Google

מדינת ישראל - אבי לויה,יאיר קסוס

פסקי דין על אבי לויה | פסקי דין על יאיר קסוס |

40239/05 פ     31/05/2006




פ 40239/05 מדינת ישראל נ' אבי לויה,יאיר קסוס




10
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פ 040239/05
בפני
:
כבוד השופט שהם אורי

תאריך:
31/05/2006
המאשימה
מדינת ישראל

בעניין:

נ ג ד
הנאשמים
1. אבי לויה

2. יאיר קסוס
ב"כ המאשימה עו"ד גיא גורן

ב"כ נאשם 1 עו"ד ששי גז
, עו"ד טליה גרידיש
ב"כ נאשם 2 עו"ד משה שרמן
הנאשמים - נוכחים
נוכחים:

פרוטוקול

התובע טוען לעונש:
אני מגיש גיליון הרשעות של נאשם 2. לנאשם 1 אין עבר פלילי, ועברו של נאשם 2 אינו מכביד.
ביום 23.4.2006 הוצג הסדר טיעון לשני הנאשמים.
נאשם 1 הודה והורשע בעבירה של אי מניעת פשע. נאשם 2 הודה והורשע בהחזקת חומר נפיץ.
אציין שלולא פציעתו הקשה של נאשם 2, הרי שהסדר טיעון זה לא היה מתקיים. או שהיה מתקיים אך ברף ענישה הרבה יותר גבוה ועם עבירות יותר חמורות.
לא כך הם פני הדברים. האירוע התרחש ב- 27.5.2005, הנאשם הגיעו לדירתו של המנוח, בן מאיר, על פי כל הראיות בתיק, המנוח הוא זה שסיפק את לבנות החבלה, הוא זה שהיה הרוח העיקרית בהתכנסות עבריינית זו, כאשר מחוץ לביתו התגלו שני אקדחים עם משתיקי קול, וברכבו התגלו שתי משקפות משוכללות, לבנת חבלה נוספת התגלתה במחסן ביתו של המנוח, כאשר אין לנו ספק שהתכנסות זו של העבריינים לא היתה תמימה, היא היתה לצורך ביצוע מעשה חמור. אמצעי הלחימה הללו היו של המנוח.
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, נאשם 2 בצוותא עם המנוח, הניח את מטען החבלה ע"ג שולחן במחסן הבית. במהלך האירוע נכנס נאשם 1, צפה במתרחש ולא נקט שום פעולה כדי למנוע את המעשה. העובדה כי הפגיעות הגופניות שאירוע לנאשם 2 ולמנוח, הביאו אותנו לסבור בדיוק מי עשה מה. כלומר, המנוח סבל מפגיעות גופניות חמורות מאוד: ידיו נקטעו ובטנו. פציעותיו של נאשם 2 הן דומות: הוא נפגע בעיניו, כפות ידיו נקטעו, נפגע בפלג גופו התחתון, באוזנו. כל זה היה במהלך ההתעסקות במטען החבלה, אשר במהלכה המטען התפוצץ. המנוח נהרג במקום. נאשם 1 נפצע קל, ונאשם 2 נפצע קשה.
אכן יש פער בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן.
חלקו של נאשם 2 הוא יותר משמעותי מזה של נאשם 1.
הפציעות החמורות של נאשם 2, אשר סברנו שיתכן וישנה אפשרות של שב"ס לטפל בו, אך המצב אינו כזה. מצב הדברים הוא כי הטיפול בנאשם 2 הוא כמעט בלתי אפשרי. הוא כבר קיבל עונש.
עונשו של נאשם 1 נגזר באופן טבעי מזה של נאשם 2. חלקו של נאשם 1 פחות מזה של נאשם 2.
אלה השיקולים.
מבחינת התביעה, לא היתה בעיה ראייתית. לשאלת ביהמ"ש, איך נוכל להוכיח את עבירת ההריגה - אציין שפעם ראשונה מתרחש אירוע בו שלושה עבריינים מתכנסים יחדיו. המנוח מביא על עצמו את המוות שלו, אם כי לשניים האחרים יש גם אחריות. אך זה לא המקרה המתאים להביא עניין זה לביהמ"ש. השיקול העיקרי היה מצבו של נאשם 2, משום שכמעט ואין אפשרות לטפל בו.
נבקש לאשר את הסדר הטיעון בהיותו ראוי וסביר. לדעתנו, אין לנו ברירה אחרת אלא לכבד הסדר זה.

עו"ד גז טוען לעונש:
זהו אחד המקרים הבודדים בהם התבלבטי כסנגור, האם לסיים תיק זה אם לאו. מדובר בתיק שיכול היה להגמר בזיכוי. זהו לא תיק רגיל בו מישהו מנסה והורג מישהו אחר. האדם נהרג בתאונת עבודה. בתיק זה היו הרבה מאוד פגישות עם הפרקליטות.
לגבי חומר הנפץ – נאשם 1 מואשם בכתב אישום מיוחד במינו. לא כתוב שהוא שותף לעבירה. כתוב שהוא עמד בצד.
השאלה היתה אם זה היה מקרי או לא מקרי. בכתב האישום כתוב שהוא נכח במקום. הדו"חות בתיק מראות שהנאשם גם לא נגע, וכי הוא היה במרחק של כמה מטרים. זה היה יום עבודה רגיל של הנאשם, ועבודתו באותו יום בוטלה שלא באשמתו. הנאשם נטול עבר פלילי, הוא עובד לפרנסתו, נשוי. התלבטתי אם לטעון no case.
זוהי עיסקת טיעון קלאסית. יש נתונים אישיים חיוביים, וקשיים אובייקטיביים של התביעה בראיות.
לגבי כתב האישום המתוקן – היינו צריכים להיות בבימ"ש השלום. הנאשם שהה במעצר סגור במשך 3 חודשים, ואח"כ במעצר בית. הש' לוי אדמונד הסביר כי תיק זה בעייתי מבחינת הפרקליטות. אדם מואשם בכך שנכנס למקום מסויים במהלך יום עבודה, שבוטל. הוא נכנס לראות את חברו, היה במקום מספר דקות, הוא לא מנע ולא דיווח למשטרה.
איני בטוח אם היו הרבה אנשים שהיו מתנהגים אחרת (מדווחים למשטרה). היה לנאשם זמן קצוב, פתאום קרה האירוע. לכן המצלמה מראה אותו יוצא. הנאשם עבר טראומה קשה ובעייתית. הוא מעולם לא הסתבך בפלילים ועבר אירוע קשה כי היה במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. לא היה לנאשם כוונת רווח, כספית או אחרת באירוע. הוא ראה מה שראה, וברח החוצה. הוא ישב שלושה חודשים במעצר ונפצע. הטראומה הנפשית תלווהו כל ימי חייו. אין עונשים קשים וחמורים יותר מזה. כתב האישום נגמר ברגע שהוא יצא מהבית.
העבירה היא של שנתיים מאסר.
אני חושב שבמקרה זה הצדק מנצח.
אבי לויה
: אני מצרף לדברי סנגורי.

עו"ד שרמן טוען לעונש:
אני מצרף לחלק גדול ממה שאמר חברי. גם בכתב האישום המתוקן והעיקרי, אין הבדל בין הנאשמים לגבי עבירת ההריגה.
מבחינת ההגיון הצדדים הגיעו לעמק הסבירות בגלל מצב חומר הראיות, ולא רק בגלל מצבו של נאשם 2.
מרשי היה ליד הנשק והוא נפגע. אך אם הפרקליטות רוצה להוכיח שהוא החזיק את הנשק, או שידע שיש נשק, או שהרכיבו בזמן זה את הנשק (זה לא ביתו), איני חושב שדרך חוות דעת למיניהם (כמו צורת הפציעה של היד), כי חסרים הרבה אלמנטים ועובדות.
לכן, איני יודע עדיין מה היתה תוצאתו של תיק זה לגבי החזקת נשק.
למרשי נקטעו שתי ידיו. בעין אחת אינו רואה ובשניה הראיה היא 50%, הוא שומע ב-85%. הוא נפגע בפלג גופו התחתון. מאז ועד היום היו לו שני נסיונות אובדניים, והוא מטופל לשם כך.
עולמו חרב עליו. את עונשו הוא קיבל מידי שמיים, וזהו עונש כואב בהרבה יותר מאשר מאסר, כי זה ילווה אותו לכל חייו מבחינת תיפקוד פיזי ונפשי. הוא אינו יכול לתפקד כלל, הוא זקוק לעזרה בכל דבר (מהבסיסי עד המורכב). מבחינה כספית, כל השיקום והפרוטזות הן מכיסו. הוא נמצא בקשיים עצומים. הוא הפסיק את השיקום כי לא היה לו מספיק כסף.
עיסקה זו נערכה עם פרקליטת מחוז ת"א. וחזקה על הפרקליטות שהם שקלו את הנסיבות מבחינה משפטית ועונשית, הרי שהם אמונים.
אם זהו חומר הראיות וזה מה שהחליטה הפרקליטות, איני חושב שהכניסה לביתו של המנוח מבלי שיש לפרקליטות ראיה חוץ ממצלמת הרחוב, הרי שבנסיבות אלה של משפטית ורפואית הגיעה הפרקליטות למה שהגיעה.
העונש הוא גדול ואבקש לכבד את עיסקת הטיעון.
יאיר קסוס
: אני מצטרף לדברי חברי.
גזר דין

1. תיק זה החל בקול תרועה רמה והסתיים, במידה רבה, בקול ענות חלושה.
מלכתחילה, יוחסו לנאשמים עבירות חמורות ביותר שביניהן הריגה, קשירת קשר לביצוע פשע, והחזקת נשק.
הנאשמים כפרו באשמות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי, והתיק נקבע להוכחות.
בישיבת ביהמ"ש מתאריך 23.4.2006 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן והצדדים עתרו לעונש, כפי שיפורט בהמשך.
הנאשמים הודו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן, ובהתאם לכך הורשע נאשם 1, אבי לויה
, בעבירה של אי-מניעת פשע; ואילו נאשם 2, יאיר קסוס
, הורשע בעבירה שעניינה החזקת נשק (חומר נפץ).
בהתאם להסדר הטיעון, עתרו הצדדים לעונש מוסכם, לגבי נאשם 1: שישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, ומאסר על-תנאי. לגבי נאשם 2: הוסכם כי העתירה המשותפת תהא לעונש של מאסר על-תנאי בלבד.

2. התובע, עו"ד גיא גורן
, ציין בטיעוניו כי השיקול העיקרי אשר הנחה את התביעה, בבואה להתקשר בהסדר הטיעון, הינו פציעתו הקשה במיוחד של נאשם 2. המדובר בפציעה שבמסגרתה נקטעו שתי ידיו של נאשם זה, הוא נפגע בעיניו כאשר באחת מהן אבדה הראיה כליל, הוא נפגע בפלג גופו התחתון, ושמיעתו לקויה ביותר.
עוד הבהיר התובע כי חומר הראיות שבתיק מגלה כי לבנת החבלה אשר התפוצצה, ואשר גרמה למותו של המנוח, מוטי בן מאיר, ולפציעתם של שני הנאשמים, לא היתה אמצעי הלחימה היחיד אשר היה ברשותו של המנוח. בחיפוש שנערך בביתו ובקרבת מקום לבית, נתגלו שני אקדחים עם משתיקי קול, משקפות ולבנות חבלה נוספות.
ההתכנסות בביתו של המנוח לא היתה תמימה, ונאשם 2, בצוותא חדא עם המנוח, הניח את מטען החבלה שהתפוצץ, על גבי שולחן במחסן, ובמהלך הרכבתו התרחש הפיצוץ. המנוח מצא את מותו וכאמור נאשם 2 נפצע קשה.
ככל שהדבר נוגע לנאשם 1, הרי שמיוחסת לו עבירה של אי-מניעת פשע, שכן הוא נכנס, בשלב כלשהו, לאותה דירה וצפה מן הצד במנוח ובנאשם 2, כשהם אוחזים במטען, ולא נקט כל פעולה או אמצעי סביר למנוע מהם את המשך מעשיהם.

התובע ציין עוד כי לנאשם 1, אשר כאמור נפצע קלות באירוע זה, אין כל עבר פלילי, ואילו נאשם 2 הורשע בשנת 1997 בשתי עבירות שעניינן שימוש בלתי חוקי ברכב ונטישתו במקום אחר. אין מדובר בעבר מכביד, וכאמור עסקינן בעבירות שהתרחשו לפני שנים רבות.

התובע הדגיש כי היה בידי התביעה להוכיח את העובדות המתוארות בכתב האישום המקורי, אך לנוכח הערותיו של ביהמ"ש, נבחנה מחדש השאלה, האם ניתן להביא להרשעתם של הנאשמים בעבירות החמורות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי. לבסוף, התקבלה הגישה כי הדבר יקשה על התביעה עד מאוד. לפיכך הוחלט על ידי הדרג הגבוה ביותר בפרקליטות מחוז ת"א (פלילי) להגיע להסדר הטיעון, כמפורט לעיל.

בנסיבות מיוחדות אלה, סבור התובע כי יש מקום לאשר את ההסדר כפי שהוצג ע"י הצדדים.

ב"כ נאשם 1, עו"ד ששי גז
, ציין כי התלבט רבות אם יש מקום להתקשר בהסדר עם הפרקליטות, שלפיו יורשע מרשו בעבירה של אי-מניעת פשע. זאת, מאחר שלנאשם זה לא היה כל חלק ונחלה בהבאת חומרי החבלה ובנסיון להרכיבם. נוכחותו היתה קצרה ביותר והוא שהה בזירת האירוע במשך דקות ספורות, ולקראת צאתו מהמקום התרחש הפיצוץ שבו הוא עצמו נפגע. הסנגור סבור כי במצב דברים זה קשה לדרוש מאדם להודיע למשטרה על דבר ביצוע עבירה המתרחשת לנגד עיניו, שכן לא היה סיפק בידו לעשות כן.
בסופו של דבר, הגיע הסנגור למסקנה כי ניתן לאשר את ההסדר, הגם שיש בו כדי להחמיר לא מעט עם מרשו. לנאשם זה אין עבר פלילי, הוא נשוי ואב לילדה אשר נולדה בעת היותו במעצר. הנאשם הוחזק במעצר סגור במשך כ-3 חודשים, ועד לאחרונה שהה במעצר בית מוחלט.
הסנגור הוסיף כי מדובר בעבירה שעונשה עד שנתיים מאסר, כאשר בתי המשפט אינם נוהגים, בכלל, להטיל בגינה עונשי מאסר לריצוי בפועל.
לפיכך, ביקש עו"ד גז שלא להחמיר עם מרשו מעבר לרמה העונשית שהוצגה בהסדר הטיעון, ועתר כי בית המשפט יאמצו.

עו"ד משה שרמן, ב"כ נאשם 2, התייחס בפתח דבריו לעבירות שיוחסו למרשו בכתב האישום המקורי, בציינו כי לא היתה כל אפשרות משפטית להוכיח עבירה זו, שכן מדובר בקונסטרוקציה חסרת בסיס, שאין לה אח ורע בעולם המשפט.
התביעה היתה נתקלת בקשיים גם בבואה להוכיח את העבירה שעניינה החזקת הנשק, משום שלא ניתן היה להתבסס על עדי ראיה, ואילו חוות-הדעת הרפואיות לא היה בהן כדי להוכיח את חלקו של נאשם 2.
הסנגור חזר ופירט את עומק פציעותיו של נאשם 2, אשר איבד את עולמו ברגע התפוצצות המטען, ועונשו הקשה בא לו מידי שמיים. מלבד הפגיעה הפיזית, הרי שהנאשם נקלע גם למשבר נפשי והוא נזקק לטיפול פסיכולוגי. כיום, הנאשם אינו יכול לתפקד בכוחות עצמו והוא מסתייע במקורביו. תכנית השיקום בה החל הנאשם נקטעה, בשל מחסור באמצעים כספיים הנדרשים כדי להשלימה.
הסנגור הוסיף עוד, כי ההחלטה להתקשר בהסדר הטיעון התקבלה ע"י הדרג הגבוה ביותר בפרקליטות המחוז, וחזקה על התביעה כי שקלה את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה גם את האינטרס הציבורי.
לאור האמור, מבקש גם עו"ד שרמן לאמץ את ההסדר כלשונו.

3. פתחתי את גזר הדין באומרי כי קיים פער רב בין כתב האישום המקורי, לבין כתב האישום המתוקן. כוונתי בעיקר לעבירת ההריגה שיוחסה לשני הנאשמים בכתב האישום הראשון אשר הומרה, בסופו של דבר, בעבירה של אי-מניעת פשע לגבי נאשם 1, ובעבירה של החזקת נשק לגבי נאשם 2.
כידוע הוא, כי אין לו לדיין אלא את שרואות עיניו ושומעות אוזניו, ואין זה בסמכותו של ביהמ"ש להתערב בשיקוליה של התביעה, ככל שהדבר נוגע לסעיפי האשמה ולהוראות החיקוק המופיעות בכתב האישום.
לפיכך, יש להתייחס לאירוע זה על יסוד העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, וסעיפי האשמה אשר יוחסו לכל אחד מהנאשמים.

אשר לנאשם 1 – הרי שכל המיוחס לו הינו כניסתו לדירה שבה התרחש האירוע, וצפייה מן הצד במנוח ובנאשם 2, כשהם אוחזים במטען החבלה, מבלי שנקט כל פעולה או או אמצעי סביר על מנת למנוע את המשך ביצוע המעשה.
בנסיבות אלה, ובשים לב לעובדה כי מדובר במי שעברו נקי לחלוטין, נראה כי יש מקום לאשר את הסדר הטיעון, כפי שהוצג על ידי הצדדים.
לאור האמור, הנני גוזר על נאשם זה 24 חודשי מאסר, מהם יהיו 6 חודשים לריצוי בפועל בדרך של עבודות שירות, והיתרה ל-3 שנים לבל יבצע כל עבירת רכוש או אלימות, שהיא פשע.
בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, ירצה הנאשם את עונשו בבית חולים "צהלון", בשד' ירושלים 100, יפו. הנאשם יתייצב ביום 19.6.2006, עד לשעה
08:00, במפקדת גוש מרכז ברמלה, לתחילת ביצוע העונש.
סכום הפקדון אשר הופקד ע"י נאשם 1, בסך 40,000 ₪, במסגרת ההליכים בתיק זה, יוחזר לידיו.

אשר לנאשם 2 – הרי שהעבירה המיוחסת לו חמורה הרבה יותר, וכפי שמתואר בכתב האישום, הוא עצמו הביא לבית המנוח רכיבים שונים, לצורך הכנת מטען החבלה.
עם זאת, נראה כי השיקול המרכזי בקביעת עונשו של נאשם זה נוגע לעובדת פציעתו החמורה, ויש טעם בדברי בא-כוחו כי עונשו של הנאשם בא לו מידי שמיים. המדובר בפציעה קשה ביותר, הכוללת קטיעת שתי ידיו, פגיעה במאור עיניו, פגיעה בשמיעתו וכן בפלג גופו התחתון.
בנסיבות אלה, נראה כי יש מקום לאמץ את עמדתם המשותפת של הצדדים, כאשר עיקר הדגש יונח על הטלת עונש מאסר מותנה, אשר ישמש כחרב מתהפכת מעל ראשו של הנאשם, לבל ישוב ויבצע עבירות פליליות, בעתיד.
לאור האמור, הנני גוזר על נאשם זה 18 חודשי מאסר על-תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור כל עבירת אלימות או רכוש, שהיא פשע.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום ד' בסיון, תשס"ו (31 במאי 2006) במעמד הצדדים.

שהם אורי
, שופט








פ בית משפט מחוזי 40239/05 מדינת ישראל נ' אבי לויה,יאיר קסוס (פורסם ב-ֽ 31/05/2006)














מידע

© 2024 Informer.co.il    אינפורמר       צור קשר       תקנון       חיפוש אנשים