פסקי דין על חן בן שמעון הרוש

1184/01 פח     11/07/2002




פח 1184/01 מדינת ישראל נ' חן בן שמעון הרוש





מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

ע"י ב"כ עו"ד בן ארי

נ ג ד
חן בן שמעון הרוש
,
יליד 06.09.1983, ת.ז. 038813945,
ממושב יד-רמב"ם.
(במעצר מיום 28.10.01).

הנאשם

ע"י ב"כ עו"ד זילברשטיין
גזר דין

כב' השופט אברהם טל
:
1. הנאשם, יליד 6.9.1983, הורשע על-פי הודאתו, שבאה בעקבות הסדר-טיעון שהתייחס גם לעניין העונש, בעבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים.

2. על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, בתחילת חודש אוקטובר 2001 נידברו הנאשם ושני קטינים, מ.א. ו-ד.א., להביא את הקטינה מבֵּיתה למושב יד-רמב"ם, על-מנת שהם יקיימו עימה יחסי-מין, לאחר שנפוצו שמועת שהיא "קלה להשגה" וניתן לקיים עימה יחסי מין; ולאחר שקיימה יחסי-מין עם קטין אחר בן-גילה.
לצורך קיום יחסי-המין, הכין הקטין מ.א. מזרן ברכב נטוש, והנאשם מסר קונדומים לקטין ד.א., שהעביר אחד מהם לקטין מ.א.


בתאריך 7.10.2001 אספו הקטין ד.א. והנאשם את הקטינה ממקום מגוריה ברכבו של הנאשם, למושב שבו היה הרכב הנטוש, והקטינים ד.א. ומ.א. קיימו יחסי-מין עם הקטינה ועשו בה מעשים מיניים, לאחר שאמרו לה כי אם לא תעשה כן לא יחזירו אותה לבֵיתה.

3. לאחר שהקטינים ד.א. ומ.א. עשו בקטינה את המעשים המיניים שמוזכרים בעובדות 10-6 לכתב-האישום, כולל קיום יחסי-מין, הסיע אותה הנאשם ברכבו לכיווּן בֵּיתה.
בסעיף 11 לעובדות נטען:
"במהלך הנסיעה למושב עזריה, עצר הנאשם את רכבו ואמר למתלוננת (לקטינה - א.ט.) שתתפשט. המתלוננת הסירה את בגדיה, והנאשם החדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה של המתלוננת. לאחר מכן הסיעהּ הנאשם למושב עזריה."

יצויין, כי הנאשם הסיע את הקטינה למושב עזריה לאחר שבמהלך נסיעתם לבֵיתה, התקשר אליה הקטין ש.כ., וביקש ממנו להגיע לבֵיתו שבמושב עזריה.
עוד יצויין, כי הנאשם לא נכח כאשר הקטינים קיימו יחסי-מין עם הקטינה ועשו בה את המעשים המיניים ברכב הנטוש, וכן שבכתב-האישום המקורי יוחסה לנאשם עבירה של קשירת קשר לאנוס את הקטינה, ונטען שהוא בעל את הקטינה שלא בהסכמתה החופשית.

4. כאמור, הגיעו הצדדים להסדר-טיעון באשר לעונש, לפיו עתרו במשותף להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל של 18 חודשים ומאסר על-תנאי.
במהלך הטיעונים לעונש, הפנֵינו את תשומת-לב הצדדים, ובמיוחד של ב"כ הנאשם, שנחייב את הנאשם לפצות את הקטינה, ובהחלטתנו הורינו לנאשם, אם רצונו בכך, להפקיד בקופת בית-המשפט סכום של 20,000 ₪, שאמנם הופקד, ביום 4.7.2002.

5. לצורך גזירת הדין, קיבלנו תסקיר קצין מבחן לגבי הנאשם ותסקיר קורבן לגבי הקטינה, וזאת לאחר שהורֵי הקטינה כתבו מכתב נוגע ללב בו מתוארת מצוקתה, לבית-המשפט.
עוד הוצג לעיוננו כתב-האישום, פרטיכל הדיון וגזר-הדין ב-תפ"ח 1182/01 (מחוזי-ת"א), ששימש בסיס להסדר-הטיעון בתיק שבפני
נו ואשר בו נתקבל הסדר-טיעון זהה לגבי נאשם אחֵר, בין גילוֹ של הנאשם שבפני
נו, שהורשע אף הוא באונס של הקטינה.
באותו מקרה, קיבל בית-המשפט (הרכב כב' השופט בר-אופיר, ס.נ.), את הסדר-הטיעון לגבי עונש המאסר בפועל של 18 חודשים ומאסר על-תנאי, אך בנוסף הורה לנאשם לפצות את הקטינה בסכום של 30,000 ₪.
בית-המשפט גזר את הדין באותו מקרה לאחר שקיבל תסקיר קצין מבחן ושמע דברים מהורֵי הקטינה.
6. למקרא חלקוֹ של הנאשם במעשים המיניים שעשו הקטינים בקטינה, אמנם שלא בנוכחותו, אך בידיעתו שכן זו המטרה שלשמה הסיע את הקטינה למושב, ולאור בעילתו את הקטינה חרף ידיעתו את גילהּ, ותוך הפרת הבטחת הקטינים שיאפשרו לה לחזור לבֵיתה לאחר שתתמסר להם, היססתי לא מעט אם לקבל את הסדר-הטיעון.
היסוסיי גברו, לאחר שקראתי בתסקיר הקורבן את השפעת מעשי הנאשם והקטינים על המשך חייה של הקטינה.
עם זאת, בסופו של יום, אני מציע לחבריי הנכבדים שבמותב לקבל את הסדר-הטיעון, אך לצרף לעונש המאסר בפועל של 18 חודשים ולמאסר על-תנאי, פיצוי לקטינה בסכום של 20,000 ₪, למימוּן ההוצאות הכספיות שתידרשנה לשיקומהּ הנפשי מהנזקים הנפשיים שנגרמו לה, כמתואר בתסקיר הקורבן לגביה.
הצַעֲתי זו, מבוססת על שני נימוקים עיקריים:

(א) הודאתו של הנאשם, אשר סייעה לתביעה להתגבר על קושי הוכחתי רציני ביותר, שכן על-פי הכתוב בתסקיר הקורבן, הרי בזמן תיאור האירועים לפקידת הסעד, שמות המעורבים באירועים שאירעו לה באותו לילה התערבבו זה בזה, והיא תיארה את האירועים כ"סרט אחד ארוך".
הודאתו של הנאשם, כמו הודאתם של המעורבים האחרים (למעט אחד שאינו מודה - א.ט.), חסכה את עדותה של הקטינה, שבימים אלה ימלאו לה 14 שנים, והיא אמורה הייתה להעיד, אלמלא הנאשם היה מודה.
הודאתו של הנאשם חסכה גם את עדויותיהם של הקטינים שקיימו עם הקטינה יחסי-מין ועשו בה מעשים מיניים, ואת עדויותיהם של הורי הקטינה, שעל-פי הכתוב בתסקיר הקורבן, גם להם לא הייתה קלה העדוּת.

(ב) עיקרון אחידוּת הענישה, לפיו מן הראוי להטיל עונשים דומים על נאשמים שנתוניהם האישיים ומעשיהם דומים, כדי שלא ליצור תחושת אפלייה לא מוצדקת.
ב-ע"פ 5640/97, רייך נ' מ"י, פד"י נ"ג(2) 433, 471-470, קבע כב' השופט אילן, בצטטוֹ מ-רע"פ 1776/94, עובדיה נ' מ"י (לא פורסם), כי:
"האמירה "אחידות הענישה" איננה אמירה סתמית. היא באה למנוע אי-צדק משווע בענישתם של נאשמים שהעובדות והנסיבות אשר מתקיימות לגביהם זהוֹת או דומות."

אמנם בהמשך קבע כב' השופט אילן, באמצוֹ גם את המשך הציטוט, ש"אין מדיניוּת עקרונית זו באה להציב ענישה שגרתית טכנית ושבלונית שאין לסטות ממנה", אך במקרה שבפני
נו, נראה לי שבית-המשפט שדן ב-תפ"ח 1182/01, לאחר התלבטויות, כפי שהתלבטתי אני, נתן ביטוי הולם לכל השיקולים הראויים, והראיה שלא קיבל את הסדר-הטיעון כלשונו, אלא חִייב את הנאשם בפיצוי הקטינה, ואין גם לומר שהתביעה לא שקלה את כל השיקולים בתמיכתה בהסדר גם לאחר שהוגש תסקיר הקורבן.

אמנם עיקרון אחידוּת הענישה לא בא לכפות על בית-המשפט נקיטת מידה עונשית מוטעית ואמנם, כפי שנקבע גם ב-ע"פ 5640/97 הנ"ל, כשהענישה האחידה לא מבטאת נכונה את מדיניוּת הענישה הראויה למקרה הספציפי תבוא ענישה הולמת יותר אך במקרה שבפני
נו נראה לי שהעונש המוצע בהסדר-הטיעון בתוספת חיוב הנאשם בפיצוי המתלוננת אינו חורג ממדיניוּת הענישה הראויה עד שהוא מצדיק סטייה מהעיקרון של אחידוּת הענישה.
עיון בכתבי-האישום, בטיעונים לעונש, בתסקירי קצין המבחן לגבי הנאשם שבפני
נו והנאשם ב-תפ"ח 1182/01, מעלה שהתנהגותם של שני הנאשמים כלפי הקטינה, מבלי להמעיט בחוּמרתה, הייתה דומה; שניהם יליד 1983; לשניהם אין עבר פלילי ואף נסיבותיהם האישיוֹת דומות, כך שאינני רואה כל נימוק משמעותי לאבחנה בין שניהם.

7. לשיקולים שנימנו לעיל באשר לקבלת הסדר-הטיעון, בכל הקשור למשך המאסר בפועל, ומבלי להמעיט בחוּמרת התנהגותו של הנאשם ובצורך להרתיע אותו ואחרים שכמותו,- יש להתחשב לקולת העונש, אם כי במידה לא רבה, בגילוֹ הצעיר של הנאשם ובנסיבותיו האישיוֹת והמשפחתיות, המפורטות בתסקיר קצין המבחן.
מתסקיר קצין המבחן שהוגש לגבי הנאשם, עולה שהוא גדל במשפחה נורמטיבית ותומכת מבחינה חומרית ורגשית, כאשר הוא למד ועבד במוסך עד למעצרו, אשר גרם טראומה לו ולבני-משפחתו. הנאשם מתואר בתסקיר קצין המבחן כבעל דימוי עצמי חיובי, שתיפקד באורח תקין, הצליח להגיע להישגים תואמים ליכולתו, ולא גילה בעייתיוּת בתחום המיני או בתחום אחר שדורש טיפול, כך שקצין המבחן לא ממליץ על העמדת הנאשם בפיקוחו.

8. עיינתי בפסקי-הדין שאוזכרו בסעיף 8 לחוות-דעתו של כב' השופט ד"ר ע. בנימיני, ומבלי להתעלם אף לרגע מקביעותיהם הנכוֹחוֹת, אין הנדון שבפני
נו דומה לראיות.
מבלי להמעיט כהוא-זה מחוּמרת התנהגותו של הנאשם כלפי הקטינה, וגם אם נגדיר את מעשיו ומעשי הקטינים והנאשם האחר בקטינה כ"אונס קבוצתי", עדיין קלות נסיבותיו מנסיבות המקרים שאוזכרו בחוות-דעתו של כב' השופט ד"ר ע. בנימיני.
לבד מההבדלים המשמעותיים, לדעתי, שנימנו על-ידי חברִי הנכבד למותב בסיפא סעיף 8 לחוות-דעתו, ואשר די בהם כדי שלא לגזור גזירה שווה מאותם מקרים ונאשמים למקרה שבפני
נו, הרי הנאשמים ב"פרשת האונס ברמת-השרון" לא הודו בביצוע העבירות שיוחסו להם, (וחלקם אף ערערו לבית-המשפט העליון על הרשעתם בבית-המשפט המחוזי - א.ט.), והם הורשעו לאחר שהקטינה נחקרה ארוכות על-ידי באי-כוחם.
גם הנאשמים ב"פרשת האונס בקרית-טבעון", למעט אחד מהם, כפרוּ בביצוע עבירות-המין והעבירות האחרות שביצעו כלפי הקטינה במשך כחודשיים, והם הורשעו לאחר שבית-המשפט האמין לעדוּת קטינה.
באשר ל"פרשת האונס בנתניה", נשוא ע"פ 7343/98 ואח' נ' מדינת ישראל
, הרי מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ב-תפ"ח 4017/98, עולה שאמנם הנאשמים הורשעו בדינם בעקבות עיסקת-טיעון, אך הדבר נעשה לאחר שמיעת עדותה של הקטינה במשך יום שלם. גם מעשיהם של הנאשמים, המתוארים במיוחד בסעיפים ב' ו-ג' לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ובסעיף 2 לפסק-הדין של בית-המשפט העליון,- חמוּרים עשרת מוֹנים ממעשיו של הנאשם שבפני
נו, מבלי להקל בהם.
כאמור בסעיף 6 לחוות-דעתי, אני נותן משקל משמעותי לקוּלא להודאת הנאשם, שחסכה עדוּת הקטינה, ויש בהבדל זה, כשהוא מצטרף להבדלים אחרים, כדי להצדיק ענישה שונה, מבלי לסטות ממדיניוּת הענישה הראויה.
אין צורך לומר, שאף-אחד מהעונשים שנגזרו על הנאשמים בפרשות שאוזכרו בסעיף 8 לחוות-דעתו של חברִי השופט ד"ר ע. בנימיני, לא היה פרי אימוץ או דחייה של הסדר-טיעון באשר לעונש, וגם בכך יש להתחשב, על-פי כל הגישות באשר להסדרי-טיעון שהובאו בפתח חוות-הדעת.

9. מכל האמור לעיל עולה, לדעתי, שהסדר-הטיעון אליו הגיעו הצדדים, גם אם עונש המאסר בפועל המוצע הוא קל יחסית, איננו בלתי-סביר, ולא ניתן לומר שהתביעה לא שקלה את כל השיקולים הראויים כפי שהובאו לעיל.
במקרה זה לא הופרכה החזקה שהתביעה יודעת מה העונש שנדרש במקרה זה ולגבי נאשם זה, או שקיים פער משמעותי בין העונש המוסכם לעונש הראוי, בכל נסיבות העניין, עד שמדובר בהסדר לא סביר ששומא על בית-המשפט לדחות אותו.

10. כחלק חשוב מחוות-דעתי, ברצוני לעמוד על השפעת האירועים נשוא כתב-האישום על המשך חייה של הקטינה, כפי שעולה מתסקיר הקורבן המפורט והיסודי, וממכתב הוריה של הקטינה, במ/1.
מהמסמכים הנ"ל עולה, כי בעקבות תלונת הקטינה על הפגיעה המינית בה, נותק הקשר בינה לבין חברותיה, שהתרחקו ממנה בהוראת הוריהן, והקטינה נאלצה לעבור לבית-ספר אחר, שם טוב לה יותר מבחינה לימודית, אך אין לה חברות וחברים.

מצב זה של הקטינה, שבּצַר לה זנחו אותה חברותיה, מטיל אות קלון על החברות והוריהן, שגרמו להתרחקותן, ולכאורה לא פחות גם על הגורמים החינוכיים בבית-הספר שבו למדה הקטינה באותו זמן, אשר לא הצליחו למנוע הרחקה זו, שגרמה למעבר הקטינה מבית-הספר לבית-ספר רחוק יותר ממקום מגוריה.
אני מציע להעביר העתק מגזר-דין זה למנכ"לית משרד החינוך ולמנהלת מחוז המרכז של משרד החינוך, על-מנת שתבדוקנה את טיפול גורמי החינוך בבית-הספר בו למדה הקטינה בזמן קרות האירועים בקטינה ובהשפעת המעשים עליה.

11. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי הנכבדים שבמותב להטיל על הנאשם 48 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו, ו-30 חודשי מאסר על-תנאי, שלא יֵרצה אלא אם יעבור תוך 3 שנים מתאריך שחרורו ממאסרו עבירת מין מסוג פשע, לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן לחייבוֹ בפיצוי המתלוננת בסכום של 20,000 ₪.
אברהם טל
, שופט

כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני
:

1. קראתי בעיון רב את חוות דעתו של חברי הנכבד, כבוד השופט א. טל, ונאלץ אני לחלוק על התוצאה אליה הגיע, בכל הנוגע לאימוץ הסדר הטיעון.

2. "הסדר טיעון - באשר הוא - קולע שופט ובית-משפט למצוקה. ככל שהעבירה חמורה יותר כן רבה המצוקה. ככל שההקלה בעונשו של נאשם רבה יותר כן מכבידה המצוקה. ככל שרב חלקו של הנאשם בביצוע העבירה, עולה מיפלס הקושי". דברים אלו, שאמר כב' השופט מ' חשין בע"פ 6967/94 נדב נקן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(5) 397, בעמ' 405 - אין כמוהן לשקף בצורה קולעת את תחושתו של בית המשפט המתבקש לאשר הסדר טיעון המקל עם נאשם במידה משמעותית. גישת בתי המשפט להסדרי טיעון איננה תמיד אחידה, וגם בבית המשפט העליון קיימות גישות שונות בנושא זה.
הכל מסכימים כי בית המשפט חייב לתת משקל ממשי להסדר הטיעון, ובהעדר טעם מיוחד יכבד בית המשפט את הסדר הטיעון; נקודת המוצא היא כי התביעה, כמייצגת הציבור, שקלה את כל השיקולים הרלוונטים טרם שהגיעה להסדר טיעון (דברי כב' השופט א' גולדברג בע"פ 6675/95 אבי שילוח נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 672, בעמ' 678). מנגד, אין גם מחלוקת כי בית המשפט איננו מחויב לכבד הסדר טיעון כל אימת שהסדר כזה מוצג בפני
ו, שכן בסופו של דבר האחריות המשפטית והמוסרית להטלת העונש היא של בית המשפט - ושלו בלבד - ואחריות זו מחייבת אותו לבחון את הסדר הטיעון (ראה: ע"פ 6675/95 הנ"ל בעניין שילוח: כב' השופט א' גולדברג בעמ' 678, כב' השופט א' מצא בעמ' 680 וכב' השופט קדמי בעמ' 683; ע"פ 6967/94 הנ"ל בעניין נקן:

כב' השופט מ' חשין בעמ' 409, וכב' השופטת ד' דורנר בעמ' 417). כפי שאמר השופט חשין בעניין נקן הנ"ל: "בית המשפט לא יכוף ראשו לפני כל הסדר טיעון, שאחרת 'עלול הוא לחטוא למשימה שהוטלה עליו אישית ויחודית'".

3. גדר המחלוקת בין השופטים נוגע למידת ההתערבות של בתי המשפט בהסדרי טיעון, דהיינו: באלו נסיבות רשאי, ואף חייב, בית המשפט לדחות הסדר טיעון. כב' השופט א' מצא הביע את דעתו כי: "שאלת המבחן היא אם, בהתחשב בכלל העובדות והנסיבות שהובאו לפניו במסגרת נימוקיה של התביעה להצדקתו של הסדר הטיעון, נמצאה לשופט המלומד עילה לקבוע, כי השיקולים אשר הנחו את התביעה לגבש את הסדר הטיעון לא היו שיקולים ראויים, ושגלל כן דין הסדר הטיעון להיפסל, בשל היותו פוגע בעניין הציבורי או אינו מתיישב עם העניין הציבורי" (ע"פ 6675/95 הנ"ל בעניין שילוח, בעמ' 679, ופסקי הדין המצוטטים שם). כב' השופט א' מצא מציין כי גישה זו אומצה בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19) (הסדרי טיעון), תשנ"ה -1965; סעיף 155ד. המוצע להיכלל בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], קובע:

"הציגו הצדדים לפני בית המשפט הסדר טיעון הנוגע לעונש שייגזר על הנאשם, ינחה בית המשפט את עצמו בגזירת הדין על פי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים, אלא אם כן סבר בית המשפט כי ההסדר בין הצדדים אינו עולה בקנה אחד עם טובת הציבור" (סעיף 1 להצעה).

לאור דברים אלו, דחה כב' השופט א' מצא את המבחן שהציע כב' השופט א' גולדברג, לפיו בוחן בית המשפט האם חורג הסדר הטיעון באופן משמעותי מהעונש שראוי לבית המשפט לגוזרו אילמלא ההסדר. ואולם, הסדר טיעון אשר חורג משמעותית מן העונש הראוי והמקובל בנסיבות המקרה - בהחלט עלול לפגוע באינטרס הציבורי. פגיעה שכזו מחייבת - כנראה גם על-פי גישתו דלעיל של השופט מצא - דחייה של הסדר הטיעון. כזה הוא המקרה שבפני
נו, כפי שיבואר להלן.

4. שופטים אחרים בבית המשפט העליון נוקטים גישה רחבה וגמישה יותר לגבי היקף סמכותו של בית המשפט להתערב בהסדרי טיעון, לעומת הגישה הצרה שהציע כב' השופט א' מצא. כב' השופט א' גולדברג הביע דעתו כי בית משפט חייב לדחות הסדר טיעון, "כל אימת שקיים פער משמעותי בין העונש המוסכם בהסדר הטיעון ובין העונש הראוי שבית המשפט היה גוזר באותו עניין, שהנסיבות כולן לפניו" (ע"פ 6675/95 הנ"ל בעניין שילוח, בעמ' 678).
כב' השופט י' קדמי סבר בעניין שילוח הנ"ל (בעמ' 683) כי בית המשפט צריך לבחון האם העונש המוסכם סביר בנסיבות העניין, שכן אין די בכך שבית המשפט משתכנע כי מניעי התביעה לעשיית הסדר הטיעון היו ראויים. לדעתו, בית המשפט חייב להביא בחשבון, לעניין סבירותו של העונש, שני גורמים: א) מידת הויתור של הנאשם על הוכחת אשמתו; ב) שמירה על יחס מתקבל על הדעת בין העונש לבין ההתנהגות נושא ההרשעה.

גם כב' השופטת ד' דורנר הדגישה את השיקול הנוגע לבחינת היחס בין התמורה שנותן הנאשם, לבין ההקלה בעונש שהוא זוכה לה. לדעתה, בית המשפט יכבד הסדר טיעון "אם הוא עצמו סבור כי הסדר הטיעון משרת את האינטרס הציבורי וביצועו ראוי בנסיבות העניין", ועליו לתת משקל לכך שהנאשם מילא את חלקו על-פי הסדר הטיעון, ובכך שינה מצבו לרעה, ושהתביעה הסכימה להסדר (ע"פ 6967/94 הנ"ל בעניין נקן, בעמ' 417-418).

כב' השופט ג' בך הביע דעתו כי "תנאי לסטיה מההצעה המוסכמת הוא, שבית המשפט יהיה סבור שההסדר שהצדדים הגיעו אליו לוקה בפסול או בפגם כלשהו, ואינו תואם את דרישות הצדק או את מטרת הענישה"; לדבריו, זה היה המכנה המשותף בכל אותם מקרים בהם דן בית המשפט בסוגיה זו (ע"פ 6967/94 הנ"ל בעניין נקן, בעמ' 405).

הגישה המרחיבה ביותר לעניין סמכות בית המשפט להתערב בהסדר טיעון, היא זו של כב' השופט מ' חשין. לדעתו, בית המשפט חייב לבחון בעצמו את שיקולי הענישה במקרה הנדון, לקולה ולחומרה, כאשר הסדר הטיעון מהווה רק אחד מן השיקולים הללו - שיקול חשוב אמנם. על בית המשפט להביא בחשבון כי מבחינת הנאשם מדובר בהסכם שאינו הדיר, וכי נאשם אשר חותם על הסדר טיעון מטפח בלבו תקווה שההסדר יכובד. בנוסף, שומה על בית המשפט לתת משקל לכך שהפרקליטות, בהיותה קודקוד במשולש המלחמה בפשיעה, לצד בית המשפט והמשטרה, ערכה את הסדר הטיעון ותומכת בו (ע"פ 6967/95 הנ"ל בעניין נקן, בעמ' 409-410).

5. כללו של דבר: נראה כי הגישה המקובלת בסוגיה זו מחייבת את בית המשפט לבחון את סבירותו של העונש המוצע בהסדר הטיעון, ואת היחס בין עונש זה לבין העונש ההולם בנסיבות בעניין, תוך מתן משקל של ממש להסכמה של הנאשם ולמידת הויתור שלו על הוכחת אשמתו - מחד, ולהסכמה של התביעה להסדר הטיעון - מאידך. אין די בכך שבית המשפט ישתכנע כי שיקולי התביעה לעריכת הסדר הטיעון לא היו פסולים. בכל מקרה, חייב בית המשפט לבחון האם הסדר הטיעון מתיישב עם האינטרס הציבורי. לדידי, הסדר טיעון המחטיא את מטרת הענישה, ואשר מנוגד לדרישות הצדק, סותר את האינטרס הציבורי.

6. במקרה דנא, הגעתי לכלל מסקנה כי הסדר הטיעון שערכה המדינה עם הנאשם חורג במידה משמעותית ממדיניות הענישה הראויה, ואיננו מתיישב עם האינטרס הציבורי המחייב הטלת עונשים מרתיעים על המורשעים בעבירה הבזויה, המרושעת והאכזרית של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, ביחד עם אחרים. על פי עובדות כתב האישום, תכנן הנאשם יחד עם עוד שניים מחבריו להביא את הקטינה למקום בו הם יקיימו עמה יחסי מין, ביודעם כי טרם מלאו לה 14 שנים. נסיבות שכאלו, נחשבות בעיני המחוקק כאונס, בשל גילה של הקטינה. הקטינה עלתה על רכבו של הנאשם, לאחר שכבר נאנסה בידי חבריו, מכשיר הפלאפון נלקח ממנה, והובהר לה כי היא לא תוחזר לביתה עד שתקיים עמם יחסי מין. הנאשם לקח את הקטינה ברכבו על מנת להחזירה לביתה, אך בדרך עצר את רכבו, הורה לה להתפשט, ואנס אותה אף הוא. עסקינן, אפוא, באונס קבוצתי של קטינה - ילדה יש לומר - בת 13 ושלושה חודשים, אשר תוכנן מראש על ידי הנאשם וחבר מרעיו. הנאשם היה אז מעט מעל גיל 18.

המקרה בו נערה שדבקה בה התדמית של "קלה להשגה" הופכת להיות "טרף קל" בעיני נערים אחרים, עד כי נדמה להם כאילו ונתונה בידם הרשות לאנסה - הפכה, למרבה הצער והזוועה, לתופעה החוזרת על עצמה. בתי המשפט מצווים לשרש תופעה נוראית זו מן השורש, על ידי הטלת עונשי מאסר מכאיבים על מבצעיה, שהם בדרך כלל צעירים, ולעיתים קטינים.

7. זאת ועוד: נקודת המוצא לבחינת הסדר טיעון, על פי הפסיקה המבוארת לעיל, הנה שהתביעה שקלה כדבעי את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין הנדון. במקרה דנא - מבלי לבוא בטענות לתביעה - קשה לומר כי היא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים להסדר הטיעון, כאשר תסקיר הקורבן הוגש לאחר שגובש ההסדר. כלום ניתן באמת לומר שתסקיר קורבן שכזה, המפרט פגיעה כה קשה בילדה ומשפחתה, איננו מהווה שיקול רלוונטי לקביעת העונש? ער אני לקושי הנוצר במקרה שכזה, כאשר לא ניתן לקבל תסקיר קורבן קודם להרשעתו של הנאשם, קרי: קודם לעריכת הסדר הטיעון (ראה: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). ואולם בית המשפט, אשר מתבקש לכבד הסדר טיעון, חייב לבחון את כל השיקולים הרלוונטיים המונחים בפני
ו, כאשר מצבו של הקורבן לאחר העבירה, ומידת הפגיעה בו, הם בוודאי שיקולים רלוונטיים מן המעלה הראשונה.

לא אוכל, אפוא, להמנע מלתת משקל של ממש לאמור בתסקיר הקורבן. בתסקיר שהגישה פקידת הסעד המחוזית לחוק הנוער, מפורטת הפגיעה הנפשית והחברתית בילדה, כתוצאה ממעשי הנאשם וחבריו. הילדה, אשר היתה לפני האירוע מעורה מבחינה חברתית, מצאה עצמה מנודה ומוחרמת, עד שהיה צורך להעבירה לבית ספר אחר. באופן זה היא נותקה מחבריה, ונותרה בודדה ומושפלת.
במישור האישי, נמצאת הילדה כיום ברמת חרדה גבוהה, והיא מתקשה לתת אמון בבני אדם וליצור עמם קשר. כמו כן מתקשה הילדה להירדם בלילות וסובלת מסיוטי לילה. יש לנהוג בה כבילדה קטנה, להרגיע אותה לפני השינה, ולהיות עמה עד להירדמותה. הילדה נמצאת עתה בטיפול פסיכולוגי, ובתסקיר נאמר כי ידרשו לה שנות שיקום ארוכות. התסקיר מתאר גם את הפגיעה הקשה במשפחה כולה, אשר התגייסה לעזרת הילדה מאז האירוע, וחייה לעולם לא יהיו כפי שהיו. הפגיעה בילדה ובמשפחה מתוארת אף במכתבם הכאוב של הורי הילדה, שנשלח לבית המשפט. עוד ראוי לציין כי בתסקיר נאמר שהילדה לא פיתחה מנגנון שבאמצעותו יכולה היתה לזהות מצבי סיכון בתחום הקשר האישי, וכי "המנצל אותה אינו יכול שלא לזהות את פגיעותה ולכן היא צפויה לניצול ע"י אחרים". הנאשם וחבריו ניצלו פגיעות זו של הילדה, כאשר ביצעו בה את זממם.

8. עיון בפסיקה קודמת של בתי המשפט במקרים דומים, מביא אף הוא למסקנה שאין מנוס מהחמרה בעונשו של הנאשם, מעבר לעונש המוצע בהסדר הטיעון. בעניין זה יש מקום להתייחס לפסקי הדין הבאים:

א. בתפ"ח (ת"א) 4154/98 מדינת ישראל
נ. פלוני ואח', תק-מח 99(4) 16031 ("פרשת האונס ברמת השרון"), הוטלו על הנאשמים, שהיו קטינים בת ביצוע האונס, עונשי מאסר בפועל לתקופה של עד ארבע שנים, והקורבן באותו מקרה היתה קטינה שמלאו לה 16 שנים. הנאשמים שנדונו לעונש המאסר של שנתיים וחצי עד ארבע שנים הורשעו גם בעבירות של איומים, תקיפה וסחיטה באיומים, בנוסף לעבירות המין שביצעו במתלוננת בכמה אירועים שונים. הערעור של הנאשמים על חומרת העונש נדחה (ע"פ 117/00 מדינת ישראל
נ. פלוני ואח', פ"ד נד(2) 408). כבוד הנשיא א. ברק אמר בעמ' 430:

"המעשים שתוארו בכתב-האישום מקוממים את נפש האדם. יש בהם כדי לשמש תמרור אזהרה לא רק למעורבים במקרה זה אלא לרשויות החינוך ולחברה בכלל. חומרה זו של המעשים, סדרתיותם, האיומים שבהם לוו והנזק שגרמו לקורבן חייבים למצוא ביטויים גם ברמת הענישה, הן באופן כללי והן באופן פרטני".
ב. בע"פ 1148/96 צלאל ואח' נ. מדינת ישראל
, וערעור שכנגד, פ"ד נ(2) 837 ("פרשת האונס בקריית-טבעון"), הוחמר עונשם של קטינים בני 15-17 שנים, אשר אנסו נערה שמלאו לה 14 שנים במספר אירועים, וחלקם אף הורשעו בעבירות של איומים. עונשי המאסר בפועל שנגזרו על חלקם בבית המשפט העליון נעו בין 6 חודשים עד 36 חודשים. כבוד השופט א. גולדברג הדגיש בנימוקיו להחמרת העונש כי על בית המשפט להגן על גופן וכבודן של קטינות מפני התעללות מינית של נערים שעדיין לא בגרו.

ג. בתפ"ח (ת"א) 4017/98 מדינת ישראל
נ. פלוני ואח', דינים-מחוזי כז(1) 726 ("פרשת האונס בנתניה"), הוטלו על כמה קטינים שהורשעו בעבירת אינוס של קטינה כבת 13 וחצי שנים, באירוע אחד, עונשי מאסר בפועל לתקופות של 3 עד 5 שנים. בית המשפט הדגיש בנימוקיו לעונש את העובדה שמדובר באונס קבוצתי שנעשה בצורה משפילה ואכזרית. בית המשפט העליון אישר את גזר הדין בע"פ 7343/98, 7348, 7442 פלוני ואח' נ. מדינת ישראל
(לא פורסם), תוך הפחתת תקופת המאסר בפועל של אחד הנאשמים ל- 4 שנים. כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן אמרה בפסק דינה, בהתייחסה לשיקולי השיקום הנוגעים לנאשמים צעירים:
"מובן שיש צורך לנסות להעלות צעירים אלה ושכמותם על דרך המלך ולנסות להביא אותם למצב בו יוכלו להשתלב בחברה על-ידי שיקומם, אם ניתן הדבר להשגה. אולם כל זאת לא במקום ענישתם. על מעשים כאלה יש להעניש בכל חומר הדין. בגין מעשים כאלה חייבים עושיהם לשלם מחיר יקר - החופש האישי בו השתמשו לרעה - שהוא המעט שניתן לדרוש מהם. ענישה צריכה לכפר, לטהר ולהרתיע. על המערערים ועל כל העבריינים הפוטנציאלים מסוגם לדעת, כי החברה סולדת ממעשיהם ומביעה שאט נפש מהם. עליהם לדעת להבין ולהפנים, כי העונש מגיע להם וכי כל עוד לא ישלמו את חובם לעצמם, לחברה ולקורבן, לא יוכלו לשקם עצמם. לא די בניסיון לשקם במקום הענשתם. לא די בטיפול הצופה פני עתיד, טיפול שכלל לא ברור אם ישיג את מטרתו...".

ועוד אמר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ד. לוין, בע"פ 3274/91 יפרח ואח' נ. מדינת ישראל
, תק-עליון כרך 91(1) 1991, בעניין גילם הצעיר של המורשעים באונס קבוצתי של נערה כבת 18:

"אולם זהו עדיין רק צד אחד של מטבע הענישה, שהרי מצווים אנו ליתן את הדעת גם לאותה נערה אומללה שנפלה קורבן למעשה שפל ובזוי. עלינו לתת את הדעת שמעשי אינוס שכיחים הם למרבה הצער, גם אלה המבוצעים על-ידי אנשים בעלי עבר נקי ודרך חייהם, עד לביצוע העבירה, היתה נקייה מכל רבב. עלינו לתרום את תרומתנו להרתעת הרבים כשם שעלינו לכוון לרצון המחוקק, שנתן ביטוי למדיניות הענישה הרצויה עליו ברמת העונשים הקבועים בחוק".

ד. בת"פ (חי') 290/90 מדינת ישראל
נ. אופיר בארי ואח' ("פרשת האונס בשומרת" - לא פורסם), נגזרו על קטינ ם שאנסו קטינה בת 14 וחצי, בעת היותם בני 17, עונשי מאסר של 12-15 חודשי מאסר בפועל. פסק הדין ניתן שש שנים לאחר אירוע האונס, דבר שהיווה שיקול משמעותי להקלה בעונש.

ה. בע"פ 4920/01, 4956/01, 4890/01 מ"י נ' פלוני, פ"ד נו(1) 594, פירטה כב' השופטת ד. בייניש את השיקולים בענישת קטינים או צעירים המורשעים בעבירות מין, באומרה (בפסקה 8):

"חומרתן של עבירות המין וההשפעה הרסנית שיש להן על קורבנות העבירות הודגשה הן בפסיקתם של בתי המשפט והן בחקיקה שיצאה מלפני כנסת.
בשנים האחרונות נזקק המחוקק בישראל לשינויים חקיקתיים בעבירות המין, יותר מאשר בכל העבירות הפליליות אחרות. מגמתם העיקרית של שינויים אלה מבטאת את הנטייה להחמרה משמעותית במידת העונש המרבי שנקבע לעבירות הללו. יתרה מזאת, המחוקק קבע עונשי מינימום בגין עבירות מין, עונשים המבטאים את הגישה כי יש להתייחס לעבירות מין כאל קטגוריה מיוחדת של עבירות חמורות. אף אלה המצדדים בחשיבות השיקום של קטינים מדגישים את חומרת עבירות המין כשיקול שעל בית המשפט לשקול לחומרה. כפי שמציין א. שרון בספרו הנ"ל:

'לנוכח המציאות העגומה שמעשים מעין אלה [עבירות מין] שכיחים הם בקרב הנוער, גוברים השיקולים של מדיניות ענישה מרתיעה על פני שיקולים אישיים, וחובה מוטלת על בתי-המשפט לתרום תרומתם לעקירת הנגע' (שם, בעמ' 436)".
בהמשך דבריה התייחסה כבוד השופטת ביניש לחשיבותו של תסקיר הקורבן בעבירות מין לצורך קביעת העונש, ואת החובה להביא בחשבון גם את מידת הפגיעה בקורבן (פסקה 9).

ועוד אמרה כבוד השופטת ביניש (פסקה 10):

"לצערנו עדים אנו בשנים האחרונות להתגברות מעשי האלימות בכלל, ומעשי התעללות מינית ועבירות מין בפרט... חשוב עד מאוד כי ידעו כל נער ונערה בישראל כי אין לפגוע בכבודו של אדם וכי גופם של כל ילד או ילדה אינו הפקר. ידעו הכל, כי עבריין גם אם קטין הוא, הפוגע בגופו ובכבודו של ילד או ילדה ומנצל את כוחו לרעה, צפוי לשאת בתוצאות העונשיות של מעשהו...".

בענייננו: אמנם מדובר באירוע אחד של אינוס קבוצתי, והנאשם לא הורשע בעבירות נוספות זולת אותו אינוס, כאשר גם היסוד של העדר הסכמה נמחק מכתב האישום בהסדר הטיעון. מנגד, מדובר בילדה בת 13 ושלושה חודשים, ואילו הנאשם ביצע את העבירה בהיותו בגיר, לאחר שמלאו לו 18 שנים. זאת ועוד: מתסקיר המבחן עולה כי הנאשם מתקשה, גם כיום, להכיר באחריותו למעשים הנלוזים בהם הורשע, וגם עובדה זו מחייבת להחמיר עמו.

9. בנסיבות החמורות המתוארות לעיל, נראה לי כי הסדר הטיעון חורג במידה משמעותית מן העונש הראוי וההולם, וכי העונש המוצע איננו נתון ביטוי של ממש למידת הפגיעה בקורבן העבירה. אינני מתעלם מן השיקולים לקולא, אשר צוינו בחוות דעתו של חברי הנכבד, כבוד השופט א. טל, ובראשם הקושי להעיד את הילדה, והסבל הכרוך בעדות ואשר נחסך ממנה בעקבות הסדר הטיעון. כמו כן ער אני לכך שהרכב אחר של בית משפט זה, אשר גזר את דינו של נאשם אחר באותה פרשה, החליט לכבד הסדר טיעון זהה לזה שהוצג כאן (מוצג נ/3). אלו הם שיקולים ראויים ונכבדים להקלה משמעותית בעונשו של הנאשם בתיק זה, אך אין בהם, לעניות דעתי, כדי להצדיק הטלת עונש מאסר של שנה וחצי, בגין ביצוע עבירה שעונשה המרבי הוא 16 שנות מאסר, בנסיבות החמורות שפורטו לעיל.

אשר לעיקרון אחידות הענישה, הרי שנפסק לא אחת כי אין הוא חזות פני הכל. "עיקרון אחידות הענישה נועד למנוע אפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות; אך לא בא לכפות על בית המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (דנ"פ 1109/02 שושני ואח' נ. מדינת ישראל
, תק-על 2002(1) 410, פסקאות 5 ו- 8 לפסק דינו של כבוד השופט מ. חשין). עוד יש לציין, כי תסקיר הקורבן המזעזע שהונח בפני
נו לא עמד לנגד עיני השופטים שדנו בתיק האחר בפרשה זו, אם כי הורי הילדה העידו בפני
הם. חשיבות של תסקיר הקורבן במקרה מעין זה, הודגשה על ידי בית המשפט העליון בע"פ 4920/01 הנ"ל.

10. סיכומו של דבר: לו דעתי נשמעה, היה מוטל על הנאשם עונש של שלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו, בנוסף למאסר מותנה ופיצוי כמוצע בחוות דעתו של כבוד השופט א. טל. לדידי, גם עונש זה איננו משקף את חומרת מעשיו של הנאשם במלואה, אך בשל הסדר הטיעון אין למצות עמו את מלוא חומר הדין.

___________________
ד"ר עמירם בנימיני
, שופט

כב' סגן-נשיא השופטת שרה סירוטה
, אב"ד:
1. נחלקו דעות חברי בשאלת כיבוד הסדר הטיעון: חברי, כב' השופט אברהם טל
, מאמץ את הסדר הטיעון לענין גובה עונש המאסר בפועל ומוסיף פיצוי למתלוננת בסך 20,000₪ (שבינתיים כבר הופקדו בקופת בית המשפט).
חברי, כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני
, סבר כי הסדר הטיעון חורג ממדיניות הענישה הראויה ואינו מתיישב עם האינטרס הציבורי, ולפיכך לא אימץ את הסדר הטיעון אלא ראה בו נסיבה מקלה בלבד.
הנני מסכימה לחוות דעתו המנומקת של כב' השופט אברהם טל
, לפיה, בנסיבות המיוחדות של המקרה ראוי לכבד את הסדר הטיעון בתוספת פיצוי למתלוננת.

2. המניע של הפרקליטות לעריכת הסדר הטיעון עם נאשם זה ושותפיו לפשע הוא הקושי להעיד את קורבן העבירה, וחסר הקוהרנטיות של עדותה בפני
חוקרת הילדים.
אמנם, תסקיר הקורבן לא היה לנגד עיני הפרקליטות בעת עריכת הסדר הטיעון עם
הנאשם ועם חבריו לפשע - אך עמדת ההורים ומצבה המיוחד והקשה של המתלוננת היתה ידועה להם.
כאמור, לא בכדי נערך הסדר הטיעון: לקורבן העבירה מלאו 14 שנה ולפיכך לא היה מנוס מהעדתה בביהמ"ש. מעדותה בפני
חוקרת הילדים, התרשמה הפרקליטה כאמור שיהיה קשה להרים את נטל ההוכחה. לפיכך, מלכתחילה הוגשו שלושה כתבי אישום על מנת להעיד את הנאשמים הקטינים נגד הבגירים.

3. הדיון בכל אחד מכתבי האישום נקבע בפני
הרכב אחר: הרכב בראשות כב' השופט ס"נ בר-אופיר והרכב בראשות כב' השופט עמית. כב' השופט עמית שבפני
ו הוגש גם התיק מושא דיוננו, העביר התיק שבפני
נו, שכן סבר בדין שלא ניתן לדון בשני התיקים כשהנאשמים באחד התיקים הם עדים בתיק האחר.
בין לבין, ערכה הפרקליטות הסדרי טיעון בכל אחד מן התיקים, אף שבשלב זה יכול היה הרכב אחד לגזור את דינם של כל השותפים לעבירה - נותרו התיקים מפוזרים וב"כ המדינה לא ביקשה לאחדם.
בת"פ 1182/01 הנזכר בסעיף 5 לחוות דעת חברי השופט אברהם טל
, כיבד בית המשפט בראשות כב' ס"נ בר-אופיר את הסדר הטיעון בתוספת פיצוי למתלוננת.
משמע שבפני
נו נקבעה מדיניות ענישה מקלה (בתיק של הקטינים בהרכב בראשות כב' השופט עמית - קיימת המלצה שלא להרשיע שניים מהם אלא לנקוט לגביהם גישה טיפולית).
לא יעלה על הדעת שבפרשה אחת יהיה הנאשם תלוי בשאלת אימוץ הסדר הטיעון בהרכב זה או אחר של בית המשפט.
משכובד הסדר הטיעון בהרכב אחד מצטמצם בהכרח שיקול דעתו של ההרכב השני. לא מדובר באחידות העונש בדרך כלל, אלא באחידות הענישה בקבוצה אחת.
גישה זו מוצאת ביטוי גם בסעיף 55ג' להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19) השתנ"ה-1995 (הח' 2374, התשנ"ה ע' 361): לאמור:

"(ב) היו מעורבים בפרשה יותר מנאשם אחד, יוודא התובע, לפני שיתן את הסכמתו להסדר הטיעון, כי ההסכם המוצע לנאשם, אשר איתו נערך הסדר הטיעון, אינו לוקה בחוסר סבירות או בסתירה מהותית ביחס לחלקו של נאשם אחר באותה פרשה".

4. במאמר מוסגר אציין, כי להשקפתי ראוי לתת את הדעת לשנוי המצב לפיו בית המשפט אינו מעורב כהוא זה בהסדר הטיעון. למזער, יש לכלול היתר לבית המשפט להודיע כי לא יקבל הסדר הטיעון כלשונו, וזאת כדי להקטין הציפיות של הנאשם שלא יחוש כאילו נעשה מחטף. בשעתו פסל בית המשפט העליון שופטת על שום שהודיעה שלא תקבל הסדר טיעון, לאחר ששמעה חלק מראיות התביעה - שכן הסדר הטיעון להשקפתה סטה בצורה חריגה ממדיניות הענישה (באותו מקרה סב הדיון על שוד קשישים) - ר' ע"פ אילנה אסיס נ' השופטת אוסטרובסקי כהן ואח', פ"ד מה(1) 661.
אמנם מסבירים לנאשם שבית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון אך מרגע שויתר הנאשם על ניהול הגנתו - הוא מצפה שעמדת התביעה תתקבל על דעתו של בית המשפט ושהוא לא יהפוך עצמו לקטיגור.
בעניננו הביאה התביעה בחשבון שפער הגילים בין הנאשם והקטינים - הנאשמים בתיק האחר קטן ביותר והנאשם נמצא באביב חייו. הסניגור הצביע על כך שחיי הנאשם עלו על שרטון ואין הוא יכול להמשיך בלימודיו ובשירות בצבא כשאר בני גילו.

5. נראה לי כי שיקולי הפרקליטות להעדיף ההרשעה והתווית אות קלון על מצחו של הנאשם - תוך המלצה להמתקת עונשו, היו שיקולים נכוחים בנסיבות המיוחדות של המקרה.
אין בקבלת הסדר הטיעון כדי לפגוע במדיניות הענישה המחמירה בעבירות נשוא הדיון בדרך כלל.
מצינו כי שיקולי שיקום לגבי קטינים יש בהם כדי לגבור על שיקולי הגמול - וזאת אף במקרה שלא נערך הסדר טיעון. ומקרה שהיה כך היה: קורבן העבירה היתה ילדה בת 7 והנאשמים הקטינים אחד פחות מ-14 וחברו בן ה-15, התעמרו בה והתעללו בה במשך שנה וחצי ובצעו בה מעשי אינוס ומעשים מגונים. הם גרמו לילדה כאבים פיזיים ועשו מעשיהם בניגוד לרצונה. העונש שמדדה להם הערכאה הראשונה היה מאסר בפועל של שנה ומאסר על תנאי תוך העדפת שיקולי שיקום על שיקולי הגמול.
בית המשפט העליון דחה ערעור המדינה על קולת העונש וערעור הנאשמים על חומרתו (ר' ע"פ 4920/01 , 4956,4890 - מ"י נ' פלונים עליו מסתמך כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני
בפסקה ה' של חוות דעתו) תוך התוויית קוים למדיניות הענישה.
כאמור בעניננו, הפרקליטות שחומר הראיות מוכר ונהיר לה, ראתה להציע עונש קל אמנם בהסדר טיעון ולא מצאתי כי הצעתה חרגה חריגה כה מרחיקת לכת ממדיניות הענישה הראויה - שיש בידי לדחותה.
שרה סירוטה
, שופטת
סגן-נשיא, אב"ד
התוצאה:
על פי דעת הרוב אנו גוזרים על הנאשם 48 חדשי מאסר מהם ירצה בפועל 18 חודשי מאסר מיום מעצרו 28.10.01 והיתרה של 30 חודשי מאסר תהא על תנאי שתוך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירת מין מסוג פשע, לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן אנו מחייבים את הנאשם בפיצויי המתלוננת בסכום של 20,000 ₪.

הוסברה לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום ב' באב, תשס"ב (11 ביולי 2002) במעמד הצדדים.
ד"ר עמירם בנימיני
, שופט

אברהם טל
, שופט
שרה סירוטה
, שופטת
סגן-נשיא, אב"ד
1
בתי המשפט
פ"ח 001184/01
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
כב' ההרכב:
כב' השופטת שרה סירוטה
, ס"נ - אב"ד
כב' השופט אברהם טל

כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני

בפני
:








פח בית משפט מחוזי 1184/01 מדינת ישראל נ' חן בן שמעון הרוש (פורסם ב-ֽ 11/07/2002)