פסקי דין על ירוסלביץ יעקב | פסקי דין על ירוסלביץ אסתר | פסקי דין על אופנבך יואב | פסקי דין על נבות דוד | פסקי דין על פורת (דוידוב) רינה | פסקי דין על דוידוב הילה |

25721/01 א     23/04/2006




א 25721/01 ירוסלביץ יעקב, ירוסלביץ אסתר נ' אופנבך יואב , נבות דוד, פורת (דוידוב) רינה, דוידוב הילה




1
בתי המשפט

א 025721/01
בית משפט השלום חיפה
23/04/2006
תאריך:
כב' השופט א. טובי

בפני
:

1 . ירוסלביץ יעקב

2 . ירוסלביץ אסתר

בעניין:
התובעים
יעקבי פנחס

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
1 . אופנבך יואב

2 . נבות דוד

3 . פורת (דוידוב) רינה

4 . דוידוב דוד (נמחק)
5 . דוידוב הילה

6 . ja kenog kee (נמחק)

הנתבעים
סתיו

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
די. ג'י. פיצה בע"מ (נדחה)

צד' ג'
קלינברגר ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
1. התובעים הנם בעלי דירות אחדות בבניין המצוי בשדרות מוריה 108 בחיפה, הרשום כבית משותף. במועד הגשת התביעה היו בבעלותם ארבע דירות מתוך שש הקיימות בבניין, והידועות כחלקות 40/1, 40/3, 40/4 ו- 40/5 בגוש 10774. במהלך שנת 2003, לאחר הגשת התביעה, רכשו התובעים דירה נוספת הידועה כחלקה 40/6 באותו בניין.

הנתבעים הנם הבעלים של דירה 40/2 בבניין, אליה צמודים 83/349 חלקים ברכוש המשותף.

2. בעקבות עבודות בניה שביצעו הנתבעים בקירות החיצוניים של דירתם, בחצר, בגינה וברכוש המשותף של הבניין, הגישו התובעים תביעה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת.א. 13887/91. בתביעתם בקשו ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להמשיך בביצוע עבודות הבניה, למנוע הסגת גבולם של התובעים ולהורות להם להחזיר את המצב לקדמותו.

אותה תביעה הוגשה לאחר שהנתבעים השתלטו למעשה על חלקים נרחבים מן החצר והגינה, פתחו בקירות החוץ של הדירה שבבעלותם פתחים המשמשים לכניסה ויציאה, הכשירו כניסה לדירה דרך החצר ולא דרך חדר המדרגות כפי שהיה קודם ועוד כהנה שינויים. חלקה של אותה הדירה מוחזק על ידי שוכר המנהל במקום עסק למכירת פיצה הידוע בשם "דומינוס פיצה" או שם דומה, ובחלקה האחר מנוהלת חנות תכשיטים בשם "סילבנייט" או שם דומה.

3. ביום 21.8.98 ניתן

פסק דין
באותו הליך מפי כב' השופט א' גנון שקיבל את התביעה והורה לנתבעים להחזיר את מצבו של הבניין והחצר לקדמותו. בין היתר הורה בית המשפט לנתבעים לפרק את משטחי הבטון והגרנוליט שהניחו על חלקי הרכוש המשותף וכן לפרק את שביל הגישה ולבנות מחדש את הגדר שהרסו בגבול החצר עם שד' מוריה.

4. הנתבעים לא מלאו אחר פסק הדין והמשיכו להחזיק ולהשתמש בחלקים נרחבים של הרכוש המשותף.

בתביעתם העומדת בפני
י, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום שכר ראוי בעבור השימוש והחזקה שהם עושים במקרקעין, וזאת החל מיום 12.8.92 ועד למילוי פסק דינו של כב' השופט גנון והחזרת המצב לקדמותו.

5. הנתבעים טענו כי נוכח ההליכים בהם נקטו התובעים ופסק הדין שניתן זה מכבר, הרי שקיים מעשה בית דין המונע הגשת התביעה בתיק דנא. עוד טענו כי התביעה לתשלום שכר ראוי החל מיום 12.8.92 ואשר הוגשה ביום 15.11.2001 התיישנה.

לגופו של עניין טענו הנתבעים כי אינם עושים שימוש ייחודי ברכוש המשותף וכי הם לא תפשו חזקה בלעדית ולא מנעו מהתובעים בכל שלב זכות השימוש ברכוש המשותף או בכל חלק הימנו.
6. הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי כנגד השוכר המנהל במקום עסקת למכירת פיצה כאמור אלא שביום 22.9.05 הודיעו על הסכמתם לדחיית אותה הודעה ללא צו להוצאות. בהתאם, ניתן ביום 26.9.05

פסק דין
חלקי הדוחה הודעת צד ג'. למען השלמת התמונה אציין כי כבר ביום 18.1.04, במהלך דיון שהתקיים בפני
י, נעתרתי לבקשת ב"כ התובעים והוריתי על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-6. נותרה אם כן התביעה כנגד הנתבעים 1, 2, 3 ו-5 (להלן: "הנתבעים").

7. לאור המחלוקת שנתגלעה לגבי שווי השימוש ברכוש המשותף, הוריתי על מינויו של השמאי מר יצחק גלעדי כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה נתבקש לחוות דעתו לעניין גובה דמי השימוש הראויים המתחייבים עקב השימוש שעושים הנתבעים בשטחי הרכוש המשותף, וכן לעניין המרכיב של אותו שימוש בדמי השכירות שמקבלים הנתבעים בגין הדירה שבבעלותם.

8. אני רואה תחילה להכריע בשתי הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים, היינו טענת קיומו של מעשה בית דין וטענת ההתיישנות.

8.1 מעשה בית דין - הכלל של מעשה בית דין מורה כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה" (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פד"י לה' (1), 97). מבחן זהות העילה לעניין זה הנו רחב והעיקרון של מעשה בית דין יחול גם מקום ששתי התביעות זהות בקווי היסוד שלהן ולא בפרטיהן שכן בית המשפט מצווה לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה (ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע"מ נ' ק.י.מ.א להשקעות ובניין בע"מ, פד"י מג (2), 347).

איני רואה צורך להעמיק בניתוח קיומם של היסודות הנדרשים להחלת הכלל של מעשה בית דין, פשיטא על שום שתביעה זו המונחת בפני
י מתייחסת לתקופה שלאחר הגשת התביעה הקודמת. התביעה הקודמת הוגשה על ידי התובעים בשנת 1991 ועניינה היה סילוק ידם של הנתבעים והשבת המצב לקדמותו. ברי כי באותו מועד לא יכלו התובעים לדעת מה פרק הזמן שבו יחזיקו הנתבעים ברכוש המשותף ולכן לא יכלו לחזות את תביעתם דכאן לתשלום שכר ראוי, שהוגשה כאמור לגבי התקופה שראשיתה ביום 12.8.92. כבר נקבע כי הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין מתמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום (ע"א 47/68 הופמן נ' לויטל, פד"י כג (2), 52). מכאן שבתביעה שהוגשה על ידי התובעים בשנת 1991 לא ניתן היה לכלול את הטענות והעילות לגבי תקופה מאוחרת יותר. די בכך כדי לקבוע כי לא מתקיים בענייננו מעשה בית דין. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 830/86 ס.א.ר חרושת דפנה נ' ס.א.ר סרט אלכסון, פד"י מב (4), 807 בציינו כי "ההפרות הנטענות התרחשו כולן לאחר הגשת כתב התובענה הראשון, וממילא הן מהוות עילות חדשות שאינן נתפסות ברשתו של הפסק הראשון".

8.2 התיישנות

המדובר בתביעה כספית המתיישנת בחלוף שבע שנים ממועד היווצרות העילה (סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958) .

עילת התביעה נולדה למעשה עוד בשנת 1991, במועד שבו תפשו הנתבעים החזקה ברכוש המשותף של הבניין, עשו בו שימוש והכניסו בו שינויים. ברי כי מאז ועד להגשת התביעה ביום 15.11.2001 חלפו למעלה משבע שנים. אלא שכאמור, מדובר במעשה נזיקין נמשך המתחדש מיום ליום ומקים לתובעים מדי יום עילת תביעה. לכן אין לומר כי התביעה התיישנה בכללותה אלא רק ביחס לתקופה העולה על שבע שנים ממועד הגשתה, היינו לתקופה שקדמה ליום 15.11.1994.

על יסוד האמור עד כה ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לתקופה מיום 12.8.92 ועד 15.11.1994 להדחות מחמת התיישנות.

9. אני דוחה את טענת הנתבעים כי חוק המקרקעין אינו מקנה לתובעים זכות לתבוע דמי שימוש בגין השימוש שנעשה ברכוש המשותף שבבעלותם. נכון הוא שסעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 אינו חל על הרכוש המשותף בבתים משותפים (סעיף 56 לחוק). יחד עם זאת, תפיסת חזקה בלעדית בדרך של השתלטות אחד הדיירים על חלקים ברכוש המשותף ועשיית שימוש ייחודי ובלעדי בו, מחייבת תשלום דמי שימוש אפילו מכוח דיני עשיית עושר (ראו: ת"א (חיפה) 9943/93 - חנן מרום נ' אליהו דואק .תק-מח 98(3), 367).

10 הנתבעים טענו אמנם כי לא תפשו חזקה בלעדית ברכוש המשותף וכי לא מנעו מהתובעים שימוש בכל חלק הימנו, אלא שדווקא בנקודה זו קיים השתק פלוגתא. בפסק הדין שניתן זה מכבר בתביעה הקודמת, נקבעו ממצאים ברורים לעניין זה משנאמר (עמ' 9 לפסק הדין):

"כל חלקי הגן והחצר שסביב הבניין הם רכוש משותף ועד לפעולותיהם של הנתבעים שמשו שטחים אלה כגן לכל בעלי הדירות. הנתבעים גם אינם טוענים שיש להם זכויות יחודיות להשתמש בחצר, אלא שטענתם היא שאין הם עושים שימוש כזה וכי השימוש שהם עושים בגן אינו פוגע באיזו מזכויות התובעים. טענה זו חסרת שחר היא והמציאות בשטח אינה ניתנת להסוואה או להסתרה. בחלקי החצר משמשים לחניות קטנועים, החלקים האחרים הפכו למשטחים מרוצפים לשימוש אורחי הפיצריה, כך גם מצויים שולחנות וכסאות במרכז משטחי הגרנוליט שהנתבעים בנו וגם אלה משמשים את באי הפיצריה. גם שביל הגישה לדירת הנתבעים הוקם על שטח הגן, כניסה זו באה כתחליף לכניסה המוסדרת לדירה זו".

11. טענת הנתבעים כי החזירו את המצב לקדמותו דינה להדחות. טענה דומה הועלתה אף בפני
כב' השופט גנון בתביעה הקודמת ונדחתה על ידו. בפסק דינו ציין (עמ' 9) :

"מר אופנבך טוען כי לאחר פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין ההחלטה לפי סעיף 6 לפק' בזיון בית משפט, החזיר את המצב לקדמותו ולכן אין התביעה מובנת לו. בטענה זו יש משום היתממות ועצימת עיניים".

לא זו בלבד שהנתבעים לא הוכיחו כי שינו את המצב בשטח מאז ניתן אותו

פסק דין
, אלא שמחוות דעתו של המוחה שנתמנה מר גלעד יצחקי עולה כי המצב נותר כפי שהיה. המומחה אשר ביקר בשטח ביום 2.3.2004 ציין בפרק "תיאור הבניין והחצר" את הדברים הבאים:

"מרחוב שדרות מוריה קיים שביל כניסה המוביל דרך החצר המשותפת לחדר המדרגות של הבניין. כן קיים שביל בטון נוסף עם ציפוי גרנוליט המוביל לנכס נשוא ההערכה. בחלק החצר הצמוד והסמוך למושכר המוחזק ע"י "דומינוס פיצה" קיים שביל גישה ומשטחי בטון נוספים המצופים גרנוליט. בכניסה לחצר בחזית הכניסה לנכס חונים דרך קבע קטנועים הפועלים בשירות עסק המכונה "דומינוס פיצה" בסמוך לכניסה הוצבו דרך קבע שני שולחנות לסועדים. מרחוב ליטניס יש גישה נפרדת - שביל ומדרגות לנכס המושכר לסילבנייט".

העולה ממקבץ האמור עד כה הנו כי הנתבעים לא הסירו ידם מהרכוש המשותף שתפשו והם ממשיכים להחזיק בו ולעשות בו שימוש ייחודי ובלעדי. בסוגיה זו קיים השתק פלוגתא באשר אותה טענה הוכרעה בפסק הדין הקודם שניתן מפי כב' השופט גנון והנתבעים מנועים למעוררה מחדש, אלא אם כן חל שינוי במצב החזקה בשטח מאז ניתן פסק הדין. שינוי כאמור לא נעשה ולא הוכח כפי שהדברים עולים ברורות מן התיאור שפרט המומחה בחוות דעתו.

12. בטרם אדרש לחוות דעתו של המומחה, אני רואה לתחום את פרק הזמן אליו מתייחס

פסק דין
זה ולגביו זכאים התובעים לדמי שימוש. המועד המוקדם על ציר הזמן כאמור, נקבע בסעיף 8.2 דלעיל משקיבלתי באופן חלקי את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים. מכאן שראשיתה של התקופה אליה מתייחס פסק הדין הנה 15.11.94, שבע שנים טרם הגשת התביעה.

בתביעתם בקשו התובעים נוסף לסעד הכספי לתקופה שעד להגשת התביעה גם סעד הצופה פני העתיד, היינו תשלום חודשי קבוע החל ממועד הגשת התביעה ועד לסילוק ידם של הנתבעים מן הרכוש המשותף. לטעמי, אין התובעים יכולים לתבוע נזק עתידי שהתרחש לאחר הגשת תביעתם. ההלכה לעניין זה נקבעה ב

פסק דין
שניתן מפי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 47/68 הנ"ל אשר קבע (בעמ' 56) לעניין זה:

"הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום. משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצוים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה, ואין הוא יכול לתבוע נזק בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת הגבול ולכן אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת הגבול גם אחרי הגשת התביעה, נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על פיה בתביעה שניה, וחוזר חלילה".

הנה כי כן ניתן לסכם ולומר כי ציר הזמן אליו מתייחס פסק הדין דידן ראשיתו ביום 15.11.94 וסיומו במועד הגשת התביעה, ביום 15.11.2001.

13. בשלב זה כל שנותר הוא לקבוע את דמי השימוש הראויים בגין החזקה והשימוש שעושים הנתבעים ברכוש המשותף. בחנתי את חוות דעתו של המומחה (מ/1) ולא ראיתי יסוד לטענות ולהשגות שמעלים הנתבעים לגביה. קביעותיו, ממצאיו ושיקוליו מקובלים עליי, בהיותם מפורטים, מנומקים והגיוניים. הכלל בכגון דא הוא כי מומחה המתמנה בידי בית המשפט, יזכה לאמונו ולא על נקלה יסטה בית המשפט מקביעותיו בתחומים המקצועיים בהם חיווה דעתו, אלא אם כן קיימת סיבה בולטת לעין לעשות כן. (ראו: ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח, תק-על 2003(4), 4019).

המומחה קבע את הערכים על דרך של קביעת דמי השכירות של הנכס בשימושו הנוכחי לעומת שימוש אלטרנטיבי בנכס במצבו הקודם. מההפרש שנתקבל, הפחית המומחה שיעור של 20% בגין יזמות של בעלי הנכס וכן את היטל ההשבחה שנקבע על ידי העירייה.

14. טענות הנתבעים לגבי מסקנותיו של המומחה בנושא החזקה הבלעדית שהם עושים בשטח כמו גם בנושא גידורו, אין להן כל יסוד. ההתפלפלות בשאלות ההבהרה שהופנו על ידם למומחה, כגון השאלה באם מונעים הנתבעים מהתובעים כניסה ושימוש ברכוש המשותף או מה השפעת העובדה שהשטח אינו מגודר על גובה דמי השימוש, הנה התפלפלות מיותרת. הממצאים לעניין זה נקבעו בפסק דינו של כב' השופט גנון כפי שפורט לעיל, ואשר קבע כי טענות הנתבעים חסרות שחר וכי המציאות בשטח אינה ניתנת להסוואה.

לא מצאתי יסוד אף ליתר הטענות שהועלו ע"י הנתבעים כנגד מסקנות המומחה וחוות דעתו. הן בתשובות לשאלות ההבהרה והן בחקירתו בפני
י, הסביר המומחה באופן רציונלי ומשכנע את השיקולים שעמדו מאחורי קביעותיו. משכך, אני מוצא לאמץ את מסקנותיו במלואן.

15. להלן חישוב דמי השימוש להם זכאים התובעים במועדים השונים הרלוונטיים:

חלקם של התובעים בדמי השימוש
חלקם של התובעים ברכוש המשותף
דמי השימוש
התקופה
3,139$
21.8%
14,400$
15.11.94- 11.8.95
4,447$
21.8%
20,400$
12.8.95 - 11.8.96
4,709$
21.8%
21,600$
12.8.96 - 11.8.97
4,814$
21.8%
22,080$
12.8.97 - 11.8.98
3,484$
21.8%
15,980$
12.8.98 - 26.4.99
4,619$
70.2%
6,580$
27.4.99 - 11.8.99
13,815$
70.2%
19,680$
12.8.99 - 11.8.00
12,130$
70.2%
17,280$
12.8.00 - 11.8.01
2,611$
70.2%
3,720$
12.8.01 - 15.11.01
53,768$
סה"כ
שערו היציג של דולר ארה"ב נכון למועד חוות דעתו של המומחה (13.4.2004) עמד על סך 4.5230 ₪. לפיכך, דמי השימוש להם זכאים התובעים בגין התקופות דלעיל מסתכמים בסך 243,193 ₪.
16. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים תוך 30 יום סך 243,193 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 13.4.2004 ועד התשלום המלא בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 25,000 בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה אלא אם כן סולק תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום כ"ה בניסן, תשס"ו (23 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

א. טובי
, שופט









א בית משפט שלום 25721/01 ירוסלביץ יעקב, ירוסלביץ אסתר נ' אופנבך יואב , נבות דוד, פורת (דוידוב) רינה, דוידוב הילה (פורסם ב-ֽ 23/04/2006)