פסקי דין על בועז יחזקאל | פסקי דין על עקיבא חי עזרא

12376/04 א     23/05/2006




א 12376/04 בועז יחזקאל נ' עקיבא חי עזרא




1
בתי המשפט
ת.א. 12376/04
בבית משפט השלום ירושלים
23/05/2006

כב' השופט אריה רומנוב

בפני
:

בועז יחזקאל

בענין:
התובע

נ ג ד
עקיבא חי עזרא
הנתבע

ב"כ התובע: עו"ד א' שומר

ב"כ הנתבע: עו"ד א' שוורץ

פסק דין
1. זוהי תביעה למימוש שטר חוב על סך 40,000 ₪, עליו חתם הנתבע בעת שקיבל על עצמו לשמש ערב לאדם אשר שכר את דירתו של התובע.

העובדות הצריכות לעניין:

2. ביום 21.12.99 השכירו התובע ואחיו, רוני, את דירתם, הנמצאת ברחוב לוחמי הגטאות 5, לאדם בשם עיסא עִינְבַּאוִי (להלן - עיסא). השכירות הייתה לתקופה של 20 חודש, שראשיתה ביום 1.1.00 וסופה ביום 31.8.01 (להלן - התקופה הראשונה). אין חולק על כך, שהדירה נועדה לשמש חברת-בנייה בשם "עלומים", שעיסא והנתבע היו בעליה. על חוזה השכירות חתמו כערבים, הנתבע וכן הגב' עביר מוּגְרַבִּי, אשר באותה תקופה שימשה כמזכירת "עלומים". בנוסף, חתם הנתבע על שטר החוב מושא תביעה זו. מסיבות שלא הובררו, לא חתמה הגב' מוגרבי על שטר החוב.
3. בסעיף 2(ב) להסכם השכירות נקבע כך:

"עם תום תקופה השכירות ינהל הצדדים מו"מ להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות. שכר הדירה לתקופת ההארכה יקבע בין הצדדים עפ"י המצב בשוק השכירות בעת המו"מ. יתר הוראות ההסכם, למעט הוראת סעיף קטן זה, תמשכנה לחול בתקופת ההארכה."

4. ביום 19.11.00, היינו כעשרה וחצי חודשים לאחר תחילת תקופת השכירות, נפרדו דרכיהם של עיסא והנתבע. בעקבות כך, עזב הנתבע את חברת "עלומים", אשר המשיכה להתנהל, מדירתו של התובע, על ידי עיסא בלבד.

5. בהגיע תקופת השכירות הראשונה לקיצה, ובהתאם להוראת סעיף 2(ב) להסכם הראשון, אשר צוטט לעיל, ניהלו התובע ועיסא משא ומתן, אשר בסופו חתמו, ביום 21.10.01, על הסכם שכירות נוסף, לתקופה של שנה, החל מתום תקופת השכירות הראשונה ועד ליום 31.8.02 (להלן - התקופה השניה). אין חולק על כך, שהנתבע ו/או גב' מוגרבי, לא התבקשו לחתום על כתב ערבות חדש או למסור לתובע שטר חוב חדש. יצויין, כי אף שהסכם השכירות השני היה דומה ברוב פרטיו להסכם הראשון, הוא היה שונה ממנו במספר מובנים: ראשית, בעוד שעל ההסכם הראשון חתמו התובע ואחיו, הרי שעל ההסכם השני חתם רק התובע. שנית, בעוד שבהסכם הראשון נקבע כי דמי השכירות יהיו 700$ לחודש, בהסכם השני נקבע, כי דמי השכירות יעמדו על סכום של 750$ לחודש. ושלישית, בהסכם השני הוסף תנאי, אשר לא היה קיים בהסכם הראשון, ואשר בו נקבע, כי עיסא ישלם לתובע פיצוי בגין איחור בתשלום דמי השכירות.

6. ביום 6.8.02, היינו פחות מחודש לפני תום תקופת השכירות השנייה, הפטיר התובע את גב' מוגרבי מהערבות שנתנה. לטענת התובע, וטענה זו מקובלת עלי, הדבר נעשה כיוון שעיסא פנה אליו ואמר לו, כי דבר החתימה על הערבות נודע לבני משפחתה של גב' מוגרבי, אשר חשדו כי הדבר נובע מקשרים אישיים, לא ראויים, בין עיסא לבין גב' מוגרבי.

7. אין חולק על כך, שפרט לשני הסכמי השכירות הללו, לא נערכו כל הסכמים נוספים. אף שיש מחלוקת לגבי השאלה מתי בדיוק פונתה הדירה, הרי שהמחלוקת מצומצמת. התובע טוען, כי עיסא החזיק בדירה גם במהלך חודש ספטמבר 2002. מאידך טוען עיסא, כי פעילותה של חברת "עלומים" הופסקה כבר בחודש פברואר 2002, ולכן הדירה עמדה ריקה עוד זמן רב לפני תום תקופת השכירות השנייה.
8. בחודש נובמבר 2002 השכיר התובע את הדירה לאחרים, ובחודש יולי 2004 הוא מכר אותה.
9. ביום 26.8.03 שלח בא כוח התובע מכתב לעיסא, בו דרש כי ישלם לו סכום (לא סופי) של 13,649.64 ₪. לאחר שהתובע לא הצליח להיפרע מעיסא, הוא הגיש את שטר החוב לפירעון בלשכת ההוצאה לפועל. התנגדותו של הנתבע לביצוע השטר התקבלה, ומכאן התביעה שלפניי, שעניינה בטענת התובע, כי עיסא הותיר אחריו נזקים לרכוש וחובות בגין תשלומים שוטפים.
דיון והכרעה:

10. השאלה הראשונה שיש לשאול היא, מה משמעות העובדה, שהתביעה בתיק זה הינה תביעה על פי שטר חוב, ולא תביעה על פי עסקת היסוד. תשובתו של התובע לשאלה זו היא, ש"מלשונו של שטר החוב ברור כי מדובר בשטר בלתי מותנה. לפיכך מהווה השטר עילה עצמאית והתובע זכאי לפרעו בלא לעמוד בתנאים כלשהם שאינם מעוגנים בשטר עצמו" (סעיף 6 לסיכומים). מנגד טוען הנתבע, כי "השטר אינו מנותק מעסקת היסוד. על התובע להוכיח את הפרת תנאי עסקת היסוד המזכה אותו באפשרות לעשות שימוש בשטר" (סעיף 1 לסיכומים).

11. אני סבור, שיש לקבל את עמדת הנתבע. בעניין זה אין טוב מאשר להביא את דברי כב' הנשיא א' ברק, בדנ"א 258/98 צמח נ. שלשבסקי, פ"ד נה(4), 193, אליו היפנו שני הצדדים. וכך נאמר על ידי כב' הנשיא:
"9. מסקנתו של בית המשפט משקפת את הדין הקיים. אכן, בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על פי שטר, עומדת להם גם כנגד חבות על פי חוזה. על כן רשאי היה עושה השטר להעלות כנגד הנפרע את הטענה כי הסכום בו הוא חייב על פי עסקת היסוד נמוך מסכום השטר. טענה זו - שאינה טובה כלפי אוחז כשורה - טובה היא כלפי צד קרוב או כלפי אוחז "סתם". אמת, השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז. אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עסקת היסוד. קשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עסקת היסוד. ושוב: הגנה זו עומדת לחייב רק כלפי אוחז "סתם". היא אינה עומדת לחייב כלפי אוחז כשורה.

10. בפרשה שלפנינו, העותר והמשיבים הם צדדים קרובים. כל הגנה העומדת למשיבים כנגד זכות העותר על פי עסקת היסוד (ההסכם השני) עומדת להם גם כנגד התביעה השטרית. על כן רשאים המשיבים לטעון, כנגד החבות על פי השטר, כי אין הם חייבים בסכום השטר, אלא בסכום נמוך יותר, המשקף את הפיצויים בהם עליהם לשאת בשל הפרת החוזה."

12. יוצא, אפוא, כי הגם שהתביעה בתיק זה הינה תביעה על פי שטר חוב, יש להידרש לטענת הנתבע, כי אין הוא חייב לתובע דבר, או לחלופין, כי הוא חייב רק בחלק קטן מסכום השטר.

13. השאלה השניה שיש להידרש אליה היא, האם הנתבע ערב רק לחיובים הנובעים מהסכם השכירות הראשון, או שהוא ערב גם לחיובים הנובעים מהסכם השכירות השני?

התובע טוען, כי ערבותו של הנתבע משתרעת על שתי תקופות השכירות, אותן יש לראות, לסברתו, כאחת. לטענת התובע, תקופת השכירות השנייה, אינה אלא הארכת אופציה הגלומה בהסכם הראשון, בו הסכים הנתבע לערוב "לתקופת השכירות", ועל כן יש לראות את הסכמתו כמתייחסת הן לתקופת השכירות הראשונה והן לתקופת מימוש האופציה. לטענת התובע, מטעם זה, לא היה כל צורך להחתים את הנתבע על כתב ערבות חדש, ולא היה הכרח לדרוש ממנו להמציא שטר חוב חדש.

מנגד טוען הנתבע, כי חתימת התובע ועיסא על הסכם שכירות חדש, דינה כדין חוזה חדש. לטענת הנתבע, אם התובע רצה כי הוא יערוב גם להסכם זה, היה עליו לדאוג להחתימו בהתאם, הן על שטר ערבות חדש והן על שטר חוב חדש. משהתובע לא עשה כן, כך טוען הנתבע, אין לו אלא להלין על עצמו. הנתבע מדגיש, כי הסכם השכירות השני נחתם זמן רב לאחר שניתק את עצמו מחברת "עלומים", מעיסא ומהדירה, מבלי שכלל ידע, כי עיסא חתם עם התובע על הסכם שכירות חדש.
14. עניין לנו בשאלה של פרשנות. פרשנותו של כתב הערבות. הנסיון מלמד, והכרוניקה המשפטית מאשרת נסיון זה, כי שאלה מסוג זו שמתעוררת בתיק שבפני
נו, עולה גם בתיקים רבים שנסיבותיהם דומות. גישתי העקרונית בסוגיה זו היא, שיש לנקוט בגישה פרשנית שתביא להגברת הוודאות והבטחון המשפטי של כל המעורבים בעניין: משכיר, שוכר וערב. לפיכך אני סבור, כי בעת שבאים לפרש כתב ערבות, יש "להיצמד" ללשונו הכתובה ולקבוע כלל ולפיו, תקופת השכירות לגביה חלה ערבותו של הערב, היא רק תקופת השכירות הנקובה בהסכם שכתב הערבות נספח לו, גם אם בהסכם השכירות יש "אופציה" להארכתו או לחידושו, וזאת אלא אם כן נאמר בכתב הערבות אחרת. אני סבור, כי יש לשאוף לכך, שהצדדים לחוזה השכירות בכלל, והערב לחוזה בפרט, ידעו לאשורם את היקף התחייבויותיהם מבחינת תוכנן ומִשכן. יש לזכור, כי האינטרס בקיומה של ערבות אפקטיבית וממשית להסכם שכירות, הנו בראש ובראשונה של המשכיר. מכאן, גם ראוי וסביר, שעליו תוטל האחריות לוודא את קיומה התקין של הערבות. במסגרת זו, מצופה, כי המשכיר ידאג להחתים ערב על ערבות לתקופת שכירות נוספת, אם תהייה כזו, בין מלכתחילה, ובין במסגרת חידוש או הארכת ההסכם בו מדובר. וידוא תקינותה של הערבות, מצד המשכיר, ימנע, ככל הניתן, מצב בו תועלה הטענה, כי אדם אשר קיבל על עצמו לשמש ערב לשוכר, ימשיך להיות ערב גם לתקופה החורגת מזו שהייתה ידועה לו במועד בו קיבל על עצמו לשמש ערב.

15. אימרה עממית אומרת, ש"אין כלל שאין לו יוצא מהכלל". אימרה זו חלה, כמובן, גם לגבי המקרה שלנו. אני סבור, כי יש לסייג את הכלל ולקבוע, כי הוא לא יחול במקרים בהם עולה מנסיבות העניין, באופן מובהק, כי במעמד החתימה על כתב הערבות היה ברור לנוגעים בדבר, שהערב הסכים לכך, שאם בתום תקופת השכירות לא יחולו שינויים רלבנטיים, כי אז ערבותו תחול גם על תקופת שכירות נוספת, אם תהייה כזו, וזאת מבלי שיהיה צורך להטריח את כל הנוגעים בדבר בעניינים פורמליים, כגון הכנת כתבי ערבות חדשים, הכנת שטרי חוב חדשים, והחתמתו עליהם, דבר אשר, לא אחת, כרוך בטירחה לא מבוטלת. כך, למשל, יש להניח, שכאלה יהיו פני הדברים, כאשר נכס הושכר לתאגיד והערב הוא אחד מבעליו, או כאשר נכס הושכר לאדם בשר ודם, והערב הינו אחד מבני משפחתו הקרובים.

16. מה משמעות הדבר לגבי המקרה שבפני
ננו? אין להוציא מכלל אפשרות, שאילו במועד החתימה על הסכם השכירות השני, היה הנתבע ממשיך להיות אחד מהבעלים של חברת "עלומים", וכפועל יוצא מכך, היה ממשיך לעשות שימוש בדירה, היה עניינו נכנס לגדר החריג לכלל, עליו עמדתי לעיל. ואולם, כפי שציינתי, הסכם השכירות השני נחתם למעלה מ-11 חודשים לאחר שהנתבע ניתק עצמו מחברת "עלומים". בנסיבות אלה אני סבור, כי לוּ היו הצדדים נשאלים במעמד החתימה על הסכם השכירות הראשון ועל כתב הערבות, מה יהיה במקרה שהסכם השכירות יוארך, יחודש, או שייערך הסכם שכירות חדש תחת זה הקודם, הם היו משיבים, כי אם הדבר ייעשה בעת שהנתבע כבר לא יהיה קשור ל"עלומים", כי אז ערבותו לא תחול על תקופת השכירות הנוספת.

17. אני סבור, כי המקרה שבפני
נו הינו מקרה מובהק לגביו יש להחיל את הכלל שקבעתי. שני טעמים למסקנה זו:

ראשית, הנתבע מצביע, בצדק, על לשון החוזה הראשון, ולפיו "עם תום תקופת השכירות, ינהלו הצדדים מו"מ להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות..." (ההדגשה שלי-א"ר). יוצא, אפוא, כי אין מדובר בהסכם אשר העניק לעיסא אופציה להארכתו, אלא בהסכם אשר דיבר על "ניהול מו"מ" להארכת תקופת השכירות, אשר אין מחלוקת כי התנהל בפועל בין התובע לעיסא (ס' 6 לסיכומי הנתבע).

שנית, תקופת השכירות השניה עוגנה בחוזה שכירות, השונה במספר פרטים מן החוזה הראשון. מכאן, שמדובר בחוזה נפרד מן הראשון. כפי שעמדתי על כך לעיל, הצדדים לשני הסכמי השכירות אינם לגמרי זהים, גובה שכר הדירה שונה, ולמרות האמור בסעיף 12(ב) להסכם הראשון, השכירות חודשה לתקופה של שנה אחת ולא לשנתיים, כפי שצוין בחוזה הראשון (שם).

אני סבור, כי העובדה שבתום תקופת השכירות הראשונה לא ביקש הנתבע לקבל בחזרה את שטר החוב, אינה ראיה לכך שהוא הסכים לשמש ערב לתקופה החורגת מתקופת השכירות הראשונה. כאשר נשאל על כך במהלך עדותו אמר הנתבע: "שכחתי בכלל מהעניין הזה. במקומות אחרים אני ביקשתי להשתחרר מהערבות שלי. כאן שכחתי". (פרט' עמ' 12).

18. טוען התובע, כי "במעמד החתימה על הסכם ההארכה הבטיח עיסא לתובע שהבטחונות להסכם השכירות [ובעיקרם, ערבותו של הנתבע], יישארו בתקפם גם במהלך תקופת ההארכה" (התוספת שלי - א"ר; ס' 3ב לסיכומי התובע). מדברים אלה עצמם עולה, כי עיסא הוא שהתחייב בפני
התובע בדבר הותרת הבטחונות על כנם. דא עקא, שאין זו התחייבותו של הנתבע. התובע לא טוען כי פנה אל הנתבע על מנת לוודא שהבטחונות מן החוזה הראשון עודם תקפים. עוד טוען התובע בהקשר זה, כי ב"הסכם מסירת המניות" מיום 19.11.00 שהציג הנתבע, אין כל התייחסות להפטרו מהתחייבויותיו האישיות כלפי "עלומים" (סעיף 4ה לסיכומי התובע). אף טענה זו דינה להידחות, שכן עיון באותו מסמך מלמד, כי "עיסא ו/או עלומים ישפו את עקיבא [הנתבע] במקרה שעקיבא יחויב אישית לשלם כספים לצד ג' עקב תפקידו כמנהל בעלומים..." (ס' 2ב להסכם). מניה וביה יוצא, שהצדדים להסכם מכירת המניות רואים בנתבע משוחרר, מבחינת זכויותיו וחובותיו, מכוח היותו בעלים בחברה. יצוין, כי טענתו של הנתבע, כי ניתק את הקשר עם "עלומים" ועם עיסא מעת מכירת מניותיו בחברה ועד לקבלתו את הבקשה לביצוע שטר החוב, לא נסתרה על-ידי התובע.

19. נוכח כל האמור אני קובע, שערבותו של הנתבע מתייחסת רק להסכם השכירות הראשון, והיא חלה רק על תקופת השכירות הראשונה.

20. השאלה השלישית שיש לשאול היא, מה נפקות העובדה שגב' מוגרבי לא חתמה על שטר חוב, ומה משמעות העובדה, שהתובע הפטיר אותה מערבותה? ככל שמדובר באי החתימה על שטר חוב, אני סבור, כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. שכן, כפי שעמדתי על כך לעיל, בחינת התביעה שהוגשה נגד הנתבע נעשית על פי עיסקת היסוד. מכאן, שהעובדה כי הנתבע חתם על שטר החוב מבלי שגב' מוגרבי חתמה עליו אף היא, אינה מעלה ואינה מורידה. ומה באשר להפטרהּ של גב' מוגרבי? הנתבע טוען, כי מרגע שהופטרה זו מערבותה על-ידי התובע, הרי שגם הוא פטור מערבותו, וזאת מכוח ס' 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. דא עקא, שהפטרהּ של גב' מוגרבי מערבותה נעשתה בשל נסיבות מיוחדות, עליהן עמדתי לעיל, ועל כן נראה, כי חל בענייננו הסיפא של סעיף 55(ג) היינו, כי התובע לא התכוון להפטיר גם את הנתבע מערבותו.

21. השאלה הרביעית והאחרונה היא, מהם הנזקים ו/או החובות, אשר נגרמו או התגבשו בתקופת השכירות הראשונה? אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבע, כי "משהשכיר התובע את הדירה לעיסא בחוזה חדש נבלעו בהסכם החדש טענות שהיו אולי לתובע לגבי מצב המושכר ערב החתימה על חוזה השכירות החדש, שלו ערב הנתבע" (סעיף 8 לסיכומי הנתבע). אני סבור, כי התובע יכול היה להשכיר את הדירה בהסכם שכירות חדש, מבלי למחול על נזקים שנגרמו בתקופת השכירות הראשונה. מכאן, שיש לבחון את השאלה, האם עלה בידו של התובע להוכיח, כי במהלך תקופת השכירות הראשונה נגרמו לדירה נזקים, או שנותרו עדיין תשלומים שטרם שולמו בקשר לתקופה לגביה ערב?

22. בסעיף 9 לתצהירו מפרט התובע את רכיבי התביעה המתייחסים לתשלומים אשר לא שולמו, לטענתו, על ידי עיסא. רכיבי התביעה כוללים: יתרת תשלום עבור שכר דירה, חוב בגין הפרשי שער, וכן תשלומים לחברת בזק, חברת החשמל, ועד בית, וחברת אמישראגז. דא עקא, שככל שניתן להבין, כל התשלומים הללו, למעט תשלום בסך 18.70 ₪ לחברת אמישראגז, מתייחסים לתקופת השכירות השנייה, לגביה קבעתי, כי ערבותו של הנתבע אינה חלה. אמנם כן, התובע הציג מסמך מחברת אמישראגז, מיום 31.10.02, ממנו עולה, לכאורה, כי שילם 465 ₪. ואולם, לא ברור מה טיבו של תשלום זה, וממילא לא נסתרה טענת ב"כ הנתבע, כי החיוב הינו בגין הרכבת מונה (סעיף ג(4) לסיכומיו).

23. מרכיב נוסף של התביעה, עניינו בנזקים אשר, לטענת התובע, נגרמו לדירה, כבר במהלך תקופת השכירות הראשונה. להלן אתייחס לרכיבי התביעה הכלולים במרכיב זה:

סיוד - בסעיף 6(ח) למכתב ששלח בא כוח התובע לעיסא ביום 26.8.03 נטען, כי התובע סייד את הדירה ושילם עבור הסיוד סכום של 1,800 ₪. דא עקא, שהוא לא הציג כל ראיה להוכחת טענה זו. לא באמצעות זימון הסייד, לא באמצעות הצגת קבלה על תשלום לסייד, ולא בדרך זימונם של השוכרים החדשים אשר היו יכולים, מן הסתם, להעיד על מצב הדירה בעת שקיבלוה.

פוליש - בסעיף 6(ח) לאותו מכתב (צ"ל: 6(ט) - א.ר.) טען בא כוחו של התובע, כי התובע הוציא סכום של 1,500 ₪ בגין פוליש שנאלץ לבצע. דא עקא, שגם בעניין זה לא הביא התובע כל ראיה לתמיכת טענתו בדבר ביצוע הפוליש.

מרצפות - במהלך עדותו ביום 2.2.05 טען התובע, כי הוציא סכום של 1,500 ₪ עבור תיקוני ריצוף. דא עקא, שהוא לא המציא כל ראיה על כך, מה גם, שהמועד בו, לטענת התובע, בוצעו עבודות התיקונים, אינו מתיישב עם האמור במכתב ששלח בא כוחו ביום 26.8.03.

ארונות - התובע טוען, כי מהדירה הוצאו ארונות אשר שוויים, לטענתו, עומד על סכום של 9,828 ₪. עיסא טוען, כי מסר את הארונות לאדם מטעמו של התובע. אין לי צורך להכריע במחלוקת זו, שכן מהעובדה שבהסכם השכירות השני נאמר, כי המושכר כולל את הארונות עולה, כי אם הוצאו הארונות בניגוד לדעתו של התובע, היה זה במהלך תקופת השכירות השנייה (ר' סעיף 11(א) לתצהיר הנתבע). לא למותר לציין, כי התובע לא המציא קבלות לגבי הארונות החלופיים אותם רכש, לטענתו.

קיר - אין חולק על כך, שעוד במהלך תקופת השכירות הראשונה, נפרץ אחד מקירות הבלוקים המצויים בדירה, בכך שהותקנו בו דלת וחלון. כמו כן אין חולק על כך, שבתום תקופת השכירות, הוחזר המצב לקדמותו, ואולם הדבר היה באמצעות קיר גבס ולא באמצעות בלוקים. עיסא טוען, כי הדבר היה לבקשתו של התובע. התובע חולק על כך. אין לי צורך להכריע במחלוקת הקיימת בעניין זה, שכן התובע לא הוכיח, שכתוצאה מכך נגרם לו נזק. בעניין זה יש להזכיר, כי בסמוך לאחר תום תקופת השכירות השנייה הושכרה הדירה לאחרים, מבלי שנטען כי מצב הדירה והקיר גרמו לכך שדמי השכירות שנגבו מהשוכרים היו נמוכים יותר. כן יש להזכיר, כי זמן לא רב לאחר מכן, נמכרה הדירה. התובע טוען, כי בשל מצב הדירה היא נמכרה בסכום הנמוך ב-10,000 דולר משוויה ללא נזקים, ואולם הוא לא הביא כל ראיה בעניין זה.

סורגים - אומנם הושארו בדירה סורגים שהותקנו במהלך השכירות, ואולם גם בעניין זה, לא עלה בידו של התובע להוכיח, כי בשל כך נגרם לו נזק.
סוף דבר:

24. למעט חיובו של הנתבע בתשלום סכום של 18.70 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית, בגין תשלום חוב לחברת אמישראגז, החלטתי לדחות את יתר מרכיבי התביעה. כיוון שהחלטתי לדחות את רובה המכריע של התביעה, אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבע בסכום של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן היום כ"ה באייר, תשס"ו (23 במאי 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

אריה רומנוב
, שופט








א בית משפט שלום 12376/04 בועז יחזקאל נ' עקיבא חי עזרא (פורסם ב-ֽ 23/05/2006)