פסקי דין על נתי מור | פסקי דין על וינשטיין יגאל | פסקי דין על עו"ד אוריאל בן אסולי | פסקי דין על מגדל חב' לביטוח |

69653/04 א     24/05/2006




א 69653/04 נתי מור נ' וינשטיין יגאל , עו"ד אוריאל בן אסולי , מגדל חב' לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 069653/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
24/05/2006
תאריך:
כב' השופט אבי פורג

בפני
:

נתי מור
בעניין:
תובע
שי גלעד
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. וינשטיין יגאל
- ע"י עו"ד ד"ר דניאל בן אוליאל

2 . עו"ד אוריאל בן אסולי
- בעצמו
3 . מגדל חב' לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד שלמון

נתבעים
נגד

וינשטיין יגאל
איטום ושימור מבנים בע"מ - ע"י עו"ד ד"ר דניאל בן אוליאל
צד שלישי
פסק דין
בפני
תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 18,897 ₪.

עובדות שאינן במחלוקת

ביום 23.12.03 ניתן פס"ד בת.א. 2305/99 שבו היו הצדדים התובע וחברת וינשטיין יגאל
איטום ושימור מבנים בע"מ (להלן - החברה). לפי פסה"ד באותו תיק, היה על התובע לשלם לחברה סך של 22,171 ₪ ובתביעה שכנגד היה על החברה לשלם לתובע סך של 36,000 ₪. לאחר קיזוז הסכומים היה על החברה לשלם לתובע בתיק שם סך של 13,829 ₪ נכון ליום 26.7.99, מועד הגשת התביעה שכנגד בת.א. 2305/99.

הסכום הנ"ל לא שולם.
במסגרת התביעה שבפני
, נתבעו הגורמים הבאים:
הנתבע 1 היה בזמנים הרלוונטיים בעל המניות העיקרי בחברה.
הנתבע 2 עו"ד בן אסולי היה ב"כ החברה במועד השתלשלות האירועים נשוא תיק זה.
הנתבעת 3 היא חברה לביטוח בע"מ שהייתה המבטחת של החברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

טענות התובע
נגד הנתבע 1 - יש להטיל אחריות אישית על הנתבע 1 בגין החוב הכספי של החברה לפי פסק-הדין שניתן ביום 23.12.03, מאחר והנתבע 1 עשה שימוש בחברה לשם ביצוע מעשה תרמית ו/או לקפח את התובע וזאת לפי הוראות חוק החברות. הנתבע 1 ידע שהמצב הכלכלי של החברה בכי רע ולמרות זאת נטל את הכספים שהועברו על ידי הנתבעת 3 ולא העביר את כספי הפיצויים לפי פסק-הדין. בנוסף, הנתבע 1 ניהל את עסקי החברה שלא לטובת הצד השלישי באופן שהיה בו נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת של החברה לפרוע את חובותיה.

נגד הנתבע 2 - הנתבע 2 הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו על פי חוק הנאמנות. לחילופין ובנוסף, התרשל הנתבע 2 במילוי תפקידו וכתוצאה מכך ניזוק התובע שלא קיבל את הפיצוי הכספי לו הוא היה זכאי.

נגד הנתבעת 3 - הנתבעת 3 הייתה המבטחת של החברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ולאור פסק-הדין מיום 23.12.03, היה עליה לפצות את התובע באופן ישיר. במעשיה, הנתבעת 3 לא מילאה את חובתה על פי דין ונהגה ברשלנות כלפי התובע.

הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד שלישי נגד החברה וטענה כלפיה, כי במידה ותמצא אחראית בתביעה שהוגשה נגדה אזי החברה חייבת לפצותה בכך שהפרה חובות שבדין כלפיה ולא העבירה לתובע את כספי הפיצויים שהוא זכאי להם על פי פסק הדין.

ד י ו ן

לאחר מועד מתן פסק-הדין ביום 23.12.03, התנהלה חליפת מכתבים בין ב"כ התובע דאז לבין החברה והנתבע 2, כב"כ החברה.

ביום 30/12/03 שלחה ב"כ התובע דאז מכתב אל החברה בדרישה לתשלום הסכום על פי פסק-הדין שניתן נגד החברה בתביעה שהתנהלה בין השניים (נספח ב' לכתב התביעה) והודיעה כי אם הסכום לא ישולם תוך שבוע ינקטו פעולות לגביית החוב.

ביום 6.1.04 שלח הנתבע 2 בשם מרשתו, החברה, מכתב תשובה אל ב"כ התובע ובו הודיע על כך שפנה אל מגדל חברה לביטוח (הנתבעת 3 בתיק בפני
) לצורך ביצוע התשלום לפי פסק-הדין ובסעיף 6 למכתב ביקש את התובע להימנע מנקיטת פעולות כלשהן לגביית החוב עד אשר תקבל מרשתו את התשלום מחברת הביטוח (נספח ג' לכתב התביעה). אל מכתב זה צורף העתק המכתב שנשלח אל חברת הביטוח על ידי הנתבע 2, בשם מרשתו, החברה, מיום 4.1.04 (נספח ד' לכתב התביעה).

ביום 7.1.04 שלח הנתבע 2 מכתב נוסף בשם מרשתו, החברה, אל הנתבעת 3, ובו הודיע לנתבעת 3 כי הוא מבקש שהשיק בגין הסכומים המגיעים למרשתו לפי פסק-הדין שניתן נגדה ביום 23.12.03, יועברו בהמחאה לפקודתו (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 3).

ההמחאה בסך 21,005 ₪ לפקודת הנתבע 2, תאריך פרעון - 20.1.04, הועברה על ידי הנתבעת 3 אל הנתבע 2 ולפי בקשתו בשם מרשתו, נעשתה לפקודת הנתבע 2 בלבד.

לפי טענת הנתבעת 3 שלא נסתרה, ההמחאה נפרעה ביום 30.1.04.

אחריות הנתבע 2

הנתבע 2 העיד, וכך גם עולה ממכתביו, כי פעל לאורך כל הדרך לפי הוראות מרשתו, החברה, שניתנו לו באמצעות מנהלה ובעל המניות העיקרי, הנתבע 1.

הנתבע 1 תומך בטענתו של הנתבע 2 וטען, בעדותו וגם בסיכומים מטעמו, כי הנתבע 2 מילא את ההוראות שקיבל מהנתבע 1 ולא הפעיל שיקול דעת עצמאי. בנוסף, נטען ע"י הנתבע 1, כי הוא בקיא היטב בהליכים המשפטיים ולא הותיר כל שיקול דעת לנתבע 2.
הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד שלישי נגד החברה, אך לא הגישה הודעה לצד שלישי נגד הנתבע 2. מההודעה לצד שלישי עולה שעיקר טענותיה של הנתבעת 3 הן כלפי החברה ולגבי הנתבע 2 כל שצויין שההמחאה הועברה אליו בנאמנות ותו לא.
במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי הנתבעת 3, נטען ביתר פירוט כי ההמחאה הועברה לנתבעת 2 בנאמנות על מנת שידאג להעברתה בהתאם לפסק-הדין, לתובע.
לטענת הנתבעת 3, בכך שהנתבע 2 העביר את השיק למרשתו, החברה (שהיא המבוטחת על פי הפוליסה), הוא הפר את חובת הנאמנות כלפי הנתבעת 3 וכלפי התובע.

לפי עדות התובע, הוא לא ידע על קיומה של חברת הביטוח ו/או הביטוח שהתייחס לאירוע נשוא פסק-הדין. הוא אישר בעדותו, כי נודע לו לראשונה על המעורבות של הנתבעת 3 לפי המכתב של הנתבע 2, שכפי שצוין לעיל, נשלח אל ב"כ התובע ביום 6.1.04 (ראה פרוטוקול עמ' 6). התובע אישר בעדותו כי הוא פנה לראשונה אל חברת הביטוח (הנתבעת 3) ביום 22.3.04 כפי שעולה מסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית מטעמו.

לאחר ששמעתי עדויות הצדדים, אני סבור שאין בסיס לתביעה כנגד הנתבע 2. לפי מכתביו, הנתבע 2 פעל על פי הוראות מרשתו בזמנים הרלוונטיים, החברה (הצד השלישי בתיק שבפני
) וגם מהעדויות, הן של הנתבע 1 והן של הנתבע 2, עולה שהמכתבים שנשלחו על ידי הנתבע 2 בתאריכים 4.1.06, 6.1.06 ו- 7.1.06 אל הנתבעת 3 ואל התובע, נשלחו בשם החברה לפי הוראות הנתבע 1 כמנהל החברה.
אני מקבל את טענת הנתבע 2, כי פעל כב"כ החברה וככל שיש לתובע טענות, הנתבע 2 אינו הכתובת.

איני סבור שהנתבע 2 הפר את חובת הנאמנות כלפי התובע, מאחר ואיני סבור כי נוצר ביניהם חוזה נאמנות לפי מכתבו של הנתבע 2 (בשם החברה)אל התובע.

ככל שהתובע המתין עם פעולותיו לגביית החוב על פי פסק-הדין לפי מכתבו של הנתבע 2 מיום 6.1.04, הרי שבעניין זה איני מקבל את טענותיו כלפי הנתבע 2, אשר פעל על פי הוראות מרשתו, החברה, שניתנו לו באמצעות מנהלה, הנתבע 1.

צודק הנתבע 2 כי חובת הנאמנות שלו היא בראש ובראשונה כלפי מרשתו ולא הוכח בפני
כי הנתבע 2 היה שותף לקנוניה או למעשה תרמית כלפי התובע.

בהקשר זה יצוין כי הנתבעת 3 לא הגישה הודעת צד שלישי נגד הנתבע 2 ויש בכך להעיד על כך שלא ראתה במעשיו של האחרון כיוצרים עילת תביעה נגדו. הנתבעת 3 גם לא הגישה ראיה בכתב המעידה על כך שהיא דרשה מהנתבע 2 להעביר את סכום השיק ששלחה אליו ישירות אל התובע.

אחריות הנתבעת 3

איני סבור שהנתבעת 3 התרשלה במעשיה שעה ששלחה את השיק לפקודת הנתבע 2, ב"כ המבוטחת על פי הפוליסה, החברה, ולפי בקשתו בכתב בשם המבוטחת מיום 7.1.04. בנסיבות העניין ושעה שהמבוטחת (החברה) באמצעות הנתבע 2, היא היחידה שפנתה אל הנתבעת 3 לתשלום הסכום האמור על פי פסק הדין, אני סבור שהתובעת נהגה באופן סביר ולמעלה מכך שעה ששלחה את השיק לפי הוראות המבוטחת.

איני מקבל את טענת התובע, כי הנתבעת 3 מחויבת לשלם לו את סכום התביעה נוכח כך שהוא אחד המבוטחים ע"פ פוליסת הביטוח, כמפורט להלן.

לפי עדותו של התובע הוא כלל לא היה מודע לקיום פוליסת הביטוח ורק לאחר מתן פסק-הדין ביום 23.12.03 נודע לו על קיומה לאחר שהנתבע 2, ב"כ החברה הודיע לו על כך.

בהקשר זה איני סבור שהתובע עצמו חשב שהוא מבוטח על פי הפוליסה, הן בזמן אמת והן במהלך המשפט בפני
והוא גם לא נהג כמבוטח. לראיה, הוא לא שלח כל מכתב אל הנתבעת 3 בדרישה להעברת הכסף ישירות אליו וזאת משך למעלה מחודשיים לאחר שנודע לו על הכיסוי הביטוחי לפסק-הדין שניתן לטובתו. במכתב הראשון ששלח אל התובעת מיום 22/3/04 המתייחס לאותה פוליסה, לא העלה התובע כל טענה כי הוא מבוטח על פי הפוליסה אלא טען שהנתבעת 3 מבטחת את החברה בביטוח חבויות ותו לא. בסעיפים 38 - 40 לתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו, התובע טען ליריבות מול הנתבעת 3 לאור כך שהאחרונה ביטחה את החברה בזמנים הרלוונטיים וכי חוק חוזה ביטוח יוצר יריבות ישירה בין המבטח והצד השלישי (הוא התובע).

לתובע לא הייתה כל סיבה להמתין לכך שהחברה תתווך בינו לבין הנתבעת 3 במידה וסבר כי הוא זכאי לכספי הביטוח ישירות מהנתבעת 3 מאחר והוא מבוטח על פי הפוליסה.

יצוין שבכתב התביעה לא טען התובע כי הוא מבוטח על פי הפוליסה אצל הנתבעת 3, אלא כל שטען שהנתבעת 3 הייתה המבטחת של החברה, הא ותו לא. טענת התובע כי הוא מבוטח ע"פ הפוליסה היא בגדר הרחבת חזית והועלתה לראשונה במהלך ישיבת ההוכחות והסיכומים מטעמו.

צודקת הנתבעת 3 בטענותיה כי היא פעלה לפי הוראת סעיפים 65 ו-68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן חוק חוזה הביטוח). הנתבעת 3- שהיא המבטחת, שלחה את התשלום לחברה באמצעות הנתבע 2 שהיה בא כוחה בזמנים הרלוונטיים מאחר והחברה הייתה מבוטחת ע"פ הפוליסה.
נוכח כך שלנתבעת 3 לא הגיעה כל דרישה מצד התובע אלא לאחר שהעבירה את התשלום ע"פ הפוליסה אל החברה, אין לתובע עילת תביעה כלפי הנתבעת 3 אשר שילמה למבוטחת ע"פ הפוליסה לפי דרישתה. יצוין כי התובע לא טען שהחברה אינה מבוטחת ע"פ הפוליסה, אלא כל שטען שגם הוא מבוטח ע"פ הפוליסה. משבחר התובע בזמן אמת שלא לפנות לנתבעת 3 (גם לאחר שנודע לו על קיומה) בדרישה לקבלת הפיצוי ע"פ הפוליסה בין כצד שלישי (לאור הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח) ובין כמבוטח, אין לו אלא להלין על עצמו ולא יכולה להיות לו כל טענה כלפי הנתבעת 3 שפעלה ע"פ הוראות החברה שהייתה המבוטחת ע"פ הפוליסה.

נוכח האמור לעיל, אין הכרח להכריע בטענה החדשה של התובע כי הוא היה מבוטח ע"פ הפוליסה, שהרי התובע לא טען שהחברה אינה מבוטחת ע"פ הפוליסה ומשכך פעלה הנתבעת 3 באופן סביר שעה שהעבירה את הכספים לחברה, שגם לשיטתו של התובע, אף היא היתה מבוטחת ע"פ אותה פוליסה. למעלה מן הצורך, ולאחר ששמעתי את עמדות הצדדים, ונוכח דרך הילוכו של התובע, אני סבור שהצדק עם הנתבעת 3, וכי התובע איננו זכאי לכיסוי לפי הפרק הרלוונטי של אחריות מקצועית.
אחריות הנתבע 1

הנתבע 2 פעל על פי הוראות הנתבע 1 שנתן לו את ההוראות כמנהל החברה.

לפי העדויות ברור, כי החברה באמצעות מכתב מבא כוחה דאז, הנתבע 2 שנשלח לפי הוראת הנתבע 1 היא שהביאה לידיעת התובע את הקיום של פוליסת הביטוח והתשלום שאמור להגיע לידיה מהנתבעת 3. באותו מכתב מיום 6.1.04, ביקש הנתבע 2 בשם מרשתו, (החברה) את התובע להימנע מנקיטת הליכים לגביית החוב.

לפי העדויות של הנתבע 1 והנתבע 2, הנתבע 2 שלח את המכתב מיום 7.1.04 בו ביקש מהנתבעת 3 לשלוח את השיק לפקודתו לפי הוראות הנתבע 1, ששינה את דעתו ולא היה מעוניין להעביר את התשלום מטעם חברת הביטוח (הנתבעת 3) ישירות אל התובע.

הנתבע 2 העיד כי הנתבע 1 שהה במשרדו בתקופה הרלוונטית באופן יומיומי ובאחת הפגישות ביקש שהשיק יוצא לפקודת התובע. לפי עדותו של הנתבע 2, הנתבע 1 שינה את דעתו ובין התאריכים 4.1.04 ל- 7.1.04 הודיע לו שהוא מבקש שהשיק יהיה לפקודת הנתבע 2 (פרוטוקול עמ' 24).

בשלב הראשון, פעולת הנתבע 1 מעידה לכאורה על תום לב מאחר לפי הנחייתו, הודיע הנתבע 2 בשם החברה לתובע על קיום הפוליסה והתשלום העתידי מהנתבעת 3.
אולם, העובדה שלמחרת, יום אחד בלבד לאחר מועד משלוח המכתב אל התובע, הנתבע 1 שינה את עמדתו ופעל באמצעות הנתבע 2 מול הנתבעת 3 לכך שהתשלום יועבר לחברה ולא אל התובע, ובמקביל לא הודיע דבר לתובע על שינוי עמדתו משליכה על התנהגותו מלכתחילה. ממכלול הדברים עולה שהנתבע 1 הוליך שולל את התובע כאשר מחד ביקש אותו להמתין עם ההליכים לגביית החוב נוכח מצג שווא שהכסף יועבר אליו מחברת הביטוח (הנתבעת 3) (ראה המכתב מיום 4.1.04 שנשלח אל הנתבעת 3 ואשר צורף למכתב מיום 6.1.04 שנשלח אל ב"כ התובע) ומאידך פעל מול הנתבעת 3 להעברת הכסף ישירות לחברה. מצב דברים זה חמור במיוחד נוכח טענות הנתבע 1 כי הוא מבין בהליכי משפט.

אני מקבל את טענת הנתבע 2 שפעל כשלוח, כי לא הייתה עליו חובה אישית לשלוח אל התובע מכתב נוסף, בעקבות המכתב מיום 7.1.04 אל הנתבעת 3, אולם אני סבור שדרך פעולתו של הנתבע 1 שנתן את ההוראות לנתבע 2, היה בה להוליך שולל את התובע והיא מגיעה לכדי תרמית.

ככל שהנתבע 1 שינה את עמדתו, היה עליו ליידע את התובע שממנו הוא ביקש להמתין עם גביית החוב כנגד החברה וזאת באופן מיידי. הנתבע 1 לא רק שלא טרח להודיע לתובע על שינוי עמדתו, אלא שלא הודיע לו כלל על כך שהחברה קיבלה את הכסף מהנתבעת 3.
טענותיו של הנתבע 1 בדיון בפני
כי התובע יכול היה לפעול נגד חשבון הבנק החסום של הצד השלישי, אינן עולות בקנה אחד עם התנהגותו בזמן אמת. דבר לא מנע מהנתבע 1 להודיע בזמן אמת לתובע על קיום החשבון החסום, כדי שהאחרון יוכל לפעול לגביית חובו בדרכים המקובלות. הנתבע 1 הציג לתובע מצג שווא וטענותיו הן בגדר היתממות.

בתצהיר הנתבע 1 הוא הצניע את פרטי החשבון אליו הועבר התשלום ע"י חברת הביטוח, וכל שציין שהתשלום הועבר לחשבון הבנק שבניהולו כמקובל וע"פ כל דין (ראה סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 1).
במהלך דיון ההוכחות התברר, כי הכסף שהתקבל מחברת הביטוח הועבר לחשבון חברה בשם י.י. (1998) שירותים ואחזקות בע"מ (להלן - חברת י.י.) (ראה מש/1).
לפי עדותו של הנתבע 1, החשבון של חברת י.י. שימש לצרכי החברה והשימוש בו נבע מאילוץ בגלל שחשבון החברה היה חסום ע"י בנק המזרחי.

לא הוצג בפני
י כל מסמך המבסס את טענתו של הנתבע 1 כי חשבון חברת י.י. שימש לניהול ענייני וצרכי החברה. הנתבע 1 הגיש עמוד חשבון אחד בלבד של חשבון חברת י.י. ממנו לא ניתן ללמוד איזה תשלומים נעשו באמצעות חשבון זה והאם יש קשר לניהול ענייני החברה.
יתרה מכך, באותו דף חשבון שהוגש (מש/1) עולה שהחשבון היה בקשיים, במובן זה ששיקים חזרו באין כיסוי מספיק.
על פניו ברור שאין מדובר בחשבון של החברה נוכח השם השונה. הנתבע לא הגיש את מסמכי י.י. ולא הובהר באיזו הרשאה נוהלו כספי החברה בחשבון י.י.. יתרה מזו, הפקדת הכסף במזומן (סכום של 20,145 ₪) לאותו חשבון מעוררת אף היא ספק בכשרות מניעי הנתבע 1. לא ברור מדוע לא הועבר הכסף בהעברה בנקאית ו/או הפקדה באמצעות שיק אלא במזומן. הנתבע 2 עצמו הכחיש שידע לאיזה חשבון מופקד הסכום (פרו' עמ' 22).

איני מקבל את טענת הנתבע 1 כי חשבון חברת י.י. היה של החברה או לניהול עניני החברה. מדובר באישיות משפטית נפרדת ומשעה שהוכח שהכסף הופקד במזומן בחשבון אחר הנטל על הנתבע 1 לשכנע כי חשבון זה שימש את החברה כדין והנתבע 1 לא עמד בנטל זה.

עולה אפוא, כי הנתבע 1 נטל את הכסף שהיה מיועד לחברה לחשבון בניהולו ולמעשה הכסף לא הועבר לחברה.

לאור מכלול הנסיבות שתוארו לעיל, אני קובע שהנתבע 1 עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות את התובע .
עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך
הכלל הוא כי דיני החברות מאפשרים ליחידים להתאגד כחברה בע"מ, ובמהלך הרגיל של הדברים אין לחייב בעלי מניות או נושאי תפקידים בחברה בחובות החברה.
הרמת מסך תיעשה רק בהתקיימות נסיבות חריגות.
הסעיף הרלוונטי לעניינינו הוא סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 המאפשר להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה אם בית המשפט סבור כי צודק ונכון לעשות כן בנסיבות העניין וגם במקרה שהשימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות או לקפח אדם.

סעיף 6 תוקן בחודש מרץ 2005 (תיקון מס' 3 לחוק החברות) ונוסחו היום הוא כדלקמן:

" (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
תיקון מס' 3 צמצם לכאורה את אפשרויות הרמת המסך ועם זאת מאפשר לבצע הרמת מסך כאשר השימוש בחברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.

מאחר ומדובר בתיקון מהותי לחוק, אין מדובר בתיקון בעל תחולה רטרואקטיבית ולפיכך אין התיקון חל בנסיבות עניינינו מאחר וההתרחשות בעניינינו היא במהלך חודש ינואר 2004 ואילך.

אני סבור שהנתבע 1 השתמש לרעה במסך ההתאגדות של החברה, ועשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת שלה, באופן שהיה בו להונות את התובע.

הנתבע 1 לקח את הכסף שקיבל מהנתבעת 3 ולא הפקיד אותו בחשבון החברה אלא השתמש בו למטרותיו שלו ולא שוכנעתי שהשתמש בו למטרות החברה.

מהדבק העובדות עולה כי הנתבע 1 הונה את התובע ונטל את הכספים שהיו מיועדים לפיצוי התובע לידיו שלו.
איני מקבל את טענת הנתבע 1 כי מאחר ובעניינינו לא הייתה העדפת נושים פסולה, אין לנתבע 1 כל אחריות. מהעובדות שהוצגו בבית המשפט, אין מדובר בשאלה של העדפת נושים, התובע לעומת אחרים, אלא במקרה שהנתבע 1 יצר מצג שווא בפני
התובע שלא לנקוט פעולות לגביית החוב מהחברה מאחר ויקבל את הכסף מחברת הביטוח, ובמקביל פעל לקבלת הכסף לידיו שלו. הטענה של הנתבע 1 בדבר כך שהתובע יכול היה לגבות את הכסף מחשבון החברה שם היה כסף אינה עולה בקנה אחד עם המצגים שהציג לתובע.
לו הנתבע 1 היה מעוניין בטובת התובע, היה מוסר לו על כך שקיימים כספים בחשבון החברה החסום, והיה מבקש ממנו לפעול לגביית הכספים שם.
תחת זאת, הנתבע 1 הטעה את התובע לחשוב שיקבל את כספו מהנתבעת 3 שעה שהנתבע 1 פעל לקחת את הכספים לידיו שלו.

נוכח כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת ויש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנתבע 1 ולחייב את הנתבע 1 בתשלום הסכום של פסק הדין שניתן נגד החברה בת.א. 2305/99 לתובע בכפוף לבדיקת האשם התורם של התובע.

הנתבע 1 טען כלפי התובע כי יכול היה לפעול נגד החברה ולהטיל עיקולים על הכספים
בחשבון החסום של החברה ובכך לגבות את מלוא חובו.

מהראיות שהציג הנתבע 1 עולה שאכן עוקלו כספים בחשבון החברה בתאריך 20.4.04 (נספח ג' לתצהיר הנתבע 1) ולכאורה אם התובע היה פועל לעיקול הכספים בחשבון החסום בסמוך לפני תאריך זה, היה מצליח לגבות את סכום התביעה מהחברה. כבר ביום 25.3.04 נשלח מכתב התשובה של הנתבעת 3 אל התובע בדבר כך שהכסף הועבר לנתבע 2, ב"כ החברה אז. משאר המסמכים שהגיש הנתבע 1 לא ניתן ללמוד שהיה ניתן לגבות את סכום פסק הדין מהחברה בתאריך מאוחר יותר לתאריך 20.4.04.

צודק הנתבע 1, כי התובע שקט על שמריו ולא פעל לגביית הסכום ולא פתח תיק הוצל"פ כנגד החברה בגין פסה"ד שניתן ביום 23.12.03. בהקשר זה לא נתן התובע הסבר של ממש לגבי השיהוי ואי הפעולה לגביית הסכום שנפסק לזכותו בפסק הדין שניתן נגד החברה.

על התובע מוטלת חובה לפעול בתוך זמן סביר לגביית פסק הדין. גם בנסיבות עניינינו, שעה שהתובע המתין עם הליכי גביית החוב מהחברה לפי בקשת הנתבע 1 במכתבו מיום 6.1.04 איני סבור שיש בכך להצדיק את מצב הדברים שהתובע לא נקט כל הליך לגביית חוב החברה במסגרת הליכי הוצל"פ משך חודשים ובכלל. המתנת התובע בפתיחה בהליכים משך זמן מסוים סבירה נוכח מצג השווא של הנתבע 1, אך משעה שהתברר לתובע שהכסף הועבר מהנתבעת 3 לנתבע 2, היה עליו לנקוט בפעולות לגביית החוב מהחברה.
בהתחשב בהתנהגות הנתבע 1 מחד, ובדרך הילוכו של התובע מאידך אני סבור שלתובע אשם תורם לנזק שנגרם לו כתוצאה מאי גביית החוב שנפסק נגד החברה מהחברה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור על דרך האומדנה שלתובע אשם תורם בשיעור של 50% לנזק שנגרם לו בגין אי גביית החוב מהחברה.
סיום

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:

התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית, והתובע ישלם לכל אחד מהם שכ"ט עורך דין בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ.
התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה באופן שהנתבע 1 ישלם לתובע מחצית סכום התביעה בסך של 9,450 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מתאריך 10.11.04 ובצירוף הוצאות בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ההודעה לצד שלישי נדחית מאחר והתביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה וזאת ללא צו להוצאות.

ניתן בתאריך 24/5/04 בהיעדר.
פורג אבי, שופט









א בית משפט שלום 69653/04 נתי מור נ' וינשטיין יגאל , עו"ד אוריאל בן אסולי , מגדל חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/05/2006)