פסקי דין על אילן וייס | פסקי דין על לילך וייס | פסקי דין על יוסף אגמי | פסקי דין על שרונה אגמי |

49420-05/15 א     18/03/2020




א 49420-05/15 אילן וייס, לילך וייס נ' יוסף אגמי, שרונה אגמי








בית משפט השלום בהרצליה


ת"א 49420-05-15 וייס ואח' נ' אגמי ואח'









לפני
כבוד השופט גלעד הס


התובעים/(הנתבעים שכנגד)

1
.
אילן וייס

2
.
לילך וייס


נגד

הנתבעים/(התובעים שכנגד)
1. יוסף אגמי
2. שרונה אגמי




פסק דין

רקע
1.
הנכס נשוא המחלוקת הינו בניין דו קומתי המצוי ברחוב אשכנזי 32 בשיכון דן בתל אביב, הרשום כבית משותף בהתאם לצו בתים משותפים מיום 2.12.1961 (להלן: "הבניין")
התובעים בתביעה העיקרית, אילן ולילך וייס
(להלן ולשם הנוחות: "וייס") הינם הבעלים של הדירה בקומה ב' של הבניין, הידועה גם כחלקה 378/3 בגוש 6637 (להלן: "דירת וייס").
הנתבעים בתביעה העיקרית, יוסף ושרונה אגמי
(להלן: "אגמי") הינם הבעלים של שתי היחידות בקומת הקרקע של הבניין, הידועות גם כחלקות 378/1 ו- 378/2 בגוש 6637, שתי יחידות הרישום מהוות דירה אחת אשר להלן ולשם הנוחות תכונה: "דירת אגמי".
2.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לתקנון ולתשריט הבית המשותף, הרכוש המשותף לרבות חצר הבית וגג הבית, אינם מוצמדים למי מהדירות.
3.
וייס, בכתב התביעה התמציתי מטעמם, טוענים, כי אגמי פתחו פתחים בקירות חיצוניים של הבניין וזאת על מנת לאפשר יציאה מדירתם לחצר המשותפת. כן טוענים וייס כי אגמי הקימו מחסן בחצר הבית המשותפת ובכך השתלטו על רכוש משותף.
עוד טוענים וייס בכתב התביעה, כי היחידה הרשומה כחלקה 378/1 מהווה מוסך ואילו אגמי צירפו אותה כחלק בלתי נפרד מדירתם הידועה כחלקה 378/2.
מכאן וייס עותרים בכתב התביעה לשלושה סעדים קבועים בלבד:

א.
לתת צו מניעה קבוע המורה לאגמי להימנע מכל פגיעה ברכוש המשותף;

ב.
להשיב את מצב הקירות החיצונים לקדמותם;

ג.
להורות לאגמי לפרק את המחסן המצוי בחצר;
אציין כי אין עוד סעדים נוספים בכתב התביעה.
4.
אגמי הגישו כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. במסגרת כתב ההגנה הטענה המרכזית של אגמי הינה, כי קיימת הסכמה לחלוקת הרכוש המשותף, כך שגג הבית שייך לוייס (כלומר ליחידה מס' 3 בבית המשותף) ואילו החצר שייכת להם (כלומר ליחידות 1 ו -2 בבית המשותף).
5.
לחלופין, טוענים אגמי, כי ככל שלא תתקבל טענתם בדבר החלוקה האמורה, הרי על וייס לשלם להם שיפוץ צפוי של הרכוש המשותף בסך של 92,040 ₪ וכן השתתפות בהוצאות שהוציאו בגין מים בסך של 20,000 ₪.
בנוסף טוענים אגמי, כי על וייס לפצות אותם בסך של 50,000 ₪ בגין הפרת צו למניעת הטרדת מאיימת וכן 50,000 ₪ נוספים כתוצאה מעוגמת נפש עקב הטרדות של עיריית תל אביב ומשטרת ישראל, הטרדות שנולדו מתלונות שווא (לטענת אגמי) של וייס.
6.
בית המשפט עשה מאמצים גדולים להביא את הצדדים לכדי הסכמה על חלוקת הרכוש המשותף ועל אף שהסכם ברוח זה אף נחתם על ידי הצדדים, הרי שביצועו כשל, כך שלא נותר אלא להכריע במחלוקות המפורטות לעיל.
רקע וההליכים בתיק זה
7.
כתב התביעה מטעם וייס הוגש ביום 26.5.2015, כמו כן הוגשה בקשה לצו מניעה זמני האוסר על אגמי לבצע שינויים בקירות החיצוניים וברכוש המשותף. בית המשפט נתן צו ארעי ביום 27.5.2015.
8.
לאחר מספר הליכים שהתנהלו בעניין הצו הזמני וכן בקשה לביזיון בית המשפט על הפרתו, התקיים דיון בצו הזמני ובבקשת הביזיון ביום 3.12.2015.
במסגרת דיון זה הסכימו הצדדים למתווה לפשרה, אשר על פיה יוצמד לכל דירה חלק מהרכוש המשותף המשקף את חלקה היחסי של הדירה ברכוש המשותף. עוד הוסכם כי המודד מר זוהר עירון ימונה לביצוע המדידות לצורך ביצוע הפשרה.
לעניין צו המניעה, הוסכם כי זה יוותר על כנו ואילו הבקשה לביזיון בית המשפט על הפרתו תמחק.
9.
הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות על בסיס מתווה זה ומכאן הוגשה על ידי אגמי בקשה לביטול הצו הזמני וכן בקשה חדשה של וייס לפי פקודת בזיון בית המשפט.

10.
בדיון שהתקיים ביום 22.3.2015 חידד בית המשפט את המתווה להצעת הפשרה, כך שעיקרו היה, כי החצר (למעט שביל הגישה וחדר המדרגות) תוצמד לדירת אגמי ואילו הגג יוצמד לדירת וייס. כמו כן, כלל המתווה הסכמות לגבי חלוקת זכויות הבניה, בניה על הגג ובניית מרתף.
הוסכם בנוסף כי צו המניעה יבוטל.
11.
הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר המתווה שהוצע בישיבה מיום 22.3.15. עם זאת, אגמי סברו כי המתווה שהוצע בישיבה מיום 22.3.2015 גיבש הסכמה בין הצדדים, ולכן הגישו בקשה למתן

פסק דין
שיאשר את המתווה האמור.
12.
ביום 16.5.2016 בית המשפט, בהחלטה מנומקת, דחה את הבקשה לתת

פסק דין
על בסיס המתווה מיום 22.3.2015 וזאת כאשר לעמדת בית המשפט לא הייתה גמירת דעת של הצדדים להתקשר בהסכם ואף לא מסוימות.
13.
ביום 7.8.2016 התקיים קדם משפט ובית המשפט קבע מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.
מטעם וייס הוגש תצהיר של מר אילן וייס
. מטעם אגמי הוגש תצהיר של הגב' שרונה אגמי
.
14.
ביום 26.9.2016 הגישו אגמי תביעה נוספת ובמסגרתה תבעו את פירוק השיתוף ברכוש המשותף. תביעה זו נדחתה על הסף ב

פסק דין
מנומק של בית המשפט זה מיום 2.4.2017. התביעה נוספת נדחתה, בין היתר, לאור ההלכה הפסוקה כי לא ניתן לפרק שיתוף ברכוש משותף בבית המשותף וזאת בהתאם להלכת רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי [פורסם בנבו] (25.10.98).
15.
ביום 18.9.2017 התקיים דיון ההוכחות בתיק במסגרתו העיד מטעם וייס מר אילן וייס
ואילו מטעם אגמי העידה הגב' שרונה אגמי
.
16.
בתום ישיבת ההוכחות ולאחר שבית המשפט שמע את הצדדים, הציע בית המשפט לצדדים, פעם נוספת, הצעה לסיום המחלוקת בהסכמה, וזאת מתוך הבנה כי

פסק דין
בתביעות ההדדיות לא יסיים את הסכסוך בין הצדדים.
17.
לאור הצעה זו החל משא ומתן בין הצדדים, ועל אף שבמהלך הדרך נראה כי משא ומתן זה יוביל לכדי הסכם סופי, וכך אף דיווחו הצדדים לבית המשפט, הרי לאחר שנתיים של ניסיונות להגיע להסכם, לרבות בעזרתו של מומחה מוסכם, נכשל המשא והמתן.
18.
ביום 3.10.2019, בדיון שהתקיים, דיווחו הצדדים כי המשא והמתן כשל סופית ומכאן ביקשו להגיש סיכומיהם ולקבל הכרעה שיפוטית.
בית המשפט קצב לצדדים מועדים להגשת סיכומים ואלו אכן הוגשו.
19.
אתייחס לניתוח העדויות והראיות מטעם הצדדים וכמובן לטענותיהם בסיכומים בפרק הדיון והכרעה.
דיון והכרעה
כללי
20.
ראשית אבהיר, כי גדר המחלוקת בתיק זה נקבעה בכתבי הטענות מטעם הצדדים, ובפרט בכתב התביעה ובכתב התביעה שכנגד. במסגרת הסיכומים טענו הצדדים טענות נוספות בדבר עילות וסעדים שלא נטענו בכתבי הטענות.
כפי שהבהרתי עוד במהלך הדיונים, וכפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), יריעת המחלוקת תחומה למחלוקות שהוגדרו בכתבי הטענות, ובפרט לא ניתן לתת סעד שלא נכלל בכתב התביעה.
מכאן, אדון ב

פסק דין
זה אך ורק במחלוקות העולות מכתבי טענות ורק בסעדים שנדרשו בכתב התביעה ובכתב התביעה שכנגד.
21.
שנית אבהיר, כי אין בדעתי להתייחס ב

פסק דין
זה להליכי הפשרה בין הצדדים. הצדדים הקדישו חלק ניכר מהסיכומים מטעמם להליכי הפשרה הארוכים שהתנהלו ביניהם. אכן בית המשפט סבר (ואף סובר כיום) כי הסכמה בין הצדדים על בסיס המתווה שהוצע בעבר, ולאחר שקיימת חוות דעת מומחה, תביא את התועלת המרבית לצדדים ותסיים את הסכסוך. אלא שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, והם אלו שביקשו באופן מפורש הכרעה שיפוטית במחלוקות בתיק.
בנסיבות אלו, מה שעומד לנגד בית המשפט הינן המחלוקות המפורטות בכתבי הטענות, הראיות שהוגשו והסיכומים מטעם הצדדים ולא הליכי המשא והמתן בין הצדדים.
22.
לשם הנוחות אדון בסוגיות בהתאם לסעדים שהתבקשו בתביעה ובתביעה שכנגד.
תביעת משפחת וייס
פתיחת פתחים בקירות החיצוניים והחזרת המצב לקדמותו
כללי
23.
כאמור, וייס טוענים בכתב התביעה מטעמם כי אגמי פתחו פתחים בקיר המשותף. טענת וייס הינה כפולה, הן לגבי פתח המאפשר גישה ישירה מבית אגמי לחצר הבית המשותפת והן לגבי הגדלת חלונות. מכאן טוענים וייס כי יש להשיב את המצב לקדמותו.
24.
עיון בטענות אגמי בסיכומים מטעמם מגלה כי אלו אינם מכחישים את עצם פתיחת הפתחים בקיר החיצוני, והם מעלים שלוש טענות בעניין זה: הטענה הראשונה הינה, כי התובעים פתחו פתחים בקירות החיצוניים מכוח הסכמה מכללא בין הבעלים הקודם של דירת אגמי לבין משפחת וייס (ר' סעיף 4 לסיכומי אגמי). הטענה השנייה הינה, כי פתיחת פתח נוסף מבית אגמי לחצר אינה מהווה פגיעה ברכוש המשותף (סעיף 5 לסיכומי אגמי).
הטענה השלישית הינה, כי אילו מורים על החזרת המצב לקדמותו לגבי הפתחים, הרי אין לפטור מהוראה זו את וייס (סעיף 7 לסיכומי אגמי).
פתיחת פתחים בקירות חיצונים – פגיעה ברכוש המשותף?

25.
ראשית ראוי להבהיר, כי קירות חיצוניים אכן מהווים רכוש משותף. לעניין זה ר' הגדרתו הברורה של סעיף 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"):

"רכוש משותף" – כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת."
(הדגשה שלי - ג.ה.).
26.
מכאן נשאלת השאלה, האם פתיחת פתח בקירות החיצוניים מהווה פגיעה אסורה ברכוש המשותף כטענת וייס, או שמא מדובר בפעולה מותרת ברכוש המשותף.
27.
ההלכה בעניין זה נפסקה עוד בעניין

ע"א 429/80 צבי גרפינקל נ' דיאנה ארליך [פורסם בנבו] (3.8.1983) (להלן: "הלכת גרפינקל"), כאשר במסגרתה נפסק באופן חד משמעי כי פתיחת פתח בקיר חיצוני, לחלון או לדלת, ללא הסכמת יתר הדיירים, מהווה פגיעה ברכוש המשותף, ואצטט:

"אשר להרחבת החלון בדירה על-ידי פריצה בקיר המשותף של הבית, נראה לי, כי יש להחיל לגביה את שנאמר לעיל לעניין בניית המרפסת. שהרי בפריצת הקיר ובהתקנת החלון בשטח זה נטלה המשיבה לעצמה חלק מהקיר, שהוא רכוש משותף"
28.
אציין כי הלכת גרפינקל לא שונתה מאז, ואף קנתה לה אחיזה בפסיקות רבות של הערכאות הדיוניות וכן בהחלטות המפקח על הבתים המשותפים. ר', לשם הדוגמה בלבד, ת"א (י-ם) 42807-04-14
זאב משה אפיק נ' תמר יונה דהרי [פורסם בנבו] (28.11.2016):

"בפריצת הקיר החיצוני של הדירה ובהתקנת הדלת בפתח שנוצר ניטל, למעשה, חלק מהקיר שהוא רכוש משותף לטובת דירתה של הנתבעת. בפסיקת בית המשפט העליון הובעה הדעה כי נטילת רכוש משותף כאמור טעונה הסכמתם של כלל בעלי הדירות בבית משותף. לפי עמדה זו די בכך שלא ניתנה הסכמת התובע כדי להביא לקבלת טענותיו (למשל, ע"א 429/80 גרפינקל נ' ארליך פ"ד לז(4) 141, 147 (1983)"
וכן ר' ממש לאחרונה בתיק המפקחת על בתים משותפים (חי') 341/18 נדל עינבר מרקוס נטליה רות נ' בכר יעל [פורסם בנבו] (10.2.20) (להלן: "עניין נדל ענבר").
29.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת אגמי כי פתיחת פתח בקיר החיצוני אינה מהווה פגיעה אסורה ברכוש המשותף. מדובר בפגיעה מובהקת וחד משמעית ברכוש המשותף, פגיעה אשר ללא הסכמת הדיירים אסורה.
30.
חשוב להבהיר בהקשר זה כי הפסיקה, מאז הלכת גרפינקל
ועד היום, אחידה בדעה כי פתיחת פתח בקיר חיצוני מהווה פגיעה אסורה ברכוש המשותף, אולם אחידה גם בדעה כי היא ניתנת לביצוע בהסכמה של יתר הדיירים לרבות בהסכמה מכללא, ר', למשל, ע"א (חי') 4017-03-17 משה גרסיאני נ' יחזקאל לוי [פורסם בנבו] (23.10.2017).
31.
לפיכך יש לדון בטענה הנוספת של אגמי, כי ניתנה הסכמה מכללא לפתיחת הפתחים בקיר החיצוני.
האם קיימת הסכמה לפתיחת הפתחים בקירות החיצונים?
32.
בראשית פרק זה אבהיר, כי לעניין זה אין רלוונטיות להסכמות שניתנו לכאורה במסגרת המשא והמתן לאחר פתיחת התיק. הסכמות אלו, ככל שהיו, לא הבשילו לכדי הסכם פשרה, ומכאן הן אינן רלוונטיות להכרעה בתיק, כך שעל אגמי להוכיח כי וייס הסכימו לפתיחת הפתחים טרם ההליך המשפטי.
33.
עוד יובהר, כי אין עוררין כי אין, ולא הייתה, הסכמה מפורשת של וייס לאגמי לפתיחת הפתחים בקיר החיצוני. ההפך הוא הנכון. וייס התנגדו לפתיחת פתחים אלו על ידי אגמי ועדיין מתנגדים לכך (ר' סעיף 18 לתצהיר מר אילן וייס
).
עם זאת, למרות שאין הסכמה מפורשת של וייס לאגמי פתיחת הפתח, טוענים אגמי כי קיימת הסכמה מכללא של וייס לפתיחת הפתח. ראוי לחדד את טענת אגמי בהקשר זה, הטענה אינה כי וייס נתנו לאגמי הסכמה מפורשת או מכללא לפתיחת הפתח בקיר החיצוני, אלא כי וייס נתנו הסכמה שכזו לבעליה הקודמים של דירת אגמי, בני הזוג כרמון, הזוג מהם רכשו אגמי את הדירה.
34.
לא מצאתי בחומר הראיות שלפני כל ראיה או עדות ממשית כי וייס נתנו הסכמה מכללא למשפחת כרמון לפתוח פתח בקיר החיצוני כטענת אגמי, ואפרט:
35.
ראשית ברור כי לאחר שקבעתי כי הקיר החיצוני הינו רכוש משותף, וכי פתיחת פתח בו מהווה בפגיעה ברכוש המשותף, הרי נטל ההוכחה להוכיח כי ניתנה לפגיעה זו הסכמה מכללא מוטל על אגמי.
כאמור, אגמי מסתמכים על הסכמה שניתנה כביכול על ידי וייס למשפחת כרמון. לפיכך, הראיה להוכחת הסכמה מכללא שכזו הייתה אמורה להיות עדות של מי ממשפחת כרמון. אלא, שאגמי לא צרפו תצהיר מטעם משפחת כרמון ואף לא זימנו אותם להעיד.
36.
ההלכה לגבי אי הבאת ראיה רלוונטית ידועה, כאשר אי הבאת ראיה פועלת כנגד מי שיכול היה להביאה ונמנע מכך, ר' ע"א 548/78 פלונית נ. פלוני [פורסם בנבו] (16.12.1980):

"דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
(הדגשה שלי - ג.ה.).
37.
במקרה שלפניי עדות משפחת כרמון הינה משמעותית ומהותית להוכחת טענת ההסכמה, ולמרות זאת, לא הגישו אגמי תצהיר מטעם כרמון ולא הזמינו את מי ממשפחת כרמון לעדות. לא מצאתי כל הסבר בסיכומים מטעם אגמי, מדוע אלו לא זימנו את משפחת כרמון לתמוך בגרסתם.
בנסיבות אלא, כאשר אגמי נמנעו מלהביא עדות שהייתה יכולה לתמוך בעמדתם בדבר הסכמה לפתיחת הפתח, הרי יש להסיק מכך כנגדם.
38.
בסיכומים מטעמם מסתמכים אגמי על עדותו של מר אילן וייס
מיום 18.9.2017, מצטטים על פני מספר עמודים את עדותו זו וטוענים כי עדות זה מאששת את טענתם בדבר הסכמה מכללא.
לצערי הציטוט שהובא בסיכומי אגמי אינו מדויק, שלא לומר מהווה ניסיון להטעות את בית המשפט, ואבאר:
הציטוט בסיכומי אגמי מתחזה להיות כרצף החקירה הנגדית של מר אילן וייס
, אלא שלא כך הם פני הדברים ומדובר בציטוט ערוך, ללא גילוי כי מדובר בעריכה.
כך בציטוט בסיכומי אגמי, בעמ' 2, מצוטט, כדלקמן:
"ת. אני כשאני עשיתי את זה, שיפצתי את הבית הם לא גרו בכלל בבית הזה והיה לי סיכום עם השכנים שאני משפץ. לא היתה לי שום בעיה
.
ת. פה היו שלוש מרפסות שגם אני וגם השכן שלי בזמנו סגרנו אותם. הגענו להסכמות וסגרנו את המרפסות".

אולם מפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2017, בעמ' 8, כלומר במציאות כהוויתה, הציטוט הינו:

"ת.
אני כשאני עשיתי את זה, שיפצתי את הבית הם לא גרו בכלל בבית הזה והיה לי סיכום עם השכנים שאני משפץ. לא היתה לי שום בעיה.
ש:
היה סיכום שאתה יכול לעשות שימוש בגג לעצמך בלבד לכל המערכות שלך?
ת:
זה לא שימוש בגג, סליחה,
."
אציין הקטע המצוטט על ידי אגמי מדברי העד וייס בדבר המרפסות ( המתחיל במילים- "פה היו שלוש מרפסות...) אכן נאמר על ידי מר וייס, אולם, דברים אלו נאמרו על ידי מר וייס רק בעמ' 15 (שורות 17-18) לפרוטוקול, כלומר שבעה עמודים לאחר התשובה מצוטטת על ידי אגמי בסיכומים מטעמם.
39.
כלומר, אגמי בסיכומיהם ערכו את תשובות וייס בפרוטוקול, כך שייראה כאילו התשובה בדבר המרפסות ("פה היו שלוש מרפסות שגם אני וגם השכן שלי בזמנו סגרנו אותם. הגענו להסכמות וסגרנו את המרפסות") קשורה לתגובת וייס בדבר שיפוץ הגג והשימוש בו, בעוד שבפועל לאחר התשובה בעניין השימוש בגג הבהיר מר וייס את דבריו והסביר כי דובר רק על תקרת הרביץ. נושא המרפסות נאמר בהקשר אחר לגמרי ובשלב שונה של החקירה.
40.
אציין כי אני רואה ניסיון זה של אגמי לערוך בסיכומים מטעמם את הפרוטוקול באופן מגמתי וזאת ללא גילוי נאות כניסיון חמור, שיש לתת לו ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות בתיק זה.
41.
בכל מקרה, עיינתי בחקירה כולה של מר וייס, ולא מצאתי הסכמה מכללא של וייס כלפי כרמון או כלפי אגמי לפתיחת פתח בקיר המשותף.
ואבאר:
42.
ראשית, מבהיר מר וייס את עמדתו כי הרכוש המשותף כולו הינו משותף לרבות הגג (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.17):
"ש:
תגיד לי, אם זה רכוש משותף לפי ההגדרה שלך פה, אף אחד לא יכול לעשות שימוש בגג נכון?
ת:
נכון.
ש:
אף אחד לא יכול לעשות שימוש בלעדי?
ת:
נכון."
43.
חשוב מכך, כשנשאל מר וייס לגבי קיומו של סיכום עם משפחת כרמון לגבי השימוש בגג, אכן מר וייס הודה כי הייתה הסכמה לשיפוץ, אולם הכחיש באופן ברור כי הייתה הסכמה לחלוקה כלשהי של הרכוש המשותף, לרבות העדר הסכמה למתן שימוש ייחודי לוייס בגג (ר' עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.17).
44.
לעניין סגירת המרפסות, הרי עיון במכלול החקירה מגלה, כי אכן מר אילן וייס
מודה כי הגיע עם משפחת כרמון להסכמה לסגירת המרפסות בשתי הדירות, אך אין רמז בעדותו לכך כי הסכמה זו כללה הסכמה מפורשת או מכללא לפתיחת פתח בקיר החיצוני לטובת יציאה לגינה.
ההפך הוא הנכון. מר אילן וייס
מבהיר בחקירתו כי ההסכמה הייתה לגבי המרפסות בלבד ולא הייתה הסכמה לפתיחת פתחים נוספים בקיר החיצוני (ר' עמ' 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2017), וכן ר' עמ' 21:

"ש:
הקירות החיצוניים האלה אתה עשית בהם שינוי?
ת:
לא.
ש:
לא עשית בהם שינוי?
ת:
לא.
ש:
סגרת מרפסות אתה אומר?
ת:
כמו שהשכן למטה עשה גם אני עשיתי.
ש:
הבנתי. אז עשית בהם שינוי?
ת:
כמו שעשה השכן, בהסכמה עם השכן למטה.
ש:
עשית בהן שינוי? מה קשה לך להגיד?
ת:
כן, עשיתי שינוי בדיוק כמו שעשה השכן.
ש:
למה אמרת קודם לא?
ת:
כי זה לא שינוי, שינוי זה רק סגירת המרפסות, זה הדבר היחיד ש
עשינו, כל הבית נשאר מקורי כמו שהוא."
(הדגשה שלי - ג.ה.).
45.
עוד אציין, כי במסגרת החקירה החוזרת הבהיר מר אילן וייס
כי לגבי שימוש בלעדי בחצר המשותפת לא הייתה הסכמה, ואצטט (עמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2017):
"ש:
הבנתי, אבל לא היה הסכם שלדירה מתחת יהיה שימוש בלעדי בכל החצר?
ת:
לא. לא. מעולם לא."
46.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי לא הוכחה כל הסכמה, לא מפורשת ולא מכללא, בין וייס לאגמי, או בין וייס לקודמי אגמי בדירה (משפחת כרמון) בדבר פתיחת פתח בקירות החיצונים.
47.
לא מצאתי כל ממש גם בטענה האחרונה של אגמי בעניין זה והיא, כי גם וייס בעצמם פגעו ברכוש המשותף, ואנמק:
טענת אגמי לעניין פגיעת וייס ברכוש המשותף נוגעת לשני רכיבים עיקריים: הראשון הינו סגירת המרפסות והשני התקנת מזגנים על קיר הבית.
אלא, שדווקא לגבי רכיבים אלה עולה מחקירת מר וייס (שלא נסתרה), כי אכן הושגה הסכמה ספציפית, כך שהן בעלי דירת הקרקע (כרמון) והן בעלי דירת הגג (וייס) התקינו מזגנים על הקירות החיצוניים וסגרו את המרפסות.
כאמור, לא מצאתי כל זיקה בין ההסכמות בהם מודים וייס לגבי סגירה הדדית של מרפסות והתקנה הדדית של מזגנים להסכמה הנטענת על ידי אגמי לפתיחת פתח יציאה בקיר החיצוני לגינה, הסכמה לגביה אין רמז בראיות.
48.
שנית, אף אם משפחת וייס חטאו בשימוש שלא כדין ברכוש המשותף, אין בכך להוות הסכמה מכללא של וייס לכל פגיעה ברכוש המשותף שתעשה על ידי אגמי. לכל היותר, התרופה של אגמי בעניין זה תהיה השבת המצב לקדמותו גם בדירת וייס (ככל שהיה מתבקש סעד שכזה) ולא הותרת הפגיעה שלהם ברכוש המשותף.
49.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי אגמי פגעו ברכוש המשותף כאשר פתחו פתחים בקירות החיצוניים וזאת ללא הסכמת וייס או קודמיהם לדירה.
50.
עם זאת, אני סבור כי את סעד השבת המצב לקדמותו יש לתת רק לגבי פתיחת הפתח לחצר המשותפת ולא לגבי הגדלת פתחי החלונות ואנמק:
בפסק הדין בעניין רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [פורסם בנבו] (23.12.99) נקבע העיקרון כי זכות הקניין אינה זכות מוחלטת ואף היא כפופה לעקרון תום הלב. בפרט החיל בית המשפט את עקרון זה ביחסים בין בעלי דירות בבית המשותף, ר' רע"א 7112/93 צודלר בתיה ו-18 אח' נ' שרה יוסף [פורסם בנבו] (7.12.94).
כמו כן, ר' סעיף 14 לחוק המקרקעין ודוקטרינת השימוש לרעה בזכות.
מכאן, לעניין סגירת הפתח מדירת אגמי לחצר המשותפת, הרי איני סבור כי מדובר בחוסר תום לב או בשימוש לרעה בזכות של משפחת וייס. כל עוד לא חולק הרכוש המשותף בין הצדדים, והחצר הינה חצר משותפת, רשאית משפחת וייס שלא להתיר פגיעה בקיר החיצוני על ידי פתיחת פתח נוסף לחצר משותפת זו, פתח המשרת אך ורק את משפחת אגמי.
מר וייס אף מפרט בעדותו בעמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2017 כי הפגיעה בוייס כתוצאה מפתח זה אינה רק פגיעה אסתטית, אלא היא מובילה להשתלטות של משפחת אגמי על החצר המשותפת.
אציין כי הפסיקה קבעה באופן עקבי כי עתירה למניעת פגיעה ברכוש המשותף בדמות פתיחת פתח לחצר משותפת אינה מהווה חוסר תום לב, ר', למשל, ע"א 93/81 אהרן אליאס נ' יוחנן שיפר [פורסם בנבו] (12.5.1983).
51.
עם זאת, לעניין השינוי שעשו אגמי בפתחי החלונות, אני סבור כי עמידת משפחת וייס על התאמתם למצב הקודם הינה עמידה שלא בתום לב ואינה עומדת במבחן סעיף 14 לחוק המקרקעין. אכן, במסגרת השיפוץ בדירתם שינתה משפחת אגמי את פתחי החלונות.
אולם, וזה העיקר לנושא זה, לא מצאתי כל פגיעה משינוי זה

במשפחת וייס או בדירתם, כאשר שינוי זה הינו שינוי אסתטי בלבד והוא אינו מאפשר למשפחת אגמי יציאה דרך החלונות לחצר המשותפת.
אציין כי מר וייס נשאל בעמ' 45 לפרוטוקול מיום 19.8.2017 על הפגיעה הנטענת כתוצאה משינוי בפתחי החלונות, וענה:

"ת.
מכוער.
כב' השופט:
זה מכוער?
ת.
כן, זה מכוער.
"
52.
לעניין זה אציין ראשית, כי עצם הטענה לכיעור אינה מצדיקה בנסיבות אלו צו להשבת הפתחים למצבם קודם לשיפוץ. יש להבין, כי מתן צו לשינוי פתחי החלונות והחזרתם למצב הקודם משמעותה לגבי משפחת אגמי הינה הרת אסון וזאת כאשר החלונות כבר נבנו והבית מתוכנן עם חלונות שכאלו.
לפיכך, אף כשמניחים את זכותה של משפחת וייס לחזית לא מכוערת לפי טעמה, הרי עמידה על זכות שכזו, כאשר עמידה זו עלותה למשפחת אגמי הינה אדירה ומחייבת אותה להוצאה כלכלית משמעותית ושינוי תכנון הבית, הינה עמידה על זכות שלא בתום לב, ומכאן נסוגה מזכותה של משפחת אגמי.

53.
מעבר לאמור לעיל, בית המשפט בחן את תמונות הבית והחזית ולא מצא כי בחלונות בית אגמי כפי שנבנו יש משום פגיעה אסתטית בניין, ובוודאי, שאין בהם כיעור. מכאן, קשה להשתחרר מהרושם כי דרישת וייס לשינוי חלונות משפחת אגמי מקורה לא בדאגה ליופייה של חזית הבית, אלא רצון לפגוע במשפחת אגמי, ולכך, לטעמי, אין לתת יד.
54.
לאור האמור לעיל, אני מגביל את הצו בעניין זה רק לסגירת הפתח המאפשר יציאה לחצר ולא לעניין החלונות.
פירוק המחסן אשר מצוי בחצר
55.
סעד נוסף אליו עתרו וייס בכתב התביעה הינו פירוק מחסן אשר הציבו אגמי בחצר המשותפת.
לטעמי, ובשונה מעניין הפתח בקיר החיצוני, אין מקום להיעתר לסעד זה, ואנמק:
56.
ראשית אבהיר, כי הצבת מחסן בחצר המשותפת מהווה שימוש ייחודי ברכוש המשותף, ומכאן מחייבת הסכמה של יתר הדיירים בבית המשותף.
במקרה שלפניי קיימת הסכמה של וייס להצבת המחסן על ידי אגמי.
57.
לטעמי, בניגוד להעדר כל ראיה או עדות של הסכמה מפורשת או מכללא של וייס לפתיחת פתח בקיר החיצוני המשותף, הרי לעניין הצבת המחסן קיימת עדות מפורשת של מר אילן וייס
כי זה אכן הרשה לקודמיהם של אגמי (משפחת כרמון) להציב מחסן בחצר.
58.
וכך מעיד לעניין זה מר אילן וייס
(עמ' 27 לפרוטוקול מיום 18.9.2017):

"ש:
ומעולם לא טענת לגבי המחסן, אף פעם לא באת ואמרת צריך להוציא את המחסן הזה, אתה קנית את הדירה, ראית את המחסן, ראית את שביל הבטון הזה ומעולם לא העלית שום טענה, נכון?
ת:
ואני אגיד לך גם למה,
ש:
אל תגיד לי למה, תגיד לי אם זה נכון או לא?
ת:
היו לנו יחסים כאלה טובים עם השכנים שלמה, אם טוב להם והם לא מפריעים לי ואנחנו חיים בסדר, שיהיה להם לבריאות.
ש:
זה נכון מה שאמרתי, שלא העלית טענה?
ת:
אני לא באתי בטענות לשכנים שלי על הזה, על המחסן."
(הדגשה שלי - ג.ה.)
וכך אף מאשר מר אילן וייס
בהגינותו בחקירה החוזרת:

"אנחנו השתמשנו בחצר במשותף ולא היתה לנו שום בעיה והיה לנו שיתוף פעולה מצוין. איפה שהיה המחסן נשאר המחסן, אנחנו לא התעקשנו עליו."
59.
כלומר, מר אילן וייס
מודה כי הייתה הסכמה מפורשת שלהם להשאיר את המחסן בחצר המשותפת.
60.
להשלמת התמונה אציין כי גב' אגמי העידה בעדותה כי מלבד צביעה של המחסן לא עשו אלו במחסן שרכשו מכרמון כל שינוי, ואצטט:

"כב' השופט:
המחסן היה?
ת:
המחסן היה, הוא נצבע, הדבר היחיד שנעשה זה שהוא נצבע בצבע אחר, הוא היה חלודה והוא נצבע בצבע לבן."
כלומר, מן הראיות שלפני עולה כי המחסן המצוי היום בחצר המשותפת הינו אותו מחסן אשר משפחת וייס אישרו לכרמון את הצבתו שם.
61.
בנסיבות אלו, כאשר משפחת וייס אישרו באופן מפורש את הצבת המחסן ברכוש המשותף, כאשר משפחת אגמי רכשה את ביתה ממשפחת כרמון עם המחסן במיקומו הנוכחי ועם ההסכמה של משפחת וייס למיקומו זה, וכאשר משפחת אגמי לא הזיזה או הגדילה את המחסן אלא רק צבעה אותו, הרי אני סבור שמשפחת אגמי הייתה רשאית להסתמך על הסכמה זו של וייס, ואין מקום להורות על הריסתו.
62.
לאור האמור לעיל, אני סבור כי יש לדחות את הסעד במסגרתו מבקשת משפחת וייס את הריסת המחסן.
צו קבוע למניעת פגיעה ברכוש המשותף
63.
במסגרת סעיף 11.1 לכתב התביעה מבקשת משפחת וייס סעד כדלקמן: "להורות לנתבעים בצו קבוע להימנע מכל פגיעה ברכוש המשותף".
64.
סעד זה הינו סעד תיאורטי הצופה פני עתיד, והמתייחס לפגיעה עתידית אפשרית של משפחת אגמי ברכוש המשותף. סעד כזה הנועד למנוע מעשים בעתיד מכונה בעגה המשפטית סעד
qiua-timet
(הואיל והוא). המשפט הישראלי הכיר בסעד מסוג זה, סעד שנועד להקדים תרופה למכה, אולם קבע כי סעד שכזה יינתן רק כאשר קיימת ודאות קרובה כי המעשה המפר את זכותם של המבקשים עומד להתרחש וכי בשל מעשה זה ייגרם נזק של ממש.
ר', ע"א 1091/15 ראובן רוזנפלד נ'
dolphin fund limited

[פורסם בנבו] (13.7.2016):

"המבקשים בנידון דידן, מעוניינים בהוצאתו של צו מן הסוג הקרוי
quia
-
timet
, לצורך מניעה מראש של פגיעה בזכויותיהם, וכדי להקדים תרופה
למכה ולמנוע
השלכות עתידיות אפשריות של תביעה.
לדברי המלומד ד"ר א' וינוגרד בספרו צוי מניעה (2008), יתן בית המשפט צו מעין זה, כאשר קיימת ודאות קרובה שהמעשה המפר את זכותו של מבקש הצו אכן עומד לקרות, וכי בשל מעשה זה ייגרם נזק של ממש. דרגת הודאות תלויה בנסיבות כל מקרה, אולם נוכח משמעותו של הצו, לא די באפשרות מופשטת לקיומו של האירוע, או בחשש בלתי מבוסס, ויש צורך בהוכחות כלשהן להפרה הצפויה ולפגיעה בזכותו של מבקש הצו; אם לא צפוי נזק של ממש, או שהנזק אינו בודאות מספקת, לא יינתן צו מעין זה (שם, בעמ' 42 וההפניות)."
(הדגשה שלי - ג.ה.).
65.
במקרה שלפניי אין מקום ליתן את הצו.
ראשית, הצו הינו כללי ואינו מתייחס לחשש בפני
י מעשה מסוים, בדומה לצו בו מבוקש כי "על המשיבים לשמור על החוק", כאשר נקבע שבית המשפט לא ייתן צו כללי ותיאורטי שכזה.
שנית, וייס לא הציגו הוכחה כי קיים חשש ממשי וקונקרטי כי אגמי עלולים לפגוע בעתיד ברכוש המשותף. אכן קיימת מחלוקת בין הצדדים על נושאים ספציפיים שנדונו ב

פסק דין
זה (קירות חיצונים, מחסן ועוד), אולם וייס לא הציגו הוכחה לפגיעה עתידית צפויה של אגמי ברכוש המשותף.
שלישית, וייס לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי צפוי להם נזק ממשי כתוצאה מאותו מעשה תיאורטי של אגמי אשר יפגע ברכוש המשותף.
66.
בנסיבות אלו, אני סבור כי אין מקום לתת צו תיאורטי שמהותו סעד

quia-timet
האוסר באופן כללי על פגיעה עתידית ברכוש המשותף.
67.
למען הסר ספק ברור כי אי מתן הצו בהיותו תיאורטי ולא עונה על מבחני הפסיקה למתן צו שכזה, אין משמעותו שהצדדים רשאים לפגוע ברכוש המשותף, כך שעל שני הצדדים להקפיד ולשמור על החוק בכלל ועל אי פגיעה ברכוש המשותף בפרט, ואין צורך בצווים כללים של בית משפט בנושא זה.
סעדים בעניין: פירוק רצפת הבטון, בניית גישה לגג הגראג', הגבלות על כלב משפחת אגמי וכדומה
68.
בסעיף 66 לסיכומים מטעמם עתרו משפחת וייס לסעדים נוספים, בין היתר: פירוק רצפת בטון בחצר, איסור בניית גישה לגג הגראז', הפסקת עבודות ללא היתר בניה, וכן צו קבוע למניעת שחרור כלב משפחת אגמי בחצר המשותפת.
69.
עיון בכתב התביעה מגלה כי בכתב התביעה לא נכללו סעדים אלו.
70.
בנסיבות אלו, כאשר מדובר בסעדים שלא נדרשו בכתב התביעה, הרי אין מקום לדון, ובוודאי שלא להעניק, סעדים אשר התובעים לא עתרו אליהם בכתב תביעתם.
לכן אני דוחה את העתירה בסיכומים למתן סעדים אלו.
תביעת משפחת אגמי
71.
לעניין התביעה שכנגד של משפחת אגמי כנגד וייס יש לציין, כי בסיכומי אגמי אין התייחסות לטענותיהם בעניין התביעה שכנגד, אין ניתוח עובדתי של הטענות העומדות בבסיס התביעה שכנגד ואף לא ניתוח משפטי.
למעשה כל סיכומי הטענות של אגמי לעניין זה מתמצים בסעיף 26 לסיכומים בו נכתב שיש לקבל את התביעה שכנגד: "מכל אותם טעמים שפורטו בכתב התביעה שכנגד ובתצהירי העדות הראשית, ולא נסתרו והופרכו על ידי התובעים".
לטעמי, סיכומים שכאלו על דרך ההפניה, ללא פירוט הטעמים לקבלת הסעדים וללא התייחסות לחקירות העדים שהתרחשו לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, מהווים מעין זניחה של טענות אגמי בתביעה שכנגד.
יתרה מזו, עיון בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעם אגמי, מגלה כי אכן קיים פירוט עובדתי תמציתי בדבר עילות התביעה המולידות לכאורה סעדים אלו, אולם אין פירוט מינימאלי של התשתית המשפטית המזכה את אגמי לטעמם בסעדים אליהם הם עותרים.
72.
ההלכה בעניין זה הינה ברורה וקובעת כי טענה שלא נטענה בסיכומים רואים אותה כטענה שנזנחה, ר' ראו: ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן [פורסם בנבו] (19.6.1995); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ [פורסם בנבו] (1.2.1993) וע"א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' יהודה גואטה [פורסם בנבו] ( (16.6.13).
אכן במקרה שלפני אין מדובר בטענה שלא נטענה כלל, אולם לטעמי טענה כללית על דרך ההפניה ללא פירוט התשתית המשפטית לקבלת הסעד אינה מהווה טענה ודינה כזניחת הטענות.
על האיסור של הגשת סיכומים על דרך ההפניה, ר' גם ה"פ (חי') 1883/89 אסתר שפיר נ' שרה זלוטי [פורסם בנבו] (28.4.1989):
"אעיר עוד מבחינה דיונית, שאין מקום להגיש סיכומים על דרך ההפניה לטענות כאלה או אחרות שנטענו במהלך המשפט (ראה סעיף 23.14 בסיכומי המבקשת). בדומה לתצהיר - תוך שימת לב להבדלים שבין השניים - ראוי כי הסיכומים יוגשו, שלא על דרך ההפנייה."
73.
בכל מקרה, ולמען שלמות התמונה, אבאר כי לטעמי יש לדחות את התביעה שכנגד גם לגופה, ואפרט:
תשלום הוצאות שיפוץ הרכוש המשותף והוצאות מים
74.
הסעד הראשון בכתב התביעה שכנגד הינו כי משפחת וייס תשתתף בהוצאות שיפוץ הרכוש המשותף בסך של 92,400 ₪ וכן בהוצאות מים בסך של 20,000 ₪.
75.
עיון בכתב התביעה מגלה כי ההוצאות המפורטות טרם הוצאו וכי מדובר על הוצאות לעתיד המתבססות על הצעת מחיר בלבד. בתצהיר העדות הראשית, כבר נטען כי העבודות בוצעו, ובסעיף 18 לתצהיר קיים פירוט של העבודות שבוצעו, אשר סיכום הסכומים המפורטים בו הינו בסך של 63,750 ₪.
לגבי הוצאות המים, בכתב התביעה נכתב כי מדובר בהוצאה של 20,000 ₪, אולם בתצהיר העדות הראשית נטען כי ההוצאה הינה בסך של 8,870 ₪ בלבד.
76.
ראשית אציין, כי בכל הנוגע לעלות השיפוצים בכתב התביעה שכנגד, ברי כי דין התביעה להידחות. אין בכתב התביעה טענה כי הסכומים אכן שולמו, אלא רק ישולמו בעתיד. בנסיבות אלו, כאשר מדובר על תשלומים עתידיים, ברור שלא ניתן לחייב את משפחת וייס בתשלום של תשלומים אשר אולי ישולמו בעתיד על ידי אגמי.
ככל שאכן שולמו תשלומים אלו במהלך הדיונים ולאחר הגשת כתב התביעה שכנגד, היה מקום לתקן את כתב התביעה שכנגד, כך שזה יכלול את כלל התשלומים וההוצאות שהוצאו בפועל. בקשה שכזו לתיקון כתב תביעה שכנגד לא הוגשה וכתב התביעה שכנגד לא תוקן.
77.
אולם, אף אם אתעלם מהמחדל פרוצדורלי של אי תיקון כתב התביעה שכנגד ואסתמך על תצהירי העדות הראשית, הרי עדיין אין בהם כל הוכחה על תשלום שבוצע עבור שיפוץ הרכוש המשותף.
כל שיש בתצהיר העדות הראשית היא רשימה של עבודות שהגב' אגמי טוענת כי בוצעו על ידם, וזאת ללא שצורפו ולו קבלה או חשבונית אחת המעידות כי אכן משפחת אגמי שילמה עבור עבודות אלו.
78.
דין דומה חל גם לגבי חשבונות המים. כתב התביעה נוקב בסכום של 20,000 ₪ ללא כל מסמך התומך בכך. בתצהיר העדות הראשית הסכום הצטמצם לסך של 8,870 ₪, אך גם זאת ללא כל ראיה, כי אכן מדובר בתשלום מים עבור החצר המשותפת.
אציין, כי לא ניתן ללמוד מהמסמך שצורף כנספח 4 לתצהיר הגב' אגמי כי אכן מדובר בחשבון מים לצורך אחזקת החצר המשותפת.
79.
מעבר לאמור לעיל, הרי אף אם משפחת אגמי הייתה מוכיחה כי אכן שילמה בגין השיפוץ המתואר בתמונות שצורפו כנספח 3 לתצהיר אגמי, ואכן שילמה את חשבון המים כמפורט בנספח 4 לתצהיר אגמי, הרי עדיין אין מקום לחייב בכך את משפחת וייס, ואפרט:
דייר בבית משותף אינו יכול להחליט ביום בהיר אחד שהוא רוצה לשפץ ולשפר את הרכוש המשותף, לקום ולערוך שיפוץ על דעת עצמו ואז לחייב את יתר הדיירים בהוצאות השיפוץ.
סעיף 58 לחוק המקרקעין אכן מאפשר לחייב דייר לשאת בעלויות שיפור הרכוש המשותף שביצע דייר אחר, אולם מתנה זו בהסכמת הדיירים לשיפור, ואצטט:

"58(א)
בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר. לענין זה, "החזקה תקינה" – שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות."
80.
כלומר, מסעיף זה עולה, כי בכל הנוגע לשיפורים ברכוש המשותף, יש צורך לקבל את הסכמת בעלי הדירות לשיפור כתנאי לחיובם בעלות זו.
לפיכך, במקרה שלפניי, כאשר טענת אגמי אינה כי מדובר בשמירה על מצבו של הרכוש המשותף, אלא בעבודות שיפור משמעותיות, לרבות יציקת משטח בטון בחצר המשותפת, עבודות טיח ועוד, הרי היה עליהם לקבל את הסכמת וייס לשיפור ולשיפוץ על מנת להיות זכאים להשתתפות בעלות זו.
במילים אחרות, ככל שאכן ביקשו אגמי לשפר את הרכוש המשותף ולגבות את העלות מוייס, הרי היה עליהם לפנות ולקבל את הסכמת וייס לשיפוץ, או לכל הפחות, לפעול בהתאם להוראות חוק המקרקעין בדבר קבלת החלטה באסיפת הדיירים.
לעניין דומה לענייננו, ר' ע"א (חי') 14908-06-19 מ.ס.ד. חיפה חברה למסחר בע"מ נ' מלכה בן נון [פורסם בנבו] (4.11.2019) במסגרתו קבע בית המשפט כי לא ניתן לחייב דייר בעבודות שיפוץ ושיפור של הרכוש המשותף שנעשו ללא הסכמתו.
81.
ואם לא די באמור עד כה על מנת לדחות את הטענה, הרי מעיון בתמונות שצורפו לתצהיר הגב' אגמי ניתן ללמוד כי השיפוץ נועד בראש ובראשונה לרווחת משפחת אגמי ולא לרווחת הבית המשותף.
כך, למשל, ברור כי יציקת משטח הבטון בחצר המשותפת נועדה לשרת את צרכי משפחת אגמי ולא ברור כיצד היא תורמת לבית המשותף או למשפחת וייס. דין דומה חל גם לגבי הטיח ויתר העבודות שניתן לראות בתמונות.
82.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות אגמי כי על וייס להשתתף בהוצאות שהוצאו בגין שיפוץ הרכוש המשותף או תשלום חשבונות מים.
83.
למען הסר ספק, אין בקביעה זו לקבוע מסמרות כלשהן כלפי העתיד ביחס לחלוקת הוצאות אחזקת הרכוש המשותף. כפי שציינתי ב

פסק דין
זה, החצר מהווה רכוש משותף, ומכאן הוצאות החזקתה ראוי שישולמו בהתאם לחלק היחסי ברכוש המשותף.
אבהיר כי הצדדים אינם יכולים לכפות על הצד האחר הוצאות כאלו או אחרות בגין שיפור החצר וההחלטות בעניין הוצאות להחזקת הרכוש המשותף, קל וחומר לשיפורו, צריכות להתקבל כדין ובהתאם לחוק המקרקעין.
אבהיר כי דברים אלו כמובן נכונים לכלל הרכוש המשותף, לרבות הוצאות אחזקת הגג.
עוגמת נפש עקב הטרדה ופגיעה בפרטיות
84.
אגמי טוענים בסעיף 10 לכתב התביעה שכנגד כי וייס הפרו צו למניעת הטרדה מאיימת שניתן כנגדם והם מעריכים את הנזק שנגרם להם עקב הפרה זו ב- 50,000 ₪.
85.
בתצהיר העדות הראשית פורטו הפעולות המקנות לדעת אגמי את הסעד הנדרש על ידם והן: א. מעבר ליד החדרים, תוך הצצה לחדרים, לרבות לחדר השינה בו הגב' אגמי מתלבשת; ב. צרחות וצעקות של התובעת כלפי בני בית משפחת אגמי ועובדים.
יש לדחות את העתירה לסעדים אלו, ואנמק:
86.
אין עוררין כי נטל ההוכחה בעניין זה הינה על התובעים שכנגד, משפחת אגמי. לטעמי, אין די בשתי השורות שנכתבו בתצהיר העדות הראשית של גב' שרונה אגמי
בכדי להוות הוכחה מספקת לקבלת הסעד כספי, כפי שאפרט:
87.
ראשית, על מנת לבסס טענה של הפרת צו למניעת הטרדה מאיימת, בראש בראשונה הייתה חובה לצרף את הצו לתצהיר העדות הראשית, ואין די בהפניה לנספח לכתב ההגנה.
צו למניעת הטרדה מאיימת אינו בגדר ידיעה שיפוטית ויש להגישו כדין במסגרת תצהיר העדות הראשית.
88.
שנית, ומהותית, על הגב' אגמי היה לפרט את טענותיה בדבר אותה הפרה נטענת, בין היתר, באיזה תקופה מדובר, כמה פעמים התרחש אירוע ההצצה, מי הוא זה שהציץ לחדרה - האם מר וייס או שמא גב' וייס, ועוד.
לא ניתן להסתפק באמירה סתמית על "מעבר ליד החדרים" או "לרבות הצצה לחדר השינה", על מנת לקבל סעד בגין הפרת צו, וקיימת חובה לפרט, לכל הפחות, מי עבר ליד החדרים, כמה פעמים עבר ליד החדרים, מתי האירוע הנטען התרחש וכדומה.
89.
שלישית, גם בעניין זה יש לזקוף כנגד אגמי אי הבאת ראיה מהותית. אין מחלוקת כי מר אגמי מתגורר עם הגב' אגמי בדירה ולכן יכול היה גם הוא להעיד ולתמוך בטענה כי וייס עברו ליד החדרים והציצו לחדרי השינה. אלא שאגמי בחרו שלא להגיש תצהיר מטעם מר אגמי.
לפיכך, כאשר התובע שכנגד 1, מר יוסף אגמי
, נמנע לתת תצהיר אשר יתמוך בעילה זאת, הדבר הינו בעל משמעות מהותית כנגד קבלת גרסת משפחת אגמי.
90.
רביעית, כפי שציינתי לעיל, אין כל התייחסות בסיכומים לעילה זו, אין ניתוח של התשתית העובדתית וחמור מכך אין טענה משפטית בעניין.
לעניין זה אציין כי השאלות המשפטיות הכרוכות בנושא זה אינן פשוטות. כך לדוגמא, לא ברורה העילה המשפטית המזכה בסעד המבוקש לטענת אגמי (רשלנות? הפרת חובה חקוקה? אחר?) והעדר סיכומים מטעם אגמי, ובפרט העדר פירוט של העילות המשפטיות, מהווה נדבך נוסף בדחיית הבקשה לסעד זה.
91.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את העילה בגין הפרת צו למניעת הטרדה מאיימת.
עוגמת נפש בשל
תלונות שווא לרשות המקומית ותלונות למשטרה
92.
אגמי טוענים בסעיף 11 לתביעה שכנגד כי וייס הגישו כנגדם תלונות שווא בקשר לבניה ללא היתר וכן תלונות למשטרה, כאשר תלונות אלו גרמו להם מטרד ועוגמת נפש המסתכמים בסך של 50,000 ₪.
גב' שרונה אגמי
חזרה על טענה זו בתצהיר העדות הראשית מטעמה.
סעד זה דינו להידחות, ואנמק:
93.
על מנת להוכיח זכאות לסעד זה, היה על אגמי כתנאי ראשון להוכיח כי אכן הוגשו תלונות שווא שכאלו, מה היה תוכן התלונות, מתי הוגשו התלונות ומהו המטרד ממנו סבלו.
94.
אגמי לא רק שלא הוכיחו זאת, אלא שאף לא פרטו דבר מהפרמטרים הללו. כך לא צורפה לתצהיר אגמי ולו תלונה אחת שהוגשה על ידי וייס, כך גם לא פורט תאריך כלשהו בו הוגשה תלונה שכזו וכך גם לא פורטו מועדי ההטרדות שנגרמו כביכול כתוצאה מהתלונות.
95.
לא ניתן לבסס עילת תביעה, בוודאי בסכום משמעותי של 50,000 ₪, רק על אמירה כללית וסתמית כי הוגשו תלונות שווא על ידי אגמי, כאשר אמירה זו לא מגובה במסמך כלשהו.
אציין כי גם בנושא מהותי זה לא הוגש תצהיר תומך מטעם התובע שכנגד 1, מר יוסף אגמי
.
96.
מעבר לאמור לעיל, אף אם הוגשו על ידי וייס תלונות על בניה לא חוקית, כלל לא ברור כי מדובר בתלונות שווא.
העבודות שביצעו אגמי בדירה ובחצר המשותפת הינן עבודות המחייבות היתר בניה (בין היתר, פתיחת פתח בקיר חיצוני, יציקת משטח בטון ועוד) ולמרות טענת וייס כי אגמי ביצעו את העבודות ללא היתר בניה, לא צרפו אגמי לכתבי הטענות או לתצהיר היתר בניה לביצוע העבודות.
ודוק. וייס טענו כנגד אגמי כי אלו ביצעו את העבודות ללא היתר בניה, אגמי טענו כי וייס התלוננו תלונות שווא בדבר עבודות ללא היתר וזאת כאשר יש להם היתר בניה. בנסיבות אלו כאשר קיימת מחלוקת נקודתית - האם העבודות בוצעו עם היתר או ללא היתר, מה היה קל יותר לאגמי מאשר לצרף את ההיתר לתצהיר מטעמם? מדובר בצעד פשוט של צילום מסמך וצירופו לתצהיר, צעד שהיה סותם את הגולל על מחלוקת זו ולטובת אגמי.
אלא, שאגמי נמנעו מלצרף את אותו ההיתר שלטענתם קיים, ובהתאם לכלל הידוע בדבר המשמעות של הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, אי צירוף ההיתר פועל כנגדם.
זאת ועוד מחקירת הגב' אגמי, חקירה שהתקיימה ביום 18.9.2017, הרבה אחרי שלטענת אגמי עצמם נגמרו העבודות, הודתה הגב' שרונה אגמי
כי היא לא יכולה להראות היתר בניה, ואצטט (עמ' 52 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2017):
"ש:
את יכולה להראות לי היתר בניה?
ת:

אני לא יכולה להראות לך היתר בניה. זה היתר שבתהליך ועובדה שעיריית ת"א לא עשתה כלום עם הנדון. הם אמרו מאושר מאושר מאושר. כל תלונה שהתקבלה לעירייה הם באו, הם בדקו, הם צילמו, אנחנו הלכנו הגשנו להם,"
כלומר, הגב' אגמי מודה כי אין היא יכולה להציג את היתר הבניה, וכי זמן רב לאחר סיום הבניה היתר זה עדיין הינו "בתהליך".
97.
מכאן, אף אם הוגשו תלונות על ידי וייס בדבר בניה ללא היתר, הרי לא הוכח כי תלונות אלו, היו בגדר "תלונות שווא".
סיכום והוצאות
98.
לאור האמור והמנומק לעיל, אני קובע כדלקמן:

א.
ניתן בזאת צו המורה לנתבעים, יוסף ושרונה אגמי
, לסגור את הפתח שנפתח בקיר החיצוני לחצר המשותפת וזאת עד ליום 15.5.2020.

ב.
יתר הסעדים בתביעה העיקרית נדחים בזאת.

ג.
אני דוחה את התביעה שכנגד על כלל חלקיה.
99.
לעניין ההוצאות, הרי הוצאות המשפט אמורות להשתלם לצד הזוכה במשפט, כך שעל צד שטענותיו נדחו לשלם לצד שטענותיו התקבלו את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו.

עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי נקודת המוצא לפסיקת ההוצאות לצד הזוכה הינה כיסוי ריאלי של ההוצאות שהוצאו לצורך המשפט, ר' פסק הדין המנחה בעניין ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005). עם זאת, יש לבחון כי ההוצאות שהוצאו הינן סבירות לניהול ההליך ובפרט להביא בחשבון את הסעדים שהתבקשו בתביעה לעומת הסעדים שבית המשפט אישר בפועל.
100.
במקרה שלפני בתביעה העיקרית סעד אחד מתוך הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה התקבל, כאשר התביעה שכנגד נדחתה במלואה. לפיכך, יש לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת התובעים בתיק העיקרי, אולם באופן מתון יחסית.
לפסיקת הוצאות מתונה זו יש להוסיף תוספת מסוימת הנובעת מהתנהלות אגמי בסיכומים והגשת ציטוט ערוך במסגרת הסיכומים מטעמם, כפי שפרטתי לעיל.
101.
לפיכך, אני פוסק כי אגמי ישלמו לוייס שכר טרחת מייצגי וייס בסך של 25,000 ₪ (כולל מע"מ). לעניין הוצאות המשפט [כלומר –אגרות, נסיעות, תצלומים וכיוצא בזה], יישאו אגמי בסכום גלובלי בסך של 3,000 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 49420-05/15 אילן וייס, לילך וייס נ' יוסף אגמי, שרונה אגמי (פורסם ב-ֽ 18/03/2020)