאת, איני סבור שניתן להכיר בטענת ההסתמכות שהעלו המבקשים.





20. בבואנו לבחון טענת המבקשים במישור המשפטי, נקדים ונחדד ההבחנה בין ארבעה מונחים, המשמשים לעיתים בערבוביה והם: הבטחה מינהלית מול מדיניות, הסתמכות מול ציפיה.

המשפט המינהלי מכיר בכך שרשות מינהלית רשאית לשנות את מדיניותה בכל עת ואין לפרט זכות מוקנית כי מדיניות מסויימת, לרבות מדיניות כלכלית עליה ביסס את חישוביו ותחשיביו, תימשך – ראה, לדוגמה, בג"צ 594/78 אומן נ. שר התעשיה והמסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469; בג"ץ 198/82 מוניץ נ. בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466 והאסמכתאות שם. עם זאת, המשפט מכיר ב"הבטחה מינהלית", מוסד שנוצר בבחינת "יש מאין" בבג"ץ 133/75 סאי-טקס קורפורשיין בע"מ נ. שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673, ומני אז, נדון ואוזכר בעשרות פסקי דין.

ההבחנה בין מדיניות הניתנת לשינוי לבין הבטחה מינהלית שבית המשפט יורה על אכיפתה, אלא אם קיים צידוק חוקי להשתחרר ממנה, אינה קלה. במאמרו של י. דותן "הבטחה מינהלית לציבור" משפט וממשל ה (תש"ס) 465, מציע המחבר את מבחן מקבל ההבטחה. מקום בו ההבטחה מופנית לציבור כללי מדובר במדיניות ואין לפרט עילה בגין שינוי המדיניות. מקום בו ההבטחה מופנית לנבטח קונקרטי, לרבות ציבור קונקרטי, יורה בית המשפט על אכיפתה של אותה הבטחה במסגרת מוסד "ההבטחה המינהלית". כך, לדוגמה, אכף בג"ץ הבטחה הגלומה במכתב שנשלח לנבטח קונקרטי, ועניינו בזכויות החכירה של העותר לגבי קרקע בבעלות המינהל - בג"ץ 250/78 אביוב נ. שר החקלאות, פ"ד לב(3) 742. בג"ץ אכף הבטחה שניתנה לציבור קונקרטי, חברי מושב דישון, שעניינו הענקת מכסות לגידול פטימים – בג"ץ 142/86 דישון כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ. שר החקלאות ואח', פ"ד מ(4) 523.

עד כאן להבחנה בין מדיניות לבין "הבטחה מינהלית". כעת נבחין בין הסתמכות לציפיה.

21. "כחוט השני עובר אינטרס ההסתמכות במשפט הישראלי" – בג"ץ 9098/01 גניס נ. משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, ניתן ביום 22.11.2004. פסק הדין דן בשאלת התחולה הרטרואקטיבית של חוק ששלל הטבות כספיות שנועדו לעודד זוגות צעירים וזכאים נוספים לרכוש דירות בירושלים).


אינטרס ההסתמכות מוכר בדיני הנזיקין במשפט הפרטי -רע"א 8925/04 סולל בונה ותשתיות בע"מ נ. עזבון המנוח עבד אלחמיד (לא פורסם, ניתן ביום 27.2.2006. פסק הדין דן בשאלת תחולתה הרטרואקטיבית של הלכת אטינגר בדבר "השנים האבודות").

בדין הפרטי מוכר אינטרס ההסתמכות גם בדיני החוזים. כך, עקרון המניעות מבוסס על הסתמכות, שבתורה נתפסת כחלק מעקרון העל של תום הלב. אינטרס ההסתמכות משקף את חסרון-הכיס של הנפגע מהפרת חוזה כתוצאה מהסתמכותו על ההתחייבות, בעוד אינטרס הציפייה משקף את אובדן הרווח שנמנע מהנפגע בשל הפרת החוזה. אינטרס ההסתמכות מתמקד בשמירה על הקיים ואינטרס הציפייה הוא בסיכוי לשיפור ביחס אליו – ד. ברק-ארז "הגנת הציפייה במשפט המנהלי" עיוני משפט כז (תשס"ג) 209, 212 (להלן: "ברק-ארז - הגנת הציפייה"); ד. ברק-ארז הגנת ההסתמכות במשפט המנהל" משפטים כ"ז (תשנ"ו) 17 (להלן: "ברק-ארז - הגנת ההסתמכות"). נציין כי ההבחנה בין ציפיות להסתמכות, באה לידי ביטוי בסעיף 1 (ה) לקודקס המוצע של דיני ממונות שם נאמר כי "ההגנה על ציפיות והסתמכות ראויות של הצדדים" הן מהתכליות של הקודקס.

ההבחנה בין הסתמכות לציפיה, הועתקה גם לתחום המשפט המינהלי. במקרה של שינוי מצבו של הנבטח לרעה בעקבות ההבטחה, נאמר כי נפגע אינטרס ההסתמכות שלו. במקרה של אי אכזבה בשל אי מימוש ההבטחה, נאמר כי נפגע אינטרס הצפיות של הנבטח - א' שטיין "הבטחה מנהלית", משפטים י"ד (תשמ"ה) 255, 258. לעיתים קשה להבחין בין שני האינטרסים. כך, לדוגמה, ביטול רשיון לפני תום תקופת תוקפו של הרשיון, פוגעת בהסתמכות של מקבל הרשיון אך גם על ציפיה שלו.

עד כאן להבחנה בין ציפיה להסתמכות.

22. להבחנה בין ציפיה להסתמכות יש נפקות בהקשר של הבטחה מינהלית. ומהם התנאים להכרה בהבטחה מינהלית?

הבטחה שניתנה על ידי בעל סמכות לתיתה והוא בעל יכולת למלא אחריה, מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב, וכך הובנה על ידי מי שניתנה לו ההבטחה. על ההבטחה להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק. מקום בו ניתנה הבטחה מינהלית הממלאת אחר

תנאים אלו, על בית המשפט לבחון אם יש צידוק חוקי לרשות לסגת מהבטחתה, לרבות שינוי נסיבות. בהיעדר צידוק חוקי, יינתן תוקף לאותה הבטחה, ללא צורך להוכיח הסתמכות של מקבל ההבטחה ודי בציפיה סבירה שההבטחה המינהלית יצרה, כמקור עצמאי לחיובה של הרשות. ומה הרציונל בגינו המשפט המינהלי נכון להכיר באינטרס הציפיה הסבירה של הפרט, כדי כך שהוא נכון להכיר בתוקפה המשפטי המחייב של הבטחה המינהלית ולהורות על אכיפתה? הטעמים לכך הם חובת ההגינות של הרשות כלפי הפרט, הבטחת יציבות פעולתו של המנהל הציבורי ושמירת אמון הציבור ברשויות השלטון – ראה, לדוגמה, בג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ ואח' נ. ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(2) 773 והאסמכתאות שם; בג"ץ 585/01 קלכמן נ. ראש המטה הכללי רב אלוף שאול מופז, פ"ד נח(1) 694 והאסמכתאות שם.

למרות שהסתמכות אינה מהווה אחד מהיסודות הנדרשים לאכיפת הבטחה מינהלית, מטבע הדברים, ככל שהפרט שינה מצבו לרעה עקב הסתמכות על הבטחה, יינתן משקל רב יותר לאינטרס הפרט. הזכרנו כי מהבטחה מנהלית ניתן להשתחרר בהתקיים צידוק חוקי לשנותה או לבטלה, אך הסתמכות של ממש מצדו של מקבל ההבטחה מהווה טעם כבד-משקל, העשוי למנוע השתחררות מן ההבטחה – בג"ץ 142/86 לעיל; בג"ץ 127/80 אודם נ. ראש עיריית ת"א , פ"ד לה(2) 118, 121; ברק-ארז הגנת ההסתמכות בעמ' 50. למיצער, מקום בו ניתנה הבטחה מינהלית, ויש צידוק חוקי בגינו לא ניתן לממשה, הרי שבמקרה של הסתמכות שכתוצאה ממנה שינה הצד המסתמך מצבו לרעה, הדבר עשוי להקים עילה לתשלום פיצויים – בג"ץ 840/97 סבית נ. מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 803, 813; בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי מושב עובדים נ. שר החקלאות, פ"ד מא(2) 701, 710.

[במאמר מוסגר: במסגרת ההסתמכות, יש המכירים בטענת השתק מינהלי. טענת ההשתק היא המגן של המסתמך, מצב בו הפעולה המינהלית נעשתה ללא סמכות. חריגה מסמכות מוציאה את העניין ממסגרת ההבטחה המינהלית, אך באמצעות ההשתק ניתן לחסום את הטענה לפיה הפעולה המינהלית בטלה בשל חריגה מסמכות. איני רואה להידרש לשאלה אם ניתן להכיר בהשתק מינהלי לצורך אכיפת אקט מינהלי שנעשה בחוסר סמכות, ולמיצער, לצורך מתן פיצוי – ברק-ארז הגנת ההסתמכות עמ' 42-42; שטיין לעיל בעמ' 274-289].



23. במקרה שלפנינו, אין מדובר ב"הבטחה" לציבור, אלא ב"גזירה" על הציבור, גזירה שבאה לידי ביטוי במכתבו של קרישפין אודות העלאה צפויה במחירים שייגבו על ידי המינהל. האם מדובר במדיניות המופנית לציבור כללי, או שמא ב"הבטחה מינהלית" – והפעם במובן השלילי של המילה – המופנית לציבור מסויים? התשובה לכך אינה קלה. מחד, המכתב של קרישפין מופנה לנבטח קונקרטי, שהוא ועד האגודה או חברי המושב. מאידך, תוכנית ההרחבה הייתה פתוחה גם לציבור, וגם רוכש מן החוץ יכול היה לזכות במגרש במסגרת ההרחבה. מכאן, שהציבור שאליו או שעליו "נפלה" הגזירה של קרישפין, הוא ציבור הרוכשים בכוח של המגרשים, ואין מדובר בציבור קונקרטי ומוגדר. ודוק: העובדה כי מספרם של המגרשים מוגבל, וממילא גודלו של הציבור אליו מתייחסת הגזירה מוגבל, אינה קונקלוסיבית, ואין בה כדי להפוך את הגזירה ככזו המופנית לציבור קונקרטי. ראה, לדוגמה, בג"ץ 3871/91 שמן (תעשיות) בע"מ נ. שר התעשייה והמסחר, פ"ד מו(4) 272. באותו מקרה, היה מדובר במסמך שנועד להסדיר היחסים בין הממשלה לקבוצה קטנה ומוגדרת של יצרנים בענף השמן, אך בית המשפט לא ראה את המסמך כיוצר הבטחה מינהלית שראוי לאכפה, אלא כעניין של מדיניות שהרשות זכאית לשנותה. לשיטה זו, דין טענת המבקשים להידחות, על פי הפסיקה שעניינה במדיניות הניתנת לשינוי.

24. ואם באנלוגיה להבטחה מינהלית עסקינן, נצביע על כך שהבטחה מינהלית צריכה להיות ברורה ומפורשת כנדרש מהתחייבות שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא - בג"צ 580/83 אטלנטיק, חב' לדייג וספנות נ. שר התעשיה והמסחר, פד"י לט(1) 29, 36. מכתבו של קרישפין לא היה ברור ומפורש, אלא הותיר בערפל את השאלה העיקרית והיא: מה הסכום שיושת על ידי המינהל כדמי חכירה מהוונים עבור מגרש במושב. וכפי שנכתב בסעיף 76 לסיכומי המבקשים "מכתביו של קריספין לא נקבו בסכום ספציפי וכל אחד העריך בצורה סובייקטיבית את השלכות החלטותיו..".

25. מדיניות או הבטחה מינהלית עשויים להביא להסתמכות שתתבטא במעשה או במחדל. לדוגמה: שר האוצר מבטיח כי איזור מסויים יוכר כאיזור פיתוח א'. כתוצאה מכך, מפעל פלוני מתחיל בפעולות להעתקת מפעלו לאותו איזור (הסתמכות במעשה) ומפעל באיזור, חוזר בו מכוונתו להעתיק את מפעלו לאיזור אחר (הסתמכות במחדל).



כך גם במצב של גזירה מינהלית, קרי, מקום בו ההבטחה המינהלית היא בבחינת גזירה על ציבור מסויים או הרעת מצבו של אותו ציבור. גם כאן, ההסתמכות יכול ותתבטא במעשה או במחדל. נדגים את דברינו.

דוגמה א': בעקבות דו"ח של ועדה מקצועית, הנחה שר האוצר בכתב את פקידי משרדו לשלול מאיזור מסויים הכרה כאיזור פיתוח א'. ההנחייה מתפרסמת ברבים, ונעשים אף צעדים ליישומה, אך בשל ביקורת ציבורית, שר האוצר חוזר בו. בשל החלטת שר האוצר, החליטה חברה א' להעתיק את מפעלה מהאיזור (הסתמכות שבמעשה) בעוד שחברה ב' החליטה שלא להעתיק את מפעלה לאותו איזור (הסתמכות שבמחדל). כעת, משבוטלה הגזירה, שינתה חברה ב' את מצבה לרעה, באשר ביני לביני, התייקרו עלויות הקמת המפעל באותו איזור.

דוגמה ב': בעקבות דו"ח של ועדה מקצועית, שר האוצר הכריז על כוונה להטיל מס כבד על הבעלים של מכוניות תוצרת יפן, ואף קיבל אישור ועדת הכספים לכך, אך לבסוף חזר בו בשל ביקורת ציבורית. עקב אותה הכרזה, חלק מבעלי המכוניות היפניות מכרו את מכוניתם (הסתמכות במעשה) ואחרים טוענים כי נמנעו בשל כך לרכוש מכוניות יפניות (הסתמכות במחדל), וכעת, לאחר שבוטלה הגזירה, שינו מצבם לרעה בשל התייקרות שערו של מטבע היין היפני, מה שהביא לעלייה במחירי המכוניות היפניות.

שאלה היא, עד כמה ניתן וראוי להכיר בהסתמכות על "גזירה מינהלית". האם בדוגמאות דלעיל, נכיר בעילת תביעה של אלו ש"הסתמכו" על הגזירה הצפויה, ולכן נמנעו מלרכוש מכונית יפנית או נמנעו מלהעתיק את מפעלם לאיזור?

26. בבואנו לדון בשאלה זו, נשים נגד עינינו את הצידוקים העומדים בבסיס עילת ההסתמכות והם שיקולים תועלתיים – כלכליים,ושיקולים שבהשקפה מוסרית לא-תועלתנית.

בין שיקולים אלו, ניתן למנות את השיקולים הבאים (וראה גם ברק-ארז הגנת ההסתמכות עמ' 31-37):



יעילות - הגנה על הסתמכות תורמת להגשמת היעילות הכלכלית בשל יכולתם של פרטים להסתמך על אותה מדיניות. התעלמות מגורם ההסתמכות גורמת לבזבוז משאבים, שאם נתיר לרשות להתעלם מהסתמכותו של הפרט, התוצאה תהא החצנה של העלויות הנובעות מכך, באשר הסתמכות שאין מתחשבים בה היא סוג של נזק.

צדק מתקן – הפרט חייב לעיתים להסתמך על פעולת הרשות, ולכן יש להטיל על הרשות אחריות בגין הסתמכותו של הפרט.

פיזור הנזק – את נזקי ההסתמכות יש לחלק בין כלל האזרחים, וזאת ייעשה על ידי הטלת אחריות על הרשות המנהלית, שבתורה, מפזרת את הנזק בין כלל משלמי המסים – א. שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים י"ד (תשמ"ה) 255, 260-261.

חובת ההגינות – על הרשות חובה מוגברת לנהוג כלפי הפרט בהגינות ובתום לב. התעלמות מהסתמכותו של הפרט, תיצור תלות מופרזת בין הפרט לרשות, ככל שנתיר לה לפעול בשרירות, בדרך קפריזית, על פי גחמות של עובד ציבור זה או אחר.

צידוק מוסרי-חברתי כללי – אל לרשות להפר התחייבות או הבטחה שנטלה על עצמה. היטיב לבטא זאת השופט חשין בבג"ץ 9098/01 הנ"ל (שם, פסקה 22):

"אם כך תנַהֵג המדינה דרכֶיהָ, מה יאמר היחיד ומה יאמר הכלל? אם פרנסי המדינה - אלה היושבים בבית-המחוקקים - כך יתכחשו להבטחות שהבטיחו ולהתחייבויות שנטלו על עצמם, מה יעשו ומה יאמרו בני-הקהילה? אכן, נתקשה לקבל שהמחוקק כך יסוב על עקביו, כך יתכחש להתחייבותו כלפי היחיד, כך יזנח באמצע הדרך מי שהלך בעקבותיו. מדינה ראוי לה כי תנַהג עצמה בדרך הישר, כי תקיים התחייבויות שנטלה על עצמה, וחזקה על מדינה כי כך נוהגת היא".

לא אכחד כי חלק מהצידוקים כוחם יפה גם לגזירה מינהלית. ברם, להבדיל מהבטחה מינהלית, שעניינה בתמיכה, מענק, הקצאה או טובת הנאה אחרת לנבטח, ומכאן דרישתו של הנבטח לקיימה, הרי שבמקרה של "גזירה מינהלית", המסתמך אינו מבקש כי הגזירה

הצפויה תתממש. זאת, למעט במקרה בו למסתמך יש אינטרס נוסח "גם לי גם לך לא יהיה", לדוגמה, בשל פגיעה בתחרות העסקית או בנסיון לשלול זכיה של מתחרהו – השווה לע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל
, פ"ד נו(4) 19. בטענת ההסתמכות על "גזירה מינהלית" יש יותר מקורטוב של אבסורד, שאם הייתה הרשות הציבורית עומדת במילתה ומממשת את הגזירה שהתכוונה להטיל, לא היה למסתמך פתחון פה.

במילים אחרות, טענת הבטחה מינהלית, היא טענה מעין-חוזית והנבטח מבקש להעמידו במצב בו היה נמצא, אילו ההבטחה שניתנה לו הייתה מקויימת (בדומה לתרופת האכיפה או פיצויי הקיום בדיני חוזים). ואילו הנמען של "גזירה" או "איום" מינהלי, אינו מבקש להעמידו במצב בו היה אילו הגזירה או האיום היו מתממשים.

המבקשים בענייננו, נמצאים ממילא באותו מצב בו היו נמצאים אילו הגזירה של קרישפין הייתה מיושמת, כך שגם באספקלריה של הבטחה מעין-חוזית, אילו בית המשפט היה "אוכף" את הגזירה, מצבם לא היה משתנה. דומני כי יש בכך להצביע על הכשל המובנה בתביעתם של המבקשים, ככל שהיא נסמכת על עילת ההסתמכות.

לא בכדי לא עלה בידי המבקשים להפנות את בית המשפט ולו לתקדים אחד, העוסק ב"גזירה מינהלית". גם במאמרים שנכתבו בנושא זה, לא מצאתי דוגמה ל"גזירה מינהלית". דותן במאמרו לעיל, מביא כדוגמה, מקרה בו ראש עיר מבטיח לתושבי העיר שלא לגבות מסים ותשלומי חובה עבור עבודות סלילה ובנייה של הרשות המקומית. אך מה הדין אם ראש העיר מודיע לתושבי העיר כי הוא עומד להעלות את מסי החובה אך לבסוף לא עושה כן? הרי גם במקרים אלו, יכול ותועלה טענת הסתמכות – אילו ידעתי כי מסי החובה לא יועלו, הייתי עובר להתגורר באותה עיר.

27. כאמור, בין הצידוקים להכרה בהבטחה מינהלית, אנו מוצאים את הרציונל של אמון האזרח ברשויות והפחתת הניכור כלפיהן. שינוי או ביטול של החלטות יוצר תחושה של אי-נוחות, חוסר אמון וחוסר וודאות בחיי הפרט – ברק-ארז הגנת הציפיות לעיל עמ' 223-224.



רציונל זה כוחו יפה לכאורה גם במצב של "גזירה מינהלית", שאם הרשות חוזרת בה חדשות לבקרים מהצהרות/הנחיות המהוות גזירה על הציבור, יש בכך כדי לפגום באמון הציבור. עם זאת, דומני שהפגיעה באמון הציבור, במקרה של ביטול "גזירה מינהלית", היא פגיעה קטנה יותר.

כך גם במקרה שלפנינו. המבקשים אינם עותרים למימוש הנחייתו של קרישפין. נהפוך הוא. המבקשים דורשים להמשיך במצב בו ה"גזירה" המינהלית שהייתה טמונה באותו מכתב לא התממשה, למרות שאינם כופרים בכך שאילו הייתה מיושמת, לא היה להם פתחון פה. למבקשים לא הייתה זכות קנויה, אף לא ציפיה לגיטימית, כי מחירי המקרקעין לא יועלו. הדברים יפים במיוחד בתחום המקרקעין, שהשינוי במדיניות המינהל לגבי הקצאתם, נגזר לא רק מתנודות בשוק המקרקעין, אלא גם מפסיקותיו של בג"ץ ושל בתי המשפט בנושאים אלו.

28. סיכום ביניים: עקרונית, ניתן להכיר גם בהסתמכות על "גזירה מינהלית", המופנית לקבוצה קונקרטית, גזירה שאינה בבחינת מדיניות בעלת אופי כללי או מדיניות המופנית לציבור לא קונקרטי.

עם זאת, הסתמכות על "גזירה מינהלית", ככל שניתן לראותה כהסתמכות, אינה שקולה להסתמכות על הבטחה מינהלית, ודומני כי תהא נדירה יותר.

הסתמכות שבמחדל על "גזירה מינהלית", היא בדרגה נמוכה עוד יותר, בשל הדרישה לביטוי מוחשי של ההסתמכות. מטבע הדברים, קשה להוכיח עובדה שלילית נוסח "לא עשיתי, לא פעלתי" מאשר פעולה חיובית המלמדת על הסתמכות. שיקול זה הוא במישור דיני הראיות, אך יש לו השלכה על המדיניות המשפטית, בבואנו להחליט עד כמה ראוי להכיר בהסתמכות שלילית על "גזירה מינהלית".

נסכם את הילוכנו עד כה בטבלה הבאה:





ציפיה סבירה
הסתמכות במעשה
הסתמכות במחדל
מדיניות
הרשות רשאית לשנות מדיניותה
הרשות רשאית לשנות מדיניותה
הרשות רשאית לשנות מדיניותה
הבטחה מינהלית
ההבטחה אכיפה אלא אם יש צידוק חוקי להשתחררות
ההבטחה אכיפה אלא אם יש צידוק כבד משקל להשתחררות, ואז, יתכן ועל הרשות לפצות את הנבטח.
ההבטחה אכיפה אלא אם יש צידוק כבד משקל להשתחררות, ואז, יתכן ועל הרשות לפצות את הנבטח. במישור הראייתי, הנטל על הנבטח כבד יותר.
גזירה מינהלית
אי הכרה
הכרה מצומצמת
הכרה מצומצמת ביותר


נרשום בפני
הקורא "הערת אזהרה": המשפט המינהלי הוא גמיש מכדי שניתן יהא להכניסו לתבניות ולמשבצות נוקשות ולכן, יש לקרוא את הטבלה דלעיל עם "קב חומטין". כל מקרה יש לסווג ולבחון לגופו, גם על רקע עקרונות נוספים של המשפט המינהלי, שלא נדרשנו אליהם במסגרת דיוננו זה.

29. ומהתם להכא.

עמדנו על כך שטענת ההסתמכות של המבקשים אינה חזקה, במובן זה שאין מדובר בהסתמכות ישירה וקונקרטית. זאת ועוד. טענת המבקשים להסתמכות, עומדת בסתירה חזיתית לטענת ההסתמכות של מומלצי 99. אלו טענו כי הסתמכו על טבלאות 98 (הסתמכות חיובית) וכי התעריפים החדשים "נפלו עליהם כרעם ביום בהיר" (מכתבו של עו"ד פרוכטר מיום 5.4.2000 נספח ו' לתשובת המשיבה). ואילו המבקשים טענו כי לא הסתמכו על טבלאות אלו, אלא הסתמכו על מכתבו של קרישפין, על הכוונה המגולמת בו להעלות את מחירי המגרשים, ולכן לא התחילו או לא המשיכו בהליך רכישת המגרש (הסתמכות שלילית). לטעמי, טענת ההסתמכות של מומלצי 99, חזקה יותר מטענתם של המבקשים.



טענת ההסתמכות של המבקשים נצמחה אך ורק בעקבות היענות המינהל לדרישתם של מומלצי 99, שאם לא היה המינהל נעתר לדרישתם של אלו, לא היה למבקשים פתחון פה. קשה להלום, כי לאחר שהמבקשים ישבו על הגדר והמתינו לראות אם המינהל יקבל טענתם של מומלצי 99, יעלו המבקשים טענת הסתמכות הנוגדת במאה שמונים מעלות את טענת ההסתמכות של מומלצי 99, ולפיה הסתמכו על טבלאות 98. המינהל סבר וקיבל את טענת מומלצי 99 לאור הוראות המעבר, ובכך הגן על אינטרס הסתמכות שלהם, הגנה המעוגנת בחובת הרשות להנהיג תקופת מעבר – השווה בג"ץ 5936/97 לם נ. מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נג(4) 673.

30. עד עתה דנו בטענת המבקשים מתוך הנחה כי יש לראות את המקרה שבפני
נו כהסתמכות על גזירה מינהלית שלא יושמה על ידי הרשות. אלא שהדבר אינו מדוייק. קרישפין הודיע לועד האגודה כי הנחה את השמאי הממשלתי לנקוט בדרך של "שומה פרטנית" שהייתה אמורה לגרום להעלאת התעריפים. המינהל לא חזר בו מכוונתו להעלות התעריפים. נהפוך הוא. המינהל אכן מימש את הגזירה על העלאת התעריפים ביום 9.1.2000, משהתפרסמו טבלאות חדשות שהעלו באופן ניכר את התעריפים. מכאן, שאין מדובר בגזירה מינהלית שלא התממשה, אלא בגזירה מינהלית שהתממשה, אך בדרך אחרת: במקום העלאת מחירים בעקבות שומה פרטנית החל ממועד המכתב, נקט המינהל בהעלאה אחידה של התעריפים במועד מאוחר יותר.

חלק מהמבקשים שנחקרו על תצהירם, אישרו כי התביעה דכאן לא הייתה באה לעולם, אילו היה המינהל דוחה את דרישתם של מומלצי 99 ולא נעתר לבקשתם להינות מהוראת המעבר 6908. מכאן, שהעילה האמיתית העומדת בבסיס התביעה היא טענת ההפלייה ובה נדון להלן.

טענת ההפליה

31. עילת ההפלייה קשורה בטבורה לציפיה ולהסתמכות. מקום בו הרשות נוהגת בדרך מסוימת כלפי אדם או קבוצה מסוימת, היא מחוייבת לנהוג באותה דרך כלפי אדם או אנשים אחרים הנמצאים באותו מצב.


לעיתים, ההגנה על ההסתמכות או על הציפייה היא הגנה "עצמאית" העומדת על רגליה שלה, ולעיתים היא תוצאה נגזרת מהגנה על ערך השוויון – ברק-ארז הגנת הצפיות עמ' 235. במקרה דכאן, הטעם העיקרי להגשת תובענת המבקשים הוא תחושתם כי הופלו לרעה לעומת מומלצי 99. התרשמתי כי מדובר בתחושה כנה של המבקשים, שאליה נצטרפה התובנה כי "יצאו פראיירים", ומן המפורסמות הוא, שאין דבר קשה מכך לתושב ארצנו.

32. המבקשים טענו לדמיון בינם לבין מומלצי 99 ומדמיון זה נגזרת, לטענתם, חובת המינהל להחיל גם עליהם את תעריפי טבלאות 98. לשיטתם של המבקשים, המינהל נהג כדין ובמסגרת שיקול דעתו כלפי מומלצי 99, ויש להחיל גם עליהם אותו שיקול דעת, כך שעניינם נופל בגדר הקטיגוריה השלישית עליה עמד הנשיא ברק בפסק דינו בבג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 203-204 (פסקה 19):

"מצב הדברים השלישי בו קיימת אפליה הוא זה: החוק אינו מעניק לפלוני ולאחרים זכות. עם זאת, החוק מעניק לרשות המוסמכת שיקול דעת להעניק את הזכות האמורה על-פי שיקול דעתה. שיקול דעת זה יוצר מיתחם של אפשרויות סבירות. במסגרתן של אלה קובעת הרשות השלטונית מדיניות לפיה היא מעניקה טובת הנאה לאחרים, ונמנעת מלהעניק טובת הנאה זו, מטעמים מפלים, לפלוני. מה כוחה של האפליה הפסולה במצב דברים זה? התשובה מתבקשת מאליה: פלוני זכאי ליחס שוויוני מטעם הרשות השלטונית. אם הרשות השלטונית קבעה מדיניות לפיה זכאים האחרים לטובת הנאה, הרי לאור הדמיון בין פלוני לבין אותם אחרים, גם פלוני זכאי להיכלל במסגרת מדיניות זו " (הדגשה שלי – י.ע.).

המבקשים טענו כי יש להחיל עליהם את תעריפי טבלאות 98 מדרך של קל וחומר. בעוד שמומלצי 99 לא הסתמכו בפועל על טבלאות 98 ולמרות זאת, המינהל החיל לגביהם מבחן טכני של מועד הפקדת המסמכים במינהל בהתאם להוראות המעבר, הרי שהמבקשים הסתמכו בפועל על המצג שבמכתביו של קרישפין.



33. לדידי, אין זהות או דמיון בין המבקשים למומלצי 99, וממילא אין מדובר בהפליה בין שווים, אלא ביחס שונה למקרים שונים - ".... טענת הפליה תצלח אך ורק כאשר הטוען אותה יצליח להראות, כי בשני מצבים בעלי נתונים דומים זוכים האזרחים לטיפול שונה, שאינו מוצדק בנסיבות העניין – בג"ץ 145/83 הרמתי נ. עירית ת"א-יפו, פ"ד לז(4) 505.

אנמק את מסקנתי.

מומלצי 99, המומלצים המאושרים (תרתי משמע) לא נרתעו ממכתביו של קרישפין או מהשמועות על העלאת מחירים צפויה, אלא המשיכו בתהליך רכישת המגרש במועד בו הטבלאות הישנות היו עדיין בתוקף. 13 מבין אותם מומלצים, נטלו על עצמם סיכון כבד בכך ששילמו את התעריפים על פי הטבלאות החדשות, כפי שנדרש מהם בשעתו על ידי המינהל כתנאי לאישור העיסקה, ורק לאחר מכן פתחו במאבק בדרישה להחיל עליהם את טבלאות 98. באותה עת, לא ידעו מומלצי 99 כי יצליחו במאבקם, ונזכיר כי המינהל נעתר לדרישתם רק עם פרסום הוראת מעבר 6908 בחודש נובמבר 2000. לא כך עשו המבקשים, שבחרו שלא לקחת על עצמם סיכון, ואין להם להלין אלא על עצמם.

בכל הקשור למומלצי 99, המינהל איזן בין ההסתמכות על טבלאות 98 לבין הצורך להנהיג מדיניות תעריפים חדשה שנועדה לשים קץ, או לצמצם העברה של משאבי קרקע לידי הציבור, במחירים לא ריאליים. המינהל נתן משקל לאינטרס ההסתמכות של מומלצי 99, על פי התאריכים שהוגדרו בהוראת המעבר 6908, מבלי להיכנס לבדיקה פרטנית לגבי כל אחד מהמומלצים, אם הסתמכותו הייתה בפועל או בכוח. מאחר שעניינם של מומלצי 99 נופל בגדרה של הוראת המעבר, הוכרה זכותם להחזר כספי בגובה ההפרש בין הטבלאות החדשות לטבלאות 98. לא כך לגבי המבקשים דכאן, שהפסיקו או לא התחילו כלל בהליכי רכישת המגרש.

לאור זאת, אני סבור שהמבקשים אינם בעלי נתונים דומים לאלו של מומלצי 1999.

34. לא בכדי, המבקשים ריכזו חיציהם לגבי שלושה מתוך מומלצי 99 והם ה"ה בומרינד שלום ויעל, שורץ שמואל ויפעת לבקוביץ'. שלושה אלו, מתייחדים בכך שאומנם הגישו מסמכיהם למינהל עוד בשנת 99, אך לא שילמו את דרישת התשלום שהוצאה על ידי המינהל, על פי

התעריף הגבוה. עם קבלת המפרט הכספי על פי הטבלאות החדשות, לבקוביץ' זנחה את המשך התהליך ושורץ ובומרינד הודיעו מפורשות שהם נסוגים מהעסקה. רק לאחר שנודע לשלושה, כי 13 המומלצים האחרים קיבלו החזר כספי, חזרו והגישו המלצות חדשות בשנת 2002, המלצות שלגבי שורץ ובומרינד אף התייחסו למגרש אחר מזה בו זכו בהגרלה ביום 23.5.99. למרות זאת, קיבל המינהל את טענת ההסתמכות של השלושה, ואת טענתם להפליה בינם לבין 13 המומלצים האחרים, וחייב גם אותם בדמי חכירה מופחתים לפי טבלאות 98.

לא אכחד כי מצבם של המבקשים קרוב יותר למצבם של השלושה הנ"ל, אך למרות זאת ניתן להבחין בין המקרים. השלושה אמנם לא שילמו למינהל את המפרט הכספי שנדרש על ידו באותה עת, אך השלימו את כל ההליכים הנדרשים לצורך הקצאת המגרש עוד בשנת 99, לפני שפורסמו הטבלאות החדשות ביום 9.1.2000. במצב דברים זה, סבר המינהל כי הוא מחוייב גם כלפי השלושה הנ"ל, בין היתר, בשל פסק דיני בפרשת אביקזר בה.פ. 204/01 (כפי שעולה מהסיפא למכתבה של ורד גייסט מיום 12.9.2002 אל גב' שולה בן צבי מנהלת האגף החקלאי – ראה בנספח המוצגים של המבקשים, המתייחס לבומרינד).

המבקשים מלקים את עצמם על כך שלא פעלו כפי שעשו אותם שלושה. יכולים היו להגיש את כל המסמכים למינהל, ולסרב לשלם את הסכום שנדרש על ידי המינהל במפרט הכספי, או פשוט להתעלם ממנו, כפי שעשו השלושה. ניתן גם ניתן להבין את תסכולם של המבקשים, אולם אין לראות בכך אלא חכמה שבדיעבד. עניינם אינו זהה לזה של לבקוביץ, בומרינד ושורץ, מן הטעם שאלו נקטו בשיטת "נעשה ונשמע" והגישו למינהל כבר בשנת 99 את החומר הנדרש להשלמת העסקה, בעוד שהמבקשים בחרו לנקוט ב"נשמע ונעשה".

מכאן, שאין לראות בהחלטה של המינהל להכיר באינטרס ההסתמכות של השלושה הנ"ל, בגדר הפליה כלפי המבקשים.

35. בנקודה זו אחזור ואצביע על הקשר ההדוק בין טענת ההסתמכות לטענת ההפלייה במקרה שלפנינו. לשיטתם של המבקשים, אילולא ההסתמכות היו ממשיכים בתהליך רכישת המגרש. הם לא עשו כן, בעוד מומלצי 99 המשיכו בתהליך. לאור השוני בין המבקשים לבין קבוצת מומלצי 99 יש לדחות טענת ההפלייה. אלא שבנקודה זו חוזרים אנו שוב לטענת

ההסתמכות, כי אילולא ההסתמכות לא היה נוצר שוני בין הקבוצות. הטיעון הוא מעגלי, ויש בו כשל לוגי. משהביאה ההסתמכות לדרך פעולה שונה של המבקשים ושל מומלצי 99, לפנינו שתי קבוצות שונות, ואין נפקא מינה מה הביא לכך שכל אחת מהקבוצות נהגה בצורה שונה.

נחזור לדוגמת שר האוצר שהכריז על שלילת הטבות איזור פיתוח א' מיישוב מסויים. נניח כי הטבות אלו מתבטאות במענק כספי שניתן למפעל בגין כל עובד. סמוך לסיום שנת המס, הודיע שר האוצר כי הוא חוזר בו מההנחייה. שני מפעלים שעמדו לקלוט 100 עובדים חדשים, ואשר חזרו בהם מכוונתם בשל הגזירה שנתבטלה, הפסידו בשל כך מענק של שנה שלמה עבור 100 עובדים. קשה להלום כי נכיר בתביעה של שני מפעלים אלו, בעילה של הסתמכות על גזירה מינהלית. שהרי, אילולא נתבטלה הגזירה, היו המפעלים עומדים באותו מצב.

האם תשתנה התשובה, אם אחד המפעלים קלט 100 עובדים נוספים למרות הכרזת שר האוצר, בעוד המפעל השני לא עשה כן? האם תעמוד למפעל השני טענת הפלייה לעומת המפעל הראשון? התשובה לטעמי היא שלילית. המפעל הראשון נהג בצורה שונה. הוא התעלם מהגזירה של שר האוצר, היה נכון לקלוט 100 עובדים נוספים למרות שלילת המענק, אך בסופו של יום נמצא נשכר. לא כך עשה המפעל השני, ובדיעבד נתברר כי יצא נפסד בשל כך. אכן, ניתן להבין ולחוש אמפתיה לטרונייתו של המפעל השני שהסתמך על הגזירה המינהלית, אך הפלייה אין כאן.

36. המבקשים הדגישו בסיכומיהם ובסיכומי התשובה, כי אינם טוענים שהמינהל פעל שלא כדין כאשר החליט לאפשר למומלצי 99 להנות מתעריפי טבלאות 98. נהפוך הוא, המבקשים צידדו בהחלטת המינהל שלא לבדוק באופן פרטני הסתמכות בפועל של כל אחד מחברי קבוצת מומלצי 99. לטענתם, המינהל ייחס להם טענה שלא הועלתה על ידם, כביכול טענו שהמינהל לא נהג כדין בכך שהכיר במומלצי 99 (וגם מעיני לא נעלמה ההערה בעמ' 7 לסיכומי המינהל, הערה שבטעות לא נמחקה בהגהה הסופית של הסיכומים).




ברם, למרות הצהרתם וטענתם של המבקשים כי אינם סבורים שהמינהל טעה לגבי מומלצי 99, הם לא עמדו בפיתוי, ותקפו בסיכומיהם את דרך התנהלותו של המינהל מול מומלצים אלו, בטענה שהמינהל טעה והוטעה על ידם, במיוחד על ידי שלושת המומלצים שנזכרו לעיל. לטענת המבקשים, מומלצי 99 הטעו את המינהל בטענתם להסתמכות בפועל על טבלאות 98, ובכך שהסתירו מהמינהל מסמכים דוגמת מסמך הביטול, שלכאורה מוכיח העדר הסתמכות.

37. גם אם נקבל טענות המבקשים במישור זה, אין בכך להצמיח להם רווח והצלה. אחת משתיים: אם צדק המינהל בהבחנה שעשה בין מומלצי 99 לבין המבקשים, אין בפני
נו הפליה. ואם שגה המינהל, או הלך שולל אחר טענות ההסתמכות של מומלצי 99 - ובמיוחד שלושה מתוך אותה קבוצה (בומרינד, לבקוביץ' ושוורץ) - אין בכך להקנות למבקשים זכויות שאינן מגיעות להם. עמדתי על כך, שניתן לאבחן את עניינם של שלושת המומלצים הנ"ל מעניינם של המבקשים, גם אם יותר בדוחק. אך גם אם נאמר, שהמינהל שגה לגבי אותם שלושה, אין למבקשים זכות כי אותה "טעות" תחול גם עליהם. לכל היותר, אם בכלל, יכולים היו לעתור בנוסח "גם לי גם לך לא יהיה", אך אינם יכולים להישמע בעתירה שנועדה להנציח טעות שעשה המינהל.

כך, לדוגמה, בע"א 11583/04 מדינת ישראל נ. שאול ואליהו ברגר ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 16.1.2006) נדון שיעור הפיצוי שעל המדינה לשלם בגין הפקעת שטח לצרכי הקמת שכונת "הר חומה" בירושלים. המדינה טענה כי עליה לשלם את הסכום שננקב בשומה מטעמה, ולא סכום גבוה בהרבה שנקבע בעקבות שומה מוקדמת ושגויה, סכום שכבר כבר שולם לבעלים אחרים של הקרקע שהופקעה. טענת המדינה התקבלה, וכך נאמר שם:

"בעניין שבפני
נו היצמדות להחלטה המוטעית בשל טענת האפליה תעניק לבעלי הזכויות במקרקעין המופקעים פיצויים מעבר למגיע להם ובכך יפגעו האינטרס הציבורי והקופה הציבורית. לפיכך, גם אם נוצרה אצל המשיבים ציפייה כלשהי בעקבות הסכם הפשרה, ולמרות שהטעות נעשתה באשמת הרשות ולא באשמת המשיבים, באיזון בין השיקולים השונים אני סבורה כי יש מקום לאפשר לרשות לתקן את טעותה ולא לחייבה לפצות את המשיבים בהתאם לשומה המוטעית".

הדברים יפים לעניינו מדרך של קל וחומר. ראשית, במקרה שלפנינו, המינהל לא טען לטעות. המינהל טען כי פעל כדין בכך שהחיל על מומלצי 99 את הוראת המעבר, מאחר שהגישו את כל המסמכים הדרושים להשלמת העסקה עוד לפני שפורסמו הטבלאות החדשות. שנית, להבדיל מהמקרה שם, בו המשיבים טענו כי השומה החדשה מופרזת, המבקשים דכאן אינם תוקפים את התעריפים החדשים לגופם.

הפסיקה חזרה פעמים רבות על האמירה הבאה:

"שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון של אי-אפליה. יתירה מזאת: אפילו מה שנעשה עד כה היה כדין וכשורה, מותר לרשות לומר ברגע מסויים: 'עד כאן ולא יותר. מלאה הסאה ואין להוסיף עליה'.."

בג"ץ 301/69 שמילביץ נ. עירית ת"א-יפו, פ"ד כד(1) 302; בג"ץ 608/75 קוזלובסקי נ. המועצה האזורית אשכול, פ"ד ל(2) 449, 456; ע"א 316/88 מרדכי שרר נ. ועדת המוניות – משרד התחבורה, פ"ד מד(2) 420, 426. בדומה, ראה בג"ץ 6758/01 ליפשיץ נ. שר הבטחון ואח', דינים ע 833; בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 203-204 בהתייחס לקטיגוריה השניה של מצבי הפלייה.

38. סיכומו של דבר: המבקשים לא הצליחו להצביע על כך שעניינם דומה לזה של מומלצי 99, ולכן אין לקבל טענתם כי יש להחיל גם עליהם את ההסדר המיטיב, במסגרת שיקול הדעת הלגיטימי של המינהל. לחילופין, ככל שהמינהל שגה בהחילו את ההסדר המיטיב על מומלצי 99 - ובמיוחד על השלושה שנזכרו לעיל – אין בכך לבסס עילה כלפי המינהל.

עתירת המבקשים אינה ראויה להגנה

39. המבקשים לא טענו כנגד גובה דמי החכירה שהושתו עליהם על פי הטבלאות החדשות, כשלעצמם. ברי למבקשים כי התעריפים החדשים שפורסמו ביום 9.1.2000 (ואשר עודכנו פעם נוספת במהלך שנת 2002) משקפים מחיר ריאלי, ושמא אף פחות מכך, בעוד שתעריפי


טבלאות 98 נפלו בהרבה ממחירי השוק. במצב דברים זה, אינטרס ההסתמכות של המבקשים אינו ראוי להגנה.

למעשה, המבקשים עותרים כי הקופה הציבורית תסבסד עבורם את העלות הריאלית של המגרש. בבג"ץ הקשת המזרחית, פסל בית המשפט את ההטבות שניתנו למומלצי האגודות לפי החלטה 737, מן הטעם שבהטבה הטמונה בהחלטה זו יש משום הענקת טובת הנאה בלתי מוצדקת בנכסי המדינה. המשמעות של עתירת המבקשים היא, שהמדינה תמשיך לסבסד את מחיר המגרשים להרחבה במושב, על פי אותה מדיניות שנפסלה על ידי בית המשפט. קשה להלום כי ביד אחת, בית המשפט יצמצם ויבטל הטבות העומדות בניגוד לעקרונות של צדק חלוקתי, וביד השניה יפרש על דרך ההרחבה את הוראות המעבר כך שיחולו גם על המבקשים.

40. ודוק: גם כאשר המדיניות שננקטה אינה ראויה, שינוי המדיניות צריך להיעשות בסבירות ובהגינות. יש להכיר ולהתחשב באלו שכלכלו מעשיהם על סמך אותה מדיניות, ואחת הדרכים לכך היא בשינוי הדרגתי או בקביעת הוראות מעבר - בג"ץ 4769/95 רון מנחם נ. שר התחבורה, פ"ד נז (1) 235, 278. מטעם זה, טוב עשה המינהל כשקבע הוראות מעבר, אך משנקבע בפסיקה כי מדיניותו של המינהל הייתה שגויה מלכתחילה, יש ליישם את הוראות המעבר על דרך הצמצום.

צא ולמד כי גם בסיטואציה של הבטחה מינהלית בית המשפט יתיר לרשות להשתחרר מהבטחה שאינה מקדמת את טובת הכלל ופוגעת בתפקידה של הרשות כנאמנו של הציבור. על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, שהמבקשים לא הצביעו על זכות קנויה או על ציפיה לגיטימית שהמדינה תמשיך לסבסד את מחיר המגרשים להרחבה במושב על חשבון הקופה הציבורית.

יפים לענייננו דברים שנאמרו בבג"ץ 6057/00 אילן זוהר נ. שר האוצר, פ"ד נו(3) 569, 574 באותו מקרה, נדחתה עתירת נכי צה"ל להקצות להם קרקע בפטור ממכרז על פי מחירי מינימום ללא הנחה, ולא על פי הערכת שמאי:



"הפירוש שמציעים העותרים לתקנה 30(א) - ולפיו השומה שתיקבע צריכה להיות מחיר מינימום דווקא - אינו עולה בקנה אחד עם התכלית הכללית שעניינה קידום היעילות והחסכון בכספי הרשות הציבורית. גם מטעם זה מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה המחיר שיקבע השמאי צריך לשקף את הערכת שוויה של הקרקע..."

סיכומו של דבר, שתובענתם של המבקשים הנופלת בתקופת הדמדומים של שינוי תפיסות במדיניות הקרקעית של המינהל, אינה מוצדקת במישור המדיניות הרצויה. לנושא סבוך זה של מדיניות, ראה ד. ברק-ארז "דונם פה ודונם שם: מינהל מקרקעי ישראל
בצבת האינטרסים" עיוני משפט כא(3) 613.

הערות לפני סיום

41. החלטות המינהל הן בגדר הנחיות פנימיות - ע"א 5035/98 הנ"ל בעמ' 22-23. מכאן, ששינוי החלטות אלו ותיקונן, צריך היה להיעשות באותה דרך בה התקבלו. ספק בעיני אם קרישפין היה מוסמך על דעתו בלבד, להחיל את הנחיית השומה הפרטנית רק על מושב כרם מהר"ל (ולא על מושבים אחרים), ובהיעדר סמכות, לא נתמלא אחד התנאים הנדרשים להכרה בהבטחה מינהלית, או לגזירה מינהלית, כמו במקרה שלפנינו.

טענה זו לא נטענה על ידי המינהל. המינהל אף סירב בשעתו להיעתר לדרישתם של מומלצי 99 להחזר כספי, בטענה שהיה ידוע להם ממכתביו של קרישפין על ההעלאה הצפויה בתעריפים. כלומר, המינהל הסתמך בשעתו על מכתביו של קרישפין וראה אותם כתקפים. מטעמים אלו, אותיר נקודה זו בצריך עיון.

42. המבקשים לא העלו טענות שבמישור דיני הנזיקין, כמו טענת רשלנות בשל מצג שווא של המינהל. מצג שווא, עשוי להביא להסתמכות שבמחדל. כך לדוגמה, בע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ. מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 272, הכיר בית המשפט באחריות המדינה לנזק שנגרם בשל אי הפעלת מערכת אזעקה של מפעל, שחוברה לתחנת משטרה. נקבע, כי מאחר שהמשטרה יצרה מצג של בקרה על הפעלת המערכת, היה במצג זה להביא להסתמכות בעלי


המפעל ואי התקנת מערכת אזעקה. מכל מקום, משלא הועלתה עילת הרשלנות על ידי המבקשים, איני רואה להידרש לה ביוזמתי.

43. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להבחין בין המבקשים. אולם, למקרה שטעיתי במסקנתי אומר, כי אילו הייתי נדרש להכיר בטענת ההסתמכות או ההפליה, הייתי מכיר בטענה זו רק לגבי המבקשים מתוך הקבוצה הראשונה, שיכולים היו להראות כי הפסיקו את תהליך רכישת המגרש. דהיינו, מבקשים שכוונתם להשתתף בתהליך רכישת המגרש באה לידי ביטוי חיצוני – כאלו שהשתתפו בהגרלה אך לא המשיכו בתהליך, או מבקשים שהפקידו בשעתו דמי קדימה ומשכו את דמי הקדימה מבלי להשתתף בהגרלה. זאת, משיקולים של מדיניות משפטית, באשר הסתמכות שכל כולה שלילית ("לא עשיתי") היא מסוג הדברים שאין להם שיעור.

אציין כי גם בבג"ץ הקשת המזרחית נקבע כי לצורך הוראות המעבר, יש לבחון כל מקרה, בין היתר, "על פי השלב אליו הגיעה העסקה". ובהוראות המעבר להחלטות 717 ו-727 שבוטלו, נקבע כי לשם הכרה באינטרס של הסתמכות לגיטימית, יש להראות גם התקדמות על ציר התכנון, כאינדיקציה לקיומה של הסתמכות כזאת. הוראות אלו, קיבלו גושפנקא בבג"ץ 9900/03 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ. מינהל מקרקעי ישראל
ואח', דינים סז 731: "ההתקדמות על ציר התכנון מלמדת גם על מידת הלגיטימיות שבהסתמכות, ועל הסיכוי להתממשותה. ההתקדמות על ציר התכנון יכולה, על כן, להוות מדד אובייקטיבי ללגיטימיות ההסתמכות".

רוצה לומר, כי שיקולי מדיניות מושכים לכך שההסתמכות תבוא לידי ביטוי חיצוני.

סוף דבר

44. המבקשים הגישו את התובעה דכאן, לאחר שנודע להם כי קבוצת מומלצי 99, לרבות השלושה שנזכרו לעיל, נדרשו לשלם עבור המגרש את התעריפים המוזלים לפי טבלאות 98. במצב הדברים הרגיל, לא הייתה טענה בפי המבקשים. אלא, שהמבקשים חשים "פראיירים". בעוד חבריהם למושב התעלמו מהודעתו של קרישפין, המשיכו בתהליך רכישת


המגרש וזכו לקבל את המגרש על פי התעריף הישן, דווקא הם, שהתייחסו בכובד ראש למכתבו של קרישפין, נדרשו לשלם על פי התעריפים החדשים.

ניתן להבין את תחושות התסכול והקיפוח של המבקשים. ברם, ההסתמכות על מכתביו של קרישפין, אינה הסתמכות "חזקה" במישור העובדתי. ואילו בבמישור המשפטי, בהסתמכות שבמחדל על "גזירה מינהלית" עסקינן, והכרה בסוג זה של הסתמכות תיעשה במקרים חריגים שבחריגים, ולא זה המקרה שבפני
נו. גם טענת ההפלייה דינה להידחות, בשל השוני בדרך התנהלותם של קבוצת מומלצי 99 לעומת המבקשים.

אשר על כן, אין המבקשים זכאים לסעד ההצהרתי שנתבקש על ידם, ואני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהתסבוכת נגרמה בעטיו של מכתבו של קרישפין, אשר בסופו של דבר לא יושם על ידי המינהל, ובהתחשב בכך שיש ממש בתחושת העוול ואי הצדק שנגרם למבקשים, איני עושה צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.


ניתנה היום ז' באדר, תשס"ו (7 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.

י. עמית, שופט
צפה









הפ בית משפט מחוזי 57/03 ארטנשטיין ארז,אביתר יעל,איתן עמית,דוידוביץ דפנה,הוכברג עירית ורפפורט טל,וייל שירלי,זהבי עופר וראודניץ איסנה,טוויג אהרון וחני,טירק רונן,חיון רונית ואלו נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 07/03/2006)