פסקי דין על יפה יעקובוף | פסקי דין על אסתר יעקובוף | פסקי דין על אוריון אידה | פסקי דין על אוריון ארז |

3365/04 א     11/06/2006




א 3365/04 יפה יעקובוף, אסתר יעקובוף נ' אוריון אידה, אוריון ארז




1
בתי המשפט
א 003365/04
בית משפט השלום הרצליה
11/06/2006
תאריך:
כב' הש' אירית מני-גור

בפני
:

1 . יפה יעקובוף

2 . אסתר יעקובוף

בעניין:
תובעים
עו"ד קיבריק מריו לאו

ע"י ב"כ
נגד
1 . אוריון אידה

2 . אוריון ארז
נתבעים
עו"ד כנעני שמעון

ע"י ב"כ
פסק דין

א. מבוא וטענות הצדדים

1. התובעות יחד עם אחיותיהן המתגוררות בחו"ל, הינן הבעלים של דירה ברח' הרב קוק 2 בהרצליה, והידועה גם כחלקה 203 גוש 6538 (להלן: "הדירה או המושכר"). הדירה מושכרת בדמי מפתח על פי חוק הגנת הדייר מזה כ- 30 שנה. הדירה הושכרה על ידי אביהן המנוח של התובעות, ומשנפטר המנוח ירשו התובעות את המושכר. אין מחלוקת, כי הנתבעת 1 הינה דיירת מזה כ- 30 שנה בנכס ונתבע 2 הינו בעלה. אין אף מחלוקת, כי עותק מהסכם השכירות לא נותר בידי אף אחד מהצדדים.

2. התובעות טוענות, כי יש לפנות את הנתבעים מהדירה לאור מספר הפרות יסודיות בהם הפרו הנתבעים את הסכם השכירות. אחת העילות כנגד הנתבעים היא עילת הנטישה, שכנגדה טוענים הנתבעים כי לאו עילה היא, שכן נטישת הדירה לא נעשתה אלא עקב מצבה הרעוע שאיננו מאפשר מגורים בתנאים סבירים.

3. להלן אדון בעילות הפינוי שהעלו התובעות על פי סידרן מהקל אל הכבד.

ב. הריסת מרפסת ובניית חדר בניגוד להסכם-
1. בסעיף 3 לכתב התביעה, טוענות התובעות כי במהלך שנת 1998 או בסמוך לכך הרסו הנתבעים את המרפסת בדירה ובנו ממנה חדר וזאת בניגוד להסכם השכירות ואף מבלי שביקשו וקיבלו היתר מבעלי הדירה. מכתב התראה על כך נשלח לנתבעים ביום 20.10.98. המכתב צורף לכתב התביעה וסומן ב'. לטענת הנתבעים, מדובר בדירה בקומת קרקע בבנין הנמצא בצומת סואן ביותר, בצומת זו עוברים אלפי כלי רכב ביום אשר פולטים עשן ופיח. עם השנים, טוענת הנתבעת, החלה לסבול יותר ויותר מתופעה זו עד אשר נאלצה לסגור את המרפסת. לטענת הנתבעת, מאחר והסכם השכירות המקורי איננו בנמצא, לא ברור אם פעולה זו מהווה הפרת הסכם, שכן סגירת המרפסת לא פגעה בערכו הכלכלי של הנכס אלא השביחה אותו (ראה סעיף 3 א' לכתב ההגנה). התובעת במהלך החקירה הנגדית, הודתה כי אכן המרפסת היתה סגורה עת נמסרה לנתבעת באמצעות תריסים (ראה עדותה בעמ' 9 שורות 12 ואילך). ואולם, לטענתה אין מדובר בסגירה הרמטית, אלא בסגירה ארעית. הנתבעת היא שהפכה סגירה ארעית זו לסגירה הרמטית על ידי בניית קיר וזכוכית.

2. אכן הסכם השכירות המקורי איננו קיים, ומהסכם השכירות דומה שצרפה התובעת ניתן ללמוד כי כל שינוי במושכר צריך לקבל את אישור בעל הבית מראש, וזהו אף הנוהל והנוהג הקיים זה מכבר ביחסי שוכר ומשכיר. ואולם, בענייננו, הספק פועל לטובת הנתבעת. אין לדעת אם אכן סגירת המרפסת היא סגירה ארעית וסגירה הרמטית, היא עובדה שהצריכה את אישור הבעלים מראש וזאת לאור היעדרות ההסכם והיעדר כל ראיה אחרת שיכולה להצביע על סיכום הדברים שבין המשכיר המנוח לבין השוכרת. רק בגין עובדה זו בלבד ספק בעיניי אם הייתי נעתרת לתביעה, וקובעת כי על הנתבעים לפנות את המושכר, שכן כאמור כל ספק בעילה זו פועל לטובת הנתבעים.

ג. אי תשלום דמי שכירות
1. לטענת התובעים, החל מנוב' 1998 חדלו הנתבעים לשלם דמי שכירות המוטלים עליהם על פי דין, וזאת למרות פניותיה של התובעת אליהם בכתב. מכתבה של התובעת אל הנתבעים בענין תשלום שכה"ד, צורף לכתב התביעה וסומן ג'. לענין זה, אין נפקא מינא באם הסכם השכירות נמצא אם לאו, שכן סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) , תשל"ב - 1972, (להלן: "החוק") , קובע כדלקמן:
"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
(1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו".
...

2. לנתבעים אין כל תשובה של ממש לעילה זו, הגם שדמי השכירות המוגנים הם מזעריים ובשיעור של כ- 70 ש"ח לחודש, הרי דמי שכה"ד נאספו והגיעו עד לכדי 5,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. יתרה מכך, הנתבעים אף לא משלמים שכ"ד עד היום, על אף הגשת כתב התביעה בעילה זו ועל אף דמי שכה"ד הנמוכים. לטענת הנתבעים, הם הפסיקו לשלם את תשלום שכה"ד בעיקבות פינוי הנכס מחמת היותו רעוע ואינו ראוי למגורים. הנתבעים סברו לתומם, כי מאחר והם אינם מקבלים כל תמורה בעד שכה"ד, קמה להם הזכות להפסיק ולשלם את שכה"ד. בכך טעו הנתבעים. תשלום שכה"ד איננו אלא בגין הזכות להחזיק בנכס כדייר מוגן. גם אם קיימת מחלוקת בין הדייר לבין הבעלים באשר לשיפוץ ותיקון הדירה, מחלוקת זו לא מקנה לנתבעים זכות להפסיק על דעת עצמם להמשיך ולשלם את דמי השכירות. אין המחוקק קובע בסעיף של 131 (1) תנאים להפסקת דמי השכירות, אלא קובע באופן אבסולוטי כי אי תשלום דמי השכירות מהווה עילה לפינוי.

3. גם בענין זה ועל אף כי הנתבעים הפרו הפרה בוטה את סעיף החוק, ובחרו על דעת עצמם ללא כל צידוק והסבר המניח את הדעת להפסיק ולשלם את דמי השכירות השוטפים כבר מנוב' 1998, ועל אף מכתבי ההתראה והגשת התביעה, לא בחרו לתקן פגם זה ולהתחיל לשלם את דמי שכה"ד, ובהפרה זו בעצם נמשכת עד עצם היום הזה. על אף זאת, אינני סבורה שהייתי מורה על פינוי הנתבעים אך ורק מטעם זה, שכן כאמור מדובר בתשלום שכ"ד נמוך וייתכן וזה היה המקום להורות על סעד מן הצדק ולהורות על תשלום שכה"ד רטרואטקיבית בתוספת פיצוי לתובעות. אלא שלמרבה הצער, אין מדובר בהפרה בודדת של ההסכם כפי שיוברר להלן.
ד. השכרת הדירה לצד שלישי והפקת רווח בלתי הוגן -
1. התובעות טוענות בסעיף 4 ג' לכתב התביעה, כי מבירור שערכו באמצעות משרד חקירות עלה כי הנתבעים השכירו את דירתם לצד ג' והם נהנו מדמי השכירות. למרבה ההפתעה, הנתבעים לא הכחישו עובדה זו אלא טענו בסעיף 4 ג' לכתב ההגנה, כי אכן העמידו לפרק זמן מוגבל את הדירה לשימושו של חבר צעיר רווק שגר בדירה תקופה לא ארוכה, ופינה אותה לאחר שהתברר להם כי הדבר נוגד את הסכם השכירות. הנתבעים טענו להגנתם, כי מאחר ולא נותר בידם עותק מהסכם השכירות לא היו ערים לכך כי "הטובה" שעשו לחברם איננה תואמת את הוראות הסכם השכירות. בתצהיר העדות הראשית, חזרו הנתבעים על עובדות אלה אלא שהפעם הדגישו בסעיף 6 לתצהיר העדות הראשית, כי לא עשו "טובה" לחבר אלא על פי בקשתו של החבר "השכירו לו את הדירה".

2. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי אין במתן הרשות לאחר להתגורר בדירה משום הוכחה כי הנתבעים ויתרו על רצונם לחזור ולגור במושכר. ואולם, הנתבעים אינם מתמודדים עם העובדה, כי בעצם השכרת הדירה לצד ג' עברו על סעיף החוק המקנה עילת פינוי כנגד הדייר המוגן. השאלה שעומדת להכרעה, איננה האם השכרת הדירה מהווה ראיה לנטישה אם לאו, אלא האם השכרה זו היא עילת פינוי בפני
עצמה?. שכן, סעיף 131 (6) לחוק, קובע כדלקמן :
"...הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו ...והפיק מהשכרת המשנה רווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין"...

בענייננו כאמור, מודים הנתבעים כי על פי בקשת חברם השכירו לו את הדירה וגבו ממנו שכ"ד, ויש להניח העולה עשרות מונים על דמי שכה"ד המוגנים בסך כ- 70 ₪ שהיו צריכים להעביר לבעלת הבית. לא זו אף זו, הנתבעים לא רק קיבלו במשך תקופה מסויימת שכ"ד מלא מצד ג', אלא אף לא העבירו שכ"ד זה ולא את שכה"ד המוגן לבעלי הדירה. נושא זה לא היה כלל בא לידיעת התובעות אלמלא הכנת תביעה זו והפעלת חוקרים פרטיים.

3. יש לראות בהפרה זו הפרת חוק בוטה המקנה לתובעות עילת פינוי כנגד הנתבעים. אי ידיעת החוק איננה מכשירה את מעשי הנתבעים. הנתבעת 1 ידעה כי הינה דיירת מוגנת בבנין מזה מספר שנים. יצויין, כי בבנין הנדון מצויים מספר דיירים מוגנים השוכרים את הדירות מאת התובעות מזה שנים. מה קל יותר היה מלהיוועץ בשכן שהינו דייר מוגן, ו/או להיוועץ בתובעות להם היו צריכים להעביר את דמי שכה"ד המוגן, בשאלה אם ניתן להשכיר את הדירה לצד ג'. אלא שהנתבעים לא עשו אף אחד מהשניים, משום שנהגו בנכס כמנהג בעלים, ובחרו להנות מרווח בלתי הוגן באמצעות גביית דמי שכ"ד מלא, על אף שידעו כי הם שוכרים בו בלבד. יצויין, כי הנתבעים הודו במהלך הדיונים (ראה פרוטוקול מיום 7.7.05), כי השכירו את הנכס לצד ג' במחיר של 300 דולר לחודש.

4. סבורני כאמור לעיל, כי די בעילה זו על מנת להורות על פינוי הנכס. ואולם כאמור, הנתבעים חטאו במספר עילות המקנות לתובעות זכות לפנותם והעילה המרכזית לה טוענות התובעות בכתב התביעה היא עילת פינוי בגין נטישת המושכר.

ה. נטישת המושכר
1. התובעות טוענות בכתב התביעה, כי לאחר בדיקות חוזרות ונישנות במקום הנכס עולה כי הנתבעים אינם מתגוררים בנכס משנת 1998 ברציפות. הנתבעים אינם מכחישים כי נטשו את הנכס ולפיכך קבעתי בהחלטתי כי הנתבעים יחלו בהבאת הראיות, שכן את ההיבט הפיזי של עזיבת הנכס לא היה צורך להוכיח. הנתבעים הודו בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית, שהנתבעת 1 אשר סבלה מחרדות חששה להמשיך ולגור בדירה בגלל מצבה, ועזבה אותה עד אשר ישופץ הבנין. מאז עזיבת המושכר ועד היום, לא חזרו מי מהנתבעים לנכס, אף לא לאחר הגשת התביעה הנדונה.

2. עיקר טענתו של ב"כ הנתבעים כנגד נטישת הנכס, היא העובדה שהתובעות כבעלות הנכס סרבו לשפץ את הנכס. ולטענת ב"כ הנתבעות, על פי הפסיקה (ערעור אזרחי 170/73 פפסימדרוף נ' חיזק , פד"י י"ז (4) , 2498 ) מקום שדייר עוזב את הדירה עקב מצבה, ביהמ"ש לא יפרש עזיבה זו כנטישה שכן אין לביהמ"ש לאפשר לבעל בית להיפטר מדייר על ידי הזנחת הרכוש.
וראה לענין זה בספרו של כב' השופט בר-אופיר, "סוגיות בדיני הגנת הדייר" בעמ' 120 ב' כדלקמן:
"...תמיד ישקול ביהמ"ש על שום מה עזב הדייר את המושכר, ושמא עזב על מנת לחזור. כך למשל: אם המושכר איננו כשיר למגורים והדייר עבר לדירה אחרת שאף היא איננה מתאימה לייעודה, לא יראו בהתנהגותו משום נטישה, אלא עזיבת המושכר עד שיתוקנו הפגמים שבו, שהרי לא ייתכן לאפשר לבעל בית להיפטר מדיירו על ידי האמצעי הפשוט שיזניח את רכושו ויתן לביתו להתמוטט, וכך ייפטר מעולו של דייר מוגן. לעומת זאת: מי שעקר את משפחתו לדירה אחרת, יראו אותו כדייר נעדר ובית המשפט יצווה על פינויו מדירתו הראשונה"...

3. בענייננו, השאלה שעומדת לדיון היא בשני מישורים: האם אכן הנתבעים נטשו את הנכס כפי שהודו מחמת מצבו, והאם בכוונתם לשוב אל הנכס לכשיהיה ראוי למגורים על פי גירסתם?.

4. זה המקום להזכיר, כי עילה זו של נטישה איננה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר, ולמרות זאת חייבו בתי המשפט את הדייר בפינוי כאשר נטש הוא את המושכר. הרציונל מאחורי פסיקה זו , מבוסס על העיקרון על פיו מטרת חוקי הגנת הדייר להבטיח לדיירים קורת גג, בזמנים שהמחוקק ראה אותם כזמני חירום. אולם, אם ברבות הימים המושכר חדל לשמש לדייר מקום מגורים או מקום עסק, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו כדייר מוגן למרות נטישתו. אין כוונת המחוקק היתה להגן על דייר בנסיבות בהם נטש את המושכר מבלי שוב.

5. הנתבעים טענו כי מצב הנכס היה רעוע עד כדי חוסר אפשרות לעשות בו שימוש מגורים סביר. הנתבעים צרפו תמונות לתצהיר העדות הראשית, תמונות שצילמו עובר להגשת התביעה ואשר מראות את מצב הנכס הקיים נכון ליום הגשת התביעה ולא נכון למועד נטישת הנכס מספר שנים קודם לכן. הנתבעים כאמור, אינם מתגוררים בנכס שכיום ריק מכל אדם וחפץ מזה למעלה מ-6 שנים ברציפות. התמונות שצרפו הנתבעים מראות על פניהן מצב של נכס מוזנח עקב נטישה. שהרי ברור כי גם אם מדובר בדירה חדשה אשר נעזבת וננטשת על ידי יושביה, מצבה יהיה רעוע משל דירה שמתגוררים בה דיירים שמתחזקים אותה באופן שוטף. קל וחומר, כשמדובר בנכס ישן מזה כ- 60 שנה אשר ננטש תקופה ארוכה ברציפות. התמונות שצורפו לתצהיר מוספרו, ואוכל מעיון בהם לומר כי רק תמונות 4 ו-5 הן תמונות שמראות מצב של הזנחה בחדר האמבטיה. מדובר בכיור ואסלה ישנים ובקירות שאינם מצופים בשיש ומעלים עליהן כתמי רטיבות ועובש. ואולם, מצב זה כאמור הינו מצב של תחזוקה לקוייה והזנחה של דיירים המתגוררים במקום. באשר לתמונות 7,8,9,10 , תמונות אלה מצביעות על חלקי תקרה שהתפוררה וברזלי בטון גלויים לעין. גם תמונות אלה אינן יכולות להצביע על המצב שהיה בשנת 98 בעת הנטישה, תמונות אלה אף אינן יכולות לשכנע את ביהמ"ש כי מדובר במבנה המסכן את יושביו, אלא לכל היותר במצב שאיננו אסתטי. אין לדעת כיצד נגרמו אותם מוקדים בודדים של התפוררות התקרה, כאמור הנתבעים לא צרפו כל חוו"ד הנדסית או שמאית המאשרת כי המבנה מסוכן למגורים.

6. מה עוד, יש לזכור שהנתבעים עצמם הודו כי השכירו את הנכס לצד ג' שהתגורר במושכר תקופה לא קצרה, ואשר שילם שכ"ד מלא הנהוג באיזור זה ובשיעור של כ- 300 דולר לחודש. לנתבעים לא היתה תשובה, מדוע מסכים צד ג' לשלם שכ"ד בגין נכס שאיננו ראוי למגורים שעה שיכול לשכור נכס אחר הראוי למגורים בעד אותה תמורה. הטיעון שנשמע בסיכומי טענות הצדדים, כי הדירה יכולה להיות ראוייה לרווק ואולם איננה ראוייה למגורי משפחה, היא טענה שאיננה משכנעת. אם הדירה איננה ראוייה למגורים, היא איננה ראוייה לאף אדם בין אם הוא רווק ובין אם הוא בעל משפחה. עצם הנכונות של צד ג' לשלם שכר דירה מלא בגין שכירות הנכס, משמע צד ג' אובייקטיבי מצא אותה ראוייה למגורים.

7. אחת הטענות שהועלו כנגד התובעות היא, כי הן הפרו את סעיף 68 (א') לחוק הגנת הדייר, המחייב את בעל הדירה לבצע שיפוץ ותיחזוק הנכס, ולפיכך אין לתובעות להלין אלא על עצמן בכך שגרמו לנתבעים לנטוש את הנכס עקב ההזנחה הפושעת. טיעון זה איננו רלבנטי לענייננו, שכן כאמור אין מחלוקת כי הבנין בו נמצאת הדירה , עבר שיפוץ מסיבי על ידי התובעות בשתי הזדמנויות. האחת ב- 1992, עת ערכו התובעות שיפוץ יסודי , הן בגרם המדרגות והן בקירות החיצוניים של המבנה. לאחר כ-4 שנים ולאחר שמצאה העירייה כי המבנה מסוכן, ערכו התובעות שיפוץ שני בחזית החיצונית של המבנה. טוענים הנתבעים, כי התובעות לא שיפצו את דירתם במסגרת אותם שיפוצים שנעשו ב- 1992 וב- 2002, והפרו בכך את חובתם על פי סעיף 68 (א') לחוק.

8. מעיון בסעיף 68 (א') לחוק, עולה כי בעל בית חייב לתקן את התיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש חוץ מתיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר. תיקונים אלה שבשימושו הייחודי של הדייר, על הדייר לתקן אותם על חשבונו. ודייר שלא ביצע תיקונים כאלה, רשאי בעל הבית לעשותם במקומו, ואף הפוך, אם לא ביצע בעל הבית תיקונים כאמור בסעיף קטן (א') הדרושים לשמירת בטחונו או בריאותו של דייר, רשאי הדייר לעשותם.

9. בתקנות הגנת הדייר (החזקת בית ותיקונים) תשל"א - 1971 , נקבעו התיקונים שבאחריות המשכיר. שם בין היתר נמצא תיקונים בקירות חיצוניים, תיקון סדקים, תיקון קירות חוץ , מעקות, תחתיות של מרפסות, תיקון נגרות, וכו'. אף אם תיקון קירות פנים הם מחובתו של בעל הבית ולא של הדייר, אין בכך כדי להשליך על יתר השיפוצים שהיה צריך לעשות במושכר. כאמור, מעיון בתמונות עולה, כי עיקר השיפוץ לו זקוק הנכס הוא בכל הקשור לתחזוקה שוטפת של צביעת קירות, החלפת כלים סניטרים, חיפוי קרמיקה, וכו'. מדובר בשיפוצים אסתטיים ולא בתיקון קירות המהווים סכנה לדיירים. כאמור, העובדה היחידה עליה הצביעו הנתבעים כמהווה סכנה לדיירים, היא העובדה כי שני מוקדים בתיקרת הדירה התקלפו ועקב קילוף הטיח נחשפו חוטי ברזל.

10. אינני מוצאת כל סיבה משכנעת לעילת הנטישה. בידי הנתבעים היתה אפשרות לתקן ולשפץ את המושכר מטעמם, מדובר בנכס שיכול וישמש את הנתבעת 1 כל ימי חייה, אין כל סיבה לאי צביעת הנכס , לאי שיפוץ הנכס על ידי החלפת כלים סניטרים או חיפוי קירות וקרמיקה. אין מדובר בהוצאה נכבדה, ועל פי לשון החוק מדובר בחלקי בית שהם בשימושו הייחודי של הדייר.

באשר לתיקון התיקרה, ספק בעיניי אם חלק זה נופל בגדר ההגדרה של קירות חיצוניים הזקוקים לתיחזוק על ידי המשכיר. ואולם גם אם כן, הנתבעת הודתה כי מעולם לא פנתה בכתב אל בעלי הבית לבצע את השיפוץ, וגם לו היתה מוכיחה זאת דבר לא מנע ממנה מלתקן את הדרוש תיקון ולהתקזז מול בעלת הבית בתשלום שכה"ד, או לחלופין לתבוע ממנה את החזר אותה הוצאה.

על מנת שביהמ"ש ישתכנע כי יש לנטוש נכס , על הנכס להיות מוזנח באופן כזה שאיננו ראוי כלל למגורים, אף לא על ידי עריכת שיפוץ קל כפי שנדרש במקרה זה, וכן על היותו מסוכן למגורים עובדה שלא הוכחה כנדרש במקרה זה.

11. כמו כן, ובהמשך למסקנה דלעיל בדבר מצב הנכס, לא שוכנעתי כי בדעת הנתבעים לשוב ולהתגורר במושכר. הנתבעת כאמור מתגוררת בדירות שכורות בקירבת מקום, ולא גילתה דעתה במהלך כל אותן שנים בהם נטשה את הנכס, כי ברצונה לשוב אליו. הנתבעת הודתה כי לא פנתה אי פעם בכתב לבעלת הדירה על מנת לשפץ את הנכס. הנתבעים קיבלו לידיהם את דמי השכירות מאת צד ג', לא שילמו מספר שנים שכ"ד מוגן לתובעות, ועל אף זאת לא חשבו להפנות את אותם משאבים לטובת שיפוץ הנכס על מנת שיוכלו לשוב אליו. התנהגות זו מלמדת על אי רצון הדיירים לשוב ולהתגורר בנכס. אף מעדותה של הנתבעת 1, מהעולה מתצהירה (סעיף 3) ומהאמור בפרוטוקול (מיום 7.7.05 בעמ' 3 ), ניכר כי הנתבעת איננה רוצה לשוב ולהתגורר בנכס לא מפאת הזנחתו, אלא מפאת מיקומו, הן מחמת הרעש והעשן שפולטים כלי הרכב הרבים בנסיעתם. שכן, הדירה ממוקמת על כביש ראשי, והן מפאת העובדה כי הנתבעת סובלת מחרדה ופחדים עקב היות הדירה ממוקמת כדירת קרקע שאיננה מוגנת דיה.

12. מסקנתי אם כן, כי הנתבעים נטשו את הנכס מבלי כוונה לשוב אליו. חוסר כוונה זו יש אף לראות מרצונם של הנתבעים למכור את הנכס באם אפשר לתובעות עצמן. כך אף ציינו הנתבעים בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית, כי פנו מספר פנים לתובעות בבקשה לרכוש את הדירה. כאמור, הנתבעים לא הוכיחו כל כוונה לשוב אל הנכס בהתנהגותם, וכאמור לא שוכנעתי כי מצב הנכס הצדיק נטישתו באופן רצוף מזה כ- 6 שנים.

ו. סעד מן הצדק-

1. הנתבעים לא ביקשו בכתב הגנתם סעד מן הצדק, והעלו טענה זו לראשונה בסיכום טענותיהם. אף מבלי להתייחס לטענת ב"כ התובעים , כי לא ניתן לטעון לסעד מן הצדק אלא בהזדמנות הראשונה, סבורני כי אף מן הפן המהותי אין מקום להיעתר לסעד זה.

2. סעד מן הצדק לא יינתן כדבר שבשיגרה, אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות היעתרות לסעד זה. ובאשר לסעד מן הצדק במקרה של נטישה, ראה בספרו של כב' השופט בר אופיר, בעמ' 191 כדלקמן:
"הסעד מן הצדק הוא בגדר תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר. סעד זה בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין. גם ענין הנטישה יכול להיות כרוך בנסיבות אישיות יוצאות דופן, הראויות להתחשבות מיוחדת, ועל כן אין הצדקה לשלול מראש את האפשרות שהוראות סעיף 132 לחוק הגנת הדייר ייושמו גם במקרה של נטישה. אין צורך לומר כי הסעד מן הצדק הוא אמצעי יוצא דופן שאיננו מופעל בדרך השיגרה, אלא תוך התחשבות בנסיבותיו של כל ענין, ומכאן שאין סיכון של שחיקה מהותית בהוראות חוק הגנת הדייר.
סעד מן הצדק, איננו ניתן לכל דורש ומשמבקש אותו חייב להראות שהוא ראוי לו. הסעד האמור לא יינתן לדייר אשר נעדר ממושכרו תקופה ארוכה, ולא הביא ראיה מתי יחזור בכלל. היעדרות בנסיבות כאלה, די בה כדי לשלול מהדייר את הזכות לקבל סעד מן הצדק..." (הדגשה שלי א.מ.ג.)

3. כך בענייננו, הנתבעים הפרו את החוק פעמיים, הן בשעה שהפסיקו לשלם את דמי שכה"ד על דעת עצמם ובאופן שוטף משנת 98 ואילך, הנתבעים לא המציאו כל ראיה לתשלום שכ"ד מאז ועד היום, אף לא לאחר הגשת כתב התביעה. הנתבעים לא המציאו טעם והסבר המניח את הדעת להפסקת תשלום שכה"ד. ואם בכך לא די, הנתבעים הפרו פעם נוספת את הוראות החוק בכך שהשכירו את הדירה לצד ג' בשכירות חופשית ונהנו מאותם דמי שכירות מבלי ליידע את התובעות או מי מהם. נוסף לעילות אלה, נטשו הנתבעים את המושכר, מאז שנת 1998 מבלי להראות כל כוונה ורצון לשוב אל הנכס. האמירה מצד הנתבעת 1,כי לא יהיה לה מקום להתגורר בו לאחר גירושיה, הינה אמירה מהפה והחוץ, עובדות אלה לא נתמכו בתצהיר עדות ראשית. הנתבעים הגישו תצהיר במאוחד ואף אחד מהם לא טרח להבהיר, היכן הם התגוררו במהלך כל אותה תקופה מאז נטשו את הנכס ואף לא טרחו להבהיר בתצהיר עדות ראשית מה עשו על מנת לממש את כוונתם לשוב אל הנכס. הנכס כאמור ריק מכל אדם וחפץ, וכאמור התרשמותי מעדות הנתבעת ומהראיות שהובאו בפני
י, כי אי רצונה לשוב אל הנכס נובע משיקולים אחרים כמו מיקומו ולא מפאת מצב תחזוקתו. לפיכך, לא מצאתי מקום ליתן סעד מן הצדק.
סוף דבר:
אני נעתרת לבקשת התובעים ומקבלת את התביעה, וקובעת כי על הנתבעים לפנות את הנכס נשוא התביעה בתוך 30 יום מקבלת פסה"ד. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים בסכום התביעה בגין תשלום שכ"ד בסך 5,086 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן מחייבת את הנתבעים בהחזר הוצאות אגרת ביהמ"ש ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום ט"ו בסיון, תשס"ו (11 ביוני 2006) בהיעדר באי כח הצדדים
מני-גור אירית, שופטת

קלדנית: שרה נחמני








א בית משפט שלום 3365/04 יפה יעקובוף, אסתר יעקובוף נ' אוריון אידה, אוריון ארז (פורסם ב-ֽ 11/06/2006)