פסקי דין על מינה בת אברהם קרוגולץ |

6568/93 עפ     09/02/1995




עפ 6568/93 מינה בת אברהם קרוגולץ נ' מדינת ישראל




(פד"י מט (1) 397)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערערים פליליים

ערעור פלילי מס' 6568/93
השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ברק
,
כבוד השופט א' מצא
,
כבוד השופט מ' חשין



המערער: מינה בת אברהם קרוגולץ
ע"י ב"כ עו"ד נ' דיקובסקי


נ ג ד

המשיב: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד י' ליבוביץ
, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה



ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופט א' סגלסון) מיום 25.11.93 בתפ"ח 246/92.
פסק-דין

השופט א' מצא
:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט א' סגלסון), שלפיו הורשעה המערערת בעבירת סיוע להתאבדות, בניגוד לסעיף 302 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונידונה לשלוש שנות מאסר. עיקרו של הערעור מופנה כנגד ההרשעה בדין. לחלופין משיגה המערערת גם על חומרת העונש שנגזר עליה.

העובדות

2. בין המערערת (ילידת שנת 1925) לבין המנוח יפים ליברמן (יליד שנת 1923) נקשרו יחסי קרבה. בשנת 1989 עברה המערערת להתגורר עם המנוח בדירתו, ומאז נודעו השניים בציבור כבני זוג. המנוח היה איש ידוע חולי. בעיקר סבל ממחלת פרקינסון וממגבלות קשות בהליכה. כן לקה במחלת לב שהחמירה והלכה. בראשית שנת 1991 החמירו חוליו כל כך, שהוא מאס בחייו ושאל את נפשו למות. המחשבות האובדניות שקיננו בו התחזקו, ופעמים מספר ניסה, ללא הצלחה, לשלוח יד בנפשו. כמה פעמים הפציר במערערת שתסייע לו בכך. המערערת ניסתה להניאו מכוונתו, אך לבסוף התרצתה לסייע לו. על פי מצוותו רכשה בבית מרקחת (כנראה ביום 20.5.91) קופסה שהכילו גרגירי חיטה מורעלים, שהמיועדים לשמש כפיתיון לעכברים. אור ליום 25.5.91, עת חזר המנוח וביקש לשים קץ לחייו, המסה המערערת, בכוס מים, שש (או שבע) גלולות שינה מסוג "נומבון" וכמה גלולות נוספות מסוג "ואליום", ובתוך תמיסה זו השרתה את גרגרי החיטה המורעלים. המנוח שתה את התמיסה ובלע גם את הגרגרים הספוגים ברעל. המערערת, שידעה את אשר עלול להתרחש, שכבה לישון. בבוקר הבחינה כי המנוח מוטל ללא הכרה, אך נמנעה מלהזעיק עזרה. שעה קלה לאחר מכן בא לביקור אחד מחבריו של המנוח. הוא עמד על חומרת מצבו והזעיק אמבולנס שהעביר את המנוח לבית החולים. המערערת נותרה איתנה בכוונתה לסייע למנוח לסיים את חייו. לפיכך נמנעה מלגלות לרופאים כי המנוח בלע רעל וגלולות שינה. בבית החולים ניתן למנוח טיפול רפואי, שכלל גם שטיפת קיבה, אך מצבו התדרדר ולמחרת אשפוזו (ביום 26.5.91) נפטר.
גדר המחלוקת

3. עיקר מחלוקתם של הצדדים, לפני בית המשפט המחוזי, התמקדה בשאלה, אם מצויות ראיות מספיקות לכך שאמנם היו אלה מעשיה ומחדליה של המערערת, שבהם ביקשה לסייע למנוח במימוש כוונתו להתאבד, אשר בפועל גרמו למות המנוח. ברקע המחלוקת הזאת ניצבה ההנחה המוסכמת, כי עבירת הסיוע להתאבדות כוללת יסוד תוצאתי חיוני של גרימת מוות. במחלוקת זו העדיף השופט המלומד את עמדת התביעה. על פיה קבע, כי מותו של המנוח נגרם - או, לפחות, הוחש - כתוצאה מבליעת הגרגרים המורעלים וסמי השינה שסיפקה לו המערערת. כן קבע, כי לגרימת (או להחשת) התוצאה הקטלנית (או להחשתה) תרמה המערערת גם בהשהיית מתן הטיפול הרפואי, שנדרש למנוח לנטרול השפעת הרעל, ושאילו ניתן במועדו אפשר שהיה מציל את המנוח ממוות.

בטיעונה לפנינו השיגה באת כוחה של המערערת על צדקת הכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי. בתשובתה הודתה באת כוח המדינה, כי מסכת הראיות לוקה בכמה אי בהירויות. עם זאת טענה, כי גם הראיות החלקיות שהובאו במשפט הספיקו לביסוס הקביעות העובדתיות שבפסק הדין. לחלופין, הוסיפה באת כוח המדינה וטענה, כי אם תתקבל עמדת הסנגורית, בדבר היעדר ראיה מספקת לקיום קשר סיבתי בין מעשה הסיוע שעשתה המערערת לבין מותו של המנוח, כי אז מן הדין להמיר את הרשעת המערערת בניסיון לסייע להתאבדות המנוח. לטענה זו השיבה הסנגורית, כי "ניסיון לסיוע" איננו יכול להוות בסיס להרשעה. מכאן שאם תתקבל טענתה העיקרית, כי לא הוכח שהמנוח נפטר כתוצאה מסיועה של המערערת, יש לזכות את המערערת מכול וכול.

4. דעתי היא, שהראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי לא העמידו תשתית מוצקה לקביעה, שמות המנוח אכן נגרם כתוצאה מן הרעל שסיפקה לו המערערת. אך, לשיטתי, גם בהיעדר ראית מספקת לקיום קשר סיבתי בין מעשיה של המערערת לבין מות המנוח, לא נפל כל פגם בהרשעת המערערת בעבירת סיוע להתאבדות. אסביר תחילה על שום מה מצאתי מקום לפקפק בצדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי שהיו אלה מעשיה של המערערת שגרמו למות המנוח. להלן אסביר, על שום מה אין במסקנתי האמורה כדי להשפיע על הרשעת המערערת בעבירת סיוע להתאבדות.

קשר סיבתי

5. על קופסת הרעל, שרכשה המערערת בבית המרקחת, צוין, כי תוכן הקופסה מכיל 0.0075% כלורופצינון. אלא שרעל זה לא זוהה בבדיקת הדגימות שניטלו מגופת המנוח, ומספר גרגרים מן החומר, שנמצאו במיטת המנוח בביתו, כלל לא נבדקו. בעקבות מימצאים שנתגלו בחקירה אחרת, כשנה וחצי לאחר פטירת המנוח, עלתה ההשערה, כי הגרגרים שנטל המנוח הכילו רעל מסוג צינק פוספיד (אבץ זרחני). שני גרגרים, מאלה שנמצאו בשעתו במיטת המנוח, הועברו עתה לבדיקה מעבדתית, ובדיקתם אישרה את אמיתות ההשערה. מכאן ואילך שוב לא הייתה מחלוקת בדבר סוג הרעל שסיפקה המערערת למנוח. אך נתעוררו שאלות אחרות שהצריכו הכרעה: מהו המינון הקטלני של רעל מסוג אבץ זרחני? מה כמות הרעל שנטל המנוח? כלום הממצאים הפתולוגיים אכן מצביעים כי המנוח מת כתוצאה מהרעלה? איזו השפעה, בגרימת מותו של המנוח, ניתן לייחס לגלולות השינה ולהשהיית הטיפול הרפואי בו? ועוד.

המומחים מטעם התביעה לא התנסו בשום מקרה קודם של הרעלת אדם באבץ זרחני. מן האמור בספרות המקצועית העלו מומחים אלה, כי המינון הקטלני של רעל מן הסוג האמור הוא בסביבות 4-5גרמים. גירסה נוחה יותר לתביעה הציע מומחה מטעם ההגנה. המינון הקטלני, לדידו, הוא 40 מיליגרם רעל לפחות לכל קילוגרם ממשקלו של הקורבן. משקלו של המנוח היה כ- 73 קילוגרם, ומכאן שלהמתתו נדרשה מנת רעל של 2.92 גרם לפחות. בדיקת תוכנן של קופסאות רעל דומות לזו שקנה המערערת בבית המרקחת העלתה כי, בממוצע, מכילה קופסה כזאת כ- 1500 גרגרי חיטה במשקל כולל של כ- 89 גרם. גרגר אחד נושא עליו כ- 0.006 גרם רעל, וכמות הרעל, בתכולתה של קופסה שלמה, היא בסביבות גרם אחד. מכאן שגם אם מניחים שהמנוח נטל את מלוא תכולת הקופסה (וכך, אמנם, קבע בית המשפט המחוזי), מתחייבת המסקנה שהמנוח לא נטל אלא כשליש מן המינון היכול להיחשב קטלני. ואולם גם כמות הגרגרים שהערה המנוח אל קרבו לא נתבררה די צורכה: הא ראיה, שבנתיחה שלאחר המוות הוצאו מקיבתו של המנוח 243 גרגרים בלבד; והואיל וחזקה שהגרגרים עצמם אינם מתעכלים, וגם לאפשרות שהמערערת ריסקה את הגרגרים בטרם הגישה אותם למנוח לא הובאה כל ראיה, הסתברה האפשרות שהמנוח לא נטל כמות גדולה מזו שנמצאה בקרביו לאחר מותו. בקביעתו שהמנוח בלע את כל תכולה הקופסה הניח השופט המלומד, שרוב הגרגרים שבלע המנוח (כ- 1200 גרגרים לפחות) אבדו בשטיפת הקיבה שנערכה לו לאחר אישפוזו. אך הנחה זו קשה לאמץ לנוכח עדות הרופא אשר ערך את שטיפת הקיבה, ושלפיה בדק את תוכן הפליטה, במטרה לאתר שרידי חומר רעיל, אך לא מצא כל גרגרים. קבלת ההנחה שהמנוח לא בלע יותר מ- 243 הגרגרים שנמצאו בקיבתו מובילה למסקנה, שכמות הרעל שהוא נטל לא עלתה על כשישית הגרם, ובצדק טענה הסנגורית, כי אין כל ראיה שגם במינון כה נמוך עלול רעל זה לגרום למוות.

6. אין חולקין, אמנם, כי הרעלת אבץ זרחני גורמת לנזק רב מערכתי. התהליך ההרסני מתרחש עם התפרקותו, בגוף המורעל, של גז הידוע בשם פוספין. גז זה, שהוא הרכיב הרעיל שבאבץ הזרחני, מדכא את מערכת העצבים המרכזית ואת דרכי הנשימה. הוא גורם לבצקת בריאות, לתעוקת לב קשה ובסופו של דבר לחנק. זולת תופעות אלו, שלכאורה יכולות להיגרם גם עקב התקפים חולניים שונים, יש לתהליך התפשטות הגז הרעיל גם מספר סימנים ייחודיים: התפרקות הגז פוגעת בדרכי העיכול, גורמת לגירוי ולקילוף של רירית הקיבה, ועקב כך - לשלשולים ולהקאות שמתלווה להן ריח חריף אופייני של שום. סימנים נוספים הם: סחרחורת, כאב ראש, עלייה בחום הגוף וסימני הלם.

לפי מימצאי הבדיקה הפתולוגית נגרם מותו של המנוח כתוצאה מדלקת חריפה של הריאות והסימפונות. מימצאים פתולוגיים נוספים, שזוהו בבדיקה, היו בצקת במוח, שינויים דלקתיים בכבד וסימנים להלם בכבד. נזקים אלה יכלו להיגרם עקב נטילת הרעל ומניעת עזרה רפואית במשך שעות רבות, שבהן היה המנוח שרוי בתרדמה אשר התדרדרה למצב של חוסר הכרה. אך אותם מימצאים יכלו להעיד גם על סיבוך חמור במחלתו של המנוח, שאפשר שהתרחש בלא קשר הכרחי לנטילת הרעל. מאידך גיסא, לא הובאה כל עדות רפואית על איזה מהסימנים הייחודיים האופייניים להרעלה, כמו הקאות מלוות בריח של שום, שלשולים, חום גבוה והלם. על רקע זה טענה הסנגורית, כי התביעה לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, מה הייתה הסיבה הישירה למותו של המנוח.

טענה זו נראית לי. אכן, הבררה שלפניה ניצבו המומחים לא הייתה בין שתי אפשרויות שקולות. הלוא היה ידוע כי המנוח נטל כמות מסוימת של רעל, ונקל היה, כמובן, להניח, כי גם נטילת רעל בכמות קטנה במידה ניכרת מן המינון הנחשב כקטלני עלולה הייתה להחמיר את מצב מחלתו. ואין צורך לומר שמחדליה של המערערת מלהזעיק עזרה רפואית ומלמסור לצוותי הטיפול את המידע הדרוש לייעול טיפולם במנוח, אף הם תרמו את חלקם להחמרת מצבו. אך בהיעדר ראיה רפואית לתהליך התפשטותו של הגז הרעיל (כמו מימצא של נזק לרירית הקיבה, חום גבוה, שלשולים והקאות), ולנוכח מצבו החולני הקשה של המנוח, יכול לכאורה להתעורר ספק בשאלה אם את מותו של המנוח - במועד בו התרחש - אכן ניתן לייחס, בדרגת ודאות מספקת, לנטילת הרעל דווקא. ודוק: אינני סבור כי הראיות שללו את האפשרות שהמנוח אמנם נטל את מנת הרעל שסופקה לו על ידי המערערת, במלואה; ואף לא את האפשרות, כי הגם שנטל רק כשישית ממנת הרעל שסופקה לו, די היה בכך כדי להחיש את מותו. וכל שאמרתי הוא, כי הראיות עוררו ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי ישיר וברור בין סיועה של המערערת להתאבדותו של המנוח לבין מותו.

7. זולת הרעל נטל המנוח, כזכור, גם גלולות מסוג "נומבון" ומסוג "ואליום". נטילת כמות ניכרת של גלולות מסוגים אלה אף היא מהווה סיבה אפשרית לדיכוי מערכות הגוף, לתרדמה עמוקה, לאובדן הכרה ולמחנק. לא כל שכן שתהליך כזה עלול להתרחש כשהגלולות ניטלות כתוספת לרעל קטלני, אם כי בכמות פחותה מן הדרוש לגרימת מוות. אך כלום ניתן לקבוע שדווקא נטילת הגלולות היא שמילאה את החסר ושבפועל החישה את מות המנוח? שאלה זו מעוררת ספק עובדתי. ואולם גם אילו הנחנו שהקשר הסיבתי העובדתי קיים, ספק אם יכולנו לבסס עליו מימצא לחובת המערערת. על פי גרסתה, הוסיפה לתמיסה את גלולות השינה, לא כדי להגביר את המנה הקטלנית, אלא כדי להרדים את המנוח ולהקל עליו את ייסורי מיתתו מן הרעל. משמע, כי רק להספקת גרגרי החיטה המורעלים, אך לא להספקת סמי השינה, נתלוותה מחשבה פלילית לסייע למנוח להתאבד. יצוין, שקבלת ההסבר האמור מפי המערערת איננו מופרך. ראשית, משום שהמנוח היה מורגל בנטילת גלולות "נומבון" ו"ואליום" (אמנם בכמויות הרבה יותר מתונות) כאמצעים משככים; שנית, לאור העובדה שבכמה מקרים, במהלך השנה האחרונה לחייו, ניסה המנוח להתאבד בבליעת כמויות גדולות בהרבה של גלולות מסוגים אלה, וכל ניסיונותיו האמורים הסתיימו בלא כלום. ושלישית, משהודתה המערערת בכוונתה לסייע למנוח להתאבד, ושלפי בקשתו קנתה לצורך זה רעל עכברים, אין זה בלתי מתקבל על הדעת להניח, שלגלולות אמנם נזקקה, לא כאמצעי נוסף להמתת המנוח אלא כאמצעי מרדים אשר נועד להקל על המנוח את סאת הייסורים הכרוכה בנטילת הרעל.

8. מן האמור עד כאן יש, לדעתי, להסיק, כי בראיות שהובאו במשפט לא היה אמנם כדי לשלול את האפשרות שהמנוח מת כתוצאה מסיועה של המערערת. ועם זאת לא היה בהן כדי לבסס, מעבר לספק סביר, את טענת התביעה, כי מותו של המנוח אכן נגרם כתוצאה ישירה ממה שעשתה המערערת, או ממה שחדלה מלעשות, בכוונתה לסייע לו לאבד את עצמו לדעת. אלא ששכלולה של עבירת סיוע להתאבדות איננו מותנה בהתרחשות התוצאה הקטלנית, שהמסייע להתאבדות (כמו המבקש להתאבד עצמו) נושאים אליה את עיניהם. עמדתי בנושא זה שונה בעליל, לא רק מעמדת הסנגורית המלומדת שטענה לזיכויה של המערערת מכל וכל, אלא גם מן העמדה שהוצגה לפנינו על ידי באת כוחה המלומדת של המדינה, שבטיעונה החלופי הציעה להמיר את הרשעת המערערת ולהעמידה על עבירת ניסיון לסייע להתאבדות.

סיוע להתאבדות

9. בסעיף 302 לחוק העונשין, המגדיר את עבירת השידול והסיוע להתאבדות, נקבע לאמור:

"שידול או סיוע להתאבדות המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או המסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנה".

בבואנו לסווג את העבירה הנדונה ניצבים אנו, בנקודת המוצא, לפני ברירה משולשת. האפשרות הראשונה היא, שיש לסווג את העבירה כ"עבירה התנהגותית". לשיטה זו, די לשכלולה של העבירה במעשה פיזי של סיוע (או של שידול), בלוויית מחשבה פלילית מסוג פזיזות (קרי: מודעות בפועל לאפשרות שהמעשה יביא את קורבן העבירה לידי התאבדות). מכאן שאין זה מעלה או מוריד אם הקורבן (בין שביקש ובין שלא ביקש להסתייע בנאשם) עשה או לא עשה מעשה של התאבדות. וממילא אין זה מעלה או מוריד אם מעשה ההתאבדות שעשה הקורבן הסתיים במותו אם לאו.

האפשרות השנייה גורסת שאת העבירה יש לסווג כ"עבירה תוצאתית", שהשלמתה מותנית במות הקורבן. לשיטה זו, שהיא היפוכה של הדרך האפשרית הראשונה, מותו של המתאבד הוא יסוד תוצאתי חיוני של עבירת הסיוע (או השידול) להתאבד. משמע, שכדי להביא להרשעת הנאשם בעבירה זו מוטל על התביעה להוכיח - בנוסף ליסודות המעשה הפלילי והמחשבה הפלילית - גם את התוצאה הקטלנית וקיום קשר סיבתי בין מעשהו של הנאשם לבין מותו של המתאבד; לאמור, כי אלמלא סיועו (או שידולו) של הנאשם, לא היה מותו של המתאבד מתרחש כלל.

האפשרות השלישית היא מעין דרך ביניים בין שתי קודמותיה. לשיטה זו, תסווג העבירה (בשונה מן האפשרות הראשונה) כעבירה תוצאתית, אך התוצאה שתידרש להשלמתה (בשונה מן האפשרות השנייה) אינה מות הקורבן, אלא עשיית מעשה התאבדות מצדו, בין שמעשהו הסתיים במותו ובין שהיה בגדר ניסיון בלתי צליח לאבד את עצמו לדעת. אף כאן יוטל על התביעה להוכיח קיום קשר סיבתי בין מעשהו של המסייע (או המשדל) לבין מעשה ההתאבדות שעשה הקורבן. אך אם מת הקורבן, לא תידרש התביעה להוכיח (למצער, לא לצורך ההרשעה בדין) שמותו אכן נגרם עקב מעשה ההתאבדות, שנעשה על ידיו בסיועו של הנאשם או בשידולו.

סיוע וניסיון לסייע

10. בטיעונן לפנינו גילו באות כוח הצדדים תמימות דעים, כי הדין הוא כמוצג בגדר האפשרות השנייה. על רקע הסכמה זו נחלקו בשאלה אם, בהיעדר ראיה מספקת לקיום קשר סיבתי בין סיועה של המערערת לבין מותו של המנוח, ניתן להרשיע את המערערת בניסיון לסייע להתאבדות, או שמא יש לזכותה מכל אשמה. אקדים ואומר, כי במחלוקת אחרונה זו אינני רואה כל קושי לקבוע שהדין הוא עם באת כוח המדינה. טעם הדבר הוא, כי פליליותו של הסיוע להתאבדות איננה נגזרת ממעשה ההתאבדות שעושה המתאבד, אלא מהיותו עבירה העומדת ברשות עצמה. פרופ' פלר, העומד על כך, משווה את עבירת הסיוע להתאבדות לכמה איסורי סיוע אחרים, שפליליותם אינה נגזרת ממעשהו של המסתייע, אלא מהיותם עבירות בעלות מעמד עצמאי. להלן דבריו:

"אין ספק כי הסיוע להתאבדות לפי סעיף 302 לחוק העונשין הוא בעל מעמד מיוחד, הודות לכך שההתאבדות עצמה, על צורתה הבלתי מושלמת, כבר אינה בגדר עבירה. כתוצאה מכך, יש לראות בסיוע להתאבדות עבירה העומדת ברשות עצמה. והוא הדין לגבי העבירה של 'סיוע לשבוי מלחמה' לפי סעיף 102(א) לחוק העונשין, שכן הימלטות שבוי ממקום כליאתו אינה בגדר עבירה פלילית.

מעמד מיוחד יש גם לאיסור על 'סיוע לבריחה' ממשמורת חוקית לפי סעיף 258 לחוק העונשין, ולאיסור על 'סיוע למעשה בלתי מוסרי' לפי סעיף 209(ב) לחוק העונשין. שני האיסורים, שהראשון מביניהם דן בסיוע ואף בניסיון מיוחד לסייע, לאסיר או לעצור לברוח ממשמורת חוקית, ואילו השני דן בסיוע שניתן לקטין לעבור עבירה נגד המוסר, על ידי הורו, אפוטרופסו או כל אדם אחר שנמסרו לו האחריות או ההשגחה על הקטין, הם מיוחדים במינם מכוח המשקל העצמי של האנטי חברתיות המגולמת בהם, אף אלמלא היו 'הבריחה ממשמורת' או 'המעשה הבלתי מוסרי' של הקטין, עצמם, בגדר עבירה. לכן, ובצדק, גם העונש בגין מעשי סיוע כאמור הוא, במקרים אחדים, חמור פי כמה מהעונש שנקצב לביצוע הישיר של העבירה.

מלבד האיסורים המיוחדים של מעשי סיוע, הנותנים ביטוי, לאמיתו של דבר, לעבירות קורלאטיביות, שהתהוותן מותנית בזיקה מסוימת לעבירות אחרות, ותו לא, נדמה לנו כי אין כל היגיון לאיסור ספציפי על מעשי סיוע, מקום שניתן להחיל עליו את הכללים הרגילים. מה גם, שלפי החוק המצוי, העונש בגין סיוע משתווה לעונש לביצוע העיקרי.

כל המקרים מן הסוגים שהוזכרו לעיל, ראויים לדיון במסגרת דיני העבירות, בהיותם איסורים מוגדרים באורח ספציפי, ככל העבירות הספציפיות האחרות. עד כדי כך, שבמקרים בהם מדובר בעבירות קורלאטיביות, שעומדות ברשות עצמן, מתבטל אופיים הנגזר של מעשי 'הסיוע', על כל הכרוך בכך" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ד הרי סאקר, כרך ב, תשמ"ז) 238).

כשלעצמי אני סבור, כי עצמאותה של עבירת השידול והסיוע להתאבדות אינה (כדברי המחבר המלומד) "הודות לכך שההתאבדות עצמה, על צורתה הבלתי מושלמת, כבר אינה בגדר עבירה"; ולכך עוד אשוב להלן. אך מן התפיסה שהסיוע (או השידול) להתאבד מהווה עבירה עצמאית - שעמה אני, כמובן, מסכים - אכן מתחייב, כי אין לשלול את ההכרה בקיומו של ניסיון לסייע להתאבדות.

11. כזאת היא גם גישת המשפט האנגלי, מאז חקיקת suicide act, 1961, אשר ביטל את עבירות ההתאבדות והניסיון להתאבד, כמשמען במשפט המקובל, וקבע את העבירה החדשה של שידול וסיוע להתאבדות (להתפתחות בנושא זה ראה בספרם של r. card, r. cross & p. a. jones, criminal law (london, 12th ed., by r. card, 1992) 207). דוגמה להפעלת החוק החדש מצויה בפרשת mcshane (1977) 66 cr. app. rep. 97, שבה אושרה הרשעת המערערת בניסיון לשדל את אמה ולסייע לה לשים קץ לחייה בבליעת מנת יתר של תרופות שסיפקה לה. מן העובדות עלה כי המשטרה לכדה את המערערת עוד בטרם הספיקה אמה ליטול את התרופות. על רקע זה נטען בערעור, שעבירה של ניסיון לסיוע אינה מוכרת על ידי החוק, ומשלא בוצע על ידי האם מעשה התאבדות, לא עברה המערערת כל עבירה. בדחותו טענה זו פסק בית המשפט לערעורים, שכל ניסיון לבצע עבירה מהווה עבירה על פי המשפט המקובל ("every attempt to commit an offence is an offence at common law": ibid., at 000). אך דומה שהנימוק הנכון לאישור הרשעתה של המערערת בניסיון לסיוע היה, שעל פי סעיף 2(1) ל- suicide act, הסיוע להתאבדות (כמו גם הסיוע לניסיון התאבדות) מהווה עבירה עיקרית (ראה smith, "secondary participation and inchoate offences" essays in memory of sir ruppert cross, 21, 23-33).

אימתי אפוא ישתכלל מעשהו של המסייע (או המשדל) לכלל עבירה מושלמת, על פי סעיף 302 לחוק העונשין, ואימתי יוגדר מעשהו כניסיון לבצע את העבירה? ועד כמה תלויה ההבחנה, בין צורתה המושלמת לבין צורתה הבלתי מושלמת של העבירה, בעשייתו של מעשה התאבדות - מצדו של הקורבן - או גם בגרימת מותו כתוצאה ממעשה זה? התשובה לשאלות אלו תלויה בסיווגה של עבירת הסיוע להתאבדות: האם זו עבירה התנהגותית או תוצאתית? ואם עבירה תוצאתית היא, איזוהי התוצאה המהווה יסוד חיוני להשלמתה?
הברירה הפרשנית

12. תכליתו של סעיף 302 היא למנוע סיוע ושידול להתאבדות. הערך המוגן על ידי העבירה הוא חיי אדם. ניתן לכאורה לגרוס, כי הגשמתה של תכלית חשובה זו תושג, במידה המרבית, על ידי סיווגה של העבירה כהתנהגותית גרידא, ברוח האפשרות הראשונה שהוצגה לעיל. אם נבחר בפרשנות זאת, השלמתה של העבירה לא תהא תלויה, כל עיקר, בהתאבדותו (או ניסיון התאבדותו) של הקורבן. כל, למשל, שידולו של אדם להתאבד, גם אם דחה הקורבן את השידול בסירוב מוחלט, יהווה עבירה מושלמת. הוא הדין בסיוע להתאבדות: אם סייע הנאשם לקורבן בביצוע כוונתו להתאבד - כגון שסיפק לו אמצעי קטלני על מנת שישמש בידו להמתת עצמו - הרי גם אם חזר בו הקורבן מכוונתו המקורית, ולא עשה כל שימוש באמצעי שסופק לו, ישא הנאשם באחריות פלילית לעבירה מושלמת של סיוע להתאבדות. דא עקא, שגם אם נניח שתכליתו של הסעיף תומכת בפירושו כקובע עבירה שהיא התנהגותית גרידא, ספק אם נוכל לעגן פרשנות זו בלשונו של הסעיף. כיוון שפרשתנו איננה מצריכה הכרעה בדבר צדקת הבחירה באפשרות פרשנית זו, אוכל להשאירה בצריך עיון. לפנים מן הצורך אצביע על הקושי הכרוך באימוצה.

13. לשונו של סעיף 302 מעיד (כך לכאורה) על הצורך בהתקיימותו של יסוד עובדתי תוצאתי, שבלעדיו אין העבירה משתכללת. מילות הסעיף - המביא אדם להתאבדות, בשידול או בעצה..." (ההדגשה שלי - א' מ') וכן: "המסייע אדם להתאבד..." - (ההדגשה שלי - א' מ') כורכות עשיית מעשה (של שידול או של סיוע) והתרחשות הנובעת מן המעשה. על כן, אם חרף שידולו או עצתו של הנאשם, הקורבן לא בא לידי התאבדות, קשה להלום שייקבע לחובת הנאשם, שהוא "הביאו" לכך. ואם הקורבן לא עשה כל מעשה כדי להתאבד, קשה להלום שהנאשם יימצא אחראי כ"מסייע להתאבד".

דוגמה ברורה להבחנה בין עבירה תוצאתית לבין עבירה התנהגותית ניתן למצוא בעבירת השידול לזנות, לפי שתי חלופותיו הראשונות של סעיף 201(א) לחוק העונשין. כידוע, הזנות (כמו ההתאבדות) אינה עבירה, ורק צורות השידול לזנות (כמו הסיוע או השידול להתאבדות) מהוות עבירה; ומכנה משותף זה שבין העבירות מקים בסיס נוח להשוואה בינותן. והנה, סעיף 201, בחלקיו הנוגעים לעניין, קובע לאמור:

"201. (א) ואלה דינם חמש שנות מאסר:

(1) מי שמשדל אישה למעשה זנות עם אדם אחר;

(2) מי שמשתמש בכוח, בכפיה, באמצעי הרדמה או השכרה, באיומים או במרמה כדי להביא אישה למעשה זנות עם אחר, בין שנתקיים מעשה הזנות ובין אם לאו".

השוואת שתי חלופותיה האמורות של עבירת השידול לזנות, זו לזו, מגלה שני הבדלים בולטים ביניהן. ההבדל האחד הוא בהגדרת המעשה האסור וסוג המחשבה הפלילית הנדרשת. בחלופה הראשונה מדובר ב"מי שמשדל אישה למעשה זנות" (ההדגשה שלי - א' מ') (לכך די במצב נפשי של פזיזות). בעוד שהחלופה השנייה עוסקת במי שמשתמש בכוח או באמצעים פסולים אחרים "כדי להביא אישה למעשה זנות" (ההדגשה שלי - א' מ') (משמע, בייחוד הכוונה להשיג את התוצאה האמורה). ההבדל השני נוגע לחיוניות היסוד התוצאתי. התייחסות לכך יש, אמנם, רק בחלופה השנייה, שבה פירש המחוקק שהעבירה תושלם גם אם מעשה הזנות לא נתקיים כלל. אך מכלל "הן" שבחלופה השנייה מתחייב "לאו" לגבי החלופה הראשונה. הווי אומר: עבירתו של "מי שמשדל אישה למעשה זנות" אינה משתכללת, עד אם שודלה האישה לעשות את מעשה הזנות; ומכאן שעבירתו, שאמנם די לה במצב נפשי של פזיזות, מותנית בהתרחשות התוצאה. ואילו המשתמש בכוח או באמצעים פסולים אחרים "כדי להביא אישה למעשה זנות", ישא באחריות לעבירה המושלמת גם אם לא שודלה האישה, ומעשה הזנות כלל לא נעשה. מכאן שעבירתו, הגם שנדרשה לה כוונה מיוחדת, היא עבירה התנהגותית. כך מתחייב גם משוויון העונש שנקצב לצדן של שתי החלופות: חומרתה של החלופה הראשונה מתבטאת בתוצאתה (לאמור, בכך שהשידול הביא את האישה לעשיית מעשה זנות), בעוד שחומרתה של החלופה השנייה מתבטאת בפסלות האמצעים שננקטו כדי להביא את האישה לעשיית מעשה זנות.

השוואת לשונו של סעיף 302 ללשון שננקטה בשתי חלופותיו האמורות של סעיף 201 לכאורה מלמדת, שבסעיף 302 אמנם כיוון המחוקק להתקיימותו של יסוד תוצאתי. מעידות על כך המילים "המביא אדם" ו"המסייע אדם", המבטאות לא רק את כוונת העושה (כמו המילים "כדי להביא", שבהן נעשה שימוש בסעיף 201(א)(2) רישה) אלא גם את התרחשות התוצאה. מעיד על כך גם חסרונה של הוראה השוללת את חיוניות התוצאה, כדוגמת זו שנכללה בסעיף 201(א)(2) סיפה.

14. לצורך דיוננו נניח אפוא, כי את עבירת הסיוע להתאבדות אין לסווג, ברוח האפשרות הראשונה דלעיל, כעבירה התנהגותית גרידא. מסקנה זו מצמצמת את הברירה הפרשנית לאפשרויות השנייה והשלישית שאותן מנינו. כל אחת משתי אלו מניחה, שלשכלולה של העבירה הנדונה נדרש גם יסוד תוצאתי. ההבדל ביניהן מתמקד במהות התוצאה הנדרשת. על פי האפשרות השנייה דלעיל, אין העבירה משתכללת אלא אם עקב שידולו (או בסיועו) של הנאשם התאבד הקורבן ומת. ואילו על פי האפשרות השלישית, די לשכלולה של העבירה בכך שעקב שידולו (או בסיועו) של הנאשם עשה הקורבן מעשה התאבדות; ואף אם לא מת כתוצאה ממעשהו, אין שלמות עבירתו של המסייע או המשדל נגרעת.

האפשרות השנייה - שבה דוגלת גם באת כוחה של המדינה - נסמכת על משמעותן הלשונית השגורה של התיבות "התאבדות" ו"להתאבד". דעתי היא, שמבין שתי האפשרויות הנזכרות יש לבכר את האפשרות השלישית. לשון הסעיף איננה מקימה מכשול בפני
העדפתה של אפשרות זו, שכן התיבה "התאבדות" עשויה להתפרש גם כעשיית מעשה של התאבדות. לשיטה זו, "ניסיון להתאבד" הנעשה בידי הקורבן, אף הוא בגדר מעשה של התאבדות, שדי בו למילוי היסוד העובדתי-תוצאתי שבקיומו מותנית שלמות עבירתו של המסייע (או המשדל) להתאבדות.

סעיף 302: מות הקורבן - האם יסוד חיוני?

15. עיון בקורותיו של סעיף 302 תומך, לדעתי, בצדקת בחירתה של האפשרות הפרשנית השלישית. האיסור הפלילי לשדל אדם לעשות מעשה התאבדות, או לסייע לאדם לאבד את עצמו לדעת, נקבע במקורו בסעיף 225(2) לפקודת החוק הפלילי, 1936 (בתרגומו לעברית), כהאי לישנא:

"כל אדם -

(א) המשדל אדם שיאבד עצמו לדעת; או

(ב) מייעץ לאדם אחר לאבד עצמו לדעת ובעצתו הוא מפתהו לכך; או

(ג) מסייע לאדם אחר לאבד עצמו לדעת,

יאשם בפשע ויהא צפוי למאסר עולם".

מעיקרא גם ניסיונו של אדם לאבד עצמו לדעת הוגדר כעבירה, ובסעיף 225(1) לפקודה, שקבע את האיסור, נאמר כי "כל המנסה להרוג את עצמו יאשם בעוון". אך בשנת תשכ"ו תוקנה הפקודה בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 28), תשכ"ו-1966: סעיף 225(1) נמחק, וסעיף 225(2) הושאר על כנו. בנוסחו המאוחד של חוק העונשין שוכתב ניסוחה של העבירה ונקבע הנוסח המופיע עתה בסעיף 302 לחוק.

בחינת סעיף 225 המקורי, על שני חלקיו, מעלה, כי נקבעו בו שתי עבירות עצמאיות, שאין ביניהן זיקה הכרחית. נמצא, כי גם בטרם בוטלה עבירת הניסיון להתאבד (שנקבעה בסעיף קטן (1)), הייתה עבירת השידול והסיוע להתאבדות (שנקבעה בסעיף קטן (2)) בגדר עבירה עצמאית ונפרדת. אף דומה כי את חלופת השידול להתאבדות (לפי פיסקה (א) של סעיף קטן (2)) ראוי וניתן היה לסווג כעבירה התנהגותית גרידא; וזאת להבדיל מחלופות העצה והסיוע להתאבד (לפי פסקאות (ב) ו-(ג) של סעיף קטן (2)) שכללו גם יסוד תוצאתי של מעשה התאבדות. על רקע הדברים הללו, הבה נשווה בנפשנו כיצד היה בית המשפט נוהג - בעוד סעיף 225, במתכונתו המקורית, עומד בתוקפו - אילו הובאו לדין לפניו, בצוותא חדא, מי שניסה להתאבד ומי ששידלו, או סייע לו, בניסיון התאבדותו. אין כמדומה ספק, שכל אחד מן השניים היה נמצא אשם בביצוע עבירה מושלמת: המנסה להתאבד היה מורשע על פי סעיף 225(1) לפקודה, שהגדיר את ניסיון ההתאבדות כעבירה מושלמת; ואילו מי ששידלו, או סייע לו, היה מורשע על פי סעיף 225(2) לפקודה, שהגדיר את השידול או הסיוע להתאבדות כעבירה מושלמת. ובוודאי לא היה עולה על הדעת להרשיע רק את המנסה להתאבד בעבירה מושלמת (אמנם מסוג עוון) ואילו את מי ששידלו להתאבד, או שסייע לו בניסיונו לעשות כן, רק בניסיון לעבור עבירה (אמנם מסוג פשע). העובדה שניסיון ההתאבדות של הראשון לא צלח, חזקה שלא הייתה גורעת משלמות עבירתו של השני.

משביטל המחוקק את עבירת הניסיון להתאבד, לא גרע מאומה משורת אחריותו הפלילית של המשדל, או המסייע, להתאבדות. מעשה השידול, וכמותו גם מעשה הסיוע, היו ונותרו עבירה מושלמת. מות הקורבן לא נמנה בין יסודותיה בעבר, וגם כיום אין הוא נמנה בין יסודותיה.

16. מבט השוואתי, לעבר דיני אנגליה וארצות הברית, מעלה, כי אף שם מותו של הקורבן איננו נמנה עם יסודות האיסור הפלילי לשדל או לסייע להתאבדות.

עם חקיקת suicide act חדל ניסיון ההתאבדות (כמו גם עם חקיקת ההתאבדות עצמה) מלהוות פשע מוגדר בבריטניה. אולם בסעיף 2(1) לחוק זה נקבעה עבירה חדשה של סיוע להתאבדות, בזה הלשון:

"a person who aids, abets, counsels or procures the suicide of another or an attempt by another to commit suicide, shall be liable on conviction on indictment to imprisonment for a term not exceeding fourteen years".

יושם אל לב, שהסעיף בחוק האנגלי מפרט, בצד הסיוע להתאבדות, גם את הסיוע לניסיון התאבדות. עם זאת אין הוא מבחין, לעניין שלמות העבירה או לעניין דרגת חומרתה, בין שני סוגי הסיוע. בכך מיישם החוק האנגלי את מתכונתה של האפשרות השלישית המקובלת עליי ורואה בסיוע לניסיון התאבדות, כמו בסיוע להתאבדות שהסתיימה במות המתאבד, עבירה מושלמת. רק אם בעקבות השידול או הסיוע לא בוצע כל מעשה, של התאבדות או של ניסיון התאבדות, יורשע המשדל או המסייע בעבירת ניסיון לשדל או לסייע להתאבדות (ראה אצל j. c. smith and b. hogan, criminal law (london, 7th ed., 1992) 380), והשווה פרשת mcshane הנ"ל).

הדין במדינות ארצות הברית איננו אחיד. התאבדות, או ניסיון להתאבד, שוב אינם מהווים עבירה באף אחת מן המדינות. אך במדינות רבות מוטל איסור פלילי על שידול וסיוע להתאבדות (ראה "criminal liability for assisting suicide" 86 colum. l. rev. (1986) 348). ברוב המדינות נקבעה עבירה ספציפית לעניין זה, בעוד שבחלקן נאכף האיסור במסגרת עבירות ההמתה (רצח והריגה). בכמה מדינות (בכללן טקסס), שבהן מוכרת עבירה עצמאית של שידול וסיוע להתאבדות, נכלל גם הניסיון לשדל או לסייע במסגרת העבירה המושלמת; ובדרך זו מסווגת העבירה כעבירה התנהגותית גרידא, ששכלולה אינו מותנה בהתהוות תוצאה כלשהי (ראה, לדוגמה, פרשת chanslor v. state 697 s.w. 2d 393 (1985)), שבה נקבע כי ניסיון המערער לגרום להספקת רעלים לאשתו, שביקשה לאבד את עצמה לדעת, מצדיק את הרשעתו בעבירת סיוע להתאבדות, למרות שהרעלים כלל לא הגיעו לידי אשתו). ואולם גם במדינות שבהן הגדרת העבירה של שידול או סיוע להתאבדות כוללת גם יסוד תוצאתי, די לשכלול העבירה המושלמת גם בניסיון להתאבד, המבוצע על ידי המשודל או המסתייע; ולא מציתי גם דוגמה אחת לעבירת שידול וסיוע להתאבדות ששכלולה מותנה במותו של המשודל או המסתייע כתוצאה מהתאבדותו.

17. בקידום תכליתו העונשית של האיסור הפלילי, המותווה בעבירה הנדונה, נודעת לדרך השלישית עדיפות ברורה על פני קודמתה. תכליתו של האיסור היא למנוע עשיית מעשים שיש בהם משום סיוע (או שידול) למעשי התאבדות. קיום התכלית הזאת מחייב שהאיסור לא יוגבל רק למקרים בהם עלה בידי קורבן לשים קץ לחייו. הדרך השלישית מקיימת תכלית זאת, שכן היא מעמידה את שלמות עבירתו של המסייע (או המשדל) להתאבדות, לא על תוצאת מעשה ההתאבדות שעשה הקורבן (שלעתים קרובות עשויה להיות אקראית), אלא על עצמם עשייתו של מעשה ההתאבדות.

את עדיפותה של הדרך האפשרית השלישית, על פני הדרך השנייה, נקל להמחיש בעזרת שתי דוגמאות פשוטות, האחת לעניין שידול והאחרת לעניין סיוע. דוגמה א': הנאשם משדל את קורבנו לאבד את עצמו לדעת, אך הקורבן דוחה את השידול ואינו עושה מעשה התאבדות. במקרה כזה יורשע הנאשם (על פי כל אחת משתי הדרכים) בניסיון לשידול. אך מה יהא הדין, אם בעקבות השידול עשה הקורבן מעשה התאבדות בלתי צליח, או שבהתערבותו של צד שלישי ניצל הקורבן ממוות? על פי הדרך השנייה יורשע הנאשם, גם במקרה זה, בניסיון שידול בלבד, ואילו על פי הדרך השלישית יימצא אשם בעבירה המושלמת. דוגמה ב': לבקשת הקורבן נחלץ הנאשם לסייע לו במימוש כוונתו להתאבד ומספק לו אקדח טעון, על מנת שישתמש בו להמתת עצמו. אם חזר בו הקורבן מכוונתו להתאבד ולא עשה כל שימוש באקדח, יורשע הנאשם (על פי כל אחת מן הדרכים) בניסיון סיוע להתאבדות. אך מה יהא הדין אם עשה הקורבן מעשה התאבדות, בעזרת האקדח שסיפק לו הנאשם, אלא שירייתו החטיאה והוא רק נפצע. על פי הדרך השנייה יורשע הנאשם, גם במקרה זה, רק בניסיון סיוע להתאבדות, ואילו על פי הדרך השלישית יימצא אשם בעבירה המושלמת. אכן, בכל אחת מן הסיטואציות המתוארות, הגדרת אשמתו של הנאשם, כעבירה מושלמת או כניסיון לעבור עבירה, איננה בלתי תלויה בהתנהגותו של הקורבן: כלום עשה מעשה התאבדות או חדל מעשייתו? אך, על פי הדרך השלישית, אין הגדרת אשמתו של הנאשם תלויה בשאלה אם הקורבן מת כתוצאה מעשיית מעשה התאבדות שעשה אם לאו. בכך טמונים שני יתרונות ברורים: היתרון הראשון מתבטא בהרחבת גדרה של העבירה המושלמת באופן שהיא לוכדת כל מעשה של שידול או של סיוע להתאבדות, שבעקבותיו עושה הקורבן מעשה התאבדות. אם בעקבות המעשה התערב צד שלישי, ובזכות התערבותו ניצל הקורבן ממוות, לא תגרע הצלתו משלמות עבירתו של הנאשם. גדרו של הניסיון לשדל או לסייע יוגבל בכך רק למקרים שבהם, חרף שידולו או סיועו של הנאשם, נמנע הקורבן מעשיית כל מעשה. היתרון השני מתבטא בכך שבמקרים שבהם מסתיים מעשה התאבדותו של הקורבן במותו, פטורה התביעה מלהוכיח שמותו אכן היה תוצאה ישירה ממעשה התאבדותו. הדעת נותנת כי במקרים רבים (ובעיקר כשהמדובר באנשים קשישים וחולים) הוכחת הקשר הסיבתי בין מעשה ההתאבדות לבין מות הקורבן תהא כרוכה בקשיים לא מבוטלים; ופרשתנו היא דוגמה טובה לכך. כאמור, אין כל טעם שבמשפט או במוסר, המצדיק לתלות את אשמת המשדל או המסייע בהתרחשותה של התוצאה הקטלנית. אשמתו של זה ראוי לה שתשתכלל עקב גרימתו של מעשה התאבדות, אם בשידול ואם בסיוע לו.

מעשה סיוע

18. בהגדרת מעשהו של המסייע להתאבדות כמעשה סיוע - להבדיל מניסיון לסייע - אני מתקשה להצביע על כללים מגובשים. כשלעצמי, הנני נכון להניח שבסיווג המעשה אמנם נודעת חשיבות מסוימת לשאלה, אם המעשה אשר נעשה עשוי היה, לכאורה, להתאים למטרתו. כך, למשל, אם המסייע מספק לקורבן אבקת סוכר, בעודנו סבור שהוא מספק לו רעל, ייחשב מעשהו כניסיון סיוע. לא כן הדבר אם סיפק לקורבן רעל בכמות קטנה מן המינון הנחשב כקטלני, שאז יסווג מעשהו כסיוע. ההבדל הוא בכך שהספקת סוכר אינה יכולה להיחשב כמעשה של סיוע להתאבדות, בעוד שצריכת רעל אף בכמות קטנה מן המינון הנחשב כקטלני עלולה, בנסיבות מסוימות, לגרום למוות. בפרשתנו איננו נדרשים לקביעת כללים לעניין זה. אמנם לא נתברר, איזה חלק ממנת הרעל שסיפקה המערערת למנוח ניטלה על ידיו בפועל. כן לא הוכח, בדרגת ודאות מספקת, שהמנוח אכן מת כתוצאה ישירה מנטילת הרעל. אך לא הוטל ספק, ולא נמצא מקום לפקפק, שגם צריכת רעל בכמות שסיפקה המערערת למנוח עלולה, בנסיבות מסוימות, לגרום למוות, ובייחוד אם אין מזקיקים את הקורבן, במהירות הנדרשת, לטיפול רפואי. המערערת, שסיפקה למנוח את הרעל, נמנעה במתכוון מלהגיש לו טיפול רפואי כלשהו. גם משהועבר המנוח לבית החולים בהתערבות חברו, ובכוונתה להשהות מתן טיפול למנוח, נמנעה המערערת מלמסור לרופאים את המידע החיני שברשותה. בנסיבות אלו אין מקום לספק שהמערערת אכן עשתה מעשה של סיוע להתאבדות.

עונש

19. הסנגורית המלומדת השיגה לפנינו, לחלופין, על חומרת העונש (שלוש שנות מאסר) שנגזר על המערערת. נראה לי כי העונש שהושת, כשלעצמו, הולם את מהות העבירה ואת נסיבות ביצועה. אך משנתתי את דעתי לגילה של המערערת, שהיא כיום כבת שבעים, ולנסיבותיה האישיות המכבידות שפורטו בתסקיר המבחן שהוגש לנו, באתי לכלל מסקנה שבידינו להקל בעונשה, בלי שייפגעו עקב כך שיקולי ההרתעה של הרבים.

20. סיכומו של דבר הוא, שהייתי דוחה את הערעור על ההרשעה, אך מקבל בחלקו את הערעור על גזר הדין ומעמיד את מאסרה של המערערת על תקופה של שמונה עשר חודשים (במקום מאסר שלוש שנים שנגזר עליה).

השופט מ' חשין
:

1. בתחילה סברתי כי הוכח קשר סיבתי בין מעשיה ומחדליה של המערערת לבין מותו של חברה לחיים, המנוח יפים ליברמן. דברי חברי, השופט מצא, שכנעוני - אודה: לא בנקל - כי לא הוכח קשר סיבתי נעלה מכל ספק סביר. ואולם נתקשיתי לקבל את חוות דעתו של חברי באשר לעבירת השידול והסיוע להתאבדות היא עצמה. אסביר בקצרה את דעתי שלי.

2. וזו לשונו של סעיף 302 לחוק העונשין:

"שידול או סיוע להתאבדות

המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או המסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים".

התיבות "התאבדות" ו"להתאבד" הן העומדות במרכז הזירה, והשאלה היא: פירושן של אלו - מהו? האם כיוון החוק דעתו ל"התאבדות" פשוטה כמשמעה, לאמור, לאדם המקפח את חייו במו ידיו והוא איננו עוד, או שמא נתן המחוקק דעתו גם לניסיון התאבדות, ניסיון שכשל? הנפקא מינה היא, כמובן, למקרה זה האחרון: שראובן שידל את שמעון או סייע לו לשלוח יד בנפשו; שמעון ניסה לשלוח יד בנפשו, אך ניסיונו כשל. על פי הגרסה המצומצמת לפירוש החוק לא יורשע ראובן בעבירה שלפי סעיף 302 לחוק, אלא אם אבד המתאבד ואיננו, ואילו לפי הגרסה המרחיבה יורשע ראובן בעבירה זו גם אם ניסה שמעון לאבד עצמו דעת וניסיונו כשל. חברי מחזיק בגרסה המרחיבה. ובלשונו:

"... התיבה 'התאבדות' עשויה להתפרש גם כעשיית מעשה של התאבדות. לשיטה זו, "ניסיון להתאבד" הנעשה בידי הקורבן, אף הוא בגדר מעשה של התאבדות, שדי בו למילוי היסוד העובדתי-תוצאתי שבקיומו מותנית שלמות עבירתו של המסייע (או המשדל) להתאבדות".

לצערי לא אוכל לצרף דעתי לדעתו של חברי, ודבריי אפרש בסמוך.

3. ראשית לכול נדע כי התיבות "התאבדות" ו"להתאבד" עניינן במי ששלח יד בנפשו, פשוטו כמשמעו, ולא אך במי שניסה לשלוח יד בנפשו. אכן, יש שפלוני יאמר, בשפת העם, כי אלמוני "התאבד" בכוונו לומר כי אלמוני ניסה להתאבד ("הוא כבר התאבד כמה וכמה פעמים"), ואולם שימוש בלתי מדויק זה בלשון - בלתי מדויק אף נדיר - מה לו שידריך אותנו בפירוש החוק? שימוש בלתי מדויק בלשון בשיחו ובשיגו של העם - בהיותו שימוש תדיר ומקובל - עשוי לשמש מצע לפירושו של חוק; דיברה תורה כלשון בני אדם, ולשון בני אדם אף לשון הרחוב במשמע. ואולם דומני כי שימוש לשון שאינו מדויק ושאינו תדיר יוכל לשמש לפירושו של חוק רק במקרים יוצאי דופן, וענייננו אינו יוצא דופן. המושג "לאבד" פירושו להשמיד - כך כפשוטו - ובחתום אחשוורוש על הצו לפיו יש "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים..." (אסתר, ג, יג) כוונת הצו הייתה לאבד ממש, להשמיד ולהרוג. התיבה "להתאבד" אינה אלא נגזרת ההתפעל מן השורש אבד, וצורת הפיעל שלו היא "לאבד". כזו כן השתיים עניינן השמדה. וכדברי י' כנעני בספרו אוצר הלשון העברית (מסדה, תש"ך) כרך א, בעמ' 10 (לפירוש "איבד" ו"התאבד") "איבד עצמו לדעת - הרג את עצמו"; "התאבד... אבד ואיננו... הרג את עצמו...". וכך בפירוש "מתאבד" (כרך י, בעמ' 3443): "מי שהרג את עצמו, ששם קץ לחייו".

4. גם חברי יסכים, בוודאי, כי בעברית תקנית "התאבד" פירושו הרג עצמי, וכי לכאורה כך יש לפרש את החוק. ואמנם, חברי אומר לסמוך עצמו, בעיקר, אל גלגוליו של חוק וממנו מבקש הוא ללמוד לענייננו. ואני סברתי כי גלגולו של חוק יחזק את הפירוש המצמצם דווקא. הכיצד?

5. הוראת סעיף 302 לחוק העונשין אינה אלא נוסח חדש להוראת סעיף 225(2) לפקודת החוק הפלילי - כנוסחה המקורי בשנת 1936 - ולקביעת גדרי פריסתה של ראשונה ראוי שנעיין בשנייה והיא אמה יולדתה. אכן, משנתפרסם נוסח חדש, אותו נוסח הוא החוק המחייב "ולא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק, ולא תישמע טענה שהנוסח משנה מתוכנו של החוק המקורי" (סעיף 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1984): האם היולדת כמו הקשתה לידתה ומתה. אך אנו אמרנו לעיין בחוק שאבד ואיננו עוד אך לפירוש חוק שהוא בן דמותו. בכך מותרים אנו, כשם שבפירושו של חוק מותרים אנו להידרש לחוק שקדם לו ואיננו עוד. כך עשה חברי, כך אעשה גם אני.

6. וזה היה נוסחו של סעיף 225 לפקודת החוק הפלילי, בשפה האנגלית המחייבת (ראה: סעיף 32 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]; סעיף 24 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981):

"attempting and abetting suicide

225. (1) any person who attempts to kill himself is guilty of a misdemeanour.

(2) any person who:

(a) procures another to kill himself; or

(b) counsels another to kill himself and thereby induces him to do so; or

(c) aids another in killing himself;

is guilty of a felony and is liable to imprisonment for life".

סעיף 225(1) בוטל, בחוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 28), ואילו עונש מאסר העולם הפך לעונש בן עשרים שנה (סעיף 41 לחוק העונשין). ענייננו הוא בהוראות סעיף 225(2)(a), (b) ו- (c), אשר כיווצו עצמן להוראת סעיף 302 לחוק העונשין כיום.

ראשית דבר נעיר, כי הוראת סעיף 225(2) נפרדת ונבדלת היא מהוראת סעיף 225(1), והרי היא לעצמה. המשדל, היועץ והמסייע להתאבדות, כל אחד מן השלושה עלול לשאת בעונש בן עשרים שנות מאסר, בעוד שהמנסה להתאבד, הוא עצמו - העבריין העיקרי, כביכול - לא ישא אלא בעונש של שלוש שנות מאסר. נדע אפוא כי הסיוע, הייעוץ והשידול שבסעיף 225(2) אינם סיוע, ייעוץ ושידול כמשמעותם הרגילה - והרי ברגיל, ובכפוף ליוצאים מיוחדים, אין מסייע, יועץ ומשדל צפויים לעונש חמור מן העונש שהעבריין העיקרי עלול לשאת בו. שלא כרגיל, הסיוע, הייעוץ והשידול בסעיף 225(2) הם העבירה העיקרית, והמסייע, היועץ והמשדל הם העבריינים העיקריים.

7. אשר לעבירה גופה: דומני כי לשון אנגלית, כשפוטה, תלמדנו שאין אדם עובר עבירה של סיוע, ייעוץ ושידול להתאבדות אלא אם צלחה כוונתו הרעה. סעיף 225(2)(b) מדבר מפורשות על המייעץ לאחר כי יהרוג עצמו "and thereby induces him to do so;", לאמור, מקבל העצה שלח יד בנפשו. הרעה סעיף 225(2)(c), והדיבור "aids another in killing himself;" פירושו הוא, לדעתי, שאותו "another" אכן שלח יד בנפשו. כך, דומני, אף לעניינה של הוראת סעיף 225(2)(a). פירוש הדיבור "to procure" - לשדל - בפקודת החוק הפלילי משמיענו שידול שצלח ועבירה שנעברה. כך היה על פי סעיף 23(1)(d) לפקודת החוק הפלילי וכך הוא על פי סעיף 26(3) לחוק העונשין. ראה עוד, למשל: ע"פ 52/80 כץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (3) 664 (מפי השופטת בן פורת) והאסמכתאות הנזכרות בו; ע"פ 61/73 שמואלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד כח (1) 281, בעמ' 291-292 (מפי הנשיא אגרנט); פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 14-16 179-181. ראה עוד סעיף 30 לחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994. וכך נאמר: ומה משדל - על דרך הכלל - הינו מי ששידולו עלה יפה (קרי: עלה רע) ונעברה עבירה, כך משדל בענייננו הוא מי ששידולו עלה בידו והמשודל שלח יד בנפשו. "procure" לעניין עבירה סתם פירושו: שידול שצלח ובעקבותיו נעברה עבירה; ו- "procures another to kill himself" פירושו שידול שצלח ובעקבותיו שלח אדם יד בנפשו. אכן, כפי שציינו, ה"משדל" שלפי סעיף 225(2) לפקודת החוק הפלילי אינו המשדל שלפי סעיף 23 לאותה פקודה (הוא הדין במשדל, במייעץ ובמסייע שלפי סעיף 302 לחוק העונשין בהשוואתם למשדל, ליועץ ולמסייע שלפי סעיף 26 לאותו חוק), אך לא נמצא לי טעם להבחין בין "משדל" על דרך הכלל לבין "משדל" לענייננו שלנו, לאמור, לעניין השלמת השידול במעשה.

בין כך ובין אחרת: המשדל המסייע והמייעץ כל השלושה נתכנסו כיום אל תחת חופה אחת - בסעיף 302 לחוק העונשין - ובוודאי אין מקום להבחין ביניהם. כל השלושה הם חבר אנשים רעים שמחשבתם הרעה צלחה, ומי ששידלוהו, השיאו לו עצמה או סייעו בידו, שלח ידו בנפשו. ועל כל אלה: בענייננו שלנו, נזכור, המערערת לא נאשמה אלא בסיוע; וגם אם אמרנו כי עבירת שידול עניינה אף במקום שהמשודל אך ניסה להתאבד - ולא אמרנו כן - גם אז, לעניינו של סיוע בוודאי דיברה פקודת החוק הפלילי בסיוע להתאבדות שבה אבד המתאבד ואיננו.

8. יטען הטוען: הנה זו עבירה של ניסיון להתאבדות (סעיף 225(1) לפקודת החוק הפלילי) ובצדה המשדלים, המייעצים והמסייעים לפלוני (סעיף 225(2) לפקודה); ומה פלוני ייאשם בעבירה של ניסיון להתאבד, אף אותם משדלים, יועצים ומסייעים אינם אלא משדלים, יועצים או מסייעים לניסיון להתאבד. מכאן נדע, לכאורה, כי עניינו של סעיף 225(2) אינו אלא בשידול, בייעוץ ובסיוע לניסיון להתאבד. ואנו נאמר: לא כי. כפי שראינו, הוראת סעיף 225(1) היא לעצמה והוראת סעיף 225(2) היא לעצמה, והמשדלים, היועצים והמסייעים שבסעיף 225(2) אינם - לאמיתם של דברים - משדלים, מייעצים ומסייעים אלא עבריינים עיקריים. משידענו כך, שוב לא נוכל ללמוד היקש וגזירה שווה כמבוקש. ונוסיף: אם נכון הוא הילוך מחשבה זה של הטוען נגדנו, מה דין המשדל, היועץ והמסייע למעשה התאבדות שהושלם? במקרה זה לא נעברה כל עבירה "עיקרית" כביכול, וכיצד זה שאתם יועצי רע יורשעו בדין? אף אתה אמור: קומפלקס זה של התאבדות והסובב אותה, יחיד הוא ומיוחד: לא נקיש מעשה מוכני ממנו לאחרים ולא נקיש מעשה מוכני מאחרים אליו.

9. דומני כי היקש משיטות משפט של נכר יהיה לעזרנו אך במעט. גם לא אבוא בריב עם חברי על הדין הרצוי, שיש בו פנים לכאן ולכאן. אומר חברי כי -

"... אין כל טעם שבמשפט או במוסר, המצדיק לתלות את אשמת המשדל או המסייע בהתרחשותה של התוצאה הקטלנית. אשמתו של זה ראוי לה שתשתכלל עקב גרימתו של מעשה התאבדות, אם בשידול ואם בסיוע לו".

אני מסכים עם חברי על דעת המוסר; אתקשה להסכים עמו על דעת המשפט. הנה כי כן, אדם המנסה לרצוח את חברו וניסיונו כשל - ומכל טעם שהוא - חבותו המוסרית אינה פחותה ממי שניסה לרצוח את חברו ורצונו עלה בידו. ובכל זאת ראשון ייאשם בניסיון רצח ויהיה צפוי לעשרים שנות מאסר, ואילו אחרון רוצח הוא - תו של רוצח יותר על מצחו - ועונשו הוא עונשו של רוצח.

10. דבר אחרון, והוא ראשון במעלה: לו הסתבר לי כי אותם משדלים, יועצים ומסייעים לרע שחפצם לא עלה בידם היו יוצאים נקיים כמו לא שידלו, לא ייעצו או לא סייעו, הייתי סב על עקביי והייתי מנסה למצוא כשל כי נפל בהילוך מחשבתי. ואולם אלה יועצי רע כולם לא ייצאו נקיים גם אם לא צלחו מעשיהם, והרי חייבו עצמם בניסיון לייעוץ, בניסיון לשידול ובניסיון לסיוע. נזכור כי מעשי הייעוץ, השידול והסיוע הם העבירה העיקרית, וממילא תדבק בכל אחד מהם דוקטרינת הניסיון, היא עבירה הנגזרת מהעבירה העיקרית.

11. סוף דבר הוא, שלדעתי אין להרשיע את המערערת בסיוע למעשה ההתאבדות אלא אך בניסיון לסיוע למעשה התאבדות.

12. אשר לעונש: אני מסכים לדעתו של חברי, השופט מצא, כי נמיר את עונש המאסר שהוטל על המערערת בבית משפט קמא ונעמיד אותו על מאסר בפועל בן שמונה עשר חודשים בלבד.

המשנה לנשיא א' ברק
:

במחלוקת שנפלה בין חברי, השופט מצא, לבין חברי, השופט חשין, דעתי כדעת השופט חשין, ומטעמיו.

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט חשין.

ניתן היום, ט' באדר א תשנ"ה (9.2.95).








עפ בית המשפט העליון 6568/93 מינה בת אברהם קרוגולץ נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מט 1 397 ] (פורסם ב-ֽ 09/02/1995)