פסקי דין על עז אלדין עתאמנה (נמחק כ ב- ) | פסקי דין על דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים 2001 | פסקי דין על ד"ר אימאן אוסאמה יונס | פסקי דין על ד"ר פהד חביב אבו חדרה | פסקי דין על ד''ר אחמד רג'ב גנאיים |
6594-04/15 א 19/03/2020
א 6594-04/15 עז אלדין עתאמנה (נמחק כ ב- ), דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ נ' ד"ר אימאן אוסאמה יונס, ד"ר פהד חביב אבו חדרה, ד''ר אחמד רג'ב גנאיים
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 6594-04-15 עתאמנה ואח' נ' אוסאמה יונס ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט יואב
פרידמן
התובעים/הנתבעים שכנגד
1. עז אלדין עתאמנה
(נמחק כתובע ב- 31/01/16)
2. דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ
ח.פ. 513118760
נגד
הנתבעים/התובעים שכנגד
1. ד"ר אימאן אוסאמה יונס
2. ד"ר פהד חביב אבו חדרה
3. ד''ר אחמד רג'ב גנאיים
פסק דין
תביעה ושתי תביעות שכנגד בגין הפרת הסכם גישור.
1. התובע הינו מנהל ובעלי התובעת 2, שהינה חברת הוצאה לאור, בעיקר של ספרי לימוד. הוא נמחק מן התביעה, בהסכמה (בהמשך להחלטה מ 18.1.16)
.
נותרה על כנה תביעת התובעת 2 (התובע 1 נותר כנתבע בתביעה שכנגד)
.
2. גרסת התובעת בתמצית:
א. התביעה דנן הינה גלגול שני של הסכסוך בין הצדדים. הגלגול הראשון הסתיים בהסכם גישור , אשר להפרתו טוענת התביעה כאן. אותו הסכם אף אושר ב
פסק דין
.
ב. בין התובעים לנתבעים, נחתם ביום 07.11.09 הסכם לפיו רכשו התובעים מהנתבעים את זכויות היוצרים ליצירת ספרים ללימוד השפה העברית בשם "אלג'דיד" לכיתות ג' עד ו'. במסגרת ההסכם התחייבו הנתבעים לחבר ספרי לימוד, חוברות עבודה ומדריך למורה לכל אחת מהכיתות; לבצע כל תיקון שיידרש על מנת שהספרים יעמדו בקריטריונים של משרד החינוך; וכן התחייבו כי החיבורים הינם יצירה מקורית ואישית שלהם. התובעים מציינים, כי הנתבעים מסרו להם שהם מודעים היטב לקריטריונים של משרד החינוך, ואף ישבו בועדות אשר חיברו אותם.
ג. התשלום לנתבעים נקבע החל מהמועד בו יאושרו הספרים על ידי משרד החינוך ויודפסו לצורך שיווקם. התמורה נקבעה בהתאם לתחשיב שערכו הצדדים במסגרתו הוערכו הרווחים הצפויים ממכירת ספרי הלימוד וחוברות העבודה במשך תקופה של 5 שנים. בשלב זה מספרים התובעים בסעיף 24 לכתב התביעה, כי נגרמו עיכובים בשל סכסוכים פנימיים בין הנתבעים עצמם, אשר גם גרמו להוצאות כספיות נוספות.
ד. התובעים העבירו את החיבורים לאישור משרד החינוך, ואלו אושרו בשנת 2011 ושמותיהם נכללו בחוזר מנכ"ל המופץ לבתי ספר ע"י משרד החינוך. בעקבות זאת הוכנו מהדורות ראשונות של ספרי הלימוד לכיתות ה'-ו' להפצה לקראת שנה"ל בספטמבר 2011. התובעים הדפיסו מהדורה ראשונה של ספרי הלימוד אשר כללה 10,000 עותקים לכל כיתה (סה"כ 20,000 עותקים)
, אולם במהרה התברר, לשיטת התובעים, כי בספרים נפלו טעויות. לפיכך נאלצו התובעים לגנוז את המהדורה הראשונה, דבר אשר גרם להם נזק בסך 143,200 ₪ (עלות ההדפסה)
.
ה. בעקבות שגיאות אלו, פנה התובע לנתבעים בכדי שיתקנו שגיאותיהם אולם אלו לא נענו לפניותיו. לפיכך נאלץ לפנות לגורם אחר (ג'ורג' פרח)
בכדי שיבצע מחדש הגהה ויתקן את הטעויות. לאחר שאלו תוקנו, הודפסו שוב הספרים וחוברות העבודה אשר שווקו לתלמידים בספטמבר 2011. התובעים מציינים כי בשלב זה, ועל אף הטעויות, שולמו לנתבעים התשלומים אליהם התחייבו.
ו.
זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים, החלו להגיע אל התובעים תלונות מצד מורים ומנהלי בית ספר, שעיקרן אי הכנת מדריך למורה כנדרש. התובעים מבהירים, כי מדריך למורה הינו ספר המקיף את כל החומר שבספר הלימוד בתוספת הסברים והנחיות למורים באשר לאופן הלימוד והעברת החומר. לפיכך, מדובר בספר עב כרס יותר מספר הלימוד. במקרה זה חיברו הנתבעים מדריך למורה אחד עבור ארבעת ספרי הלימוד לכיתות ג'-ו', כאשר מדובר בחוברת דקה בת 53 עמודים בלבד. כמו כן נטען כי חסרים בספרי הלימוד נושאי לימוד משמעותיים.
משכך, פנו התובעים לנתבעים בדרישה לתקן את הדרוש תיקון. ואולם, הנתבעים בחוסר תום לב, דרשו מהתובעים תמורה נוספת לצורך ביצוע ההשלמות. בלית ברירה גיבשו הצדדים הסכם נוסף, לפיו הנתבעים יחברו "נספחים" אשר יכללו את הנושאים שלא נכללו בספרי הלימוד, וכן נקבע כי התמורה הנוספת תשולם להם אך ורק במידה ואלו יאושרו על ידי משרד החינוך ותאושר הפצתם יחד עם ספרי הלימוד במחיר נוסף לכל ספר מהספרים החדשים. לאחר שהנתבעים חיברו את הנספחים, סירב משרד החינוך לאשרם בטענה שכאשר ספר מאושר להפצה אסור לבצע בו שינויים במשך 5 שנים. התובעים עדכנו את הנתבעים בדבר, ובעקבות זאת מסרה הנתבעת 1 כי הנתבעים באו בדברים עם המפקחים לשפה הערבית במשרד החינוך אשר לדבריה אישרו את הנספחים למכירה והפצה. בעקבות כך, המשיכו התובעים בהגשת הנספחים.
ז. בשלב זה הודיע משרד החינוך כי גם בנספחים קיימות טעויות רבות ולכן נוצר צורך לבצע הגהה נוספת. התובעים פנו לנתבעים, אולם הללו סירבו לעשות כן. לפיכך, שוב נאלצו התובעים לפנות לגורם אחר שיבצע הגהה ותיקון הטעויות ולשאת בעלויות רבות בשל הזמן הקצר שנותר טרם פתיחת שנה"ל 2012.
לבסוף, הודפסו הנספחים המתוקנים, אולם רק במועד זה (אוגוסט 2012)
נמסר לתובעים לראשונה על ידי משרד החינוך, כי על פי סיכום אליו הגיעו עם הנתבעים, ישווקו הנספחים לכיתות ה'-ו' בחינם. בחוזר המנכ"ל שהפיץ משרד החינוך הופיעו הנספחים ללא ציון מחיר, ולתובעים נמסר כי רק החל משנה"ל 2013 יהיו זכאים לגבות תמורה בגינם וגם זאת במחיר עלות בלבד.
ח. בנוסף, התברר לתובעים בדיעבד כי משרד החינוך ביטל את חוברות העבודה אשר נמכרו במחיר של 35 ₪ לחוברת. התובעים מדגישים, כי בעוד שספר הלימוד ניתן להעברה משנה לשנה מתלמיד לתלמיד, הרי שהתלמידים כותבים בחוברות העבודה, ולכן נהוג לרכשן מידי שנה, דבר המקים רווח רב יותר מאשר מכירת ספרי הלימוד. לטענת התובעים, הואיל והנתבעים מודעים לקריטריונים של משרד החינוך, הרי שידעו מראש על ביטול חוברות העבודה, אולם הסתירו זאת מהתובעים במהלך המו"מ שערכו בו תומחרה התמורה. מובן כי אילו ידעו התובעים מראש כי חוברת העבודה תבוטל, היתה התמורה המגיעה לנתבעים נמוכה בהרבה מזו ששולמה בפועל.
ט. כתוצאה מכל הדברים הנ"ל, חלה ירידה דרסטית במכירות ספרי הלימוד בשנה"ל 2012. התובעים מציינים כי כדי להגיע לרווחיות נדרשת מכירת 13,000- 16,000 עותקים מכל אחד מארבעת ספרי הלימוד. אולם בפועל, נמכרו רק כ- 1,200 עותקים לכיתה ג', 4000 עותקים לכיתה ד', 6200 לכיתה ה' ו- 7100 עותקים לכיתה ו'. כתוצאה מכך, סיכמו התובעים את שנה"ל בהפסד בסך 512,710 ₪.
י. במקביל גילו התובעים כי חרף התחייבות הנתבעים כי החיבורים הינם יצירה מקורית שלהם, אלו העתיקו יצירות של מחברים אחרים וכללו אותם בספרי הלימוד תוך פגיעה חמורה בזכויות היוצרים של המחברים. כך למשל, פנתה לתובע הגב' לילא חאג'י בטענה כי הנתבעים העתיקו חיבור שלה, ואלו נאלצו לפצותה ולהוציא לאור עבורה 5 ספרים (50 העתקים לכל ספר)
בתמורה ל-1 ₪ לכל עותק. בכך ספגו התובעים עלויות של 60,000 ₪.
יא.
לאור התנהלות זו, החליטו התובעים להפסיק את תשלום התמורה החוזית בהתאם להסכם המקורי. הנתבעים מצדם הגישו לביצוע את השיקים שנמשכו לפקודתם על ידי התובעת. הוגשה התנגדות, ניתנה רשות להגן, ושני התיקים לביצוע שטרות אוחדו בבימ"ש השלום בנצרת. הנתבעים אף הגישו תביעה נוספת בעסקת היסוד כנגד שני התובעים , בבימ"ש השלום בקריות, בת.א 48878-05-13 (הושג בה הסכם גישור שקיבל תוקף של
פסק דין
– ראה להלן)
. הם טענו כי התובעים הפרו התחייבותם שבהסכם מיום 7.11.09 לשלם התמורה המוסכמת
לנתבעים, עבור רכישת זכויות היוצרים מן הנתבעים, ביחס לספרי הלימוד שחיברו הנתבעים. בתביעה שהגישו ביקשו גם להרים מסך ההתאגדות שבין התובע 1 לתובעת 2 (הנתבעים דשם)
.
יב. הצדדים הופנו להליך גישור. תוכן ההסכם שהושג, בגינו הוגשה התביעה דנן, הינו: 1. התובעים ישלמו לנתבעים סך של 1,050,000 ₪ ב-35 תשלומים של 30,000 ₪ כ"א החל מיום 30.09.13. 2. הנתבעים ישתפו פעולה עם התובעים בכדי לקדם את מכירת הספרים והכנת מדריך למורה. 3. צד המפר את התחייבויותיו לפי ההסכם ישלם לצד השני סך של 150,000 ₪ כפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק.
התובעים מסרו את השיקים מבעוד מועד ודאגו לפרוע את השיקים מידי חודש בחודשו. עד מועד הגשת התביעה פרעו התובעים 19 תשלומים של 30,000 ₪. התובעים גם שילמו לנתבעת 1 סכום נוסף של 50,000 ₪ בשיק מיום 25.07.13. הסכם זה הוא שעומד בבסיס תביעה זו כאמור. לטענת התובעת סיימה היא בינתיים לפרוע כל תשלומי ההסכם וקיימה אפוא חיוביה.
יג. הנתבעת 1 מצידה, לא המציאה לתובעת חשבוניות מס כדין עבור התשלומים שהגיעו לידיה בסך 240,000 ₪. כתוצאה מכך לא יכלו התובעים להזדכות במס תשומות בסך 36,610 ₪. התובעת
גם טוענת כי התשלום למחברים עבור זכויות יוצרים הינו הוצאה עסקית מוכרת שבגינה יכולים היו להזדכות במס הכנסה. משלא הונפקו חשבוניות, שילמה התובעת מס הכנסה על הסכום האמור בשיעור של 67,200 ₪ לפחות. היינו כי רק בגין אי הנפקת חשבוניות מס נגרם לתובעים נזק בסך 103,810 ₪.
יד. בניגוד להתחייבות הנתבעים לכתוב מדריך למורה ולסייע בקידום המכירות, הם לא עשו כן, ושלושה מכתבים שנשלחו לב"כ הנתבעים (ועוד אחד שנשלח לנתבעת 1)
לא הועילו. התובעים מציינים כי הנתבעת 1 קיבלה את המכתב שנשלח אליה עם שליח וצירפו אישור מסירה. התנהגות זו, לגרסת התובעת, פגעה בשמה הטוב ובמוניטין שבנתה.
טו. לפיכך נתבעו הסכומים הבאים: 103,810 ₪ בגין אי המצאת חשבוניות; 150,000 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם הגישור; 1,800,000 הפסד רווח רעיוני בגין אי מכירת ספרים; ו- 500,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין העסקי של התובעים. בתחילה הועמד סכום התביעה לצרכי אגרה על 500,000 ₪ בלבד אולם בהחלטה מפורטת
מיום 07.12.16 התרתי לתובעים לתקן את סכום התביעה ל-2.5 מיליון ₪ בכפוף להשלמת האגרה, וכך נעשה.
3. גרסת הנתבעים – בתמצית
א.
ביום 07.11.09 אכן נחתם בין הצדדים הסכם התקשרות לפיו התחייבו הנתבעים למכור לתובעים את זכויות היוצרים שלהם בספרי לימוד לשפה הערבית אשר חוברו ונכתבו על ידם.
הנתבעת 1 פירטה כי קודם להתקשרות עם התובעים, נוהל מו"מ עם הוצאה לאור אחרת אשר הציעה שיטת תשלום אחרת, אולם הנתבעים ביכרו את התובעים. ההסכם פירט את ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים כולל גובה התמורה ואופן תשלומה. הנתבעים לטענתם מילאו את כל חובותיהם, חיברו את הספרים, מסרו אותם לתובעים ועשו כל הנדרש על מנת שמשרד החינוך יאשרם ויכלול אותם בחוזר מנכ"ל, וכך אכן היה שכן הספרים אושרו ונמכרו ע"י התובעים. התובעים מצדם
לא שלמו לנתבעים את המגיע להם. כך, על פי ההסכם, מגיע לכל אחד מהנתבעים סכום של 800,000 ₪ בצירוף מע"מ- 200,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל מחבר על כל ספר.
ב. במהלך שנת 2012 פנו התובעים לנתבעים וביקשו להוסיף נספחים לספרי הלימוד, ועל כן נערך בין הצדדים הסכם נוסף. על פי הסכם זה התחייבו הנתבעים לחבר את הנספחים הדרושים תמורת סכום של 75,000 ₪ לכל נתבע בצירוף מע"מ. הנתבעת 1 מבהירה, כי דרישת משרד החינוך היתה לשני ספרים בלבד, היינו כי הנתבעים היו זכאים ל- 150,000 ₪ בצירוף מע"מ כל אחד. גם כאן מילאו הנתבעים את כל התחייבויותיהם ומשרד החינוך אישר את הנספחים אולם התובעים לא שילמו לנתבעים כל סכום על חשבון התמורה המוסכמת. השיקים שמסרו התובעים לא כובדו ועל כן נאלצו הנתבעים להגישם לביצוע בלשכת ההוצל"פ בנצרת.
ג. בנוסף הוגשה כאמור תביעה לבימ"ש השלום בקריות בבקשה למתן צווי מניעה זמניים וביום 16.06.13 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאושר על ידי ביהמ"ש וניתן לו תוקף של החלטה. על פי הסכם זה התחייבו התובעים להעביר לידי הנתבעים מלוא מלאי הספרים המצויים בידם, כדי שיוכלו למכרם בשנה"ל 2013. התובעים לא מילאו אחר התחייבויותיהם והמשיכו למכור את הספרים ולקבל תמורתם ובמקביל נמנעו מלשלם לנתבעים את המגיע להם.
ד. במהלך הדיונים הופנו הצדדים לגישור כאמור, אשר הניב הסכם שאת עיקריו כבר ציינתי. הנתבעים מציינים כי עם ההסכם, ויתרו התובעים על כל טענה כנגד הנתבעים שהיתה להם עובר לחתימה על הסכם הגישור. לנתבעים לא ברור איזו התחייבות בהסכם הגישור הפרו הם כביכול,
והתובעים גם לא פירטו בכתב התביעה מהן הפעולות שלא נעשו על ידי הנתבעים. התנהגות זו מהווה הפרה בפני
עצמה של הסכם הגישור, דבר המזכה את הנתבעים לתבוע את כל המגיע להם על פי המערכת ההסכמית המקורית בין הצדדים.
ה. הנתבעת 1 מוסיפה ומפרטת, כי מעולם לא היתה עוסקת מורשה ולא פתחה תיק במע"מ וכי בכל ההסכמים הקודמים צוין כי התשלום יהיה בתוספת מע"מ. עצם העובדה כי הסכם הגישור שותק לעניין זה לא אמור להתפרש כי הנתבעים ויתרו על זכויותיהם כי התשלומים יהיו בצירוף מע"מ כחוק. בהסכם הנוגע לנספחים אף צוין מפורשות כי היה ואחד הנתבעים לא יוכל להציג חשבונית מס יהיה זה באחריות התובעים לנכות את המס באמצעות תשלום מס סופרים.
ו. אם לא די בכל אלו,
הספרים עדיין נמכרים בכל שנה לבתי ספר. התובעים אשר כשלו בשיווק איחרו בכל שנה בכוונה בהדפסת הספרים והפצתם, דבר שגרם למירמור בבתי הספר ולנטישת הספרים לטובת ספרים אחרים שנכנסו כמתחרים ושהיו בהישג יד בתחילת שנת הלימודים.
4. בנוסף הוגשו כתבי תביעה שכנגד. הנתבעים 2-3 הגישו תביעה שכנגד על סכום של מיליון ₪. במסגרת התביעה נטען כי מתוך סכום של 1,600,000 ₪ לשניהם שולמו סה"כ 542,400 ₪. בנוסף, קבע הסכם ההתקשרות הראשוני כי בגין הפרת ההסכם קיים פיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪. וכן היו חייבים להם התובעים 150,000 ₪ נוספים בגין חיבור הנספחים, כאשר אי תשלום יזכה את הנתבעים בתוספת של 20% לכל חודש פיגור. היינו כי על התובעים לשלם סכום של 150,000 ₪ ובתוספת ריבית הפיגורים מיום 30.09.12 הם חייבים סכום של 540,283.14 ₪, נכון ליום הגשת התביעה שכנגד.
סה"כ הסכומים הנתבעים בתביעה שכנגד: 1,345,600 ₪ בגין יתרת החוב עבור הסכם ההתקשרות הראשוני; 100,000 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם; 637,533 ₪ (כולל מע"מ)
בגין הפרת ההסכם הנוגע לנספחים; סכום של 150,000 ₪ פיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם הגישור. לצרכי אגרה בלבד העמידו הנתבעים 2-3 את סכום התביעה על מיליון ₪ בלבד.
גם הנתבעת 1 הגישה תביעה שכנגד ע"ס 500,000 ₪. בתביעתה טענה היא כי באשר לנספחים הציגו התובעים מצג שווא כאילו אלו מחולקים בחינם, ואולם על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מחיר מרבי לספר לימוד מאושר)
(ספרים לדוברי השפה הערבית)
, התשע"ה-2015 נקבע מחיר אף לנספחים. הנתבעת 1 טענה כי תוך הסתמכות על התשלומים שעמדה לקבל הכניסה עצמה להתחייבויות כספיות משמעותיות, אולם משלא נפרעו השיקים גרם לה הדבר לפגיעה כלכלית קשה. יתרת התביעה שכנגד הינן באותן עילות.
5. כלומר התביעה העיקרית נסובה על נזק כספי בשל הפרה נטענת של
התחייבויות הנתבעים בהסכם הגישור . אף הנתבעים שכנגד טוענים שהתובעים הפרו הסכם הגישור. אלא שהילוכם הנו כי בשל הפרת ההסכם על ידי התובעים , ככזה שנועד לסלק כל המחלוקות,
שב הסכסוך המקורי ועומד על רגליו (במלים אחרות יש לראות בהסכם הגישור כמי שבוטל עקב הפרתו על ידי התובעים)
ומשכך זכאים הם לשוב ולתבוע את נזקיהם על פי עסקת היסוד המקורית שבין הצדדים, ואין הם כבולים עוד לסכומי הפיצוי שנקבע בהסכם הגישור שישולמו להם.
6. הצדדים הגישו ראיותיהם בשאלת האחריות והנזק, אך הוצע מראש להסכים לפצל ההתדיינות בין שאלות אלה, והודעתי
מראש כי היה ולא תתקבל ההצעה עשוי עדיין שאפצל הדיון לאחר עיון בראיות הצדדים (פס' 23-25 להחלטה מיום 7.12.16)
. לאחר עיון בראיות הצדדים, הוחלט אכן על פיצול הדיון בישיבה מיום
17.9.17.
דיון
7. משעה שחתמו הצדדים על הסכם גישור (שקיבל תוקף של
פסק דין
)
הרי מחויבים הם באותו הסכם שבא להסדיר המחלוקות ביניהם. עילת התביעה בהתאמה, נסמכת על טענה להפרת הסכם הגישור ונזק כספי שהוסב לתובעת בשל ההפרה הנטענת. מן הצד שכנגד, טענו הנתבעים בכובעם כתובעים שכנגד, כי התובעים הם שהפרו חיוביהם הכספיים בהסכם הגישור, ומשכך , על פי הקבוע בהסכם הגישור עצמו, קמה להם מחדש הזכות לתבוע כל המגיע להם על פי ההסכם מיום 7.11.09. בשלב בו אנו מצויים לאור פיצול הדיון, עסקינן אפוא בטענות הדדיות להפרתו של הסכם הגישור, ולא במה שקדם לו. להשתלשלות הקודמת להסכם הגישור עשויה להיות רלבנטיות רק עד כמה שהיא נדרשת לצורך פרשנות הסכם הגישור , לצורך הכרעה בשאלה האם הופר ועל ידי מי. אקדים ואציין מסקנתי כי הן התובעת והן התובעים שכנגד לא המחישו ההפרה
של הסכם הגישור אותה ייחסו לצד שכנגד . משכך
דין התביעה והתביעות שכנגד לדחייה הדדית. הפרת הסכם הגישור על ידי הצד שכנגד הנו תנאי הכרחי לקבלת התביעה העיקרית, וכך גם (בתמונת מראה)
ביחס לתביעה שכנגד.
8. להלן נוסח הסכם הגישור מ 25.7.13 כלשונו (צד א' לו הינו הנתבעים בתיק זה – שהיו התובעים בבימ"ש השלום בקריות;
וצד ב' הינו התובעים דכאן (הנתבעים שם)
)
:
"הואיל ובין הצדדים מתקיימים הליכים משפטיים הן בבית משפט השלום בנצרת והן בבית משפט השלום בקריות;
והואיל והצדדים ניהלו משא ומן באמצעות מגשר מוסמך על ידי שניהם;
והואיל ושני הצדדים הגיעו להסכמה באמצעות הליך הגישור;
הוסכם בין הצדדים כדלקמן:
1.
למילוי כל התחייבויותיהם על פי ההסכם שנערך בין הצדדים בתאריך 7/11/2009 ישלמו הנתבעים (צד ב')
לתובעים (צד א')
סכום כולל של 1,050,000 ₪ (מיליון וחמישים אלף ₪)
.
2.
הסכום הנ"ל ישולם באמצעות הנתבעת 2 (דאר אלהודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ)
.
3.
הנתבע 1- מר עזאלדין עתאמנה ת.ז. 053689816 יהיה ערב לתשלום הנ"ל. חתימתו על הסכם זה מהווה כתב ערבות עבור השיקים שיימסרו על ידי הנתבעת 3 שבבעלות בנו מר כרים עתאמנה ת.ז. 039127014, אשר יחתום על השיקים בעצמו.
4.
צד ב' (הנתבעים)
ימסור לצד א' שיקים לתשלום מלוא הסכום הנ"ל בתשלומים שווים ורצופים של 30,000 ₪ כל תשלום, החל מיום 30/9/2013 ועד 30/7/2016 כל חודש. 35 תשלומים שווים ורצופים.
5.
מוסכם כי התביעה נשוא תיק 48878-05-13 בבית משפט השלום בקריות תימחק ללא צו להוצאות.
6.
מוסכם כי ההליכים בתביעות נשוא תיקים 44893-12-12 ו- 43885-12-12 בבית משפט השלום בנצרת יעוכבו, כל עוד צד א' עומד בהסכם.
7.
במידה וצד ב' יפר את ההסכם, לצד א' תהיה הזכות לתבוע את כל המגיע להם על פי ההסכם מיום 7/11/2009.
8.
במידה והסכם זה יופר ואחר התשלומים לא ייפרע במועדו, לצד א' תהיה הזכות להגיש תביעה על כל סכום ההסכם שבין הצדדים.
9.
איחור של עד 7 ימים בתשלום לא יהווה הפרה להסכם.
10.
צד המפר הוראות הסכם זה ישלם פיצוי מוסכם של 150,000 ₪ (מאה חמשים אלף ₪)
.
11.
צד ב' ישתף פעולה עם צד א' לצורך קידום מכירת הספרים נשוא ההסכם והכנת מדריך למורה לפי הצורך.
12.
הצדדים מבקשים מבית המשפט הנכבד לתן תוקף של
פסק דין
להסכם הפשרה.
13.
מאחר והוגש הסכם גישור, הצדדים עותרים לבית המשפט להורות על החזר מלוא האגרה בתיק זה באמצעות ב"כ התובעים, עו"ד ראיד עומרי".
9. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בפרשנות סעיף 1 ו-11 להסכם הגישור. לגבי סעיף 1 טוענת התובעת 2 כי
מטרתו להביא למילוי התחייבויות שני הצדדים על פי ההסכם הראשוני, היינו כי הוא חל גם על הנתבעים. הנתבעים מאידך טוענים לגבי הסכום הנזכר בו- כי הוא אינו כולל מע"מ ומשכך שולמו להם הסכומים בחסר. לגבי סעיף 11 טוען התובע כי מדובר בראיה חד משמעית לכך שהיה על הנתבעים להכין מדריך למורה ראוי ותקין, ואילו הנתבעים טוענים מצדם כי הסעיף אינו מטיל עליהם כל חבות.
פרשנות החוזה
10. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי)
, התשל"ג-1973, קובע:
"(א)
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב)
חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.
(ב1)
חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג)
ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים.
(ד)
סעיפים 2, 4, 5, 6, 7, 8, ו-10 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, וסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על פירושו של חוזה, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור".
סעיף זה תוקן בשנת 2011 ועל כן חל על הסכם הגישור נשוא התביעה דנן.
11. לעניין זה נקבע:
"בהתאם לקבוע בסעיף 25(א)
לחוק החוזים, פרשנות חוזה נעשית לפי אומד דעת הצדדים, המשתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין – המטרות, התכליות, היעדים והאינטרסים, אשר הצדדים ביקשו להגשים בצורה משותפת (ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991)
בע"מ, פ"ד מט(2)
265, 311-310 (1995)
(להלן: עניין אפרופים)
; עיינו לאחרונה: עניין פלוני והאסמכתאות הנזכרות שם)
.
תכלית החוזה מורכבת מהתכלית הסובייקטיבית של הצדדים – כוונת הצדדים, שעל יסודה נכרת החוזה ומתכלית אובייקטיבית, שהיא היעדים והמטרות, אשר ניתן להניח שצדדים סבירים לחוזה היו מבקשים להגשים. התכלית האובייקטיבית נקבעת על פי טיב החוזה, מהות העיסקה והמטרה העסקית והכלכלית העומדת בבסיסה (ראו: בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פ"ד נא(1)
3 (1994)
; ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטוב ז"ל, פ"ד מא(1)
282 (1987)
; ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ'
cornucopia equities ltd
(06.09.2017)
)
.
בבואנו לפרש את הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים כאן, עלינו להידרש ללשון החוזה ולנסיבות החיצוניות לו (ראו: עניין אפרופים; ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5)
481 (2005)
(דיון נוסף נדחה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2)
1 (2006)
. כן עיינו: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ פ"ד סה(2)
563 (2012)
(להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי)
ולאחרונה: עניין פלוני)
. בבחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה, יש לבדוק, בין היתר, את התנהלות הצדדים במשא ומתן שנערך ביניהם; את התנהגותם לאחר כריתת החוזה ואת ההקשר שבו נחתם החוזה (ראו: עניין אפרופים, בעמ' 312; דניאל פרידמן
"פרשנות החוזה" חוזים ג 242-241 (דניאל פרידמן
ונילי כהן עורכים, 2003)
)
" (בג"צ 6488/17 תאטרון אלמידאן נ' משרד התרבות , פס' 43-45. ראה גם דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל )
. "
12. אין צורך שאזכיר כל המחלוקות ביחס להלכת אפרופים לרבות המחלוקות בשאלה כלום יש לאשורה מחלוקת של אמת או "מיתולוגיזציה" ומתיחה של הלכת אפרופים מעבר לכוונתה המקורית שהיתה צנועה יותר ממה שיוחס לה.
תפקיד הפרשן להתחקות אחר אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים לחוזה, או לכוונתו הסובייקטיבית של אחד מהם, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס לחוזה מבחינתו. יש לבחון אם אומד דעת זה משתמע מתוך החוזה ומעוגן בו. הלשון היא נקודת מוצא וכל פרשנות שאין לה עיגון לשוני סביר – לא תוכל לעמוד. ברור גם כי לעתים יש פרשנויות שגם אם מתאפשרות שתיהן בפן הלשוני, הרי העיגון הלשוני של אחת מהן מוצק הרבה יותר.
במקרה בו לא ניתן לאתר את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, יפורש החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית, הנלמדת מהגיונו הפנימי של החוזה, לשונו, עקרון תום הלב ושיקולי סבירות. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך הלשון , אופיה ומהותה של העסקה, סוג ההסכם, והגיונו. היא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע, בין היתר, מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא- הגינות, יושר ואמון בין הצדדים לחוזה, ונגזרת משיקולי הגיון, יעילות עסקית ושכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים. כאשר לחוזה מטרה כלכלית או מסחרית, תקבע התכלית האובייקטיבית על פי ההגיון הכלכלי או המסחרי שבהסכם (ראה לעניין זה למשל
ת"א (מחוזי י-ם)
9258/07 אדלר נ' יוסף , פס' 12)
.
ברור למעשה שהתחקות פרשנית אחר התכלית האובייקטיבית נעשית בלית ברירה כאשר כשלו האמצעים האחרים, נפל סכסוך וכל צד טוען לכוונה שונה, והלשון אינה חד משמעית דיה או מוליכה לתוצאה שברור שהצדדים לא התכוונו לה בפועל בזמן אמת, ויסודה יכול שיהא
בכשל ניסוחי זה או אחר.
או אז נועדה התכלית האובייקטיבית לנסות ולהגיע לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים לעת ההתקשרות. כך בפרשנות חוזים , האובייקטיבי אינו אלא שרתו של הסובייקטיבי.
עוד נאמר בעניין אדלר, כי לא ניתן לקבוע כי קיים בחוזה חסר או ליקוי הטעונים השלמה אלא לאחר פירושו ותחימת גבולותיו, היינו כי גם לעצם קיומו של חסר יש צורך לפרש את ההסכם. משנוכח ביהמ"ש כי אכן קיים חוסר, רשאי הוא לפנות לתהליך של השלמת החוזה. תהליך זה מבוסס על ההנחה כי לגבי עניין מסוים לא גיבשו הצדדים רצון מסוים ולא הסכימו לגביו. המכשיר להשלמת חסר שכזה הינו עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, כך שהחוזה יושלם באופן המגשים את תכליתו הסובייקטיבית המשותפת, ככל שנמצאה כזו, או את תכליתו האובייקטיבית. בשני המקרים יש לנהוג לפי קנה המידה של צדדים הוגנים לחוזה ובאופן המקיים את האיזון החוזי שאלו ביקשו לקבוע, וכן-
"… טרם שיושלם החסר מן ההסכם הנדון, יש לברר תחילה, מתוך ההסכם או מתוך הנסיבות, כי אכן קיימת 'לאקונה', שרק אז ניתן להשלים את החלל בנורמה חוזית חדשה … שאם אין מדובר ב'חסר', שהצדדים להסכם הסיחו דעתם ממנו בעת ההתקשרות, פשיטא הוא, שאין בסמכותו של בית המשפט 'לעשות חוזה חדש, שונה במהותו, בתכנו או בהיקפו ובתחולתו מזה שעשו הצדדים עצמם" (ע"א 528/86 פולגת תעשיות בע"מ נ' עיזבון המנוח יעקב בלכנר ז"ל ואח', פ"ד מד(3)
821, 826 (1990)
, מפי כבוד השופט גולדברג)
" (שם, בפס' 24)
.
כך, חסרונם של פרטים מהותיים, היורדים לשורשה של ההסכמה בין הצדדים, מטיל ספק בעצם השתכללותו של הסכם מחייב, בהעדר גמירת דעת או מסוימות.
13. אבחן אם כן
את פרשנות ההסכם, לאור לשונו, הנסיבות והעדויות.
מטעם התובעת העיד הוגש תצהירו של מר עתאמנה, מנהל התובעת (התובע 1 שנמחק כאמור בהסכמה מן התביעה ביום 31.01.16)
. שני תצהירים שנתן מטעמו סומנו ת/1 ות/2. למען הנוחות אכנה אותו להלן "התובע".
כל אחד מהנתבעים הגיש תצהיר מטעמו (תצהירה של הנתבעת 1 סומן נ/11, תצהירו של הנתבע 3 סומן נ/12, תצהירו של הנתבע 2 סומן נ/13 ונ/13א)
.
המדריך למורה- הפרה נטענת ע"י התובעת
14. אתחיל בלשון: הוראות סעיף 1 ו-11. לשון סעיף 1 קובעת כי למילוי כל התחייבויותיהם על פי ההסכם הראשון ישלמו הנתבעים (התובעים כאן)
לתובעים (הנתבעים כאן)
סכום כולל של 1,050,000 ₪. היינו, לפי פרשנותו המילולית של החוזה, מתייחס סעיף זה אך לחובתם של התובעים לשלם לנתבעים בעבור עבודתם שבוצעה, כאמור בהסכם הראשוני. סעיף זה אינו מציין כל חובה נגדית של הנתבעים, בניגוד לחובתה של התובעת, אשר מוגדרת במפורש ובסכומה המדויק. נזכור- כי הסכם הגישור נחתם במסגרת התיק שהתנהל בבימ"ש בקריות, במסגרתו העלתה התובעת (הנתבעת שם)
,
טענת הגנה כי הנתבעים (כאן)
לא הכינו מדריך למורה כנדרש ועל כן ביטלה את השיקים שהיו אמורים להשתלם להם. רוצה לומר:
לא מדובר בטענה נסתרת
שלא עמדה לנגד עיני התובעת (הנתבעת שם)
באותו מועד. חרף זאת,
לא בא זכרה בהסכם הגישור והתחייבויות הצדדים שנזכרות בו.
ההוראות האחרות בחוזה, למעט סעיף 11 הינן הוראות המסדירות את התשלום האמור , ואינן מטילות כל חובה על הנתבעים.
והנה- מגיע לבסוף סעיף 11 הקובע כי התובעת (כאן)
תשתף פעולה עם הנתבעים (כאן)
לצורך קידום מכירת הספרים והכנת מדריך למורה לפי הצורך. גם כאן על פי לשונו, מדובר בחובה המוטלת דווקא על התובעת דכאן. לא מצוינת חובתם של הנתבעים דכאן לפעול להכנת מדריך תקין לכל כיתה, מועדי ההכנה, או אי אלו פרטים נוספים אשר היה צפוי כי יופיעו בשלב זה של ההתדיינויות בין הצדדים. ניתן לקרוא סעיף זה כסעיף כללי הקובע צורך בשיתוף פעולה של התובעת לקידום המכירות, ולא רק בישיבה על הגדר מצידה והמתנה לבתי ספר אשר ירכשו את הספרים, וכן עזרה בהפצת והדפסת המדריכים למורה שיוכנו לפי הצורך. מהו הצורך? זאת לא צוין, וכן לא צוין כי קיים צורך שכזה באותו מועד, על אף המחלוקת העובדתית לאורה
ובמסגרתה נחתם הסכם הגישור. יתכן ומדובר בצורך צופה פני עתיד, אולם מכל מקום גם סעיף זה על פי לשונו וניסוחו , הינו סעיף המטיל חובה על התובעת ולא על הנתבעים.
15. אמת, כי כפי שהעידו בפני
י הצדדים, נוסח הסכם הגישור ע"י ב"כ הנתבעים דאז ומכאן שיש להעדיף לכאורה את כלל הפרשנות נגד המנסח, כאמור בסעיף 25(ב1)
לחוק. אלא שכלל זה הנו כלל פרשנות שיורי , אשר חל משעה ששתי
פרשנויות מתחרות, סבירותן זהה פחות או יותר.
במקרה דנן, הפרשנות שמבקשת התובעת לייחס להוראות ההסכם, לא רק שאינה מתיישבת עם לשונו, אלא גם לא עם הנסיבות שאפפו את כריתתו, כפי שציינתי ועוד
אציין , ולא עם אומד הדעת הסובייקטיבי והאובייקטיבי של הצדדים להסכם.
16. אפנה ואבחן אפוא
את אומד דעת הצדדים, התכלית הסובייקטיבית של ההסכם וכן תכליתו האובייקטיבית.
17. התובע העיד כי המדריך למורה שהכינו הנתבעים במקור (אותה חוברת בת 53 עמודים המתייחסת לכיתות ג-ו כאחת)
אושר ע"י משרד החינוך, לטענתו לפנים משורת הדין, תוך התחייבות של התובעת להמציא מדריך תקין (ראה עמ' 46 לפר')
. כלומר מדובר כביכול בהתחייבות על תנאי של משרד החינוך, לאשר ספרי הלימוד על תנאי שיתוקנו בעתיד (מתי בדיוק?)
ליקויים אלו ואחרים. אלא שדרישה כזו לא הוכחה בפני
י, ובתיק המוצגים שהגישו התובעים מופיעים אישורי משרד החינוך לספרים ללא התניה כלשהי, לבטח לא כזו המתייחסת למדריך למורה. התובעים גם לא הציגו כל מסמך אחר שנשלח ע"י משרד החינוך במהלך השנים המתריע על כך כי המדריך למורה הקיים אינו תקין. ההיפך הוא הנכון- הספרים שווקו בהצלחה בבתי הספר ומדריך מתוקן הכולל התייחסות גם להבנת הנשמע הוצא שנה מאוחר יותר (עמ' 28 לפר')
. אלא שלטענת התובע, המורים עצמם סירבו לעשות שימוש בספרים בשל המדריך החסר, למרות הוראת משרד החינוך המחייבת שימוש באותו ספר משך 5 שנים (עמ' 29-30)
. גם עניין זה לא הוכח, על אף שניתן היה לכאורה להביא מסמכים או עדים מבתי ספר כאמור, אשר הודיעו כי אינם מלמדים בשל החוסר באותו מדריך.
18. במקביל, בשנה"ל 2012 יצאו לאור שני ספרים מתחרים, המכילים מדריך למורה "תקין" בעיני התובעים, אשר התקבלו בברכה בבתי הספר. בגינם הגישה התובעת גם תביעה נגד משרד החינוך (עמ' 46 לפר')
. לטענת התובע טענת משרד החינוך היתה כי מאחר וחסר מדריך למורה תקין, זכותו של המשרד לבטל את הספר (עמ' 47-48 לפר')
. אלא שהספר מעולם לא בוטל והמשיך להופיע ברשימת ספרי הלימוד. זאת ועוד, מעיון בכתב התביעה של התובעים כנגד
משרד החינוך (הוגש בדצמבר 2013 – מוצג נ/10)
, עולה כי משרד החינוך טען כי ביכולת בתי הספר לבחור אילו ספרים הם משווקים. בהתאם ניתנה שם לתובעת אפשרות לתקן את כתב התביעה שהגישה נגד משרד החינוך, ולהגיש רשימת בתי ספר אשר עברו לחברה המתחרה. התובעת לא עשתה כן, ומשכך נמחקה התביעה מחוסר מעש. מחיקה אמנם אינה מהווה מעשה בי"ד, אולם הנפקות נודעת לסיבת המחיקה. אין ראיה כי הדבר נעשה בשל חוסר
של המדריך למורה, ואך ברור כי מדובר בפרורגטיבה ניהולית של כל בית ספר להחליט באיזה ספר יעשה שימוש. הבחירה יכולה להיות מסיבות שונות, ולאו דווקא בשל העדרו של מדריך למורה.
לא זו אף זו: בעוד שבתביעה כאן טוענת התובעת כי הנתבעים הפרו חובתם לפי הסכם הגישור להכין מדריך למורה לכל כתה כאשר המדריך הקיים שהכינו לא היה תקין, ועל כן לא אבה משרד החינוך להוסיף ולאשר הספרים , הרי בתביעה שהגישו התובעים דכאן כנגד משרד החינוך נטענה עמדה הפוכה: שספרי הלימוד שהכינו הנתבעים על פי ההסכם מ 7.11.09 שבינם לבין התובעת הנם כשירים למהדרין ועונים על דרישות משרד החינוך וחוזרי מנכ"ל כפי שהיו לעת אישור הספרים; לעומת שני ספרי הלימוד של המתחרים שאושרו על ידי משרד החינוך למרות שאינם עונים לשיטת התובעים על דרישות חוזרי מנכ"ל. התובעים עצמם הפנו באותה תביעה לחוזר מנכ"ל משרד החינוך שקבע
שספר לימוד ברשימת הלימוד של בית ספר לא יוחלף לפני 5 שנים מעת קביעתו כספר לימוד. צוין שם שספרי התובעת (שחיברו הנתבעים)
אושרו על ידי משרד החינוך לשמש כספרי לימוד בשנה"ל 2011-2012 והתובעת בהתאמה מכרה 80000 ספרים לכתות א' עד ו'. הסעד שהתבקש בהתאמה על ידי התובעים באותה תביעה, היה לחייב את משרד החינוך להמשיך להפיץ ולמכור את הספרים לאותם בתי ספר שלימדו בהם לשנים קודמות, בהתאם לחוזר המנכ"ל.
כלומר שאותם בתי ספר שרכשו הספרים יחוייבו להמשיך ולללמד לפיהם למשך 5 שנים לפחות מעת קביעתם כספר הלימוד באותו בי"ס שרכש אותם מעת שאושרו על ידי משרד החינוך.
19. פרט נוסף העומד ברקע הנסיבות שהובילו להסכם הגישור הוא כמובן כתב התביעה בבימ"ש השלום בקריות, כאשר בגדר ההליך שם הושג והוגש אותו הסכם. כפי שציינתי, במסגרת אותו תיק העלתה התובעת דכאן טענת הגנה לפיה לא הכינו הנתבעים דכאן מדריך למורה תקין, ומשכך נפגעו המכירות והופסקו התשלומים. אלא שאז הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו ירכשו הנתבעים דכאן
את הספרים ויפיצו אותם בעצמם באמצעות מוציא לאור אחר תמורת תשלום. הסכם זה לא יצא לפועל (לצדדים היו נימוקים שונים מדוע- ראה עמ' 31-32 לפר', אך הדבר לא רלבנטי לענייננו)
, ולבסוף נחתם הסכם הגישור כאמור. כאמור, אותו הסכם נחתם לאחר שנרכשו זכויות היוצרים מן הנתבעים כאן על ידי התובעת כאן, בהסכם מיום 7.11.09 בתמורה מוסכמת. ואותה תביעה בקריות היתה של הנתבעים כנגד התובעים,
בטענה לאי תשלום התמורה המוסכמת עבור רכישת זכויות היוצרים מהם. הסכם הגישור נחתם לאחר שהועלו טענות הגנה בדבר אי הכנת המדריך למורה, וחרף זאת הוא אינו מציין את חבות הנתבעים לעשות כן; אלא אך חובת התובעים (דכאן)
דווקא, לסייע להם בהכנת מדריך למורה לפי הצורך, ללא פירוט של התנאים שהתקיימותם תאפשר לקבוע שקם אותו צורך (ראה גם עמ' 34-35 לפר')
.
20. עניין נוסף הנוגע לענייננו הינו העובדה כי לגרסת הנתבעים, טרם הסכם הגישור, ניסחו הנתבעים 2-3 טיוטות לכיתות ה-ו לאור פניית התובע (נספחים 9-10 לתצהירו)
(לגרסת התובעת הדבר נעשה לאחר חתימת הסכם הגישור)
. טיוטות אלו לטענתם לא הבשילו לכדי מדריך למורה, שכן הסכם הגישור סתם את הגולל על עניין זה, ולא בכדי הוא גם אינו מתייחס להשלמתן הנדרשת.
באשר לשאלה מדוע הוכנו טיוטות אלו השיבו הנתבעים כי התובע טען שהדבר יועיל למכירות ועל כן ניאותו לסייע. במחלוקת מתי הוכנו הטיוטות מקובלת עלי גרסת הנתבעים כי הדבר נעשה לפני הסכם הגישור (ראה בהמשך, בסע' 24-25)
21. מכל מקום שוב- התובעת לא הצביעה על צורך כלשהו שבעקבותיו נולד צורך בהכנת מדריך עובר להגשת התביעה. התובעת הפנתה להנחיות שהוציא משרד החינוך במהלך שנת 2013 במסגרתן נדרשה הכנת מדריך למורה לכל כיתה, ולטענתה בעקבות מכתב זה החלו הנתבעים בהכנת המדריכים, אולם לא הציגה כל דרישה קונקרטית ממשרד החינוך לעשות כן, שאחרת ייפסלו הספרים. הספרים היו מאושרים לשימוש ובפועל נכללו בחוזר מנכ"ל גם לאחר אותו מועד, היינו כי משרד החינוך לא החיל את דרישתו באופן רטרואקטיבי. מדובר בהנחיות כלליות ולא בדרישה קונקרטית מחייבת ולראיה- כי הספר עודו מאושר (ראה עמ' 50 לפר')
. רק בספטמבר 2015 התקבל מכתב ממשרד החינוך המורה להעביר טיוטת מדריך למורה להערכה עד 31.10.15 (נספח 11 לתצהיר התובע – מכתב מר טרודי ממשרד החינוך)
. יוזכר, כי מאחר והספרים מאושרים לשימוש לפי חוזר מנכ"ל במשך 5 שנים, הרי שבמועד זה כבר דובר על שנה"ל הבאה, היינו לצורך חידוש האישור שכבר ניתן לשנה"ל 2011-2012 ("תוספת" 5 שנים תביאנו לשנה"ל 2015-2016)
. כך גם טענו הנתבעים והדבר מקובל עליי. יכול שדרישת המשרד יכולה להקים "הצורך" אליו התכוונו הצדדים בהסכם הגישור.
אולם אותה דרישה הוצבה לראשונה
חמישה חודשים
לאחר הגשת התביעה דכאן וממילא, לאור מועדה, אינה מאפשרת לקבוע כי הנתבעים הפרו את הסכם הגישור עובר להגשת התביעה. כתב התביעה מתיימר להשתית עילתו על הפרת עבר נטענת ומגובשת של הסכם הגישור, ולא על הפרה צפויה. לו הוגשה התביעה בשלב מאוחר יותר לאחר הצבת דרישת משרד החינוך ב 2015, ותחת ההנחה שהנתבעים מסרבים לחבר מדריכים למורה מעודכנים לכל כתה בלא תוספת תמורה, היו צפות שאלות אחרות כגון עד מתי יכולה דרישת הצורך העתידי שבהסכם הגישור לעמוד בעינה, והאם אין להציב לה פרק זמן סופי בבחינת גבול שבהגיון, ואם כן מהו אותו גבול. אלא שאיננו מצויים בגדרה של תביעה שלא נולדה.
יוער כי אותו מכתב דרישה של מר טרודי ממשרד החינוך מציין שאין לאשר ספר ללא מדריך למורה "ובגלל הצורך" אושרו הספרים תוך התחייבות של התובעת להשלים את המדריך. מנוסח כללי וקצר זה לא ניתן לגזור אם ואימתי הוצבה אכן לאשורה במקור דרישה של משרד החינוך להשלים את המדריך
כתנאי לאישור הספרים, וגם לא מה היה תוכן הדרישה.
שמא מדובר בדרישה מאוחרת להשלמה שזכרה לא בא במקור, ומטעמים טקטיים מול התובעת, עת שנולדה הדרישה,
ביקשו במשרד החינוך לציירה בדיעבד כמי שבאה במקור (יוער שבספטמבר 2015 עת נכתב מכתבו של מר טרודי, היה משרד החינוך מודע משכבר לתביעה שהגישו נגדו התובעים, גם אם נמחקה ב 1.6.15)
)
.
להסרת ספק אדגיש כי אין לראות בדברי אלה משום קביעה פוזיטיבית, ודאי לא כזו המחייבת משרד החינוך שאינו בעל דין בתביעה בפני
, אלא אפשרות (הנתבעת 2 עוד טענה כי מדובר בכלל במכתב מזויף)
. אך לכל הפחות יש לומר (וצריך לומר - לאור הרלבנטיות להכרעה בפלוגתאות שבין הצדדים שבפני
)
, כי התובעת לא הוכיחה טענתה כי עת אושרו הספרים על ידי משרד החינוך אושרו הם על תנאי על ידי משרד החינוך ומה היה אותו תנאי.
הגיונית ניתן היה לצפות שאם היתה אכן דרישה כזו כבר במקור להשלמה עתידית של המדריך למורה כתנאי לאישור הספרים, תועלה הדרישה
מראש ובכתב על ידי המשרד בטרם יאושרו הספרים, כדי למנוע ויכוח בעתיד.
ואף תציין איזו השלמה נדרשת למדריך הקיים שהנפיקו הנתבעים.
אמנם ההסכם הראשון מ 7.11.09 כלל גם הכנת מדריך למורה, אולם אין חולק כי הנתבעים אכן המציאו מדריך כזה ב 2011 יחד עם ספרי הלימוד (סע' 5 לתצהיר התובע)
. טענת התובעת הנה שלטעמו של משרד החינוך לא היה המדריך תקין או מספיק,
והוא אישר הספרים עוד במקור, רק בכפוף להשלמת המדריך, לאור הצורך הדחוף שהיה אז בספרי לימוד. אלא שהתובעת לא זימנה
גורם
ממשרד החינוך לעדות כדי להמחיש הטענה. היה עליה לצקת תוכן ראייתי לטענת התובע בסע' 6-7 לתצהירו, כי עוד במקור אושרו הספרים רק על תנאי שיוכן בהמשך מדריך למורה, ומה בדיוק כללה הדרישה.
22. בעניין זה נקבע זה מכבר:
"כאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית המשפט, מפני שאינם לענין. אולם כל השיקולים האלה חלים רק על מה שקרה עד לעריכת המסמך. ולא אחריו. אין זה מן ההכרח, ואין המציאות מחייבת להניח, כי משהעלו הצדדים את ההסכם שביניהם על הכתב, הם בחרו בדרך זו של הבעת רצונם גם לכל מה שיתרחש ביניהם בעתיד לבוא. חוזה בעל עשרות סעיפים יכול להתבטל בדיבור פה של כמה מילים, ומדוע לא יינתן תוקף ל"פגישת רצונות" נוספת זו, אם יש לה עדויות מהימנות? השולל קבלת עדות כזאת, מדבר מגרונו ספקנות ביחס לערכן של עדויות בעל פה בכלל" (ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ פ"ד יח, 1484)
.
הדברים נאמרו אמנם בהקשר לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, אולם גם כאן מבקשים למעשה התובעים להכניס להסכם פרטים אשר לא נכללו בו מלכתחילה. הסכם הגישור כאמור בא לעולם לאחר שכבר העלתה התובעת טענות באשר לאי הכנת מדריך למורה כנדרש הדבר לא בא לידי ביטוי בהסכם הגישור, למרות שניתן היה לצפות שייזכר בו אם היתה כאן חובה קונקרטית שהוטלה על הנתבעים בהסכם. מכאן ניתן להסיק כי הצדדים העלו על הכתב את כל ההסכמות ביניהם, לרבות הויתור באותו שלב על הטענה בדבר הכנת מדריך למורה, בתמורה להקטנת גובה החוב, דבר אשר סתם את הגולל על טענה זו.
הילוכה של התובעת הנו שההסכם מ 7.11.09 כלל התחייבות של הנתבעים להכין מדריך לכל אחת מכתות הלימוד ג' ד' ה' (ראה בהואיל השני להסכם)
; וסע' 1 להסכם הגישור נועד לסלק כל ההתחייבויות שנבעו מהסכם 7.11.09. אולם ההתחייבויות בהן מדבר סע' 1 להסכם הגישור הנם התחייבויותיהם של התובעים בפני
(הנתבעים שם)
כלפי הנתבעים כאן (התובעים שם)
. אכן הסכם הגישור נועד לסלק כל המחלוקות בין הצדדים. המחלוקת כלום היו הנתבעים צריכים להשלים או להוסיף מדריכים למורה על פי ההסכם 7.11.09 היהת ידועה, ובכל זאת לא דובר בהסכם הגישור על הכנת המדריך למורה אלא רק "לפי הצורך" (סע' 11 להסכם)
. התובעת , שלא זימנה עדים ממשרד החינוך, לא המחישה צורך שנולד לאשורה לפני הגשת התביעה.
23. עוד בעניין זה, אפנה לגרסת הנתבעת 1, לפיה משעה שאושרו הספרים לשימוש משמע שלא נפל בהם כל פגם (עמ' 72 לפר')
. יש אכן הגיון בטענה זו. לטענתה, בעת כתיבת הספרים דרישת משרד החינוך היתה אכן לכתיבת מדריך למורה – אך מדריך אחד לכל הסדרה (ראה גם עמ' 63 לפר')
. עוד טענה כי המדריך למורה שהוכן נותן מענה מספק, וכי על אף האמור בהסכם הראשון (מדריך לכל כיתה- י.פ.)
- לא לכך התכוונו הצדדים, שכן מאחר ומדובר בסדרה הבנויה על אותם תרגילים ופעילויות, די בדוגמא אחת על מנת לדעת כיצד ללמד את הסדרה כולה (עמ' 55-56, 72 לפר')
. כאמור,
התובעת לא הציגה בפני
י את דרישת משרד החינוך הרלבנטית לאותה תקופה באשר למדריך למורה, וגם לא את ההתניה לה נטען, בהקשר לאישור הספרים. ככל שהיתה התניה כזו, בשיחות בעל פה מול גורמי משרד החינוך, היה מקום לזמן את מי שיכול להעיד עליה ועל תוכנה. עוד טענה הנתבעת 1 כי בשנה השניה נכנסו לשוק מתחרים חדשים ועל כן ירדו המכירות, אך לכך אין כל קשר למדריך למורה (עמ' 69-70 לפר')
.
מעבר לצורך (שכן כבר ציינתי שהמחלוקת היתה ידועה ובכל זאת לא הוכנסה חובה קונקרטית של הנתבעים להסכם הגישור להכין מדריכים נוספים למורה, מדריך נפרד לכל כתה)
: ההסכם המקורי שבין הצדדים מ 7.11.09 קבע כאמור בהואיל השני שלו שהנתבעים יחברו בעתיד ספרים כאלה (היינו ספרי לימוד)
, גם לכיתות ג,ד,ה , "בנוסף למדריך המורה לכל אחת מן הכיתות הנ"ל". מדובר בנוסח הסובל לשונית הן הפרשנות לה טענה הנתבעת 1 בחקירתה, והן פרשנות התובעים. כלומר הן התחייבות של הנתבעים לחבר מדריך למורה בנפרד לכל כתה וכתה (שיטת התובעים)
. והן התחייבות של הנתבעים לחבר ספרי לימוד לכל אחת מכתות הלימוד (כמובן שספר הלימוד עצמו חייב להיות נפרד לכל שכבת גיל)
, והן מדריך למורה המתאים לכל אחת מן הכיתות הנ"ל, גם אם מדובר במדריך אחד.
כלומר על פי הפרשנות השניה, יכול להיות גם מדריך אחד מאוחד, אך כזה המתאים "לכל אחת מן הכיתות הנ"ל" , כלומר לכל שכבות הגיל, בבחינת דוגמאות לשיטות הוראה ותרגילים המתאימים לכל הספרים, כאשר כמובן התוכן
שיש להציב בתרגיל משתנה בהתאם לשכבה בה מדובר (שיטת הנתבעים)
.
יוער כי חלק מעדותה של הנתבעת 1 נחזתה כלוקה בהגזמה. כך טענה למשל כי המכתב ממשרד החינוך שנזכר (של מר טרודי)
הינו בכלל מזויף או לפחות כזה ששילמו עבורו .
כך
טענה כי עו"ד מרוואן התקשר אליה ואמר לה כי נשלח לה ממשרדו מכתב מזויף (המדובר במכתב בדבר אי הכנת מדריך למורה)
(ראה עמ' 74 ו-79 לפר')
. הטענה לא הוכחה, אולם הדבר אינו משנה מן התוצאה.
לעתים נזקקים בעלי דין לטענות מוקצנות כדי להצדיק עמדתם, גם כאשר אין צורך בדבר.
24. הנתבע 3 חיזק טענות אלו והוסיף כי מספר שנים לאחר הוצאת הספרים שינה משרד החינוך את דרישתו ועמד על הכנת מדריך נפרד לכל כיתה. בשלב זה הכין יחד עם הנתבע 2 טיוטת מדריך לכיתות ה'-ו', למרות שלא היו חייבים להכינו, ואף הפנה את התובע לגורם שלישי שיסייע בהכנת המדריכים לכיתות ג'-ד' (ראה עמ' 100 לפר')
. המדובר באותן הנחיות ששלח משרד החינוך במהלך שנת 2013 (ראה עמ' 96-97 לפר')
. כפי שכבר ציינתי, במידה ונקבל טענת הנתבעים כי הטיוטות הוכנו קודם להסכם הגישור, הרי שאין כל זכר לחובת השלמתן בהסכם הגישור. באם אלו הוכנו לאחר ההסכם, הרי שממילא לא מדובר כאן בהפרה כפי שטוענת התובעת, שכן הנתבעים שלחו הטיוטות. עם זאת מקובלת עלי כאמור גרסת הנתבעים כי מדובר בטיוטות שנשלחו לפני הסכם הגישור מתוך רצון לסייע, והסכם הגישור סיים המחלוקת בענין זה. בעניין זה אציין כי על גבי הטיוטה ששלח הנתבע 3 מופיע תאריך המאוחר להסכם הגישור (נספח 10 לתצהיר התובע)
, אך לא ניתן לדעת באם מדובר בתיקוני גרסאות או שליחה חוזרת של אותו מסמך. לגבי הנתבע 2 (נספח 9 לתצהיר התובעת)
לא ציינה התובעת אימתי נשלח לה ולא מופיע על גביו כל תאריך.
מדברי העד בעמ' 96-97 הכינו את הטיוטת כארבע שנים לאחר הכנת ספרי הלימוד מ 2009. כלומר שוב אנו מגיעים ל 2013. יש הגיון שהטיוטות נשלחו לפני הסכם הגישור, ולכן , גם בהסכם הגישור, ניתנה התייחסות בסע' 11
להשלמת מדריכים רק אם יעלה הצורך כלומר במבט צופה פני עתיד. כלומר , כנראה במידה ומשרד החינוך יעמוד על השלמה כתנאי לאישור הספרים. אותו צורך ואותה דרישה לא התממשו אלא לאחר הגשת התביעה באפריל 2015 (מכתבו של מר טרודי מ9/15)
. על פי הראיות שהוצבו (ולא הוצבו)
הצורך לא היה קיים קודם להגשת התביעה, שכן לפי חוזר מנכ"ל שהוגש, לא ניתן להפסיק להשתמש בספר שאושר לשימוש על ידי המשרד, ונרכש בפועל על ידי בתי ספר, למשך 5 שנים , וזאת ביחס לכל בי"ס שהשתמש בספר לאחר אישורו על ידי משרד החינוך.
25. הנתבע 2 חזר בעדותו על הטענות שנשמעו והוסיף כי ספרי המתחרים אינם ערוכים לפי הוראות חוזר מנכ"ל, אלא ככל הנראה מתוך רצון למכור יותר (עמ' 114-116 לפר')
. בנוסף טען גם הוא כי לא היה חייב להכין את הטיוטה אך עשה זאת כטובה לתובע על מנת להגדיל מכירות, אך הדבר קדם להסכם הגישור (עמ' 122-123 לפר')
. כאמור- על גבי הנספח אשר העביר הנתבע 2 (נספח 9 לתצהיר התובעת)
לא צויין תאריך כלשהו. בהתאם ציין כי הסכם הגישור לא הטיל עליו כל חובה וכי הסכם הפשרה לא יצא לפועל שכן התובע לא החזיר להם את זכויות היוצרים (עמ' 118-120 לפר')
.
26. לחיזוק עמדתם בדבר אי קיום התניה של משרד החינוך במועדים הרלבנטיים , הגישו הנתבעים את חוזרי המנכ"ל הרלבנטיים לאותה תקופה. כך, נ/2, אשר הינו חוזר המנכ"ל מיום 01.11.05- כלל אינו מתייחס לעניין המדריך למורה או לתנאים הנדרשים לאישור הספרים. חוזר המנכ"ל מיום 03.05.15 (נ/3)
מאידך, כבר כן מתייחס לסוגיית המדריך למורה לכל כיתה, ומכאן ניתן ללמוד כי אכן חל שינוי בדרישות משרד החינוך בחלוף השנים, וככל שזה רלבנטי לענייננו- לקראת תום תוקף האישור שניתן לתובעת לשיווק הספרים, כפי שכבר ציינתי לעיל, אותו מועד בו נשלח לתובעת המכתב ממשרד החינוך.
27. מאחר ומסקנתי הינה כי לפי הסכם הגישור לא היתה חובה על הנתבעים להכין מדריכים נוספים למורה, הרי שממילא מתייתר הדיון בחוו"ד המומחה שהגישה התובעת (מטעם ד"ר ענאן מוניר חביב)
, שמטרתה להעיד על החוסרים במדריך למורה שהוכן. בידי התובעת היה לפעול
כאשר הוצבה הדרישה ע"י משרד החינוך ב 2015 . היא יכולה היתה לשכור בתמורה שירותיהם של אנשי מקצוע
בתחום הוראת השפה הערבית (בין הנתבעים ובין אחרים)
לשם הכנת מדריך למורה לכל כתה בהתייחס לספרי הלימוד שבידיה, שאת זכויות היוצרים שלהם רכשה. אך אין לקרוא בדיעבד אל תוך הסכם הגישור חובה של הנתבעים להכין מדריכים כאלה, כאשר על פי מסכת הראיות לא הומחש שאותה
דרישה של
משרד החינוך נולדה לפני ספטמבר
2015 שתנאי לאישור מחודש של הספרים לשנה"ל 2016-2017. לכן עד לספטמבר 2015 לכל הפחות , לו נדרשו הנתבעים להכין עוד מדריכים, לא היו חייבים להסכים על פי תנאי הסכם הגישור, ולו הסכימו היו זכאים לתמורה כספית עודפת.
28. לסיכום : התביעה הוגשה בשל הפרת הסכם הגישור, ולא בשל הפרת ההסכם המקורי ,כאשר המחלוקת בדבר קיום התחייבויות הצדדים על פי אותו הסכם המקורי באה לכלל סיום בהסכם הגישור, והוטמעה בהסדר פשרה שסלק מחלוקות העבר, וקבע התחייבויות שבהם על הצדדים לעמוד בגדרו של ההסכם.
התכלית הסובייקטיבית של הצדדים בעת חתימת הסכם הגישור היתה תכלית כלכלית בלבד. האינטרס המשותף של הצדדים היה להגיע לעמק השווה בכל הנוגע לתשלום לנתבעים וסגירת התביעות שאלו הגישו כנגד התובעים, ולא מעבר מכך. הדבר גם מתיישב עם התכלית האובייקטיבית של ההסכם, שכן מדובר במטרות הגיוניות שצדדים סבירים לחוזה מבקשים להגשים. עקרון הסבירות, ההגיון והיעילות העסקית אינם מאפשרים במקרה זה להכניס להסכם הגישור תנאי בעל השלכות כלכליות ממשיות
אשר לא הוזכר בו, בהעדר דרישה קונקרטית ממשרד החינוך למדריך כאמור. מכאן- שלא סביר
כי הנושא עמד ברקע הדברים עוד קודם לכן, אך לא בא לידי ביטוי באותו הסכם. המסקנה המתבקשת במקרה זה הינה כי התובעים ויתרו באותו שלב על הכנת מדריך למורה, באשר כאמור, הספרים היו מאושרים לשיווק ובפועל נכללו בחוזר מנכ"ל, תוך הבטחה כללית ועמומה כי במידת הצורך, יכינו הנתבעים מדריך למורה והתובעים יסייעו בשיווקו.
אלא שצורך זה כאמור לא קיבל כל פירוט, לרבות מהותו, לוחות הזמנים או התנאים להכנת מדריך שכזה. העדרם של פרטים אלו מעיד על העדר גמירת דעת ועל אי השתכללות חוזה בכל הנוגע למדריך למורה. מכאן שלא ניתן לקרוא לחוזה תנאי שאינו קיים בו המטיל על הנתבעים חבות להכין מדריך כאמור, שכן מדובר בחוזה חדש אשר ביהמ"ש כופה על הצדדים. להבדיל- תנאי התשלום, כפי שהראיתי, קיבלו התייחסות קונקרטית, לרבות לעניין המועדים והסכומים, ומכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו- הסכם הגישור הינו במהותו הסכם כלכלי נטו, הסוגר את חובם של התובעים כלפי הנתבעים ומבטל בתמורה את התביעות הנגדיות. זו היתה הקצאת הסיכונים בין הצדדים להסכם הגישור, שנועדה לסלק כל המחלוקות בין הצדדים, כאשר עומתה התובעת למול הסכומים שהיא חייבת לנתבעים, ובהתאם הושג הסדר תשלומים בסכומים שנקבעו. לא פחות חשוב, התביעה כאן הוגשה בשל הפרה נטענת מוגמרת של הסכם הגישור , כאשר לכל המוקדם אותו צורך בהשלמת מדריכים לא נולד לפני הצבת דרישת משרד החינוך ב 2015, ולא לפני הגשת התביעה. אין ממש בתיזה התביעה לפיה הפרו הנתבעים הסכם הגישור ובשל הפרה זו הוגשה התביעה.
29. התובעת אכן פנתה לנתבעים בהתראה כי עליהם להכין מדריך למורה כפי פירושה את הסכם הגישור. הנתבעים עצמם גם הודו כי קיבלו התראות אלו. אלא שבמקביל המשיכה לפרוע את התשלומים להם התחייבה במסגרת הסכם הפשרה, ורק עם הגשת התביעה הודיעה למעשה באופן רשמי כי הסכם הגישור מבחינתה מבוטל. לעניין ביטול חוזה אתייחס בהרחבה בהמשך, אולם אציין כי
התובעת לא נהגה כפי הנדרש בהתאם לסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)
ובאף אחד ממכתבי ההתראה ששלחה, לא נכתב כי במידה ולא יוכנו מדריכים למורה, יבוטל הסכם הגישור.
התובעת הודיעה על ביטול החוזה עם הגשת התביעה, אך במקביל המשיכה לפרוע את חובותיה על פי הסכם הגישור גם לאחר מועד זה, עד לפרעון מלא של החוב, כפי שאראה להלן.
מע"מ- הפרה נטענת ע"י הנתבעים
30.
הנתבעים טוענים שהתובעת לא שלמה את חלקה לפי הסכם הגישור או לא שילמה את הסכומים במועדם. עיקר המחלוקת בעניין זה נוגעת לשאלה כלום היה כלול המע"מ בסכום המנוי בהסכם הגישור או שמא יש להוסיף עליו מע"מ.
31. עיון בסעיף 1 מעלה כי על התובעת לשלם לנתבעים "סכום כולל של 1,050,000 ₪ (מיליון וחמישים אלף ₪)
". על פניו, ומבחינה לשונית, אין אזכור למילה מע"מ בהוראות ההסכם, ומכאן שחזקה כי הסכום כולל בחובו כבר את תשלום המע"מ. זו גם מסקנתי, כפי שכבר ציינתי לעיל, ולצורך ביסוסה, אפנה גם כאן לנסיבות העניין ולתכלית הסובייקטיבית של הצדדים בעת כריתת ההסכם.
32. גם במקרה זה- מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו. ההסכם הראשון שחתמו הצדדים ביום 07.11.09 (נספח א' לתצהיר התובע)
ציין בסעיף 8.א. כי התובעת תשלם לנתבעים סכום של 200,000 ₪ לכל ספר ומע"מ וסה"כ 800,000 ₪ ומע"מ. ההסכם השני שחתמו הצדדים באשר לנספחים (נספח 4 לתצהיר התובע)
מציין גם הוא בסעיף 4 כי התובעת תשלם סכום של 75,000 ₪ ועוד מע"מ כחוק לכל נספח לכל כיתה. היינו, כי כאשר רצו הצדדים להוסיף מע"מ לסכום המוסכם, ידעו לעשות כן, אולם במקרה של הסכם הגישור הוסכם על סכום כולל. מכאן ניתן ללמוד כי סכום המע"מ כלול ממילא בסכום הפשרה, ואין להוסיף עליו כספים נוספים.
33. לעניין זה
נאמר:
"הכלל שהיכה שורשים בפסיקה הוא כי בהיעדר הוראה אחרת בחוזה במפורש או במשתמע נכלל מס ערך מוסף במחיר העסקה, וכלשון בית המשפט בע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4)
387, 391 (1983)
(להלן: עניין נתן)
: "התמורה לעיסקה מקפלת בתוכה – מכוח השתיקה – גם את מס הערך המוסף" (ראו גם: ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' אברהם, פ"ד לט(2)
490, 496-494 (1985)
; ע"א 6722/99 מנהל מס ערך מוסף תל-אביב נ' משכנות כלל מגדלי הים התיכון בע"מ, פ"ד נח(3)
341, 352-351 (2004)
(להלן: עניין משכנות כלל)
; ע"א 3616/04 מגדל הזוהר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל אביב (טרם פורסם, 22.12.05)
פיסקה 7; יוסף גרוס, אברהם אלתר מס ערך מוסף 163-162 (1987)
(להלן: גרוס ואלתר)
; אבי פרידמן
מס ערך מוסף: החוק וההלכה
7-6, 292, 392 (2005)
)
.
הכלל האמור מבוסס על שתי הנחות עיקריות. ראשית, העוסק הוא זה הקובע בדרך כלל את מחיר העסקה. לכן, חזקה עליו כי אם מחיר העסקה איננו כולל מס ערך מוסף יבהיר זאת לקונה ואם לא עשה כן נושא הוא בתוצאותיה של אי-הבהירות (ראו והשוו: איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים 32-30 (1996)
; אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה 639-638 (2001)
; גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 441-440 (2005)
)
. שנית, והוא עיקר - לפי סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף חייב העוסק בהעברת המס לרשויות ועל כן ניתן להניח כי הוא יגלם את המס במחיר העסקה הנקבע על ידו, ככל שתנאי השוק יאפשרו לו לעשות כן. ובמילים אחרות, נוכח החובה המוטלת עליו במישור דיני המס נתפס העוסק כבעל אינטרס מובהק לברר האם העסקה חייבת במס. כן רואים אותו בשל כך כמי שיש לו יתרון על פני הקונה מבחינת הניסיון והידע הדרושים לצורך אותו בירור, וכמי שבידיו האמצעים הטובים ביותר למנוע טעויות ואי-בהירות בהקשר זה (ראו והשוו ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נג(3)
493, 514 (1999)
)
. לבסוף, הכלל אותו אימצה הפסיקה ולפיו כולל המחיר הנקוב בחוזה מס ערך מוסף אלא אם כן נקבע בו אחרת, הוא כלל פשוט וברור התורם במישור דיני החוזים להגברת הוודאות וכן הוא תואם את אחת התכליות המרכזיות שאליהן חותר חוק מס ערך מוסף, דהיינו עיצוב נורמות מס פשוטות וברורות שגבייתן יעילה וקלה (ראו אהרן נמדר מס ערך מוסף חלק ראשון (מהדורה שלישית)
36 (2003)
(להלן: נמדר)
)
. מטעמים אלה כולם ראתה הפסיקה, כאמור, להטיל לפתחו של העוסק את התוצאה הכלכלית של "שתיקת" החוזה לעניין מס ערך מוסף" (ע"א 9922/02 רשות השידור נ' שפ"מ שידורי פרסומות מאוחדים בע"מ , פס' 7)
.
34. לעניין זה חשוב להזכיר, כי מדובר בתביעה נגדית של הנתבעים בדבר סכומים שלא שולמו להם במלואם. איני סבור כי הנתבעים צלחו בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליהם כי הסכום המנוי בהסכם הגישור אינו כולל מע"מ, וכן כי לא שולמו להם כל הסכומים שהיו אמורים להשתלם.
כך, לא הוצגו בפני
י תדפיסי בנק, קבלות או העתקי שיקים שנמסרו לידם בסכום חסר, וכל שהוגש הוא מסמכים מטעם התובעת עצמה, המעידים על תשלום מלוא התמורה כאמור בהסכם, כאשר זו כבר כוללת מע"מ. בדומה יודגש, כי הסכם הגישור אינו קובע הסדרים לעניין המצאת חשבוניות או אופן התשלום, ומכאן שכל טענה בדבר אי המצאת חשבוניות (אשר נטענה ע"י התובעת)
אינה יכולה לעמוד אלא אם יקבע כי הסכם הגישור הופר. משעה שקבעתי כי לא כך הדבר, הרי שממילא דין טענות אלו להידחות. גם כאן אדגיש כי הסכמים קודמים קבעו את אופן התשלום והמצאת החשבוניות- כך גם ההסכם הראשון וגם הסכם הנספחים (ראו למשל סעיף 8.ב להסכם הראשון)
. עדיין- אין בכך כדי ללמד כי הצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמות אחרות, כפי שאכן אירע בפועל ועוד אראה, אולם גם אין בכך כדי לזקוף לחובת הנתבעת 1 למשל, את ההפסדים שנגרמו לתובעת למול מס הכנסה בשל אי המצאת חשבוניות, בכל הנוגע להסכם הגישור.
35. נשוב לסוגיית המע"מ-
הנתבעת 1 טענה מצידה כי אמנם כל ההסכמים הקודמים קבעו את הסכום בציון מע"מ, אולם לגרסתה שתיקתו של הסכם הגישור בעניין זה אין משמעה ויתור על תוספת המע"מ (עמ' 67 לפר')
. טענה זו כפי שציינתי יש לדחות, שכן בדומה לקביעותיי בנוגע למדריך למורה- כאשר רצו הצדדים לציין עניין מסוים, עשו זאת בפירוש. באם לא עשו כן, ככל הנראה היתה לדבר סיבה. הסכם הגישור העלה על הכתב את כל הסכמות הצדדים נכון לאותה עת, לסלוק ההתחייבויות ההדייות שלהם זה כלפי זה. כפי שלא כלל את המדריך למורה, כך גם קבע כי סכום המע"מ כלול בסכום הפיצוי. אף לו
היו כפות המאזניים מעויינות בענין זה (ואני סבור שאינן מעויינות)
ניתן היה להפעיל
את כלל הפרשנות נגד המנסח המנוי בסעיף 25 לחוק החוזים, שכן כזכור, ב"כ הנתבעים הוא זה שניסח את הסכם הגישור, ואף חתם עליו בשמם.
36. חיזוק לכך ניתן גם למצוא בהודאת הנתבעת 1 כי בא כוחה, אשר קיבל את השיקים לידיו, בסכום הנמוך יותר לדידו, לא מחה על הסכום הנקוב בהם, וגם היא עצמה לא חשבה לתבוע על החוסר בתשלום עד למועד הגשת התביעה כנגדה (עמ' 68-69 לפר')
. לבסוף טענה הנתבעת 1, כי כיום חסר בידיה רק הסכום לתשלום מחודש 08/15 אשר לא שולם במועדו (היינו- 10,000 ₪- י.פ.)
ולאחר מכן שולם בחלקו, אך זאת מבלי לציין מהו אותו סכום שלא שולם (עמ' 69 לפר')
. סה"כ הודתה כי קיבלה סכום של כ- 350 אלף ₪ (עמ' 81 לפר')
.
37. גם הנתבע 3 אישר כי שולמו לו 350,000 ₪, אך טען כי בא כוחו כן סבר שחסר מע"מ. חרף זאת הודה כי גם הוא לא הלין או הגיש תביעה בגין הסכומים החסרים עד למועד הגשת התביעה (עמ' 97-98 לפר')
.
38. הנתבע 2 בחקירתו לעומת זאת, לא נשאל לעניין זה אלא רק ציין כי קיבל 240 אלף ₪ בלבד. במקביל הגישו הנתבעים מכתבים אשר נשלחו לב"כ התובע לאחר מועד הגשת התביעה, המוחים לראשונה כנגד הסכומים ששולמו (נ/4- נ/9)
. במסגרת אחד המכתבים נשלח מכתב אשר אליו צורפו ההמחאות החסרות (נ/7)
. עוד העלו הנתבעים במסגרת מכתבים אלו דרישה להמצאת אישור על תשלום מע"מ, שכן אחרת קיים חוב. טענות דומות הועלו אף בדיון ההוכחות בפני
י. לעניין זה אציין כי אין עסקינן בתביעה של רשות המיסים בדבר אי תשלום מע"מ, אלא בשאלה כלום כלל הסכם הגישור תשלום בעבור מע"מ או שיש להוסיפו על הסכום המנוי. משעה שהגעתי למסקנה כי הסכום הינו סכום הכולל מע"מ, הרי שממילא הנתון היחיד הנדרש להוכחה הוא האם הסכום שהיה אמור להשתלם לכל אחד מהנתבעים בניכוי מע"מ שולם במלואו אם לאו. שאלת ניכוי המע"מ ותשלומו בפועל לרשות המיסים אינו רלבנטי לענייננו, מה גם שטענה זו לא עלתה קודם לכן מצד הנתבעים.
39. התובעת מצידה טענה כי לנתבע 2 שולם סה"כ סכום של 250,000 ₪ כולל הסכום החסר שהועבר ביום 30.09.16. לטענתה, מאחר ושולם לו שכר סופרים בהתאם להסדרים הקודמים בין הצדדים, התובעת ניכתה מסכום התשלום את המע"מ והפחיתה מיסים כנדרש (ראה נספח 14 לתצהיר התובע ועמ' 51 לפר')
. סה"כ היתה אמורה לשלם לנתבע 2 סכום של 300,000 ₪, שכן 50,000 ₪ הועברו לנתבעת 1 לבקשת בא כוחם, ומסכום זה נוכו מיסים. הנתבע 2 לא חלק על טענות אלו של התובעת ולמעשה לא הובאה כל התייחסות מצידו לשאלה כיצד שולמו לו הסכומים או מה באשר להסדר למול הנתבעת 1. שיק על סך 50,000 ₪ לפקודת הנתבעת 1 לעומת זאת, אכן הוצג ע"י התובעת במסגרת ראיותיה.
40. עוד הגישה התובעת מסמך המסכם את כל התשלומים שהועברו לנתבעים (נספחים 12-16 לתצהיר התובע)
. כך, לנתבעת 1 הועברו 400,000 ₪, לנתבע 3- 350,000 ₪ ולנתבע 2- 250,000 ₪. בנוסף פירטה, כי במעמד החתימה ביקש הנתבע 2 לנכות הוצאות מס במקור וכך אכן נעשה (לראיה הוגש נספח 14 לתצהיר התובע. ראה גם עמ' 38-39 לפר')
. הנתבע 3 סיפק חשבוניות (נספח 15 לתצהיר התובע וכן עמ' 45 לפר')
. הנתבעת 1 לא ביקשה להגיע להסדר תשלום כלשהו ולא המציאה חשבוניות (הוכחת התשלום צורפה כנספח 16 לתצהיר התובע)
. בנוסף קיבלה הנתבעת שיק נוסף ע"ס 50,000 ₪ אשר הופחת מהחוב לנתבע 2 בהסכמה (עמ' 40 לפר')
.
41. התובעים שכנגד כאמור לא הגישו מסמכים דומים, ולמעט טענה בעלמא כי קיבלו סכומים בחוסר, לא הביאו שום ראיה לעניין תביעתם אשר הוגשו כזכור על סך 2.5 מיליון ₪ והועמדה לצרכי אגרה על 500,000 ₪ כל אחד. אציין כי הפכתי והפכתי בתצהירי הנתבעים, ולמעט טענת הנתבעת 1 בדבר סכום אחד אשר שולם לה בחוסר מבלי לציין סכומו ומה החוסר, לא מצאתי טענה או בדל ראיה באשר להפרת התובעת את ההסכם- מה לא שולם, מתי לא שולם, על אילו סכומים מדובר וכיו"ב. כל שנטען הוא כי התובעת הפרה את הסכם הגישור, הא ותו לא. הנתבע 2
בלבד ציין כי התובעת נותרה חייבת לו סכום של 110,000 ₪ שאמור להיות משולם בספטמבר 2016. אלא שהנתבע 2 כאמור כלל לא התייחס בתצהירו לטענות שהעלתה התובעת- היינו כי דובר בשכר סופרים ממנו נוכה מע"מ ומס הכנסה וכי חלק מהתשלום הועבר לנתבעת 1. ברי כי לא ניתן במצב זה לקבל את גרסת הנתבעים, ולבטח שלא להורות על ביטול ההסכם ופסיקת פיצוי בסכום כה גבוה.
42. בנוסף טענה התובעת, וגם כאן לא נסתרה טענתה, כי עם חתימת הסכם הגישור העבירה לב"כ הנתבעים דאז את מלוא השיקים, כאשר לא הוא ולא אף אחד מהנתבעים, לא השיגו על הסכום הנקוב בהם. אזכיר כי אין טענה כי שיקים חוללו.
43. לסיכום עניין זה- לטענת הנתבעים התובעת נותרה חייבת לנתבע 2 סכום של 110,000 ₪. כפי שהראיתי עניין זה קיבל הסבר בגרסת התובעת אשר לא נסתרה, והנתבע 2 מצידו לא צלח בהרמת הנטל
שנדד אליו עם הצבת ראיות התובעת, כי לא קיבל את מלוא הסכומים שהיה אמור לקבל, ומדוע. לגבי הנתבע 3 טענו כי הוא זכאי להפרשי מע"מ. טענה זו כאמור נדחתה על ידי שכן לדידי סכום הסכם הגישור כולל בחובו את תשלום המע"מ. לגבי הנתבעת 1 נטען כי התובעת לא עמדה במועדי התשלום. עניין אחרון זה הינו היחידי שרלבנטי לענייננו, ומקים, על פי הסכם הגישור, זכות לתבוע את כל הסכומים המגיעים על פי ההסכמים הקודמים. ואולם, חשוב לזכור כי לבסוף קיבלה הנתבעת 1 את מלוא הסכומים המגיעים לה לפי הסכם הגישור, בהתאם לאמור בתצהירה, למעט סכום ששולם בחוסר מיום 28.08.15, אשר לא צוין סכומו (ראה פס' 33 לתצהירה)
. עוד נטען לאיחור בתשלום בין החודשים אוגוסט 2015 ועד מרץ 2016, היינו לאחר הגשת התביעה דנן.
44. טענה זו של איחור בתשלום לא זכתה לגיבוי בדמות התראה או הודעה על ביטול חוזה, כנדרש בחוק התרופות, תוך מתן הזדמנות לתקן את הדרוש תיקון, והנתבעת 1 בעצמה הודתה כי לא חשבה לתבוע עד מועד הגשת התביעה כאן.
אביא מדברים שקבעתי בענין אחר, בבחינת סיכום הדין (ת"א (חי')
20897/06
company contractors consolidated
נ' שר אל בנין ופיתוח בע"מ
בפס' 30-32)
.:
"חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)
, התשל"א-1970 (להלן "חוק התרופות")
, מגדיר 'הפרה' בסעיף 1 כ'מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה'. הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לאותו חוק כ'הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית'...
במקרה של הפרה יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה, כאמור בסעיף 7(א)
, ובמידה ולא היתה יסודית, זכאי לבטל את החוזה לאחר שנתן למפר ארכה לקיומו והוא לא קוים תוך זמן סביר- סעיף 7(ב)
.... סעיף 8 לחוק התרופות מורה כי הביטול יעשה
בהודעה למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע על ההפרה, או במקרה של הפרה לא יסודית- לאחר שחלף הזמן הסביר לקיום החוזה.
ככל שההפרה היא הפרה יסודית, על הנפגע לבטל את ההסכם תוך זמן סביר, ואם לא עשה כן, עליו ליתן למפר אורכה סבירה לקיומו (ראה למשל ת"א (מרכז)
08-07-5854
ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' חברת חשמל לישראל בע"מ )
. אי ביטול תוך זמן סביר במקרה זה, יחשב כויתור על זכות הביטול, אולם הנפגע יכול לחדש את זכות הביטול באמצעות מתן ארכה נוספת (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל נג(1)
402, 409, וכן ראה ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ נב(1)
210, 223)
. באם לא תינתן אורכה שכזו, יחשב הנפגע כמפר ההסכם בעצמו על ידי ביטולו שלא כדין, ללא מתן ארכה. השאלה כמובן היא האם הפעיל הנפגע את זכות הביטול תוך זמן סביר. לצורך כך, אין על הנפגע החובה לגלות את דעתו כי בכוונתו לבטל את החוזה באופן מפורש, אך אל להודעה להיות מטעה או בלתי מתיישבת עם כוונה זו. המטרה בגינה ניתנת הארכה לקיום החוזה הינה הכשרת הקרקע לביטול ההתקשרות (מתוך משטר המעדיף קיום חוזים)
, ועל כך יש להצהיר בהתראה הנשלחת לצד שכנגד (ע"א 557/75 אגקי נ' כהן ל(2)
064, 72, וכן אבו זייד, עמ' 411. ראה גם ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן מז(3)
23, 28)
. במקרים אלו, עצם הגשת תביעה לפעמים, בה בוחר הנפגע בפיצויים והשבה, יכולה להראות על רצון לבטל את החוזה היינו משום הודעת ביטול (ענין אגקי, בעמ' 73 וכן ענין דרוק, בעמ' 29)
"
45. במקרה דנן- האיחור בתשלום מהווה אכן הפרה יסודית, כאמור בהסכם הגישור, אלא שאיחורים אלו החלו רק לאחר שהתובעת הגישה את תביעתה כאן, ומכל מקום המשיכה בתשלום תוך כדי ניהול ההליך בפני
י כפי שהעידו הנתבעים, על אף טענתה כי הם אלו אשר הפרו אותו.
חרף האמור, הגישה הנתבעת 1 את תביעתה הנגדית, וזאת ללא משלוח התראה או מתן ארכה לתובעת לקיים התחייבויותיה כאמור בסעיף 8 לחוק התרופות, והמשיכה לעמוד באופן דווקני על הפרה זו גם מששולמו לה הכספים בשלב מאוחר יותר. בסופו של יום כאמור, הודתה הנתבעת 1 כי כל שחסר לה הינו הפרש התשלומים בעבור חודש 08/15, אך זאת מבלי לציין מהו הסכום החסר, ולבטח שהוא אינו מתקרב לסכום התביעה שהוגשה על ידה. אני סבור כי מקרה זה חוסה תחת המקרים הנדירים בהם עמידה דווקנית על זכות הביטול עולה בגדר התנהלות בחוסר תום לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)
, ומכאן שדין התביעה הנגדית להדחות (ראה ע"א 6319/05 קנדרה (ישראל)
בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל פס' 9)
.
השתק שיפוטי
46. לאור מסקנתי כי אין השתק, ראיתי להתייחס לטענה זו של הנתבעים
אך כעת. לטענת הנתבעים, התובעת הגישה כאמור תביעה כנגד משרד החינוך לאחר הסכם הגישור (נ/10)
, בה טענה כי הירידה הדרסטית במכירת הספרים נבעה מהכנסת הספרים המתחרים ומאישור משרד החינוך להתיר לבתי הספר לרכוש גם אותם, בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל. לטענת הנתבעים, מדובר בהודאת בעל דין העומדת בסתירה לתביעה דנן ויוצרת השתק שיפוטי המונע מהתובעת לטעון טענות הפוכות בהליך הנוכחי.
47. התובעת מצידה טענה כי שני התנאים לקיום השתק שיפוטי אינם מתקיימים בעניינה- שכן מטרת התביעה היתה לכפות על בתי הספר להמשיך וללמד בספרים מתוך הבנה עם הנתבעים כי אלו ישלימו את המדריך למורה. משלא נעשה כן, ברור כי לא מתקיים השתק שיפוטי. מכל מקום היה זה ב"כ הנתבעים דאז אשר הגיש את התביעה בשם התובעת ומכאן מעורבותם.
48. התובעת טוענת כי על הטוען לקיום השתק שיפוטי להוכיח שני תנאים: 1. קיומה של טענה סותרת בין ההליך דנן לבין הליך קודם על ידי הצד שכנגד. 2. צמיחת הנאה בהליך הראשון לצד שכנגד מהעלאת אותה טענה. אף אחד ממבחנים אלו לא מתקיים. בזמן הגשת התביעה נגד משרד החינוך
סברה התובעת כי הנתבעים יכינו את המדריך למורה ועל כן לא חשדה במקרה ההפוך. מכאן שהתשתית העובדתית לשתי התביעות אינה זהה. בנוסף לא צמחה לתובעת
טובת הנאה מההליך, שכן משרד החינוך הבהיר כי אינו יכול לכפות על בתי הספר שימוש בלעדי באותו ספר לימוד, ועל כן נזנחה תביעת התובעת. לטענת התובעת, המקרים הנדירים בהם הדבר מתאפשר מעידים על חוסר תקינות הספרים.
49. "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב)
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)
. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט (פרשת אינטרלגו [1], בעמ' 200;
r.g. boyers “precluding inconsistent statements: the doctrine of judicial estoppel” [20], at pp. 1251-1250)
.
בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר (פרשת אינטרלגו [1], בעמ' 196;
edwards v. aetna life ins. co.
(1982)
[15], at p. 598)
,
ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה
(
g. spencer bower, a.k. turner the law relating to estoppel by representation [19], at p. 360)
.
זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק. בפסיקתנו נקבע, בעקבות פסיקה אמריקנית, כי אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם (ראו לדוגמה רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן
[7], בעמ' 422)
. כלומר, תנאי הוא שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (הכלל מכונה באנגלית
prior success rule,
ובלשוננו "כלל ההצלחה הקודמת")
.
הכלל האמור נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים שונים (ראו
boyers supra [20], at p. 1253)
,
לפיכך אם בית-המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל-הדין, אין מניעה, לאור הכלל האמור, שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר.
מובן שכאשר מדובר בעדות הסותרת עדות קודמת, תפגע הסתירה במהימנותו של העד בהליך השני, אף אם לא נקבע מימצא על סמך עדותו בהליך הראשון (אם נקבע מימצא, ייתכן שיחול השתק אחר, הוא השתק-פלוגתא)
. אעיר כי איני משוכנע שאמנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי, ברם אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שכן דרישה זו מתקיימת במקרה הנוכחי, כפי שיוסבר עתה" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ נט.
50. התביעה נגד משרד החינוך נמחקה מחוסר מעש, בשל אי תיקון כתב התביעה ואי המצאת רשימה של בתי ספר אשר הוציאו את ספרי התובעת משימוש. ממילא לא מדובר על טענה שנדונה או שהצליחה או שהצמיחה טובת הנאה לתובעת. גם אם אין אחידות דעים בשאלה האם הצלחת הטענה בהליך הקודם מהווה תנאי לתחולתו של השתק שיפוטי, יש לנהוג זהירות בישום הכלל (ראה למשל סע' 9 לפסק דינו של השופט הנדל בבעמ 8203/17 פלוני נ' פלוני)
. יש אכן מקרים לטעמי המצדיקים שימוש בכלל רק לשם טוהר ההליך השיפוטי, גם באין חשש להכרעות שיפוטיות סותרות, כאשר הדעת אינה סובלת התנהלותו של צד וזגזוג מצידו. המצב כאן אינו כה מובהק, ואיני סבור כי יש להשתיק התובעת מעיקרא. רק לשם המחשה: נניח שהתובעת היתה מגישה תביעה הן כנגד משרד החינוך והן כנגד הנתבעים. כלפי משרד החינוך היתה טוענת "עליך לחייב בתי הספר שהשתמשו בספרי הלימוד שאישרת להוסיף ולעשות בהם שימוש למשך 5 שנים לפחות מעת קביעתם כספר לימוד באותו בי"ס, לפי חוזר המנכ"ל שלך". כלפי הנתבעים היתה מגישה התביעה בטענות חלופיות דוגמת אלו בתביעה דנן, למקרה שתתקבל טענה לפיה נפל פגם בספרי הלימוד באין מדריך מתאים למורה ביחס לכל שכבת גיל. הכלל האוסר על העלאת טענות חלופיות, אוסר על העלאתן רק ביחס לאותו בעל דין, ולא בעלי דין שונים. לוגית – אין פגם בתביעה מעין זו לו הוגשה. אני סבור אפוא כי אין ליישם כלל ההשתק השיפוטי בענייננו.
עם זאת לא אמנע מלומר כי למצער יש לטעמי לראות בטענות התובעת באותו כתב תביעה משום הודאת בעל דין מצידה כי אותם ספרי לימוד שחיברו הנתבעים, ענו על כל דרישות משרד החינוך וכי לא אושרו במקור רק על תנאי של הכנת מדריכים למורים בעתיד, אלא בלא סייג. אחרת ניתן היה לצפות שתעלה הטענה העובדתית ותבוא התמודדות עמה בכתב התביעה שהוגש כנגד משרד החינוך מדוע חרף האישור המותנה (כביכול)
, יש לחייב המדינה בסעד המבוקש.
כוחה של הודאת בעל דין כמוסד ראייתי, נופל מזה של השתק שיפוטי כאשר יש לו תחולה. שכן כאשר מתקבלת טענת השתק שיפוטי מנוע המושתק מלטעון טענתו או להציב עמדתו העומדת בניגוד לטענה או עמדה שהציג בהליך קודם. ואילו הודאת בעל דין
היא טענה עובדתית של בעל הדין שהציג כהודעת חוץ (לאו דווקא בהליך משפטי)
, הפועלת לחובתו בענין מסויים , הנדון בהליך בו מבקשים לזקוף לחובתו את הטענה. יש להבדיל גם מהודאה שבכתבי טענות , שהינה הודאה פורמאלית שנדרשת רשות ביהמ"ש להשתחרר ממנה (אלא שביהמ"ש שנדרשת רשותו הנו אותו ביהמ"ש בו הוגש כתב הטענות המכיל ההודאה, באותו הליך בו הוגש כתב הטענות הנ"ל)
.
לצורך התביעה שכאן, המעמד הראייתי של כתב התביעה שהוגש כנגד משרד החינוך הנו אפוא כשל הודעת חוץ גרידא של בעל דין בעובדה הפועלת לחובתו, היינו הודאת בע"ד. לא הודאה פורמאלית שבכתב טענות ולא השתק שיפוטי. הודאה כזו יכול ביהמ"ש לבחון לגופה, ובשונה ממוסד ההשתק כשיש לו תחולה, יכול הוא לאמץ או לבכר על פניה עמדה עובדתית שונה של בעל הדין שנתן ההודעה, בפרט אם נתן האחרון הסבר מניח את הדעת לפשר נתינתה. איני רואה לייחס לאותה הודאת בע"ד של התובעת המגולמת בכתב התביעה נגד משרד החינוך כוח גורף, אולם יש בה
משום חיזוק נוסף לקביעתי כי למצער עד למועד הגשת התביעה, לא הפרו הנתבעים את הסכם הגישור, וממילא דין התביעה לדחיה.
51. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הן את התביעה שהגישה התובעת והן את שתי התביעות הנגדיות. לאור דחיית התובענות אהדדי, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג אדר תש"פ, 19 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 6594-04/15 עז אלדין עתאמנה (נמחק כ ב- ), דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ נ' ד"ר אימאן אוסאמה יונס, ד"ר פהד חביב אבו חדרה, ד''ר אחמד רג'ב גנאיים (פורסם ב-ֽ 19/03/2020)