פסקי דין על רייכרט תעשיות בע"מ (בפירוק) | פסקי דין על מוחמד עבדל לטיף מרעי | פסקי דין על אחמד דעייף | פסקי דין על האטם דעייף | פסקי דין על גמבס קבלנים ופיתוח | פסקי דין על גלאל מרעי | פסקי דין על סמיר מרעי |

3319/01 א     20/04/2006




א 3319/01 רייכרט תעשיות בע"מ (בפירוק) נ' מוחמד עבדל לטיף מרעי, אחמד דעייף, האטם דעייף, גמבס קבלנים ופיתוח בע"מ, גלאל מרעי, סמיר מרעי




1
בתי המשפט
א 003319/01
בית משפט השלום הרצליה
20/04/2006
תאריך:
כב' הש' אירית מני-גור

בפני
:

רייכרט תעשיות בע"מ (בפירוק)

בעניין:
תובעת
הדר ויצמן
ע"י ב"כ
נגד
1 . מוחמד עבדל לטיף מרעי

2 . אחמד דעייף

3 . האטם דעייף

4 . גמבס קבלנים ופיתוח בע"מ

5 . גלאל מרעי

6 . סמיר מרעי
נתבעים
עו"ד סלעי אורן

ע"י ב"כ
פסק דין
א. מבוא וטענות הצדדים

1. התובעת חברה תעשייתית לייצור ושווק מוצרי תשתית ובנייה, המצוייה בהליכי פירוק. בין התובעת לבין חברת מרעי קבלנים לעבודות ופתוח בע"מ (להלן: "החברה"), התקיימו יחסי ספק-לקוח במשך מספר שנים עד מאי 1995. בכל שנה, נכרת הסכם חדש המסדיר את היחסים העסקיים. נתבע 1, הינו מנהל ומזכיר החברה ואחז ב- 50% ממניות הרגילות בחברה (להלן: "מוחמד") , ונתבעים 2 ו-3 היו מנהלי החברה לגירסת התביעה (להלן: "אחמד והאטם").

2. ביום 27.2.95 נחתם הסכם בין התובעת לחברה (להלן: "ההסכם"). מסוף פברואר 95 ועד סוף מאי 95, הזמינה החברה באמצעות מנהליה סחורה וקיבלה אותה לידיה. החברה לא שילמה מאומה בגין הסחורה שקיבלה. מוחמד בעליה מסר שיק ע"ס 17,278 ₪ מעותד ליום 20.6.95, שיק זה חולל מבלי שנפרע.

3. עפ"י גירסת התביעה, ביוני 1997 הוקמה חברה נתבעת מס' 4 (להלן: "גמבס") על מנת להבריח את נכסי החברה לגמבס. החברה הוקמה ע"י מוחמד וע"י שניים מבניו, נתבעים 5 ו-6, (להלן: "גלאל וסמיר").

4. התובעת הגישה נגד החברה בלבד תביעה כספית באפריל 1999 בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בחדרה. סכום התביעה עמד בשעתו ע"ס 273,970 ₪. ביום 25.5.99, ניתן פס"ד נגד החברה בהעדר הגנה, ביום 4.8.99 נפתח תיק הוצל"פ נגד החברה.

5. לטענת התביעה, בדיעבד הסתבר לתובעת כי החברה היתה בקשיים כלכליים עוד בתקופת המו"מ ועובר לחתימה על ההסכם. הקשיים התבטאו באי החזרת חוב לבנקים ונותני שרותים וכן נושים ניהלו נגד החברה הליכים משפטיים. טענה העיקרית כי המו"מ והזמנת הסחורה בוצעו בחוסר תום לב ו/או רשלנות ו/או מצג שווא, וכבר בעת ההיא ידעו כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבותיה ועל אף זאת הסתירו את המצב האמיתי. התובעת טוענת, כי התנהגות נתבעים 1-3 עולה כדי מרמה/הטעיה/מצג שווא/רשלנות/הפרת חובת תום הלב בניהול המו"מ ובקיום החוזה. (ראה סעיף 14 בכתב התביעה, על כל סעיפי המשנה שבו).

6. וכנגד נתבעים 4-6, נטען בכתב התביעה (ראה סעיף 15 על כל סעיפי המשנה שבו), כי גמבס הוקמה על מנת להבריח נכסים מהחברה הקורסת ועל מנת להעביר את הפעילות העסקית לגמבס. עוד נטען, כי מוחמד הוא זה שניהל חלק ניכר מפעילותה של גמבס, ומזמינים שהתקשרו עם החברה על בסיס היכרות מוקדמת הפכו לקוחותיה של גמבס עפ"י הכוונתו של מוחמד, ולפיכך יש לראות זהות בין גמבס לבין החברה. בסעיפים 16-17 לכתב התביעה, מעלה ב"כ התובעת את הטענה כנגד נתבעים 5 ו-6, שהיו אלה שהזמינו את הטובין מהתובעת והיו אלה שידעו כי הנכסים הוברחו מהחברה לגמבס על מנת להתחמק מתשלום לנושים ובכללם לתובעת.

7. הנתבעים מכחישים כל קשר באשר הוא לתובעת, פרט למוחמד נתבע 1. לטענת מוחמד, המו"מ נוהל בתום לב וכן אף קיומו. לטענתם, במהלך מחצית הראשונה של שנת 95 היתה החברה פעילה ובעלת ציוד, וההתמוטטות לא באה אלא במחצית השנייה של שנת 1995. עוד הוכחשה הטענה בדבר הברחת נכסים לגמבס, לטענת הנתבעת גמבס הוקמה באופן עצמאי בשנת 97 מתוך שיקולים כלכליים ומסחריים.

8. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את גובה החוב וטענו כי פסה"ד ניתן נגד החברה בהיעדר הגנה ובהיעדר תגובה ובמעמד צד אחד בלבד! ולפיכך, על התובעת להוכיח החוב כלפיהם שנית.

ב. הוכחות סכום החוב:

1. התובעת לא טרחה ולו במאומה להוכיח את סכום החוב בתביעה זו על אף שהוכחש ע"י הנתבעים, וכל זאת בהסתמכם על פסה"ד שניתן כנגד החברה בהעדר הגנה. במילים אחרות ובלא אמירה מפורשת, התכוונה התובעת כי בכל הקשור לסכום החוב הנתבע קיים השתק פלוגתא כנגד כל הנתבעים, ולפיכך מנועים מהם מלפתוח שנית סוגיה זו שתמה עם הפיכתו של פסה"ד כנגד החברה לפס"ד חלוט. השאלה, האמנם כך?

2. יש להצטער על כך, כי כבר בישיבות הראשונות בקדמי המשפט עת חזר ב"כ הנתבעים על הכחשת החוב, לא טרח ב"כ התובעת להתמודד עם סוגיה זו וסבר שדי בציינו כי קיים השתק פלוגתא, שכן לו היה החוב שנוי במחלוקת היתה מן הסתם החברה מתגוננת. כלל ידוע הוא בהלכת מעשה בי-דין, כי השתק הפלוגתא מחייב זהות של בעלי הדין, שהרי נדרש כי לבעל דין יהא את יומו בביהמ"ש. חריג לכלל זה הוא, שניתן לטעון להשתק פלוגתא גם כנגד צד שלא היה בעל דין ישיר בהתדיינות הקודמת, אלא שיש לו "קירבה משפטית" לבעל הדין הקודם ("privity") .

לענין זה, ראה את הכלל המופיע בספרה של פרופ' נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי בעמ' 435 שבו, כדלקמן:
"תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד פועלת אף בהקשר בו עסקינן, לאמור, פסק הדין שניתן לטובת החברה או נגדה אינו קושר, כמעשה בית דין, את בעלי המניות. ולהיפך, אין החברה מנועה מכוחו של פסק-הדין שניתן בין בעל מניות לבין צד שלישי. אין יחסי החברה בעל המניות כשלעצמם מהווים בסיס לצמיחתם של יחסי קרבה משפטית (privity) לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית" .

3. אמנם זהו הכלל הרגיל, אולם לכלל זה קמו מספר חריגים, כמו במקרה של תביעה נגזרת של בעל מניות וכמו במקרה נוסף שנקבע בפסיקה מקום בו קיימת חפיפה בין האינטרסים של בעל המניות ובין החברה. אפשרות זו כפי שעולה מתוך ספרה של פרופ' זלצמן עשוייה להתרחש כאשר החברה היא בבעלותם של מספר מועט של בעלי מניות שבידיהם אף השליטה בפועל בניהול החברה (ראה עמ' 439 סעיף 2.1.5).

השאלה העולה אם כן, האם אין משום חפיפה בין האינטרסים של החברה לבין האינטרסים של בעלי השליטה כאשר קיימת ביניהם למעשה "קירבה משפטית", ועל כן יש לראות בכל אחד מהם כאשר הוא בעל דין בהתדיינות השנייה, כמי שהיה לו יומו בביהמ"ש (ראה עמ' 440 בספרה של זלצמן הנ"ל).

שאלה זו עלתה בערעור אזרחי 344/83 רויטמן נגד פרס, פד"י לט (4) עמ' 29, שם קבע כב' השופט בן דרור, כי קיימת "קירבה משפטית" בין החברה לבין המנהל ובעל השליטה שבה, וכך קבע ביהמ"ש:
"...מקום שהמנהל הוא בעל שליטה היה בעל דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל מכח מעשה בית דין"...

בענין זה, ראה בספרה של פרופ' זלצמן בעמ' 442 כדלקמן:
"...ניתן אם כן לומר, כי במשפט הישראלי קיימת לפחות הנטייה בבתי המשפט לאמץ את הגישה של קירבת האינטרסים בין החברה לבין בעל השליטה בה, על אף תורת ההפרדה המשפטית, במקרה שבו נהפכת ההפרדה לצורך מעשה בית דין למלאכותית בלבד, שכן בפועל מוחזקת ומרוכזת השליטה המלאה או הכמעט מלאה בחברה בידי קבוצה קטנה של בעלי מניות, ועל כן האינטרס של החברה בנושא ההתדיינות חופף לאינטרסים שלהם ולהיפך"...

4. השאלה שנותרה היא, האם יש ליישם חריג זה לכלל בענייננו, האם קיימת זהות אינטרסים "וקירבה משפטית", בין כל הנתבעים או חלקם לבין החברה? יש לזכור, כי רק הנתבע 1 היה בעל שליטה בחברה ו"המוציא והמביא" בה - נתבעת 4 היא חברה שהוקמה בשנת 1997, וכלל לא ניתן היה לתת לה את יומה בעת הגשת התביעה נגד החברה מהטעם הפשוט שאז טרם "נולדה". כך אף לענין יתר הנתבעים, נתבעים 2-3 ו- 5-6, לא היו בעלי השליטה בחברה , ולכל היותר נתבע 2 ניהל על פי עדותו את החברה בכל הקשור להיבטים הטכניים. לאחר שמיעת העדויות, ניתן לומר בוודאות כי היחידי שניתן לשייך לו את החריג לכלל זהות בעלי הדין הינו נתבע 1 מוחמד, וכלפי יתר הנתבעים לא מתקיים חריג זה, ולפיכך בהיעדר הוכחת החוב כלפיהם היה מקום לדחות את התביעה.

5. ייאמר, כי אף לגבי נתבע 1 החריג לכלל "השתק הפלוגתא" איננו ודאי, אין מדובר בהליך הוכחות מקיף וממצה בו היה מוחמד מעורב (כדוגמת החלטתי בת.א. 4813/01 מיום 10.2.04), וניתן לשייך את השתק הפלוגתא ואת זהות בעלי הדין "בלב שלם", שכן ניתן לומר כי למוחמד היה את יומו בביהמ"ש נוכח מעורבתו בניהול המשפט של החברה. במקרה הנוכחי, ניתן כאמור פס"ד בהעדר ולא התקיים הליך ראיות. בנסיבות אלה, ספק בעיניי אם נקבעה עובדה פוזיטיבית כלשהי ע"י ביהמ"ש, היכולה לשמש "השתק פלוגתא" כנגד צד שלא היה בעל דין אלא מסתפק "בקירבה משפטית" בלבד.

6. מכל מקום, בחרתי שלא לדחות התביעה רק מחמת טעון זה, ועובדה זו צויינה בפתיח פסה"ד רק על מנת לסבר את האוזן, ולהבהיר כי נושא הוכחת החוב לא הובא כלל לדיון ע"י התובעת שבחרה להתעלם מסוגייה זו ולא להתמודד עימה, תוך לקיחת סיכון שטענתה המשפטית תידחה כפי שארע בפועל. בחרתי לבדוק את טענות התובעת לגופו של ענין בשלל טענותיה האחרות בדבר הרמת מסך, עוולת רשלנות, תרמית, חוסר תום לב וכיוצ"ב.

ג. האם יש לחייב את מי מהנתבעים אישית בחוב החברה?

1. אין מחלוקת בין הצדדים וטוב שכך, כי ביהמ"ש בהרימו את מסך ההתאגדות מפעיל חריג לכלל שנקבע בחוק החברות התשנ"ט - 1999 ("להלן: "החוק"). בסעיף 4 שבו, על פיו חברה הינה אישיות משפטית נפרדת, על כל המשתמע מכך. רק במקרים חריגים העולים מתוך תשתית עובדתית ראויה, יאות ביהמ"ש לחייב אורגנים של החברה או את אחד מבעליה באופן אישי. קיימים מספר מקורות משפטיים להטלת חבות אישית כזו אשר טען להם ב"כ התובעת, אחד מהם הינה פקודת הנזיקין - במקרה זה, על התובעת להוכיח כי מי מהנתבעים או כולם יחדיו היו מעוולים אשר ביצעו את מעשה העוולה באופן אישי וגרמו לתובעת נזק. במקרה הנוכחי, טען ב"כ התובעת לעוולת תרמית כנגד כל הנתבעים.

2. סעיף 56 לפקודת הנזיקין מגדיר תרמית כמצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב ובכוונה שהמוטעה ע"י ההיצג יפעל על פיו. נקבע בפסיקה לא אחת, כי בענין נטל הראיה, על הטוען לתרמית להרים את הנטל במידה הקרובה לוודאות ולא עפ"י מבחן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי. ולענין זה, ראה ע"א 125/89 רו"ח בלס נ' ערן פילובסקי ואח' , פד"י מ"ו (4) 441, 448:
"אך טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא"...

3. מקור שני להטלת חבות אישית, לה טען ב"כ התובעת הינה העילה החוזית. לגירסת התובעת, יש לחייב את מי מהנתבעים או לחילופין את כולם בחבות אישית עקב אי קיום מו"מ ואי קיום חוזה בתום לב ובדרך מקובלת. השאלה, היכן נמתח קו הגבול בין התנהגות תמת לב וישרה לבין התנהגות בלתי עסקית בעליל שתמוטט את החברה. מחד, נקבע בע"א (ת.א.) 2643/01 זילברפלד יפה נ' טיצר סופט בע"מ, שאין "למתוח" את חובת תום הלב יתר על המידה, תופעה שתמוטט החברה ככדור שלג , ובלשון ביהמ"ש:
"התוצאה העגומה היא מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק. שכן בכך נמנעת מההנהלה האפשרות לנסות ולשקם ולהציל את החברה שנקלעה לקשיים. בעצם הטלת חובת הגילוי במקרים כגון דא, מביאים את היקף על כל חברה שנקלעת לקושי כלכלי. למותר לציין את משמעות הדברים האמורים במצב בו שרוי המשק הכלכלי בארצנו בעת זו"...

4. מאידך, נדרשים מנהלי חברה להתנהג עם עמיתיהם העסקיים בדרך של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", ובמילים אחרות "אדם לאדם - אדם". וראה לענין זה, פסק דינו המאיר עיניים של כב' השופט א. רובינשטיין בע"א 10582/02, ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, בעמ' 20 לפסה"ד כדלקמן:
"אכן יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והיא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו. אותו "דעלך סני לחברך לא תעבידו" אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג" כגון ענייננו שלנו, שינויים בבעלות המניות בחברה, והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינן מתיישבות עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה, המשך שימוש בסמכות של מי שכבר אינו בעל סמכות, כך שצד שלישי בעל תום לב רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר.."

5. בין שתי עמדות אלה שאינן בהכרח מנוגדות אלא עומדות ברצף אחד, הכיצד ניישם כל מקרה ומקרה. אין תשובה אחת! והפסיקה העניפה מלמדתנו כי אין מנוס אלא מלבדוק כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו. בכל מקרה, אבן הבוחן תהא האם התנהגות האורגנים היתה תמת-לב, האם נהגו כדרך שהיו מצפים שינהגו עמהם? האם נהגו מראש מתוך ידיעה שהתנהגותם תביא לפגיעה בחבריהם? או האם נהגו באדישות ו"בעצימת עיניים"? בהמשך פסה"ד נבחן התנהגות הנתבעים בענייננו אנו.

6. מקור נוסף לחיוב אישי של הנתבעים, הינו טענת הרמת המסך כפי שנקבעה בסעיף 6 לחוק החברות. לצורך הוכחת עילות אלה הקבועות בסעיף 6 לחוק, על התובעת לשכנע ביהמ"ש כי מצבה הכלכלי של החברה בעת שנוצרה ההתקשרות ובעת שביצעה החברה את הזמנותיה מהתובעת, היה כזה שלא היה ביכולתה לעמוד בהתחייבותיה כלפי הספקים, ובעת ביצוע ההזמנות כולן או חלקן, היתה סבירות גבוהה שתהפוך חדלת פרעון. עוד יש להוכיח, כי מי מהנתבעים ביצע את ההזמנות מהתובעת בחוסר תום לב, וכשבדעתו לחמוק מתשלום עבור הסחורה שהזמין תוך ניצול עיקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת לרעה.

7. ולבסוף טוען ב"כ התובעת, כי יש לחייב הנתבעת או מי מהם בעוולת עשיית עושר ולא במשפט. כבר עתה ייאמר, כי טענה זו לא בא זיכרה בכתב התביעה, ואף לא תוארה כל תשתית עובדתית היכולה להקים עילה זו. זאת ועוד, פסה"ד עליו מסתמך ב"כ התובעת בטיעוניו, ע"א (מחוזי ת"א) 1892/95 , מחמוד נעמה נאסר נ' אקרשטיין איננו רלבנטי לעובדות נשוא תביעה זו, ואין כאן אלא עירוב מין שאינו מינו. שם חייב ביהמ"ש קמא (ואושר בערכאת הערעור) את איברהים סאמי בחוב בגין הטובין שנרכשו, למרות שלא היה צד לעיסקה כלל, שכן בסופו של יום ותוך מעשה רמיה הגיעו הטובין לידיו והוא הנהנה מסחורה שסיפקה המשיבה אקרשטיין. ובלשון ביהמ"ש:
"לא יהיה זה מיותר אם נאמר כי החברה שבשליטת איברהים ואשתו קיבלה את המרצפות (אשר נמכרו מלכתחילה לחברת ז.א.ן על ידי אקרשטיין) ועשתה בהן שמוש במהלך פעילותה באתר הבנייה. איברהים קיבל לידיו את יתרת התמורה מהמזמין בעד העבודה הקבלנית שביצע, כאשר תמורה זו כוללת גם את תמורת המרצפות שהוטמעו באותו פרוייקט......אמנם לא איברהים הוא זה שרכש ישירות את המרצפות מאקרשטיין, אולם הוא זה שנהנה מפירות מעשי אחיו מחמוד, כאשר האח ביטל את השיק שנועד לאקרשטיין"...

8. לא כך בעננייננו - במקרה דנן, אין כל אישיות נפרדת, מחוץ לחברה שהתקשרה בהסכם עם התובעת, אשר נהנתה בסופו של יום מהסחורה שסופקה ותמורתה לא שולמה. מי שקיבלה הסחורה לידיה ומי שעשתה בה שמוש בפועל היתה החברה עצמה, לא מי מהנתבעים אישית ולא חברת גמבס. החברה עצמה, עשתה שמוש בסחורה ולא שילמה תמורתה, והכיצד ניתן לשייך עשיית עושר ולא במשפט למי מהנתבעים שלא עשה שמוש אישי בסחורה, ואף לא שמוש תחת תאגיד אחר. גמבס הוקמה כאמור בשנים 1997 כשנתיים לאחר שסופקה הסחורה. לא נטען בשום מקום ולא הוכח, כי גמבס קיבלה לידיה חלק מזערי של סחורה זו שכאמור נעשה בה שמוש ע"י החברה החייבת עצמה. כבר בשלב זה, יש לדחות טענה זו וכך אני עושה. כמו כן, יש לבחון התנהגות הנתבעים עובר לכריתת ההסכם והזמנת הסחורה על מנת לבדוק האם יש לחייב מי מהם חבות אישית?

9. התובעת טוענת, כי מצבה הכלכלי של החברה עובר להתקשרות והזמנת הסחורה היה בכי רע, ומכאן נלמד על רשלנות מנהליה, חוסר תום לבם ונטילת סיכון בלתי סביר. ראשית, ייאמר כי התובעת לא טרחה להמציא דפי חשבון בנק, היכולים להצביע על החזרות שיקים, מוגבלות חשבון, וכד'. כל שבחרה להצהיר, הוא כי החברה היתה "מסובכת" בתיקי הוצל"פ בעת ההיא והיה עליה להתריע בפני
התובעת על כך.
אלא, שלמרות ההליכים המקדמיים הממושכים והמייגעים שהיו בין הצדדים, לא מצאה התובעת ולו ראיה אחת לכך, למעט איזכור שני תיקי הוצל"פ בהם היה מעורב ב"כ התובעת אישית. תיק הוצל"פ האחד שנפתח נגד החברה, הינו ע"י הזוכה חב' אקרשטיין שיוצגה על ידי ב"כ התובעת. תיק זה נפתח בגין שיק ע"ס 15,187 שזמן פרעונו 1.7.95. יש לזכור, כי ההסכם שבין הצדדים נכרת ב- 2/95 והסחורה הוזמנה עד 5/95. אם כך, הכיצד מתבטאת רשלנות מנהליה ו/או נטילת סיכון בלתי סביר ע"י מנהליה? מה עוד שסכום שיק בודד זה, אין בו כדי ללמדנו על מצבה הכלכלי של החברה. תיק הוצל"פ השני, נפתח בגין ממוש פס"ד ע"י הנושה חב' צ'פניק ובניו בע"מ . אף חברה זו יוצגה ע"י ב"כ התובעת הנוכחי. פסה"ד ניתן בגין פתיחת תביעה ביום 25.4.96, כשנה לאחר כריתת ההסכם, בגין חשבוניות שסך כולן אינו עולה על 10,000 ₪. החשבונית הראשונה שלא נפרעה, הינה מיום 30.9.95, כאשר כאמור הזמנת הסחורה הופסקה ב- 5/95. אם כך, עיננו הרואות כי דווקא מראיות התביעה עולה כי גירסת הנתבעים על פיה הקשיים בחברה החלו רק במחצית השנייה של שנת 1995, היא גירסה מבוססת ונתמכת בעובדות.

10. לעומת ראיות אלה, הצהיר נתבע 1 מוחמד בתצהירו, כי הפעילות היתה כסידרה בחברה בשנים 95-96 עד שקרסה סמוך לשנת 98. וכך אף בתצהיר רו"ח החברה, העד אגרביה מוחמד אדיב (להלן: "רוה"ח"). רוה"ח צרף את מאזני החברה , מהם ניתן להסיק כי החברה היתה פעילה בשנים 95, 96, 97 ו-98. מאזני החברה מראים, כי קיימת פעילות עסקית רגילה ומקובלת ובה הכנסות מפרוייקטים, הוצאות ותשלומים לעובדים. החברה הפסיקה פעילותה בשנת 1999 , כארבע שנים לאחר המועד הרלבנטי שהינו מועד כריתת הסכם עם התובעת והזמנת הסחורה. ריחוק זה, יש בו להעיד על היעדר קשר סיבתי בין אי התשלום לתובעת לבין קריסה כלכלית מוחלטת שארעה כאמור כארבע שנים לאחר מכן.

ב"כ התובעת נאחז בעדותו של מוחמד בחקירת היכולת בתיק הוצל"פ נגד החברה, שם העיד מוחמד כי הקשיים החלו בתחילת שנת 95 (בניגוד לעדות מאוחרת יותר, שם העיד כי הקשיים החלו באמצע שנת 95), העד נשאל על כך בחקירה נגדית, וכך השיב:
"אני מעיין בפרטיכל בחקירת היכולת, לא, לא היו קשיים בשנת 95 כשהמשכתי לעבוד עד כמעט שנת 99 השלמתי מאות אלפי שקלים ומליונים, מ- 95 - 98 שילמנו. אני באמת לא זוכר את המועד של החקירה"...

הסברו זה של העד מניח את דעתי, מדובר על כעשר שנים לפני עדותו. בקשה לשכנע בפליטת פה או באמירה בחקירת יכולת לגבי מועד תחילת הקשיים, היא ניסיון לא מוצלח. לשם כך היה מקום לשכנע באמצעות דפי חשבון ומאזני החברה. הנהח"ש שצורפה לא תמכה במסקנה זו, נהפוך הוא.

11. עובדה נוספת בה נאחזת התובעת ובעצם משתיתה את מרבית טיעוניה על עובדה זו, היא בעצם מחילת חוב של בנק ערבי בשנת 1995 בסכום של כ- 580,000 ₪. מעובדה זו, מבקש ב"כ התובעת ללמדנו כי החברה היתה בקשיים כספיים שאחרת לא היה מוחל הבנק על סכום כה גבוה, חזקה כי בנקים אינם "מחלקים מתנות", ומחיקה זו נעשתה עקב קושי כלכלי. טיעון זה, איננו אלא הסקת מסקנות מעובדות ותו לא! אין כל ראיה, כי במאזני החברה נצבר גרעון כה גדול עד כי הבנק בחר "למחול" לחברה על חצי מליון ₪ שתועדו במאזן כ"הכנסות חברה". לעומת זאת, בפי העד מוחמד היה הסבר משכנע וסביר למחילה זו, וכך השיב לשאלת ב"כ התובעת:
"לא טעויות, אבל יש ריביות שהם גובים יותר מהחוב, ובגלל זה מחקו. אני זוכר שאז לקחנו חברה שבודקת את הריבית מרמת גן, והורידה מהבנק את הריביות"...
(עמ' 47 לפרוטוקול שורות 10-12).

"אני צריך לזכור אחורה 20 שנה אחורה, בסוף שנות ה- 80 כולנו זוכרים שהריבית היתה 30 אחוז לחודש, ואז נעשה הסדר לא בגלל שאני בבעיה או לא בבעיה, ואז נעשה ההסדר שהריבית והעמלות לא מוצדקות ואז טפח החוב, ונעשה הסדר. באתי עם חווה"ד לבנק. באתי עם בן אדם מרמ-גן שיבדוק לי, ובאתי עם חווה"ד מהבנק. לא זוכר איך קוראים לו. נשלחתי אליו וישבתי אצלו, והוא הכין קלסר כבד וישב עם הבנק והגיע להסדר"...
(עמ' 47 לפרוטוקול שורות 20-25).

אף רוה"ח שלא נכח בעדותו של מוחמד העיד דברים דומים, בעדותו מסביר רוה"ח את מחילת בנק ערבי ע"ס של כ- 580,000 ₪ , כדלקמן:
"...בדיקה פשוטה עם אחוז ריבית גילתה שהבנק גבה בריביות של מאות אלפי שקלים. גם אז הייתי הרואה החשבון של החברה, ובדקנו אם זה היה הפרש עצום, בדקנו עם חברה מרמת-גן שבדקה, ובישיבה עם הנהלת הבנק כשראו את ההפרש העצום הזה, הסכימו להוריד אותו בתנאי שנסלק את כל יתרת החוב בהלוואה, והמחיקה של הריביות היא רק לסוף התקופה"...

הסבר זה מניח את דעתי, ולא שוכנעתי כי יש בו כדי להצביע על מחיקת החוב מחמת מצוקה של החברה ואי עמידה בהתחייבות. מסקנתי זו מחוזקת מעצם העובדה כי הבנק הערבי לא הגיש תביעה כספית נגד החברה, ואף הלוואה שנלקחה כאמור לעיל נפרעה עד תומה וכסידרה.

12. עובדה נוספת עליה מצביע ב"כ התובעת, היא במחילת חוב נוספת של כ- 700 אש"ח, ונטילת הלוואה נוספת לכיסוי חוב של כ- 1.7 מיליון ₪ מבנק הפועלים. הסברו של רוה"ח הנתמך במאזני החברה היה, כי החוב נוצר מהפסדים בהשקעות הבורסה, השקעות שבוצעו מכספי הלוואה של הבנק. הפסדים אלה מצטברים משנת 93 ואילך. בשנת 97, הגיעה החברה ומוחמד מרעי להסדר כולל עם הבנק, על פיה תיפרע ההלוואה בפרישה ל- 10 שנים, תוך מחילה על חלק מהחוב שנגרם כתוצאה מהתנאת שרות בשרות.
(ראה עדות רוה"ח בעמ' 58- 59 לפרוטוקול).

13. אף מעובדה זו, לא שוכנעתי במצבה הקשה של החברה ככזה שהעיב על יכולתה לעמוד בהתחייבותיה. נהפוך הוא, ממאזני החברה, נלמד על פעילות רגילה, הכנסות צפויות מפרוייקטים מול הוצאות שוטפות לעובדים וספקים, אכן בסוף כל שנה משנת 93 ואילך היתה הערה במאזן של רוה"ח בדבר "הערת עסק חי". ואולם בכך אין רבותא, מאזן זה היה פתוח וגלוי לעין כל גם לעינה הבוחנה של התובעת. רוה"ח הבהיר בעדותו (וראה לענין זה עדותו בעמ' 54-55 לפרוטוקול), כי הערת עסק חי מצויינת על ידו לשם הזהירות כל אימת שיש התחייבויות שוטפות בעסק הגדולות מהרכוש השוטף, שכן מצב זה אלמלא עסקאות עתידיות יכול לעורר שאלות וספקות בדבר המשך קיומה של החברה. לא כך, אם החברה ממשיכה לפעול ולהתקשר בעסקאות עתידיות שיניבו הכנסות נוספות. בייחוד כשחלק מהתחייבויות השוטפות לא נובע אלא מרכישת רכוש קבוע שישמש את החברה בביצוע אותם פרוייקטים עתידיים. את מידת הסיכון לפרוע התחייבויות שוטפות, יש לבחון עפ"י כושר הנזילות של החברה בהתאם לחוזים שיש לה. במקרה דנן, למעט ציון עובדה "הערת עסק חי" במאזנים 93 ואילך, לא הובאה כל ראיה נוספת בדבר אי עמידת החברה בהתחייבותיה השוטפות בשנים עובר לחתימת ההסכם ואחריו. העובדות בדבר אי עמידה בהתחייבות, ארעו בסוף שנת 1995 ושנים לאחר מכן.

14. באשר למוחמד שהיה מנהלה ובעל השליטה בחברה, אינני סבורה שנהג בחוסר תום לב, סבורני שבשעה שכרת הסכם עם התובעת היה מעורב במספר פרוייקטים אשר לשמם היה זקוק לסחורה מאת התובעת. פרוייקטים אלה, הניבו הכנסה שאמורה היתה לכסות את ההוצאות השוטפות, ואכן החברה שרדה למרות קשייה עד שלהי שנת 1998. היקף ההכנסות וההוצאות עובר להזמנת הסחורה, לא היה צריך להצביע על קושי אמיתי וממשי. יש לזכור, כי מוחמד לא רכש ציוד קבע להגדיל את הון החברה אלא סחורה לשמוש שוטף ומיידי אשר בלעדיו תשותק החברה כליל. ואם כך, מה יש לצפות ממנהל החברה, האם מעתה לעבוד רק בתשלום מזומן? האם היה עליו ליידע את התובעת בפרטי המאזן ולסבר אוזניה בחששותיו? או שמא להמשיך ולעבוד במלוא התפוקה על מנת שמצבת החובות השוטפים יקטנו מול הכנסות החברה? דווקא הסדריו עם הבנק, בנק ערבי ובנק הפועלים מלמד כי החברה "נאבקה" על חייה, השקיעה בחוות דעת בנקאית , הצליחה להשיג "מחילות חוב", הגיע להסדר הלוואות עם הבנקים והמשיכה "לגלגל עסקיה", האם במצב דברים זה היה עליה להפסיק פעילות ולהפסיק להזמין סחורה? סבורני , שהתשובה שלילית.

בהנחה שמוחמד האמין בחברה באמת ובתמים ובתום לב, מה לו כי יעביר חשש שאין בליבו אל התובעת? הרי נאמר כי "מה ששנוא עליך , אל תעשה לחברך", אם מוחמד מרעי סבר כי החברה שורדת ומתקיימת ומצבה כתמול שלשום ולא ארע אירוע כלשהו בשנת 95, אשר היה צריך "לנער" את מנהליה ולחשוב כי "נפל דבר", מדוע היה עליו להפסיק להזמין סחורה מהתובעת בתחילת שנת 95? לו אכן היה מתברר ממאזני החברה ומדפי חשבון הבנק, כי החברה באופן שיטתי לא עומדת בהתחייבותיה והינה על סף קריסה, או אז ניתן היה להסיק כי נעשתה פעולת "עוקץ" על מנת לקבל סחורה תוך התחמקות מכוונת מתשלום בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לא כך שוכנעתי בענייננו. למרות מאמציו של ב"כ התובעת להשחיר את פני החברה ומנהליה בדבר תרמית והטעיה והצגת מצג שווא, לא כך שוכנעתי. דווקא חקירת מרעי מוחמד ורוה"ח, שיכנעוני ההיפך, כי נעשו מאמצים נילאים להותיר את החברה פעילה חיה ומתפקדת, ואכן מאמצים אלה נשאו פרי עד שלהי שנת 98. ואם כך, מה לנו כי נאמר כי קריסת החברה היתה צפוייה כבר בתחילת שנת 95?

15. ובאשר ליתר הנתבעים, מוטב לה לתביעה שלא הוגשה נגדם מאשר הוגשה. באשר לנתבעים 2 ו-3, אלה הצהירו כבר בראשית ההליכים כי עזבו את החברה בשנת 1992 לעסק עצמאי אחר, ולא היו מעורבים כהוא זה בהזמנת סחורה מהתובעת. גירסה זו, אף אומתה ע"י תצהיר רוה"ח שלא נחקר על כך ולו בחצי שאלה. אף הנתבעים עצמם נחקרו בחקירה נגדית, וגירסתם לא נסתרה או קועקעה כהוא זה. פעילותם נפסקה בשנת 92, הרבה לפני המועד הרלבנטי לתביעה זו. ניכר בעדות שניהם, שאינם מבינים במה מדובר, העד האטם דעייף
אף לא שימש כמנהל או בעל זכות חתימה, ובלשונו הציורית העיד כדלקמן:
"אני לא חתמתי ואני לא מנהל ולא בעל מניות. הייתי עובד ככה בחברת מרעי, לך לך , תבוא תבוא"...
(עמ' 23 לפרוטוקול שורות 11-12).

ואכן, התרשמותי משני העדים גם יחד, כי לא היה להם "יד ורגל" בניהול החברה ובכל הקשור למו"מ עם התובעת, באשר להסכם, ולבטח לא בהזמנת הסחורה שנעשתה, כ- 3 שנים לאחר שעזבו את החברה. דין התביעה נגדם להידחות על הסף.

16. ובאשר לחברת גמבס (נתבעת 4), זו הוקמה ע"י נתבעים 5 ו-6 בניו של נתבע 1. באשר לעד סמיר מרעי
נתבע 6, נטען ע"י עד זה כי הינו עו"ד במקצועו, ובשנים הרלבנטיות שהה בחו"ל לצורך לימודיו. הוא איננו רשום כבעל מניה אחת אלא לצורך רישום החברה בלבד, (שאז בתקופה ההיא היו זקוקים ליותר מבעל מניות אחד). לאחר ששמעתי את עדות נתבע זה, לא מצאתי ולו חוט מקשר אחד בינו לבין הטיעונים בדבר הרמת מסך / רשלנות/תרמית/מצג שווא ו/או עשיית עושר. דין התביעה נגדו , להידחות.

17. ובאשר לחברת גמבס ומנהלה ובעליה מר ג'אלל מרעי. חברת גמבס, כאמור הוקמה ביולי 1977 ע"י מר ג'אלל שהינו בנו של מוחמד מרעי. לגירסת ג'אלל, כפי שהובאה בתצהירו לאחר שעבד כשכיר בחב' מרעי אצל אביו, החליט בהתייעצות עם אשתו להיות עצמאי ולהקים חברה משלו. העד צרף את מאזני החברה, מהם ניתן לראות גידול בהכנסות החברה באופן שיטתי, בשנה הראשונה כמיליון ₪, בשנת 98 סכום זהה ובשנת 99 סכום כמעט כפול. לטענת ג'לאל, יש הפרדה מוחלט בין חב' מרעי לחב' גמבס, אין חפיפה מוחלטת בלקוחות, ואין פרוייקטים משותפים. ג'אלל מודה כי רכש ציוד של חב' מרעי לאחר שזו הפסיקה פעילותה והתמורה הועברה ישירות לבנק המשעבד, בנק הפועלים.
"לא, גמבס לא לקחה על עצמה. גמבס שילמה עבור ציוד בעבור שכירה וקנייה של ציוד, וגמבס לא לקחה על עצמה לשלם חוב של מישהו אחר"...
(עדות ג'אלל עמ' 35 שורות 22-25).

18. "הרמת מסך" בין שתי חברות אפשרית במקרים חריגים, בהן שוכנע ביהמ"ש מהראיות כי מדובר בזהות בעלי מניות, העוסקת באותו עיסוק, מעסיקה את אותם עובדים, וכל נכסיה של האחת הועברו עם הקמת החברה האחרת. נטל זה מונח על כתפי התובעת להוכיח. בענייננו, הוכח כי גמבס הוקמה כשנתיים לאחר מועד ביצוע העיסקה עם חברת מרעי. שתי החברות היו קיימות בחפיפה לפחות שנתיים ועבדו במקביל. אין זהות בין בעלי המניות. חב' מרעי שייכת למוחמד מרעי האב, חב' גמבס שייכת לבנו ג'אלל מרעי, שעבד שנים כשכיר בחב' מרעי. שתי החברות עבדו באותו ענף של עבודות עפר, אם כי כל אחת התמחתה בתחום אחר, וכך מעיד ג'אלל:
"כמעט שתי החברות עושות את אותם הדברים, זה לא ממש אותו דבר, כי היום אני בונה תחנות דלק, מה שלא עשיתי בעבר, את הנסיון במרעי לא היה לי בבניית תחנת דלק. אני עושה את כל העבודה קומפלט בבנית תחנת דלק, גם את השלד"...
(עמ' 40 לפרוטוקול שורות 25-28).

19. עוד עולה מחקירתו של ג'אלל, שאכן שכר ציוד מחב' מרעי בתחילת דרכו כמו ששכר ציוד כבד מחברות אחרות, והכל לפי צרכיו ולפי קצב עבודה של חב' מרעי ואפשרותה להשכיר ציוד. לשאלת ב"כ התובעת, הכיצד שכר ציוד בסכומים גבוהים יותר מזרים ולא מאביו , השיב ג'אלל:
"יכול להיות שהכלים של אבא עבדו , לא היו פנויים ועבדו אצל אחרים, יכול להיות"...
(עמ' 40 לפרוטוקול שורה 11).

דווקא עובדה זו , מצביעה על כך כי שתי החברות עבדו במקביל כל אחת בפרוייקט אחר, היא הנותנת שהאחת לא הוקמה כדי לרוקן את רעותה. אלא, משקרסה חב' מרעי לאחר כשנתיים וחברת גמבס גדלה וצמחה, רכשה האחרונה מחב' מרעי את ציודה הכבד. אינני רואה בכך כל פסול וכל עדות להברחת נכסים. נכסים אלה, היו ממילא משועבדים לבנק הפועלים, ולפיכך אף כספי התמורה הועברו ישירות למשעבד. אף בעובדה זו, אינני רואה כל עדות "להברחת נכסים".

במקרה דנן, אין מדובר באדם אחד שהינו "הרוח החיה" מאחורי שתי החברות והקימן לצורך מרמה והתחמקות מנושים. ג'אלל היה שכיר שנים רבות אצל אביו ומשבגר והחב' של אביו נקלעה לקשיים, בחר לנצל את נסיונו ומרצו ולצאת לעצמאות. אין לראות בכך בהכרח הברחת נכסים לחברה אחרת. ב"כ התובעת ביקש אף ללמד מזהות הלקוחות, כי מדובר באותה חברה בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת", ואולם ראשית יש לזכור כי מדובר בשתי חברות העוסקות באותו ענף של עבודות עפר, ומטבע הדברים ייתכן ויהיו לקוחות זהים לשתי החברות בתקופת זמן מסויימת, או כפי שהעיד ג'אלל:

"ש: אחים רוייכמן , האם היו לקוח של מרעי?
"ת: נכון, בשנת 97 הם היו גם לקוח שלו. אי אפשר לעבוד עבודות עפר באיזור מבלי לשתף את האחים רוייכמן. הם שולטים באספלטים, במחצבות, בהכל"...
(עמ' 36 לפרוטוקול שורות 25-27)

התובעת לא השכילה להראות כי חברת גמבס קיבלה פרוייקטים שהיו של מרעי מלכתחילה, היינו העברת עבודות מחב' אחת לשנייה על מנת להבריח הכנסות. מסקנה זו, הסיק ב"כ התובעת בסיכומיו מבלי שהיו לכך תימוכין עובדתיים. נהפוך הוא, חב' גמבס לא היססה לפתוח את ספרי חשבונותיה, הפעילות בינה לבין חב' מרעי היתה שקופה לחלוטין והעובדה כי שתי החברות עבדו תקופת מה בחפיפה, היא הנותנת כי האחת לא הוקמה מראש לצורך הברחת נכסים. העובדה כי מדובר בבן שהקים חברה המתחרה באביו, איננה מעידה בהכרח על נסיון הברחת נכסים. יש לזכור, כי מדובר בחריג לכלל הפרדת האישיות המשפטית, והנטל לשכנע ביהמ"ש כי הנסיבות מצביעות על הפעלת חריג זה, מונח על כתפי הטוען לו, נטל זה לא הורם!

מעבר לכך, לא נטען כלפי ג'לאל מאומה, העובדה שעבד כמנהל בחב' מרעי בתקופה הרלבנטית, לא די בה להחיל עליו חבות אישית מתוקף תפקיד זה. לא הוכח, כי הוא זה שהזמין את ההזמנות, לא הוכח שהיה מעורב במצבה הכספי של החברה וכו'.

ס ו ף ד ב ר:
סוגיית תום הלב שאוזכרה באריכות בסיכומי ב"כ התובעת תוך הפנייה לפס"ד דלתות חמדיה בע"מ, איננה חלה בענייננו. אין מדובר בנסיבות בהן הפר צד אחד אמון שהיה קיים במשך תקופה ארוכה עם הצד שכנגד. דבר לא השתנה במערך החברה עת חתמה על הסכם חדש עם התובעת בתחילת שנת 95. הסדר פרישת חוב עם בנק ומחילה על ריביות מצד הבנק, אין בה כדי להצביע על מגמת קריסה כלכלית, והראיה כי חב' מרעי שרדה כשלוש שנים לאחר מכן.

תביעה זו שהוגשה בצורה גורפת נגד כל הנתבעים בשנת 2001, לא באה אלא מתוך מצוקתה של התובעת באי גביית החוב בהוצאה לפועל מאת החברה. תביעות מסוג זה, אינן יכולות להיות תחליף לערבויות אישיות של מנהלי חברה, ויש להגישן מקום שאכן פעלו האורגנים במרמה, בחוסר תום לב ובמטרה לגרום להפסד ונזק לצד האחר. לא כך הוכח במקרה דנן.

התביעה נדחית כנגד כל הנתבעים!
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ביחד בסך של 40,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ו (20 באפריל 2006) בהיעדר באי כח הצדדים
מני-גור אירית, שופטת

קלדנית: שרה נחמני








א בית משפט שלום 3319/01 רייכרט תעשיות בע"מ (בפירוק) נ' מוחמד עבדל לטיף מרעי, אחמד דעייף, האטם דעייף, גמבס קבלנים ופיתוח בע"מ, גלאל מרעי, סמיר מרעי (פורסם ב-ֽ 20/04/2006)