פסקי דין על מוני אלון

4674/05     15/05/2006




4674/05 מדינת ישראל נ' מוני אלון





בתי המשפט
1
פ 004674/05
בית משפט השלום ירושלים
15/05/2006
תאריך:
כבוד הנשיא אמנון כהן
, שופט מחוזי
לפני:
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

ע"י ענף תביעות מחוז שומרון ויהודה
נ ג ד
מוני אלון
הנאשם
אבו גאנם זיאד

ע"י ב"כ עו"ד
הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו שני אישומים.

באישום הראשון, נטען, כי בתאריך 7.11.05 בשעה 09:20 או בסמוך לכך, בבית הנאשם בחשמונאים, איים הנאשם על אשתו פרהה אלון (להלן: "המתלוננת") בפגיעה שלא כדין בגופה וזאת, בכוונה להפחידה ולהקניטה.

בין הנאשם למתלוננת היה ויכוח, במסגרתו אמר לה הנאשם "אני ארצח אותך". המתלוננת אמרה לנאשם שתדווח למשטרה והם יעצרו אותו והנאשם אמר לה בשנית "אני ארצח אותך".

באישום השני, נטען, כי הנאשם הפר את החלטת כב' השופטת ליאורה פרנקל מבית משפט השלום ברמלה בב"ש 3557/05, בכך "שנאסר על הנאשם, בין היתר, ליצור כל קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת. כמו כן, נאסר על הנאשם להיכנס לעיר לוד, לעיר רמלה ולעיר מודיעין, העיר בה בונה ביחד עם המתלוננת בית".

מטעם התביעה העידה רחל גרשוביץ (להלן: "השכנה"), השוכרת דירה צמודה לביתם של בני הזוג ושבבעלותם. יודגש שלעניין המרחק שבין שני הבתים, ציינה השכנה בבית המשפט, "כשאני עומדת בחדר השינה שלי, החלון פתוח, גם אם אדם מדבר בשקט שומעים מצוין... (ע' 13 ש' 12). לעניין האיום נשוא כתב האישום ציינה השכנה, כי " שמעתי שהוא אמר לה 'אני ארצח אותך' ונדלקה לי נורה אדומה ואמרתי שאסור לי לשתוק ואני חייבת להזמין משטרה וכשהוא אמר לה את זה היא אמרה לו שהיא תגיד למשטרה מה שהוא אמר והוא אמר לה שוב שהוא ירצח אותה" ( ע' 11 ש' 10-8).

לשאלת ב"כ הנאשם, הוסיפה השכנה בעת חקירתה הנגדית, כי בעבר היו שני מקרים נוספים של צרחות מביתם של בני הזוג:

"בפעם הראשונה היו צעקות וצרחות, פיפי [המתלוננת - א.כ.] ירדה את המדרגות וישבה במדרכה... היא בכתה ישבתי איתה על המדרכה חיבקתי אותה והיא אמרה לי שהוא עושה אותה אישה חולה, הייתה בהיסטריה בקושי נשמה". מקרה נוסף שהזכירה השכנה "היה שבת בבוקר, שמעתי את הצעקות, הפעם צעקה תן לי לצאת מהבית... אמרתי שאעלה לראות אם אני יכולה לעזור. עליתי והוא [הנאשם - א.כ.] לא פתח לי את הדלת... היא כל הזמן ביקשה, שייתן לה להיכנס, בסוף הוא פתח קצת ובקצת הזה, היא תפסה לו את היד, תוך שנייה כמו שפן מפוחד, היא רצה את המדרגות הגיעה לבית שלי למטה ורצתי אחריה, היא נעלה את הדלת ואמרה שלא אתן לו להיכנס, ושוב, היא נושמת ונושפת" (ע' 12 ש' 31-17).

עדותה של השכנה הותירה רושם חיובי. מדובר בעדה אובייקטיבית ואמינה, המציינת את שאירע באופן בהיר וברור. כמו כן, לא הפריזה בדבריה לאיומים נוספים ששמעה מהנאשם כלפי המתלוננת, אלא, דבקה בגרסתה, לפיה הנאשם איים על המתלוננת " אני ארצח אותך" וחזר על כך פעמיים ולא הוסיף דבר מעבר לכך.

בנוסף, העידה מטעם התביעה, פרהה אלון, המתלוננת:
"אני לא רוצה להרוס את חיי הנישואין שלי אלא להמשיך לחיות עם בעלי בשלום. לא רוצה להתגרש... בזמן האחרון נקלענו לקשיים כלכליים עקב בנייה, עקב פרנסה ... ויש קצת ויכוחים ויחד עם זה גם בעלי הוא אוהב אותי, מאוד אוהב אותי וכנראה מקנא לי והוא חושב שאני בוגדת בו והולכת עם גברים אחרים, עם נהגי מוניות או עם ערבים... לא נתתי תלונה נגד בעלי, לא התלוננתי נגדו, כי אני רוצה לחיות בשלום עם בעלי" (ע' 15 ש' 15-9, ש' 28).

לשאלת בית המשפט כיצד באה לידי ביטוי הקנאה בין בני הזוג, השיבה:
" לא רוצה להגיע לנושא של מה הוא עשה ומה לא עשה... הוא נעל עלי את הדלת ואמר שאני הולכת עם ערבים וגברים אני מבינה אותו. הוא עובר אולי תקופה קשה... הוא חושב שאולי הוא ילך לבית הכנסת ויבוא מישהו אלי.. שאלתי למה הוא פוחד עלי אמר שהוא פוחד שירצחו אותי ויאשימו אותו... הוא סגר עם המפתח והלך לבית כנסת ולקח את המפתח איתו אך הוא בא אחר כך. אני סולחת לו " (הדגשה שלי - א.כ.) (ע' 16 ש' 7, ש' 16-10).

ב"כ התביעה, טען בסיכומיו, כי עדותה של המתלוננת משקפת את "תסמונת האישה המוכה", וזאת, אף על פי שמדובר באיומים המהווים התעללות מילולית ונפשית ולא התעללות פיזית. ראה בעניין זה מאמרו של פרופ' ע. גרוס:

"אישה אשר חרף האלימות המופעלת כלפיה על ידי בן זוגה ממשיכה להישאר באותה מסגרת וכפופה למעין מחזוריות של התנהגות בת שלושה שלבים: השלב הראשון - שלב בניית המתיחות, המתאפיין ביצירת אוירה מתוחה שהיא תוצאה של אלימות מילולית... השלב השני - מתאפיין בהתפרצות אלימה... השלב השלישי - מתאפיין בהפסקת האלימות ובניסיון להפיס את האישה על ידי התנהגות חביבה. בדרך כלל הגבר מתנצל ומביע חרטה, מבקש את סליחת האישה וכמובן מבטיח לה כי לא יחזור על אותה התנהגות. דברי הרגעה אלה נוטעים בליבה של האישה תקווה כי ייפתח דף חדש ביניהם... וכי אין כל סכנה להמשיך ולהתגורר עם בעלה תחת קורת גג אחת.." (ע' גרוס, "האישה המוכה והגנת המשפט הפלילי", הפרקליט מד (תשנ"ח), 102, בעמ' 104-103).

תמיכה לדברים אלו, עולה מדו"ח הערכת מסוכנות מיום 7.11.05 (ת/4), בו ענתה המתלוננת בתשובות מפורטות ומפורשות לשאלות שנשאלה וכשהגיעו שאלות בדבר איומי הנאשם כלפיה, סירבה לענות בתוקף. כמו כן, סירבה לשתף פעולה עם התביעה בבית המשפט בעניין זה.

עדים נוספים מטעם התביעה היו תומר מלול, סייר בתחנת בנימין במשטרת ישראל בזמן קרות האירוע, אשר עיכב את הנאשם והגיש דו"ח עיכוב (ת/3) וטען בבית המשפט, כי כאשר דווח על הקריאה והגיע לבית בני הזוג "הייתה אוירה של פחד, וראו את זה עליה... הייתה הרגשה שהיא לא מספרת הכול, ראו שהיא לא מדברת הכול" (ע' 4 ש' 7 וש' 9).

לאחר שהפריד בין בני הזוג, גבה עדות מהמתלוננת לבד והיא הוסיפה "שזה לא היה על השיק אלא על חשדות של בעלה שהיא בוגדת בו ושהיא הולכת עם אנשים, עם ערבים, עם נהגי מוניות, כשבעלה נרדם" ( ע' 4 ש' 12).

בנוסף, בתשובה לשאלות שהועלו בדו"ח המסוכנות (ת/ 4), השיבה המתלוננת, כי "הוא משפיל אותי... הוא מקלל הרבה.." (ת/4).

לשאלת החוקר האם הנאשם איים עליה שלא תתלונן למשטרה, סירבה המתלוננת לענות ולא רצתה להרחיב בנושא האיומים.

בהודעה שמסרה במשטרה (ת/4) ציינה המתלוננת, כי "הוא נועל את הבית ומחביא את המפתח" (ת/4).

התביעה הגישה מזכר, המהווה הערת החוקר מיד לאחר תום האירוע, המדגיש, כי כאשר שאל הנאשם את המתלוננת היכן נמצאים המפתחות השיבה לו "מאיפה אני יודעת? אתה כל הזמן מחביא לי את המפתחות" (ת/5).

עדות נוספת נגבתה מרוקר יצחק, שוטר קהילתי בחשמונאים בזמן קרות האירוע, אשר קיבל ראשון את הקריאה, וכשהגיע לבית בני הזוג וראה את המתלוננת, היא "נראתה מאוד מפוחדת ואמרה שלא היה כלום והיה ויכוח רגיל בין בעל ואישה לא משהו חריג" (ע' 9 ש' 8). כמו כן, הוסיף בבית המשפט, שהמתלוננת פחדה ממנו ולא רצתה להגיש תלונה על איומים, אלא רצתה שלום בית (ע' 9 ש' 13).

מטעם ההגנה העיד מוני אלון
(להלן: "הנאשם"), שכפר באישום הראשון, בטענה, כי השכנה מתנכלת לו והרסה לו את החיים (ע' 21 ש' 15).

לשאלת בית המשפט, האם נעל הנאשם את הדלת בעוד המתלוננת שהתה בבית, השיב "היו גניבות אצלנו ופחדתי שיגנבו את הבית. היא אוהבת לישון עד שעות מאוחרות. בבוקר סגרתי את הדלת והלכתי לבית הכנסת" (ע' 21 ש' 27 וש' 29).

כאשר נשאל במשטרה מדוע המתלוננת טוענת כי הוא איים עליה, נעל אותה בבית והשפיל אותה, השיב, "זה היה בעבר אבל עכשיו אנחנו בסדר" (ת/1 ע' 3 ש' 20).

לעומת זאת, בבית המשפט סתר דברים שמסר בהודעתו במשטרה וגרס, כי לעולם לא אמר שירצח את אשתו, ירביץ לה ומעולם לא שם עליה יד (ע' 21 ש' 13 ש' 18 וש' 21).

אני מקבל ללא היסוס וכאמינה את עדותה של השכנה ודוחה את גרסתו של הנאשם לענין האיומים - מדובר בעדה אוביקטיבית חלוטין שהותירה רושם חיובי על דוכן העדים.

באישום השני, נטען, כי הנאשם הפר את החלטת כב' השופטת ליאורה פרנקל מבית משפט השלום ברמלה בב"ש 3557/05, בעניינו של הנאשם. במסגרת ההליך בו ביקשה המדינה להשאיר את תנאי השחרור של הנאשם על כנם, שוחרר הנאשם בתנאים מגבילים ובין היתר, נקבע, כי "נאסר על הנאשם ליצור כל קשר בין ישיר ובין עקיף עם המתלוננת. בנוסף, נאסר על הנאשם להיכנס לעיר לוד, לעיר רמלה ולעיר מודיעין, העיר בה בונה יחד עם המתלוננת בית" (ת/2) (ההדגשה שלי - א.כ.).

בהודעתו במשטרה, מסר הנאשם "...אני הלכתי לרב ושאלתי אותו והרב שמעון בוכניק אמר לי להגיד שמע ישראל ולחזור הביתה, ומאז אני בבית...אשתי הביאה אותי הביתה על דעתה ואמרה שהיא תיתן תצהיר לעורך דין שאנחנו חזרנו והשופט יבטל את התיק" (ת/1 ש' 21-26) (ההדגשה שלי - א.כ.). לכשנשאל הנאשם, לעניין האישור הנדרש מבית המשפט בכדי שישוב הביתה למתלוננת, השיב, "אני לא יודע, אשתי טיפלה בזה" ומיד הסית את הנושא לבעיותיו הרפואיות. העד ציין בהמשך דבריו, "אני לא ידעתי שאסור לי לחזור הביתה כי אני לא יודע את החוק" (ת/1 ש' 27-28, 45-46).

בחקירתו הנגדית העיד "אני באתי ראשון והיא באה אלי. אני לא הלכתי אליה. הילדים הביאו אותה בחג והשלימו בינינו" (ע' 20 ש' 24). תמיכה לדברי הנאשם, נמצאה בחקירתה הנגדית של המתלוננת שגרסה "...בחג הילדים השלימו בינינו. הילדים לקחו אותי אליו והשלימו בינינו" (ע' 8 ש' 25-24).

אין מחלוקת, כי הנאשם ידע על ההוראה שניתנה בבית המשפט השלום ברמלה והבין את תוכנה. המחלוקת העומדת היא בשאלה, האם הנאשם בהתנהגותו, קיים את יסודות העבירה והפר הוראה חוקית.

היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת הפרה הוראה חוקית הנו "'ככוונה סתם', המסתפקת בעיקרון ב' מודעות' ברמה של 'פזיזות' לקיומם של רכיבי היסוד הפיסי... נטילת סיכון מודעת בדבר קיומם של רכיבי היסוד הפיסי" (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשנ"ה-1995, עמ' 962, 966). עולה מהודעת הנאשם במשטרה, שהיה מודע לכך שנדרש אישור מבית המשפט, שהרי אחרת לא היה מעלה את העובדה שהמתלוננת הביאה אותו לבית "על דעתה".

כדי להוכיח את היסוד הפיסי הנדרש, יש להוכיח כי הנאשם " מפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט", כאשר תכלית ההוראה החוקית אשר ביקשה המשטרה בבית במשפט קמא, הייתה להגן על חייה, גופה או שלומה של המתלוננת מפני הנאשם. על כן, לא משנה מי יזם את המפגש בין בני הזוג ואם הוא היה מוסכם על המתלוננת או לא, שכן כל מפגש מהווה הפרה של ההוראה על ידי הנאשם.

כמו כן, בהודעתו במשטרה ובחקירתו בבית המשפט, קיימות התבטאויות חוזרות ונשנות של הנאשם, בעניין יוזמתה ורצונה החופשי של המתלוננת לחזור לגור יחד, התומכות בעובדה כי הנאשם ידע שהקשר שנוצר ביניהם, סתר את ההחלטה, ולמרות זאת המשיך בהתנהגותו הפאסיבית. בנוסף, יודגש, שהמבקשת לאיסור הקשר בין בני הזוג הייתה המדינה ולא המתלוננת, כך שהעובדה כי המתלוננת היא זו שיזמה את המפגש, אינה מנטרלת את תכלית ההוראה, מכיוון שהמתלוננת לא היתה צד לצורך העניין.

בין היתר, עדותו של הנאשם תמוהה בפני
בית המשפט, שכן, הנאשם שלל בעדותו דברים שאמר בהודעתו במשטרה:
"ש. כשאתה אומר שאשתך הביאה אותך הביתה על דעתה. מה זה?
ת. לא אמרתי. אולי הוא הוסיף סתם? הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה. אינני קורא ואינני כותב" ( ע' 20 ש' 27-28). יצוין, כי גובה ההודעה לא נחקר בבית המשפט, והדבר אומר דרשני.

בבג"צ 332/71, משה עלי ואח' נ' שר התחבורה, ואח', פ"ד כו(1), 105, 112, נפסק, כי המדינה יכולה לאכוף על בעלי אופנועים חבישת קסדות בניגוד לרצונם.
וכך נקבע שם:
"בשנת 1971 מוכר עניין הכלל בשלומו של הפרט עליו דיבר השופט holmes בשנת 1905, והטענה שהמדינה חייבת 'לעזוב את האזרח' ולהימנע מלדאוג לשלמות גופו כל אימת שהוא חפץ להסתכן, מופרכת מעיקרא".

סיכומו של דבר, עבירת האיומים שביצע הנאשם כלפי המתלוננת, מהווה תוצאה ישירה להפרת ההוראה החוקית שניתנה בבית משפט השלום ברמלה. על כן, לא משנה אם המתלוננת מבחירתה שלה הגיעה אל הנאשם, שהרי "סופו מעיד על תחילתו".

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בשני האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, דהיינו, איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ובהפרת הוראה חוקית, עבירה בניגוד סעיף 287 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
ניתנה היום י"ז באייר, תשס"ו (15 במאי 2006) במעמד הנוכחים
אמנון כהן

שופט בית משפט מחוזי
נשיא בית משפט השלום
קלדנית: זהבה נחום









בית משפט שלום 4674/05 מדינת ישראל נ' מוני אלון (פורסם ב-ֽ 15/05/2006)