פסקי דין על איתמר בן גביר | פסקי דין על אילה בן גביר | פסקי דין על עוזי מרשה | פסקי דין על בוריס גת |

4964/05 תק     21/06/2006




תק 4964/05 איתמר בן גביר, אילה בן גביר נ' עוזי מרשה, בוריס גת




1
בתי המשפט

תק 004964/05
בית משפט לתביעות קטנות ירושלים
21/06/2006

כב' השופט טננבוים אברהם

בפני
:

1. איתמר בן גביר

2. אילה בן גביר

בעניין:
תובע
נ ג ד
1. עוזי מרשה

2. בוריס גת
נתבע

פסק דין
מבוא

1. התובע מר איתמר בן-גביר (להלן:"התובע" או "איתמר" או "בן גביר") ורעייתו איילה בן גביר (להלן: "התובעת" או "איילה") תבעו בתביעה קטנה שני שוטרים ממשטרת חברון (להלן: "הנתבעים"). התובעים תבעו את השוטר עוזי מרשה
(להלן: "השוטר מרשה" או "השוטר" או "עוזי") ואת השוטר בוריס גת
(להלן: "השוטר גת" או "בוריס"). התביעה היא אישית כנגד השוטרים אך המדינה הודיעה כי היא עומדת אחריהם משום שהמעשה היה בעת מילוי תפקידם.

2. הרקע לאירוע הוא דין ודברים ועימות בין התובע והשוטרים הקשורים לנביחות והתנהגות כלבו של הנאשם צ'ומפי (להלן: "הכלב" או "צ'ומפי") לשוטר מרשה ביום 6.10.2005 בסמוך לחצות.

3. כדי לפסוק את הדין, נתאר בקצרה את טענות הצדדים, את העובדות כפי שנקבעו על ידי, ואחר כך נבדוק האם יש בכך כדי להטיל אחריות על מאן דהוא, ומה טיבה וכמותה של אחריות זו.

טענות הצדדים

4. מקריאת טענות הצדדים הראשונות כפי שכתבו לפני נראה היה כי מדובר בשני אירועים שונים לחלוטין.

5. לטענת התובע בכתב התביעה, חזרו הוא ורעייתו מקניות בירושלים בסמוך לחצות הלילה. אז יצאו הוא וכלבו הקט לטיול בסמוך לביתם. הנאשם פסע לו בנחת כשכלבו מטופף מעדנות לידו כשהוא קשור ברצועה. אך לפתע הופיע השוטר עוזי ורובהו עליו. הכלבלב נבח נביחות חיבה לעבר השוטר אך הלה בחוסר הומור מוחלט הוציא את נשקו, דרך אותו, כיוון את הנשק לכיוון הכלב ואיים כי אם הכלב לא יפסיק לנבוח יירה השוטר בכלב ובתובע עצמו. התובע ההמום החל לצעוק לכיוון השוטר אך הלה המשיך באיומיו עד אשר נמלט מהמקום. עוד הדגיש תובע שמכיוון שהוא ורעייתו שהייתה בחודש התשיעי להריונה היו בסמוך לכלב, הרי האיום היה גם על חייהם ובריאותם ולא מופשט כלל.

6. אלא שהסיפור לא הסתיים בכך. לאחר מספר דקות עוד התובע וכלבו מטיילים להם להנאתם בשבילי הקרייה הופיעו השוטר יחד עם שוטרים אחרים וביקשו ממנו להתלוות לחקירה במשטרה. באמצע הלילה נחקר התובע באשמה של החזקת כלב ללא רסן ואיום על שוטר למרות שלא הייתה סיבה לעשות זאת דווקא אז. לטענתו השוטרים החזיקו את הנאשם במשך כשעתיים בתחנת המשטרה וכל זאת ללא עילה וסיבה מלבד רצונם "ללמדו לקח" על אשר העז להחציף פניו כנגד השוטר. על כל אלה תבעו התובע ואשתו נזקים לא ממוניים רבים בסך של 16,000 ₪.

7. טענת הנתבעים בכתב ההגנה שונה לחלוטין. לטענתם, השוטר היה באמצע משמרת ארוכה ורצופה של עשרים וארבע שעות ויצא מביתו כשהוא נושא עימו על גבו תרמיל וכן נשק ארוך מתוקף תפקידו. עוד הוא יוצא משער ביתו הסתער עליו במפתיע כלב בינוני גדול הנובח בקול רם וחזק והתקרב עד סמוך מאוד אליו. כל זאת עשה הכלב כשהוא איננו קשור ברצועה, אין מחסום בפיו ואין בעליו עימו.

8. השוטר שנבהל הסתובב לכיוון הכלב ויחד עימו כמובן הפנה את צדו שעליו הרובה לכיוון הכלב. באותה עת הגיע התובע למקום ובמקום להשתלט על המצב ועל כלבו החל לצווח על השוטר כי הוא מאיים בנשק על כלבו האהוב. השוטר שהיה בסערת רוחות עקב האיום ענה לו כי זה משום שהכלב מאיים עליו ואם הכלב היה תוקף את השוטר היה נאלץ השוטר בחוסר ברירה להשתמש בנשקו. כתגובה הטיח בו התובע כי אם היה יורה בכלב היה הוא איתמר יורה בשוטר, ו - "הוא ייתקע לו כדור בעין", ועוד כהנה וכהנה. עוד הוסיף התובע שהוא יתלונן השוטר במח"ש עקב האיום בנשק על הכלב ועוד יילמד אותו מהו דין ודת.

9. לאחר איום מפורש זה בשימוש בנשק כלפי השוטר , לא נותרה ברירה בפני
השוטרים והם עיכבו את התובע לחקירה בעוון איומים על השוטר ובעוון אי שמירה על כלבו.

10. אודה, שהבדלים קיצוניים אלו בפרשנויות המאורעות התמיהו אותי. במיוחד לא הבנתי האם מדובר פה על כלב שקט וקטן כדברי התובע או כלב מאיים בינוני וגדול כדברי הנתבעים. אשר על כן, בקשתי כי במועד ההוכחות יובא הכלב עצמו כדי שניתן יהיה להתרשם מגודלו. בעניין זה אציין כי אין מדובר בכלב קטן, אלא בכלב בגודל מכובד שיכול בהחלט להבהיל ולהפחיד איש מן היישוב (במיוחד כשהאדם מופתע). התובע אומנם טען כי האירוע אירע באוקטובר 2005 ומאז עברו כמעט שמונה חודשים שבמהלכם גדל צ'ומפי והשמין מנחת וטיפול מסור. אשר על כן בשעת האירוע היה נמוך בהרבה וזעיר יותר. אך למרות זאת נחה דעתי כי לא מדובר בכלב קטן.

11. משום מה, עוד לפני המשפט טרחו ויגעו הצדדים ושלחו לי בקשות, מענות, דחיות, וכתבי בית דין מסוגים שונים ומשונים, כך שעוד טרם יום הדיון, היה התיק מלא וגדוש ניירות למיניהם. בתאריך 12.6.2006 הופיעו כל העדים לפניי ובהם התובע, אשתו, שכן שראה קטע מן האירוע, ושני השוטרים הנתבעים. כן הוגשו מסמכים שונים הכוללים את הודעות השוטרים במשטרה, הודעות הנאשם ואשתו, והודעות שני חיילים שלא הגיעו להעיד לפני.

12. לאחר ששמעתי את כל העדים זמן לא קצר, ולאור הראיות והמסמכים שהוגשו לי, הרי נקבעו העובדות כדלהלן. ולצרכי נוחיות והבנת האירוע, חילקתי את האירוע לשלושה פרקים שונים.

העובדות כפי שנקבעו על ידי

13. הפרק הראשון: צ'ומפי מבהיל את עוזי והוא מגיב - הנתבעים חזרו מקניות מירושלים, יצאו מן המכונית וכלבם הסתובב על ידם. ישנה מחלוקת האם הכלב היה קשור ברצועה או לא בעת המפגש הראשוני עם השוטר. דעתי נוטה כי לא היה קשור אך אין בכך כדי לשנות ועל כן לא אקבע בכך מימצא. מה שברור הוא שבאותה עת ממש יצא השוטר עוזי מרשה
מהדירה בה היה לכיוון מכוניתו שחנתה בכביש. הכלב שראה את השוטר רץ לעברו תוך כדי נביחות, הפתיע והבהיל את השוטר. בנק' זאת אני מקבל לחלוטין את עדותו של השוטר כי נבהל והופחד על ידי נביחתו וריצתו הפתאומית של צומפי אליו. אומנם הכלב הוא ידידו הטוב של האדם אך זכותו של כל אדם לבחור לעצמו את ידידיו. השוטר העיד לפניי כי בהיותו ילד ננשך על ידי כלב שגרם לו אף לצלקת תמידית , ועדות זאת מקובלת עלי. גם לפי גודלו של הכלב מאוד ייתכן שהשוטר נבהל. מה גם השוטר שיצא מהבנין לא ראה קודם לכן את הכלב, והכלב ונביחותיו הפתיעו אותו.

14. ישנה מחלוקת כיצד בדיוק הגיב השוטר. לטענת התובעים השוטר כיוון את הנשק מול צ'ומפי ואפילו דרך אותו. לטענת השוטר, לא כיוון כלל את הנשק אלא הפנה את צד גופו לכיוון הכלב ולכן נראה היה כאילו מכוון אליו את הנשק. גם בנק' הזאת אינני קובע מסמרות. נראה לי שהשוטר אכן כיוון את הנשק אל הכלב אך לא דרך אותו. אך שוב, אין צורך בקביעה זו להחלטה הסופית.

15. הפרק השני: איתמר ועוזי רבים מילולית - בשלב זה פרץ עימות מילולי בין התובע לשוטר כאשר לא ברורות המילים המדוייקות שהחליפו שני הניצים אם כי רוח הדברים ברורה עד מאוד. אין חולק כי השוטר עוזי אמר לאיתמר כי אם הכלב ינשך אותו יירה הוא בכלב (פרו' עמ' 9 ש/ 12-14), אלא שלטענת איתמר אמר השוטר כי אם הכלב יתקוף אותו יירה לא רק בכלב אלא גם באיתמר עצמו. אין גם חולק כי איתמר אמר לשוטר עוזי כי אם השוטר יירה בכלב הוא יפגע בשוטר וכן הלאה. בסופו של דבר החל איתמר לצעוק על השוטר כי ילמד אותו לקח, יתלונן עליו במח"ש, יתבע אותו בבית משפט ועוד כיוצא בזה. השוטר נכנס למכוניתו הפרטית ונסע מהמקום.

16. שוב, הצדדים התמקחו על הניסוח העדכני ועל השאלה מי אמר מה למי בדיוק. האם השוטר אמר לאיתמר כי אם הכלב ינשך אותו יירה בכלב, או אמר לו כי אם הכלב ינבח יירה בכלב; האם איתמר אמר לשוטר שהוא יפגע בו אם יפגע בכלב ובו, או אמר לו כי "ידפוק לו כדור בעין" וכן הלאה. מה שברור הוא שהצעקות של שני המעורבים יחד עם נביחות רמות של צ'ומפי שהצטרף לחגיגה העירו שני חיילי מילואים שהיו במקום, ומשכו את תשומת לבו של שכנו של הנאשם מר בן-ציון גופשטיין שכולם העידו על סופו של העימות.

17. נציין כי הוגש לי חומר הכולל את הודעותיהם של שני החיילים שהיו במקום אך לא הובאו לעדות. מהודעותיהם של החיילים נראה כי שמעו את התובע צועק לעבר השוטר כי לא יאיים עם נשק על הכלב, וכן גם כי ראו את הכלב מתרוצץ במקום ללא קולר כשאשתו של התובע, איילה, מנסה להשתלט עליו. כיוון שהחיילים לא הובאו להעיד ומכיוון שלא ראו את כל האירוע אלא את שלב העימות הסופי בלבד קשה להסיק מהם מסקנות חד משמעיות אך הודעותיהם תומכות במסקנות העובדתיות שהגענו אליהן.

18. הפרק השלישי: בוריס ועוזי לוקחים את איתמר לתחנה - מספר דקות לאחר שעזב השוטר עוזי את האיזור במכוניתו הפרטית, חזר עם שוטרים אחריהם וביניהם בוריס שהוא הנתבע השני. השוטרים לקחו את איתמר שנלווה אליהם ללא התנגדות לתחנת המשטרה בקרית ארבע. שם נחקר איתמר בעבירות על סעיפים 192 (איומים) ו - 338(6) (אי זהירות מפני סכנה הכרוכה בחיה בהחזקתו) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

19. ההודעה לקחה ארבעים דקות ונגבתה בין השעות 01:30 עד לשעה 02:10 ובהודעתו חזר איתמר על טענותיו כי כל העיכוב והחקירה לא נבעו מצורך אמיתי של השוטרים אלא בתגובה לאיומו על השוטר עוזי כי יתלונן עליו בשל איומו בנשק על צ'ומפי. אין כל חולק כי ההודעה ניתנה מרצונו החופשי והוא עומד מאחורי האמור בה עד היום.

האם יש מקום לתביעת התובעים?

20. השאלה היא אם לאור העובדות כפי שנקבעו נהגו הנתבעים באופן לא ראוי, ולעניין זה חילקתי את האירוע לשלושה חלקים, החל מנביחותיו של צ'ומפי ועד לסיום חקירתו של התובע בתחנת המשטרה.

21. בכל הנוגע לחלק הראשון נחה דעתי שדין התביעה להדחות. ייתכן אומנם שהשוטר הגיב בצורה קיצונית מדי לנביחותיו של הכלב, וייתכן שתגובתו הייתה לא נכונה, אך כידוע, כלב עלול להזיק גם בקולו. "נביחה או נהימה פתאומית עלולה להבהיל אדם, והבהלה עלולה להזיק" (צבי טל, שלום ברנר "משפט הכלב", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 2004 עמ' 45). נכון הוא שמטבע התפקיד על השוטר מוטלת חובה גדולה יותר משל אזרח רגיל ובוודאי צריך הוא שלא להיבהל מכל נביחת כלב. אולם גם שוטרים הם בשר ודם ולכן על קטע זה של תגובתו של השוטר לתובע לא מגיעים לתובע פיצויים.

22. גם על הקטע השני של האירוע, הויכוח בין השוטר לתובע ניתן היה לעבור בשתיקה. ייתכן אומנם שהשוטר הגיב לא נכון אך גם התובע לא טמן את לשונו בצלחת. במקום להפיס את דעתו של השוטר פתח התובע בהתקפה מילולית חריפה עליו. בלהט הויכוח ייתכן שנאמרו מילים לא מתאימות על ידי שני הצדדים (וייתכן שלא), אולם אין על כך מקום לפיצויים.

23. אין הדברים כך באשר לעיכובו של התובע בתחנת המשטרה וחקירתו בו במקום. לו היו השוטרים מסתפקים בהזמנתו לחקירה של התובע למחרת היום גם אז לא היה מקום לפיצויים. אחרי ככלות הכל אין חלוקי דיעות שחלופי הדברים בין התובע לשוטרים עברו את הטעם הטוב (בלשון המעטה). אולם זימונו של התובע בחצות הלילה לתחנת המשטרה ועיכובו שם לשם חקירה היו מיותרים. מדובר בזוג החוזר הביתה מקניות בירושלים, כשהאשה בחודשים מאוחרים להריונה, ולא הייתה כל סיבה והיגיון לקרוא לו לחקירה דווקא אז באמצע הלילה.

24. אחת מהעבירות שיוחסה לו בחקירה זו הייתה על היות הכלב לא קשור וללא זמם על פיו. התובע טען בפני
שמאז ימי אברהם אבינו ועד היום לא היה בעל כלב אחד בחברון שהמשטרה פתחה נגדו בחקירה על כך שאין לו רצועה ו/או זמם על פיו. יש רגליים לטענתו זו של התובע משום שבפרטי האירוע נרשמה משום מה עבירה על סעיף 338(6) לחוק העונשין שהוא סעיף כללי העוסק בהשגחה על חיה. אלא שהסעיף המתאים לענייננו היה סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002, העוסק בהולכת כלב מחוץ לחצרים (ואיננו דורש זמם). המדינה לא הכחישה טענה זו אולי בגלל חוסר ידיעה אך קשה להתעלם ממנה. אם אכן לא נפתחה לעולם תלונה על עבירה זו אלא דווקא נגד איתמר בן גביר
הרי יש בכך טעם לפגם. אכיפה סלקטיבית ללא הסבר איננה צודקת ואיננה מותרת ולא נוסיף בכך.

25. לסיכומו של פרק זה, הרי אי אפשר להשתחרר מההרגשה שמטרת חלק מאותו עיכוב וחקירה במשטרה היה לאלפו בינה ולקח. על קטע זה של עיכוב מיותר מגיעות לו הוצאות.

אישיותו של הנאשם כ "עושה צרות ומטרידן מקצועי"

26. יש לציין כי המדינה ניסתה מס' פעמים להפנות לעברו של התובע, עלילותיו ועימותיו הרבים עם המדינה, המשטרה, והפרקליטות בערכאות שונות ומשונות. מדובר במשפטים רבים שהתובע לא טורח להסתיר ואף היה גאה על נצחונותיו בהם (לדבריו). המדינה אף שאלה את התובע אם הוא "אדם נורמטיבי"? שאלה שנפסלה על ידי על הסף.

27. פסלתי את השאלה משום שהיא איננה רלוונטית לחלוטין. עלינו לזכור כלל ברור וחד משמעי. גם אם מדובר באדם "לא נורמטיבי", או אדם שהוא "צרה למערכת" או אפילו גם אם מדובר בפורע חוק של ממש, אין הדבר מענייננו. גם לאנשים לא נורמטיבים, גם לאנשים פורעי חוק, וגם לפושעים מועדים יש זכויות בחוק ואי אפשר לפגוע בזכויותיהם אלה אלא בהתאם לחוק, על פי החוק ובמידה שהחוק קבע. אשר לכן כל מה שהועלה על עברו של התובע איננו קשור לענייננו. יתירה מזו, דווקא בזכויותיהם של כאלו יש להקפיד לעיתים משום שישנה נטייה טבעית של הרשויות לכעוס על "עושי צרות" ולנסות "להענישם" היכן שידם מוצאת. אני מדגיש נקודה זו למרות שהיא ברורה ומוסכמת בשיטתנו ולפחות לגביה אני מקווה שישנה הסכמה גורפת של התובעים ושל הנתבעים גם יחד.

הנזק שנגרם לתובע והתנהגותו התורמת לאירוע

28. התובע ביקש פיצויים של לא פחות מ 16,000 ₪ . סכום זה לא נבחר באקראי כיוון שסמכותו המקסימלית של בית משפט זה היא 17,800 ₪ וברור שיש לכך קשר. קשה לי להניח שנגרם לתובע נזק כה רב. התובע לא יכל להצביע לי על כל נזק ניתן לכימות שנגרם לו, אם בכלל. התובע אומנם מדבר בטיעוניו על נזק בלתי ממוני משמעותי כגון פחד, עוגמת נפש , צער רב וכו' , אולם נזק לא ממוני איננו דבר פשוט לקביעה ולא התרשמתי שדין ודברים זה של התובע עם המשטרה הוא כה יוצא דופן ומזיק לו.

29. אך יתרה מזו, התנהגותו של התובע במהלך הויכוח עם השוטר איננה ראויה. התובע לא טמן לשונו בצלחת. דרך העולם היא שבעל כלב הרואה את כלבו נובח ומבהיל עוברי אורח מתערב מיד ומנסה להפסיק את הבהלה. לא זו אלא שבדרך כלל בעל הכלב מתנצל בפני
הנבהל ואף טורח להסביר כי טעות נפלה בידיו, וכי מדובר בכלב צמחוני אוהב שלום ורודף שלום שלא הייתה לו כמובן כל כוונה רעה. הייתי מצפה שכך יעשה גם התובע. במקום להתחיל לצעוק על השוטר עוזי יתחיל לפאר את סגולותיו של צ'ומפי ככלב חביב ונעים ואוהב אדם ושוטרים. תחת זאת החל התובע בהתקפה ישירה על השוטר תוך כדי צעקות על פנייה למח"ש ו/או איומים ו/או טענות אחרות ככל שקולו הרם מגיע אליהם. לא די לו לשוטר שנפל עליו רוגזו של צ'ומפי שצריך הוא גם לשאת ברוגזו של אדוניו? קשה להתעלם מהעובדה שהתנהגות סובלנית יותר מצד התובע הייתה מונעת תביעה מיותרת זאת. בקובענו את גובה הפיצויים, אין אנו יכולים להתעלם מהתנהגות זאת.

30. אשר לכן בהתחשב בכל מה שפירטתי למעלה, אני קובע באומדן כי הפיצוי המגיע לתובע הוא 250 ₪. לכך יש להוסיף סכום של 250 ₪ כהוצאות משפט והוצאות נוספות, סה"כ 500 ₪.

סוף דבר

31. לסיכומו של דבר לאור כל מה שכתבתי למעלה הרי הנתבעים יישלמו ביחד ולחוד לתובע סכום של 500 ₪ שישולם תוך 30 יום מהיום. לא ישולם ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות בקשת רשות ערעור תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ה בסיון, תשס"ו (21 ביוני 2006) בהיעדר הצדדים.

אברהם נ. טננבוים
שופט








תק בית משפט לתביעות קטנות 4964/05 איתמר בן גביר, אילה בן גביר נ' עוזי מרשה, בוריס גת (פורסם ב-ֽ 21/06/2006)