פסקי דין על איריס דרוין | פסקי דין על יהודית גרינפלד

62562-12/18 א     04/02/2020




א 62562-12/18 איריס דרוין נ' יהודית גרינפלד








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 62562-12-18 דרוין ואח' נ' גרינפלד ואח'


תיק חיצוני:


לפני כבוד השופטת מירב קלמפנר נבון




התובעת והנתבעת שכנגד



איריס דרוין
ת.ז. 029089752
ע"י ב"כ עוה"ד רונן צרפתי ואח'



נגד

הנתבעת והתובעת שכנגד


יהודית גרינפלד
ת.ז. 075663112
ע"י ב"כ עוה"ד עופר גרינפלד




פסק דין



לפני תביעה למתן צו עשה וכן תביעה שכנגד, לתשלום בגין נזקים.

ביום 6/4/18 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין הנתבעת, בעלת דירה המצויה ברח' מורן 3, בחיפה (להלן: "הדירה") ובין התובעת, במסגרתו שכרה התובעת את הדירה, לתקופה בת שנה שתחילתה ביום 1/5/18 וסיומה ביום 30/4/19 (להלן: "הסכם השכירות" ו"תקופת השכירות").
התובעת טוענת כי בהתאם למוסכם בין הצדדים, שילמה התובעת לנתבעת סך של 2,100 ₪ במזומן במעמד חתימת ההסכם וכן מסרה בידי הנתבעת 11 שיקים עבור דמי השכירות ע"ס 2,100 ₪ כל אחד. סכום זה כלל בחובו דמי שכירות, ארנונה, מים, חשמל , ועד בית, טלוויזיה בכבלים ואינטרנט. כן, מסרה התובעת לנתבעת שיק ביטחון ע"ס 5,000 ₪. את השיקים כאמור מסרה התובעת לנתבעת, באמצעות בנה של הנתבעת, עו"ד עופר גרינפלד.
התובעת טוענת כי קיבלה את החזקה בדירה כבר ביום 11/4/18 ונכנסה בנעליו של השוכר אשר שהה אותה העת בדירה, לו שילמה את דמי השכירות היחסיים של אותו החודש.
לטענת התובעת, עם כניסתה לדירה, התחוור לה כי הדירה אינה ראויה למגורי אדם ומוצפת במי ביוב אשר העלו צחנה עזה. לטענתה, היא פנתה אל בנה של הנתבעת והלה הזמין איש מקצוע אשר קבע כי מקור ההצפה הוא בבור הניקוז המרכזי של הבניין וכי התיקון נאמד באלפי שקלים. לטענת התובעת, הנתבעת, באמצעות בנה, התחמקה מתיקון הליקוי והפנתה את התובעת לניהול מו"מ מול ועד הבית לגיוס הכספים לתיקון מדיירי הבניין. לטענת התובעת, ניסיונה לשכנע את ועד הבית ודיירי הבניין לשלם את שכרו של איש המקצוע, לא צלח. לטענת התובעת, היא החליקה ונחבלה כתוצאה מהצפת
הביוב, אך תביעת נזיקין אינה במסגרת התביעה המונחת לפניי.
לטענת התובעת, הנתבעת פעלה בניגוד לס. 7 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א, 1971 ובניגוד לס. 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. לטענתה, נבצר ממנה להתגורר בדירה ולעשות בה שימוש סביר. לטענתה, הנתבעת לא פעלה לתיקון המושכר תוך זמן סביר או בכלל, ובכך הפרה את הסכם השכירות בהפרה יסודית. על כן, זכאית הייתה התובעת לביטול הסכם השכירות.
לטענת התובעת, בחודש 05/18, אל נוכח הפרת הסכם השכירות הפרה יסודית, העתיקה התובעת את מגוריה לבית הוריה. הנתבעת, הייתה מודעת לכך וביקשה מהתובעת, באמצעות בנה, לפנות את חפציה מהדירה לאלתר.
לטענת התובעת, ביום 21/5/18 אילצה הנתבעת את התובעת לחתום על כתב קבלה סילוק ושחרור על פיו תמורת סך של
2,100 ₪ לא תהיה לה שום טענה ו/או תביעה נגדה בנוגע לאירוע ההצפה ולאי טיפול בתיקון בעיית הביוב. התובעת טוענת כי
היא בת 46 הסובלת מחרדות ומקשיים בתפקוד ומוכרת כנכה בשיעור 40% ע"י המוסד לביטוח לאומי וכתב הקבלה הסילוק והשחרור, מהווה ניצול ציני של מצבה.
לטענת התובעת, ביום 31/5/18, בהתאם לבקשה הנתבעת, היא פינתה את חפציה מהדירה והותירה אחריה מספר חפצים אישיים אשר היה בכוונתה לפנותם באופן אישי, אלא שלא ניתנה לה הזדמנות להשלים את פעולות הפינוי ואלו נזרקו כעבור כיומיים, אל מחוץ לדירה, ללא ידיעת התובעת.
לטענת התובעת, על אף שמהאמור לעיל ניתן ללמוד על ביטול הסכם השכירות, אשר היה מקובל על שני הצדדים, הנתבעת מפקידה בכל חודש את השיקים אשר נמסרו לה על ידי התובעת. לטענתה, הפקדת השיקים מסבה לתובעת נזק רב, כך למשל, קיבלה מכתב התראה מבנק הדואר בטרם יהפוך חשבונה למוגבל בשל אי כיבוד השיקים. מכאן התביעה אשר לפניי, בה עותרת התובעת, להשיב לידיה את השיקים אותם מסרה בידי הנתבעת כדמי שכירות עבור דירת הנתבעת וכן את שיק הביטחון שנמסר.
הנתבעת היא אלמנה, בת 89, אשר לטענתה, הפעם הראשונה שבה התבקשה שלא לפדות את השיקים הייתה בתובענה זו ולא הייתה כל דרישה מעם הנתבעת, לפני כן. לטענת הנתבעת, בתאריך לא ידוע, מסרה התובעת לבנק הודעה על ביטול השיקים. לטענתה, שיקים מיום 10/5/18 ועד ליום 10/9/18 וכן שיק הביטחון, חוללו בהתראה "נתקבלה הוראת ביטול" ובנוסף בהתראה של "אין כיסוי מספיק". שיקים מיום 10/1/19 ועד ליום 10/4/19 הוצאו מהפקדה ולא הוצגו לפירעון ומוחזקים בידי הנתבעת. יצוין כי במהלך ההליך, בעקבות הסכמה בין הצדדים, השיקים אשר טרם הוגשו לפירעון, לחודשים 01/19 ועד 04/19 הוחזרו לתובעת, באמצעות בא כוחה.
לטענת הנתבעת, השיקים המחוללים אמורים היו להיות לגביית נזקים אשר גרמה התובעת במהלך תקופת השכירות לדירה, ועל כן, אין להשיבם. לטענתה, התברר לה כי אחת הסיבות לסתימת קו הביוב, היא סמרטוטים שהתובעת זרקה לבית השימוש. הדבר גרם למפגעי ריח. לטענת הנתבעת, ועד הבית פעל נמרצות לתיקון קו הביוב המרכזי של הבניין והוא אכן טופל ותוקן.
לטענת הנתבעת, המועד הנקוב בכתב התביעה לפינוי הדירה, מיום 31/5/18, אינו מצוי בידיעתה של הנתבעת, משום שהתובעת יצאה מהדירה ללא תיאום, ותוך הותרת נזק כבד בדירה עד כדי נזק מכוון, לא החזירה מפתח ולא ביצעה את הפינוי בתיאום. לטענתה, התובעת אף לא פירטה כי הסיבה לפינוי הדירה הוא הבעיות בדירה או הפרת הסכם השכירות.
לטענת הנתבעת רק ביום 3/7/18 פנה ב"כ התובעת, לנתבעת במכתב ובו טענותיה בקשר עם מתן התראה מוקדמת על נקיטת הליכים משפטיים וכן איום בפני
ה לערכאות משפטיות בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. לטענתה, מכתב ששלח בא כוחה כתגובה עוד באותו היום, נותר ללא מענה. לטענתה, התובעת חתמה מרצונה על מכתב ויתור, ללא נוכחות הנתבעת או מי מטעמה, ועל כן, לא ניתן לטעון שאולצה לחתום על המכתב. לטענת הנתבעת, כבר ביום 21/5/18 בוצעה העברה בנקאית לחשבונה של התובעת בסכום של 2,100 ₪ .
לטענת הנתבעת, היא לא נקטה בכל פעולה לגבי חפציה האישיים של התובעת, והתובעת או מי מטעמה הם שעשו זאת. לטענתה, לא בכדי לא פירטה הנתבעת מהם אותם חפצים אישיים. לטענת הנתבעת, בניגוד לטענות התובעת, עד להגשת התביעה, נשלחו לתובעת מספר מכתבי דרישה מעם הנתבעת. לפיהם, התובעת התנהגה באופן מוזר וחריג, יצרה רעש רב בערב ובלילה, לרבות גרירת חפצים ודפיקות רבות, והסתבר בדיעבד כי התובעת צבעה חפצים בדירה ויצרה מפגעי לכלוך ואשפה, כמו למשל, הוצאת סמרטוטים וחפצים ליד הדלת למעבר המדרגות; התובעת קיללה את הנתבעת ושכנים נוספים בבניין; התובעת הסתירה מהנתבעת
את היותה פגועת נפש ונמצאת בהליכי שיקום, ולטענת הנתבעת, לו הייתה יודעת על כך, לא הייתה משכירה לתובעת את הדירה. לטענתה, מעשים אלו המשיכו גם לאחר היום בו קיבלה את התשלום על פי כתב הקבלה.
לטענת הנתבעת, הוצא לנתבעת מכתב דרישה בסכום כולל של 8,950 ₪ ובו מפורטים הנזקים שנגרמו לה, לרבות עשרות מסמרים בקירות.
לטענת הנתבעת, ביטול ההסכם נעשה בנסיבות אחרות מהנטען בתביעה, כשהתובעת היא שהפרה את הסכם השכירות ומשום כך נדרשה לפנות את הדירה. לטענת הנתבעת, משחוללו השיקים בטענה של "אין כיסוי מספיק" המדובר גם בהפרה צפויה אשר נלמדת בדיעבד. לטענת הנתבעת, השיקים המחוללים מהווים אסמכתא משפטית לנקיטת הליכי גבייה חוזיים או שטריים נגד התובעת ועל כן אין להחזירם.
אל נוכח הדברים האמורים לעיל, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד, ובה עותרת לקבלת סכום של 8,950 ₪ בגין הנזקים שגרמו
לנתבעת, הכוללים: ניקוי הדירה לאחר מועד עזיבה הדירה (550 ₪) ; שיפוץ הדירה הכולל טיוח וסיוד הקירות בעקבות עשרות מסמרים שדפקה הנתבעת בקיר ובעקבות כתמי צבע על הקירות שהותירה התובעת וכן החלפת אסלה משום שהתובעת צבעה אותה בוורוד (3,500 ₪); החלפת צילינדר פלדלת משום שהתובעת לא השיבה את מפתחות הדירה (700 ₪); אובדן דמי שכירות בין מועד הפינוי (31/5/18) ועד השכרתה מחדש בגובה של חודשיים שכירות, שבהם עמדה הדירה ריקה (4,200 ₪) ובסך הכול, הנזקים מסתכמים בסך של 8,950 ₪.
לטענה הנתבעת, עולה חובת התובעת לשלם את הסכומים הללו מהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ועל פי כל דין.
בכתב ההגנה שכנגד, שבה התובעת על טענותיה בכתב התביעה המקורי, וטענה כי הרקע לעזיבת הדירה הוא בעקבות ליקויים אשר לא תוקנו והפרת הנתבעת את הסכם השכירות. לטענתה, הסיבה כי לא השיבה את המפתחות נעוצה בחשש לשלומה עקב איום והטרדות מצד בנה של הנתבעת. עוד לטענת התובעת, אין מקום לחיובה בתשלום נזקים בגין הפסד דמי שכירות מקום בו התובעת פינתה את הנתבעת מהדירה.

דיון:
הסכם השכירות
הסכם שכירות במסגרתו השכירה הנתבעת לתובעת את הדירה הוא לתקופה של שנה שתחילה ביום 1/5/18 וסופה ביום 30/4/19. תמורת השימוש בדירה הוסכם על תשלום חודשי בסך 2,100 ₪, הכוללים ארנונה, מים, חשמל, ועד בית, טלוויזיה בכבלים ואינטרנט. תנאי התשלום על פי החוזה הם ב- 12 המחאות חודשיות, אשר הראשונה לתאריך 9/4/18, השנייה לתאריך 1/5/18 והאחרונה לתאריך 1/3/19. להבטחת התחייבויות ההסכם השכירות, מסרה התובעת שיק בטחון בסך 5,000 ₪ לידי הנתבעת. אין מחלוקת על תנאים אלו. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה מי המפר את ההסכם.

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את ההסכם בהפרה יסודית. זאת משום שהדירה לא הייתה ראויה למגורים מאחר והייתה מוצפת במי ביוב, וליקוי זה לא תוקן בהתאם להוראות ס. 7 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, לא תוך זמן סביר ולא בכלל. לטענת התובעת נבצר ממנה לעשות שימוש סביר בדירה ועל כן, הייתה זכאית לביטול ההסכם אשר היה ידוע לנתבעת.
לטענת הנתבעת, התובעת היא אשר הפרה את ההסכם בהפרה יסודית. לטענתה, בעקבות תלונות רבות בדבר מטרדי רעש ולכלוך אשר יצרה הנתבעת והעובדה שהתובעת קיללה את הנתבעת ואיימה עליה, כן קיללה שכנים נוספים בבניין ולא גילתה את דבר היותה פגועת נפש, הוצא כבר ביום 25/5/18 מכתב התראה לפינוי הדירה בעקבות הפרת הסכם השכירות. עוד לטענתה, בדיעבד התברר שמדובר בהפרה צפויה, משהשיקים אשר נמסרו לה בידי התובעת חוללו בהעדר כיסוי.

הפרת הסכם השכירות וסיום ההתקשרות החוזית
האם הנתבעת הפרה את ההסכם ?
בהתאם להוראות ס. 7 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 על הנתבעת חובה, תוך זמן סביר לאחר קבלת דרישה מהשוכר לתקן כל דבר הגורם להפרעה של ממש לשימוש הרגיל במושכר או לשימוש על פי המוסכם. הוראה זו חלה בין אם הפגם התהווה בזמן מסירת המושכר או לאחריו.

יאמר כבר כעת, מעדות הנתבעת, עלה כי הנתבעת פעלה לתיקון קו הביוב המרכזי של הבניין והוא אכן טופל ותוקן. אף עולה מעדות הנתבעת כי בסופו של דבר, ועד הבית השתתף בחלק מסוים מהתיקון (כ-1,000 ₪), ולכן, אין לקבל את טענת התובעת אשר לפיה לא פעלה הנתבעת לתיקון קו הביוב, וממילא טענה זו כלל לא נתמכה בראיות כלשהן.
זאת ועוד, בסיפא לסעיף 7 לחוק השכירות והשאילה נקבע: "זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים, תשכ"ז-1967, או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר". כלומר נקבע כי הוראה זו לא תחול בין היתר, במקרה שבו התיקון לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות אינו חל על המשכיר. לטענת הנתבעת התברר לה בדיעבד כי הסיבה לנזקי הביוב נעוצה, בין היתר, בהתנהלות הנתבעת אשר זרקה סמרטוטים לאסלה. טענה זו לא נסתרה.
וגם מטעם זה, אין התובעת יכולה לטעון כי הנתבעת הפרה את ההסכם, הפרה יסודית.
התובעת וויתרה במסמך מיום 21/5/18 אשר כותרתו "כתב קבלה סילוק ושחרור" על טענותיה כלפי הנתבעת ביחס לאירוע ההצפה אשר התרחש בחודש אפריל או מאי 2018 ולנזקים שנגרמו לה. לטענת התובעת, המסמך מיום 21/5/18 עליו חתומה התובעת, נחתם מתוך אילוץ ע"י הנתבעת באמצעות בנה. יחד עם זאת, בעדותה אישרה התובעת כי ההסכם נשלח אליה בדוא"ל, ללא נוכחות הנתבעת או בנה, ולא שוכנעתי כי התובעת אולצה בצורה כלשהי, לחתום על המסמך.
התובעת הוסיפה וטענה כי בדירה לא היה חיבור לאינטרנט ולכבלים ולא היה שלט למזגן ועל כן לא הייתה יכולה לעשות בו שימוש כלשהו. בעניין זה, יאמר כי טענות אלו לא הוכחו. אף אם מדובר בהפרה, הרי שבוודאי אין זו הפרה יסודית, ולכל הפחות דרישה מעם התובעת לתיקון ליקויים אלו, לא הוצגה.
משאלו פני הדברים, אני קובעת כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם. וודאי לא הפרה יסודית. מסקנה זו מתחזקת אל נוכח העובדה שבמכתב ב"כ התובעת מיום 3/7/18 כלל לא אוזכרה הטענה להפרת ההסכם ע"י הנתבעת. התובעת לא נתנה כל הסבר משכנע מדוע לא צוינה ההפרה הנטענת למעט טענה מתחמקת ולפיה
"...לא פניתי אליו בינתיים על הפרת חוזה" (עמ' 9 לתמליל הדיון מיום 18/12/19).
זאת ועוד, גם אם אניח כי אכן הייתה הפרה יסודית כנטען, וכאמור איני סבורה כי אלו פני הדברים, הרי שבנסיבות העניין טענת התובעת כי הנתבעת או מי מטעמה ידעו על פינוי הדירה אינה נכונה. מהעדויות התרשמתי דווקא כי הנתבעת כלל לא ידעה על פינוי הדירה בפועל. כך לפי עדותה, רק בחודש יוני לערך, זמן רב לאחר שהדירה פונתה בפועל, נכנסה הנתבעת לדירה וגילתה כי הדירה כבר פונתה. לפי עדות הנתבעת, התובעת אף לא השיבה את המפתח ולא אמרה לה כי היא עוזבת את הדירה. הנתבעת שבה וחזרה על גרסתה לפיה לא הייתה יכולה לדעת שהתובעת לא נמצאת בביתה, שכן בכל הזמן שהתובעת התגוררה בדירה, היא מנעה מהנתבעת, כך לפי עדות הנתבעת, להיכנס לדירה.
מצאתי עדות הנתבעת מהימנה. חיזוק לדברים יש בכך כי התובעת כלל אינה חולקת על כך שהסיבה לסיום הסכם השכירות, הוא בהפרת התובעת את ההסכם. התובעת אישרה בעדותה כי הסיבה בגינה עזבה את הדירה, נעוצה במכתב התראה אשר שלח בנה של הנתבעת, עו"ד עופר גרינפלד ביום 25/5/18. במכתב ההתראה כאמור, דרש עו"ד גרינפלד את פינוי הדירה בעקבות הפרת ההסכם ע"י התובעת. התובעת טענה כי העדר העדתו של עו"ד גרינפלד עומד לה לנתבעת לרועץ, ברם ככל שסברה התובעת כי ביכולתה להוכיח טענותיה באמצעות עדותו של עו"ד גרינפלד, בהעדר ראיות אחרות לטענותיה, היה עליה לזמנו מטעמה. דבר זה לא נעשה והימנעות זו של התובעת, דווקא מחזקת גרסת הנתבעת. מהדברים האמורים עד כה, עולה ברורות כי הנתבעת לא הפרה את הסכם השכירות.

האם התובעת הפרה את ההסכם?
לטענת הנתבעת, התובעת היא אשר הפרה את ההסכם בהפרה יסודית. בהתאם לעדות הנתבעת, התקבלו אצלה תלונות רבות מעם השכנים על מפגעי רעש, לכלוך, אשפה ועוד. התובעת אף הציגה תמונות בהן נראים מפגעי הלכלוך, לתמיכה בטענותיה. עוד לטענתה, התובעת התנהלה באופן בוטה, קיללה את הנתבעת ואיימה על שכנים בבניין. אל נוכח הפרות אלו, בין היתר, דרשה הנתבעת, באמצעות בנה, את פינוי הדירה במכתב מיום 25/5/18 (נ/3, נספח ד).
לטענת התובעת היא קיימה את תנאי ההסכם ללא דופי, לרבות עמידה בתשלום דמי השכירות ודווקא הנתבעת היא אשר זרקה את חפצי התובעת ונכנסה לדירת המגורים ללא קבלת הסכמה.

מעדויות הצדדים, לרבות ובעיקר בדבר התנהלות התובעת לאחר מועד מכתב ב"כ הנתבעת והנזקים
אשר נגרמו לדירה, אני קובעת כי התובעת אכן הפרה את ההסכם, וטענותיה לעמידה בתנאי ההסכם, נסתרו. ואנמק.
בהתאם לתמונות הנכס אשר הוצגו לעיוני, טענות הנתבעת למטרדי רעש אכן הוכחו כנכונות שעה שנמצאו בדירה עשרות רבות של מסמרים, אשר ננעצו בקירות הדירה. מעדויות הצדדים עולה כי התובעת היא זו אשר נעצה את המסמרים בקירות הדירה. זאת אל נוכח הצהרת התובעת כי הדירה נמסרה במצב טוב (ס. 8 להסכם, ת/1, נספח א), והתמונות אשר צורפו לתצהיר הנתבעת (נ/3). כאשר נשאלה התובעת לגבי עשרות רבות של מסמרים בדירה, הכחישה את מעורבותה וטענה כי הדייר הקודם, הוא אשר נעץ את המסמרים. איני נותנת אמון בעדותה זו של התובעת.
בהתאם לראיות אשר הוצגו לפני, התובעת יצרה מפגעי לכלוך ואשפה. התובעת אישרה
כי התמונות אשר הוצגו בפני
ה הם של חפציה האישיים (נ/2). אומנם התובעת הוסיפה וטענה כי חפצים אלו, נזרקו מהדירה לאחר יציאתה ממנה, אלא שלא כך הם פני הדברים. מעדות הנתבעת, התרשמתי כי לא
ידעה על יציאה מהדירה משום שהתובעת לא עדכנה אותה בכך, לא מסרה את המפתח ולא הודיעה לה על עזיבתה את הדירה בשום צורה או דרך. לכן, נכנסה לדירה רק באמצע יוני לערך, כחודש וחצי לאחר מועד עזיבתה של התובעת את הדירה. מכאן כי הטענה כי סמוך לאחר פינוי הדירה, נזרקו חפציה האישיים של התובעת מהדירה, אין לה בסיס.
בניגוד לס. 10 להסכם (ת/1, נספח א) לפיו "הרשות בידי המשכיר, באי כוחו או שליחיו להיכנס לדירה בכל עת ובכל זמן סבירים, בתיאום מראש עם השוכר, והשוכר מתחייב בזאת להתיר לנ"ל להיכנס כאמור." התובעת מנעה מהנתבעת מלהיכנס לדירה, כפי שעלה כאמור, מעדותה של הנתבעת.
בניגוד לס. 11 להסכם (ת/1, נספח א) לפיו "מיד עם תום תקופת השכירות מתחייב בזאת השוכר למסור חזרה למשכיר את הדירה במצב תקין ולסלק ידו הימנה", הוכח כי הנתבעת לא מסרה את המפתח לידי הנתבעת ואף לא יידעה אותה במועד עזיבתה את הדירה. זאת אף על פי שאישרה כי פינתה את הדירה בעקבות מכתב התראה אשר שלח בנה של הנתבעת, עו"ד עופר גרינפלד ביום 25/5/18, באופן מידי ועברה להתגורר בבית הוריה.
עוד התברר, לאחר עזיבת התובעת את הדירה, כי בניגוד לס. 8 ו-10 להסכם (ת/1, נספח א) לפיהם התובעת התחייבה "לשמור על הדירה, להחזיקה במצב טוב ותקין במשך כל תקופת השכירות, וכן למסור את הדירה בתום תקופת השכירות... כשהיא נקייה במצב תקין וטוב פרט לבלאי הנובע משימוש סביר ומקובל על הדעת, לרבות התכולה, אחרת יפצה השוכר את המשכיר על כל נזק והפסד" (ס. 8 להסכם, ת/1, נספח א)
וכן התחייבה התובעת "לא לשנות את הדירה באיזה אופן וכן לא להוסיף או לגרוע ממנה דבר, אלא בהסכמה מפורשת ובכתב של המשכיר" (ס. 12(ב) להסכם, ת/1, נספח א) – הוכח כי התובעת לא פעלה כאמור, ולכל הפחות גרמה נזק לאסלה, אותה אישרה כי צבעה בצבע ורוד ותקעה מסמרים רבים בקירות הדירה אשר הצריכו תיקון וצביעה מחדש של הקירות.
התברר גם כי בניגוד לס. 19 להסכם הקובע "השוכר ישלם את דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות גם במידה שיפנה את הדירה לפני תום תקופת השכירות...". התובעת ביטלה את פנקס הצ'קים במספר טענות סותרות: במכתב מיום 29/5/18 טענה כי הפנקס אבד ואינה יודעת היכן נמצא פנקס השיקים (ת/1, נספח ד1); במכתב מיום
5/6/18 טענה כי הייתה לה פריצה לדירה והצפה ומטעם זה אינה יודעת "אלו צ'קים הושחתו לכן מבקשת לבטל את כולם" ואף הדגישה כי מבקשת "לא לכבד אף צ'ק!", זאת על אף שהיה ידוע לה כי חלק מהצ'קים נמסרו לנתבעת כדמי שכירות. ובדיון שלפניי, שינתה פעם נוספת את גרסתה וטענה כי השיקים התפוררו. דומה כי מדובר בטענות סרק, אשר עומדות בניגוד להסכם בין הצדדים, לרבות התחייבות התובעת לתשלום דמי שכירות ולהבטחת התחייבויותיה בשיק הביטחון אשר נמסר לידי הנתבעת (ור' גם ס. 15 להסכם, ת/1, נספח א, בעניין שיק הביטחון אשר נמסר).
לאחר ביטול השיקים, היה על התובעת, לכל הפחות, ליידע את הנתבעת בביטולם.
התובעת לא עמדה בהוראות ס. 18 להסכם (ת/1, נספח א) לפיו "תיקוני נזק או בלאי בלתי סביר שנגרמו על ידי השוכר למושכר ישולמו על ידי השוכר, והשאר ישולם על ידי המשכיר" שכן ביטלה את פנקס השיקים אשר בידיה ובכך לא מילאה התובעת אחר חובת התשלום בגין הנזקים שנגרמו לדירה כנטען במכתב מיום 18/7/18.
אם כן, לאור הדברים האמורים לעיל, התובעת הפרה את הסכם השכירות הפרות רבות, אשר חלקן התגלו רק לאחר עזיבתה את הדירה. התובעת, בעצמה, אישרה כי עזיבתה את הדירה נבעה ממכתב ב"כ הנתבעת מיום 25/5/18. טענות התובעת להפרת הסכם השכירות דווקא ע"י הנתבעת, לא אוזכרו בסמוך לאחר עזיבתה ואף לא אוזכרו במכתב בא כוחה מיום 3/7/18 מבלי שניתן כל הסבר משכנע מדוע נשמטה טענה זו, אשר ניתן היה לצפות כי תעלה לכל הפחות בשלב זה, מהמכתב האמור.
בהתאם להוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, נמסרה לתובעת הודעה בדבר הפרת ההסכם ודרישה לביטולו כך שהתובעת תפנה את הדירה (ור' סעיפים 6-8 לחוק החוזים (תרופות), וכן ס. 21 להסכם, ת/1 , נספח א). פינוי הדירה התגלה לנתבעת אך בדיעבד, וגם בכך יש כדי להסב לה נזקים, אלו יידונו להלן.

יצוין כי טענת הנתבעת לחובת גילוי בדבר מצבה הבריאותי של התובעת, לא נתמכה בשום צורה או אופן, וספק רב אם קיימת חובת יידוע מעין זו. אך משקבעתי כי התובעת הפרה את ההסכם מטעמים אחרים, טענה זו מתייתרת. כך גם מתייתר הדיון בטענת הנתבעת, כי בדיעבד התברר כי התובעת ממילא הייתה מפרה את ההסכם, הפרה צפויה, משהשיקים אשר הופקו על ידיה חוללו, בין היתר, בהיעדר כיסוי.

פיצוי הנתבעת בגין הפרת ההסכם
הנתבעת מוסיפה ותובעת בתביעה שכנגד פיצויים בגין הפרת ההסכם, הכוללים: ניקיון ופינוי הדירה (550 ₪); נזקים שגרמה התובעת בכך שתקעה עשרות מסמרים בקירות וצבעה את האסלה (3,500 ₪); החלפת מנעול (700 ₪) ושני חודשי שכירות עד למציאת מחליף (4,200 ₪) ומסתכמים בסך של 8,950 ₪.

כאמור לעיל, הוכח כי התובעת לא שמרה על הדירה במצב טוב ותקין וגרמה לנזקים בניגוד לאמור בסעיפים 8 ו-18 להסכם (ת/1, נספח א; נ/3, נספח ג') עת צבעה את האסלה בצבע ורוד, כפי שאישרה בעדותה, ועת עשתה חורים רבים בקירות כפי שקבעתי לעיל. בעקבותיהם, נאלצה הנתבעת לשלם סך של 3,500 ₪ כפי שנקוב בקבלה שצורפה מיום 7/7/18 (נ/3, נספח ד).
על כן, יש לחייב את התובעת בתשלום סכום של 3,500 ₪ עבור הנזקים שגרמה לדירה.

כאמור לעיל, התובעת לא השיבה את המפתח בדירה ובשל כך נדרשה הנתבעת להחליף את המנעול, תיקון אשר עלותו 700 ₪ (נ/3, נספח ד).
על כן, יש לחייב את התובעת בתשלום סכום נוסף של 700 ₪ בגין החלפת המנעול.
אשר לתשלום שני חודשי שכירות, עד למציאת שוכר חלופי,
מצאתי לנכון לקבל טענה זו. כאמור לעיל, התובעת לא הודיעה לנתבעת על עזיבתה את הדירה ומטעם זה, הנתבעת סברה, בתום לב, כי הנתבעת מתגוררת בדירה. הנתבעת אף ציינה כי גם בתקופה שבה התגוררה התובעת בדירה, היא מנעה מהנתבעת להיכנס לדירה כך שלא הייתה יכולה לדעת מה מצב הדירה. על כן, המשיכה בגביית דמי השכירות. בנוסף, על פי ההסכם בין הצדדים "השוכר ישלם את דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות גם במידה שיפנה את הדירה לפני תום תקופת השכירות..." (ס. 19, ת/1 נספח א) וגם מטעם זה, הדרישה לתשלום שני חודשי שכירות, עד למציאת שוכר חלופי היא במשורה, ובהתאם להסכמות הצדדים.
לא הוצגה בפני
י ראיה לתשלום בגובה 550 ₪ בגין ניקיון הדירה ופינויה מקום שבו היה בידי הנתבעת להמציא אסמכתאות בגין תשלום כאמור ולכן אני דוחה את טענתה לתשלום זה.
לאור הדברים האמורים לעיל, יש לחייב את התובעת בתשלום סך של 8,400 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לדירה ולקבל את התביעה שכנגד. כאמור, במהלך ההליך, הושבו לידי התובעת באמצעות בא כוחה השיקים שהיו מצויים בידי הנתבעת והוצהר כי אין בכוונתה של הנתבעת לגבותם באמצעות הליכי הוצאה לפועל. מן הראוי היה בשלב זה בו התייתרה התובענה לצו עשה קבוע, למחקה, אך התובעת ביכרה להוסיף ולנהל את ההליך עד תומו ולכך יש לתת את הדעת בעת פסיקת ההוצאות ובכלל, שכן התובעת נסמכה על עזרת הסיוע המשפטי וכספי הציבור. למען הסר ספק מלב, ככל שעדיין מצויים בידי הנתבעת שיקים מחוללים אשר נמסרו לה ע"י התובעת, אלו יושבו לידי התובעת ולאור פסק הדין אין אלו נדרשים להבטחת תשלום החוב. ממילא הצהיר ב"כ הנתבעת כי אין בכוונתה לעשות בהם שימוש ולהגישם ללשכת ההוצאה לפועל, כך שהתובענה לצו עשה קבוע, כאמור,
מתייתרת.

סוף דבר,

התביעה נדחית, על כלל רבדיה.
התביעה שכנגד מתקבלת באופן בו אני מחייבת את הנתבעת לשלם סך של 8,400 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה שכנגד (26/2/19) ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן, תשלם התובעת הוצאות הנתבעת בסך 1500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך
5,500 ₪.סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.





ניתן היום,
ט' שבט תש"פ, 04 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 62562-12/18 איריס דרוין נ' יהודית גרינפלד (פורסם ב-ֽ 04/02/2020)