פסקי דין על חמדאן מחמוד אבראהים | פסקי דין על ראיד מוחמד ג'ליא

20163/97 א     18/07/2002




א 20163/97 חמדאן מחמוד אבראהים נ' ראיד מוחמד ג'ליא




בתי המשפט

א 020163/97
בית משפט השלום ירושלים
כב' השופטת אילתה זיסקינד

לפני
חמדאן מחמוד אבראהים

(באמצעות אביו ואפוטרופסו הטבעי - מר אבראהים חמדאן)
בעניין:
התובע
קופטי מאזן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . ראיד מוחמד ג'ליא

2 . מגדל חברה לביטוח בע"מ

הנתבעים
גיורא רואי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין

הרקע וההליך
1. בפני
תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 1.11.96 נהג הנתבע 1 ברכב מ.ר. 98152 מסוג באגר שהוא סוג של טרקטור, ותוך כדי שימוש שעשה בו, פגע כף הבאגר הקדמי באצבעות רגלו השמאלית של התובע שנמעכה וכל חמשת אצבעותיו נשברו (להלן: "התאונה"). התובע אושפז למשך 4 ימים בביה"ח מקאסד ושוחרר ביום 5.11.96 עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי. התובע טוען כי הוא סובל מכאבים עזים ומהגבת תנועה בכף ובאצבעות רגלו השמאלית והוא מתקשה לחזור לשיגרת חייו מלפני התאונה (סעיף 5 לכתב התביעה).

ראשי הנזק הנתבעים הם בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים ונסיעות, עזרת הזולת, הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות בעתיד, כאב וסבל והפסד תנאים סוציאליים.בסכיומים נתבע ראש נזק נוסף ומיוחד של סיכויי היפלטות התובע מעבודתו בענף הבניה.

2. התובע יליד 26.5.81 היה בעת התאונה קטין בן 15.5 שנים והתאונה אירעה בעת שהתובע כיוון את הנתבע 1 שעבד על באגר בזמן עבודתם באתר בניה, וכף הבאגר שהורדה, מחצה את רגלו השמאלית. לפיכך מדובר בענייננו בתאונת דרכים שהיא גם בתאונת עבודה. התובע (ומעבידו) הודה באיחור רב ורק בשלב עדותם בביהמ"ש, כי מדובר בתאונת עבודה (ראה עמ' 9 ש' 10-9 וש' 31 ועמ' 19-20 לפרו' מיום 10.4.00).

3. הנתבעת איננה חולקת על אחריותה לפצות את התובע על נזקיו בגין התאונה, והשאלה השנויה במחלוקת היא ביחס לנכות התיפקודית ולשיעור נזקו של התובע. בנוסף טוענת הנתבעת כי מאחר ומדובר בתאונת עבודה, יש לנכות את הסכומים שהתובע עשוי וזכאי לקבל מהמל"ל.

הנכות התפקודית
4. ביהמ"ש מינה מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ד"ר אורי פרנקל שבדק את התובע בהיותו בגיל 18, בחן את המסמכים בנוגע לעברו הרפואי מאז התאונה ונתן חוות ביום 22.4.99 ביחס לנזק שנגרם לרגלו של התובע עקב התאונה עפ"י חוות דעת המומחה :

" התובע פונה לביה"ח מוקסד בירושלים, שם אובחן כסובל מחבלת מעיכה בכף הרגל עם כאב, נפיחות והגבלה בתנועה, כשבצילומי הרנטגן שבוצעו אובחנו שברים בעצמות המסרק, אושפז וטופל ע"י קיבוע בסד גבס ובתרופות נוגדות כאב ושוחרר ב-4.11.96. בהמשך אובחן כסובל מאי חיבור השברים בעצמות המסרק 2,3,4, ועל כן אושפז בשנית וב-2.8.97 בוצע ניתוח, במהלכו נעשה חיבור אזורי השבר וקיבועם בעזרת פיני מתכת, שהוצאו בהמשך.
...
בבדיקה:
מתהלך בצליעה קלה.
ללא דילדול בשריר הרגליים.
כף רגל שמאל - מספר צלקות קטנות באספקט הגבי, לא רגישות.
לא נפיחות.
רגל מעט שטוח דומה לימין.
רגישות על פני עצמות המסרק.
הגבלה קלה מאד בתנועת האצבעות.
תנועתיות כף הרגל תקינה.
...
בצילומי הרנטגן מ-25.8.98 נראה מצב לאחר הוצאות המתכת המקבעת. קיים חיבור גרמי מלא של השברים בעצמות המסרק 1,3,5 ורושם של חיבור גרמי תת מלא בעצמות 2,4".
5. מטעם התובע העיד התובע בלבד, שבחר שלא להעיד עדים נוספים מטעמו, כמו בני משפחתו, מעסיקיו, או עובדים אחרים שעבדו עמו שהיו יכולים לתמוך בטענותיו, הן באשר למצב תיפקודו בסמוך לאחר התאונה, הן באשר למצבו ותיפקודו בעבודה בסמוך לאחר התאונה ולאחריה, והן באשר להשתכרותו בעבר ובהווה.
מטעם הנתבעת העידו הייתם כרוף, שהעסיק את התובע בעת קרות התאונה וכן מר יוסף עליאן, חוקר מטעמה (להלן: "החוקר"), שהגיש תצהיר בו תיאר את תיפקודו של התובע, בין השאר במהלך יום עבודה באתר הבניה.

6. התובע טוען בתצהירו כי בעקבות התאונה טופל ע"י קיבוע הרגל בסד גבס שהוסר לאחר 5 חודשים, אך לא תמך זאת במסמכים רפואיים. מחוו"ד המומחה עולה כי בהמשך אובחן התובע כסובל מאי חיבור השברים בעצמות המסרק 2,3,4, ועל כן אושפז שנית וב-2.8.97 בוצע ניתוח, במהלכו נעשה חיבור אזורי השבר וקיבועם בעזרת פיני מתכת, שהוצאו בהמשך. כלומר חלפו כ-8 חודשים בין שני האישפוזים. עם זאת, לא ניתן לבסס על סמך האמור לעיל מימצא כלשהו האם בתקופה זו התובע לא עבד ובמשך כמה זמן, האם חזר לעבודה לפני הניתוח ב-2.8.97 אם לאו. יש לציין כי התובע עצמו אינו זוכר כמה זמן עבד גם לפני התאונה האם 5 חדשים או שנה (כפי שהעיד בעמ' 8 ש' 25-26 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00).

7. גירסת התובע בדבר אי תפקודו לאחר התאונה התגלתה כבלתי אמינה לחלוטין ובמהלך עדותו התברר כי שיקר גם באשר לתיפקודו וגם בעניין העסקתו ע"י מעבידו, כפי שאפרט בהמשך.

באשר לחוסר תיפקודו טוען התובע בסעיף 17 לתצהירו כי:
"בעקבות תאונת הדרכים הנני מתקשה בהליכה, איני מסוגל להרים משאות וחפצים ואיני מסוגל לבצע את אותן העבודות והמטלות הפיזיות שביצעתי עובר לתאונה ומשום כך עודני נמצא עד עצם היום הזה במצב של אי כושר עבודה חלקי."

לעומת זאת בחוו"ד המומחה צויין כי בעת ביקורו אצל המומחה התהלך התובע ב -
"צליעה קלה, ללא דילדול בשרירי הרגלים".

כשנשאל בחקירתו בביהמ"ש במה הוא מוגבל השיב: בהליכה ובעבודה (ראה עמ' 13 ש' 1-5 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00), ולא פירט במה. רק בהמשך חקירתו הנגדית טען לראשונה כי הוא מתקשה לעמוד על קצות אצבעותיו. דא עקא שהטענה האחרונה לא הועלתה כלל בתצהירו של התובע ולא אצל המומחה, וכבר מטעם זה נראית תמוהה.

8. מחוו"ד המומחה עולה כי קיימת הגבלה קלה מאד בתנועת האצבעות, לא נזכרת בה כלל תלונת התובע כי הוא מתקשה לעמוד על קצות אצבעותיו. נהפוך הוא המומחה ציין כי: "תנועתיות כף הרגל תקינה" - ממצא הסותר לכאורה את טענת התובע בביהמ"ש, שכאמור אינה נזכרת כלל בחוו"ד המומחה.

9. בנוסף, בתצהירו ציין התובע כי היה באי כושר מוחלט במשך כשנתיים ו-7 חדשים בעוד שבחקירתו הנגדית הודה כי לאחר התאונה חזר לעבוד (עמ' 11, ש' 5-8 לפרו' מיום 10.4.00) וכי "כיום הוא עובד באופן מלא" (ראה שם, עמ' 13, ש' 7-14). לפיכך המסקנה היא כי בעת שנתן את תצהירו התובע לא העיד אמת.

10. עפ"י תצהיר החוקר יוסף עליאן, בחקירה ובתצפיות על התובע שבוצעו לאחר הגשת התביעה כבר במהלך חודש 12/97, כשנתיים לפני חוו"ד המומחה מיום 22.4.99, וכשנה לאחר התאונה, החוקר שביקר את התובע בביתו בכפר ענתא ציין כי:

"במהלך הפגישה עמו הבחנתי כי הוא מתהלך ללא צליעה וללא הגבלה כלשהי הנראית לעין, והוא לא נעזר במקל או באמצעי אחר."

גם לאחר מכן בתצפיות שערך החוקר בחדשים אפריל ומאי 2000, נראה התובע מתהלך ללא צליעה.

בנוסף, ב-7.5.00 ביצע החוקר תצפית נוספת וממושכת על התובע, החל משעה 5:00, התובע נראה יוצא את ביתו בשעה 7:55 לבוש בגדי עבודה מלוכלכים, החוקר עקב אחר התובע וראה אותו הולך בסימטאות הכפר לאורך כקילומטר עד שהגיע לבנין בן 5 קומות ושם הצטרף לעבודות הבנין יחד עם פועלים אחרים. התובע נראה עוסק שם בהכנת תבניות ליציקת בטון, הרים עצים בגדלים שונים ומיקם אותם, הרים מוטות ברזל בגבהים שונים, בהמשך הרים דליי בטון והגישם לפועל נוסף שעמד על פיגומים מעליו (ויצק הבטון על גשר למרפסת), פעולות אלה נמשכו לפחות במשך כשעה ולאחר הפסקה של כחצי שעה נמשכו במשך היום, ובהמשך נראה התובע עומד בקומה החמישית ומרים אליה מקומת הקרקע עגלת בטון בעזרת מנוף ולאחר מכן דוחף אותה לחדר המדרגות שבין 2 מרפסות ומעביר לפועל אחר שעמד על פיגום המרפסת דלי בטון שהפועל שפכו על גשר המרפסת. כך נמשכו עבודות אלה עד השעה 17:15 בה עזב התובע את מקום העבודה, לאחר 9 שעות עבודה.

החוקר הצהיר כי בכל שעות המעקב הממושכות אחר עבודת התובע, ניכר כי התובע עבד ללא כל מיגבלה, ואף לא נזקק למנוחה מיוחדת, למעט הפסקת צהרים של כשעה וחצי שהייתה יחד עם 2 הפועלים האחרים שעבדו עמו.

מעדות זו עולה כי התובע אינו סובל ממיגבלת הליכה וכי החוקר ראה אותו הולך רגלית למקום עבודתו ללא צליעה וללא מיגבלה גם במהלך עבודות הבניה, שם נראה מתפקד היטב ולמרות התאונה הוא ממשיך לעבוד בעבודה מאומצת וקשה, הכוללת עמידה ממושכת, ופעילות מאומצת לרבות סחיבת דליי בטון והעברתם לפועלים אחרים, במשך יום עבודה מלא בן 9 שעות. התובע נראה לפיכך כפועל מן המניין, המשולב היטב בצוות הפועלים העובדים בבניית הבנין.

11. מאחר והתובע לא תמך עדותו הנ"ל בדבר הפגיעה בתיפקודו בעדויות נוספות, ועדותו נסתרה מתוך דבריו ושקריו ומעדות החוקר, הרי שאמינותו של התובע עורערה עד היסוד, ויש לזכור כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שהוא התובע, שבחר שלא להעיד עדים נוספים שהיה ביכולתם לתמוך בטענותיו, ושעליו נטל ההוכחה.

12. כמו"כ התובע הודה כי שיקר בעניין העסקתו בעבודה ונמנע מלגלות כבר בכתב התביעה ולאחר מכן בתצהיר תשובותיו לשאלון כי מדובר בענייננו בנוסף לתאונת דרכים גם בתאונת עבודה. התובע הודה בחקירתו בביהמ"ש כי שיקר בענין זה:

"ש.ת. בזמן התאונה עבדתי אצל הייתם חרוף הוא אמר לי שלא תגיד שעבדת אצלי בגלל שאתה קטין.
ש. כלומר, שיקרת לעו"ד שלך ושיקרת לבית המשפט כדי להגן על הייתם חרוף.
ת. הוא השביע אותי ולכן לא אמרתי.

ראה: מעמ' 8 ש' 33 עד עמ' 9 ש' 12 לפרו' מיום 10.4.00.

ובהמשך העיד התובע:

"ש. תגיד לי, בשאלון שבו השבת באמצעות אבא שלך לשאלה למה לא פנית בתביעה לביטוח הלאומי, השבת 'לא רלבנטי'. האם זה בגלל אותה שבועה שנשבעת להייתם כרוף?
ת. כי הייתם כרוף השביע אותי לא לעשות כלום. כן.
ש. אבא שלך חתם על זה גם הוא, גם הוא נשבע להייתם כרוף? מדוע אביך ענה כי זה לא רלבנטי אם הוגשה תביעה לביטוח לאומי?
ת. כי הייתם כרוף השביע אותי לא לעשות כלום.
ש. גם לאבא שלך לא סיפרת שזו הייתה תאונת עבודה אצל הייתם כרוף?
ת. האבא שלי ידע שאני עבדתי אצל הייתם כרוף, וכשהייתם כרוף השביע אותי, הוא השביע גם את אבא שלי."

ראה: עמ' 12 ש' 20-12 לפרו' מיום 10.4.00.

13. אבי התובע חתום על תצהיר תשובות לשאלון מיום 22.7.98 בו למעשה מוכחש כי מדובר בתאונת עבודה (האב ענה "לא רלבנטי" לשאלה האם פנו לביטוח לאומי והתעלם משאלה האם הגיש תביעה לביטוח לאומי). לעומת זאת בחקירתו הנגדית של התובע, טען התובע כי הגיש פנייה לביטוח לאומי כבר בשנת 1997 (ע' 12 ש' 28) וזאת כאשר תצהיר תשובות לשאלון כאמור נחתם שנה לאחר מכן.

בענין זה נשאל התובע:

"ש. אבל התצהיר הזה נחתם בסוף 99 וכאן אתה השתמשת בטענה כי נשבעת, וכבר לפני שנתיים הפרת את אותה שבועה."
והשיב :

"אני לא יודע מה להגיד לך". (הדגשה שלי - א.ז.)

ראה: עמ' 13 ש' 6-4 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00.

14. קיימות סתירות נוספות בין עדות התובע לבין תצהירו גם באשר לחזרתו לעבודה. התובע הצהיר כי חזר לעבוד שעות מעטות (סעיף 18 לתצהירו), בה בשעה שכבר עבד משרה מלאה כפי שנתגלה בחקירתו הנגדית (ע' 13 ש' 14-13). נראה לפיכך, כי התובע הפריז בתיאוריו בתצהירו לגבי קשיי תפקודו בעקבות התאונה, בשעה שכבר חזר לעבוד כפועל בניין מן המניין.

15. מכל האמור לעיל ניתן לראות כי התובע הסתבך בשקריו ועדותו אינה מהימנה. לפיכך לא ניתן כלל לסמוך על עדותו שאינה אמינה מיסודה.

16. מחוו"ד המומחה לא ניתן להסיק כי נגרמה לתובע נכות תיפקודית ואם כן באיזה שיעור. המומחה ציין כי בבדיקתו, התובע נמצא:
"מתהלך בצליעה קלה. ללא דלדול בשרירים... רגישות על פני עצמות המסרק. הגבלה קלה מאוד בתנועת האצבעות. תנועתיות כף הרגל תקינה."

ובפרק "סיכום ומסקנות" קבע המומחה:

"מר חמדן נפגע בכף רגלו השמאלית מכף של טרקטור, ואובחן כסובל מחבלת מחיצה עם שברים בעצמות המסרק. טופל ע"י קיבוע הרגל בסד גבס. השברים בעצמות המסרק 1 ו- 5 התחברו עם דפורמציה קלה, אך השברים בעצמות האחרות לא התחברו, ועל כן בוצע ניתוח בנסיון לגרום לחיבור. בעקבות הניתוח התחבר השבר בעצם המסרק השלישי בחיבור גרמי מלא, בעוד בשתי העצמות הנותרות נראה כי קיים רק חיבור גרמי תת מלא, ונותרו כאב ורגישות מקומית. בגין התאונה הנדונה נותרה נכות צמיתה, בתחום האורטופדי, בגובה של 10% לפי סעיף 49(4) מותאם של תקנון הביטוח הלאומי".
(הדגשות שלי - א.ז.)

17. הן התובע והן הנתבעת לא שלחו שאלות הבהרה למומחה והודיעו כי לא יחקרוהו על חוות דעתו. הנתבעת טוענת כי משבחר התובע לא לחקור את המומחה על חוות דעתו ולא לשאול שאלות הבהרה, מנוע הוא מלטעון לנכות גבוהה יותר מאשר קביעת המומחה. לטענתה אין לתובע כלל נכות תפקודית, שכן במסקנותיו, לא קבע המומחה כי קיימת הגבלה בתנועת אצבעות כף הרגל, אלא שאך "נותרו כאב ורגישות מקומית". ובאשר לתיאורי התובע כי לא היה כשיר לעבוד, הנתבעת טוענת כי אין לסמוך על עדותו משום שאינו דובר אמת, לא העיד אמת ו/או שינה גרסתו ו/או חזר בו ממה שהעיד, ושיקר אף למומחה.

18. התובע טוען כי בנסיבות העניין יש לקבוע כי נגרמו לו לפחות 20% נכות תפקודית, הגם שהוא עובד במשרה מלאה בעבודת הבנייה, משום שהוא מוגבל בפעולות מסוימות בעבודתו בכך שהוא מתקשה בהליכה ובעבודה, כמו"כ אינו יכול לעמוד על קצות אצבעותיו על מנת להגיע למקומות גבוהים בעת שהוא צובע או בעת דפיקת מסמר בקיר (ראה עמ' 14 ש' 31-29 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00) והוא מתקשה בסחיבת משאות כבדים. ואולם, טענותיו אינן נתמכת בעדות נוספת כלשהי והיא נסתרת בעדויות אחרות כלהלן:

א. החוקר הצהיר כי התובע יצא מביתו בסמוך לשעה 08:00 בבוקר לעבודת הבניין וסיים עבודתו בשעה 17:20 וכי התובע מתהלך ללא כל הגבלה נראית לעין, ובמהלך יום העבודה שנמשך 9 שעות הוא הרים משאות ללא כל מגבלה נראית לעין. התובע צולם על ידי החוקר בזמן עבודתו, שהסביר כי צילום הוידיאו לא היה ברור:
"הייתי חייב לעמוד במרחק של 1.5 ק"מ, כדי להשקיף על הקומה החמישית, התובע היה עובד בקומה החמישית, שלא היתה מקורה עדיין, היא היתה מוקפת בקירות ללא יציקת בטון בגג".

ראה: עמ' 20 ש' 4-2 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00.

ב. תצהיר החוקר לכל אורכו סותר לחלוטין את טענות התובע בדבר מיגבלותיו, והוא לא נחקר אודות הפרטים שראה.
לעומתו התובע אינו אמין בטענתו כי נפגע תיפקודו ואין לסמוך על עדותו.

ג. כמו"כ התובע עצמו העיד, כי במהלך השנתיים האחרונות מצבו לא הדרדר לעומת מצבו הקודם (ראה עמ' 13 ש' 24-23 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00), והוא אישר כי הוא עובד יום עבודה מלא אצל מעבידו מזה כשנה ברציפות.

ד. חוו"ד המומחה אינה מצביעה על נכות תיפקודית.
19. באשר לקורלציה שבין הנכות הרפואית לתפקודית נאמר:

"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. "

ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3)792, 799.

ואולם הנכות הרפואית אינה משקפת בהכרח את הנכות התפקודית וביהמ"ש רשאי וחופשי לקבוע את הנכות התפקודית על סמך הנתונים והראיות שבפני
ו:

"הנכות שנקבעה עפ"י דין לעניין סעיף 6 ב' מחייבת אך ורק באשר לשיעור הנכות הרפואית וביהמ"ש חופשי לשקול את ההשלכות התפקודיות של אותה נכות".

ראה: אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב פיצויים, מהדורה חדשה ומעודכנת עמ' 513, 519.
ע"א 516/86, רע"א 309/86 אררט חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' אזולאי ואח' פ"ד מ(4)690, 705.
ועוד נקבע:
"בשל השוני האפשרי בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, מתבקשים מומחים רפואיים לא אחת, לחוות דעתם גם באשר לנכותו התפקודית של התובע, ולא רק לזו הרפואית".

ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792, 799.
20. אמנם הימנעות התובע מלחקור או לשאול את המומחה ביחס לנכות התפקודית, אינה מונעת ממנו דרכי הוכחה אחרות על נכותו התיפקודית, ואולם התובע לא הוכיח בדרך אחרת כי יש לו נכות תיפקודית ואיני מוצאת כי בנסיבות המקרה דנן ולאור מכלול העדויות והראיות דלעיל יש להסיק ולקבוע שהנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית, ובוודאי שהתובע לא הוכיח כי יש לחרוג מעל הנכות הרפואית ולקבוע נכות תפקודית גבוהה יותר, כטענתו. נהפוך הוא, הוכח שהתובע חזר לעבודת הבנייה על אף גילו הצעיר וניסיונו המועט יחסית בעבודה זו, והוא מתפקד באופן מלא, כאילו אינו סובל מהמיגבלות שטען להן, או לחילופין הוא מתגבר עליהן יפה ומוצא דרכי פעולה חלופיות, שאינן מונעות את המשך תיפקודו באותה עבודה, וכדבריו:

"אם אני רוצה לדפוק מסמר בקיר, אני לא יכול לעמוד על קצות האצבעות. אם אני יעלה על סולם, אני יהיה בסדר, אני עולה על משהו כדי להגיע לתקרה.
ש. רק ברגל שמאל קשה לך?
ת. כן."

ראה: עמ' 14 ש' 33-30 לפרו' לפרו' מיום 10.4.00.
לפיכך, סבורני כי לאור המשך עבודתו ותיפקודו של התובע ללא דופי, נכותו התיפקודית לא קיבלה ביטוי בפועל, ולכל היותר יתכן והיא מזערית ביותר ובכל מקרה היא נמוכה מהנכות הרפואית שקבע המומחה.

21. ראוי לציין, לאור גילו הצעיר מאוד של התובע בעת התאונה, התובע היה במצב בו היה יכול עדיין לנתב דרכו ולבחור מקצוע אחר הכרוך במאמץ פיזי קטן יותר מזו הנדרשת בעבודות בניין אילו הייתה הפרעה תיפקודית, אך משלא עשה כן ולא הקטין כביכול נזקו, אלא המשיך לעבוד כרגיל, ניתן להסיק גם מכך שלא נגרם לו נזק תיפקודי מהמשך עיסוקו בעבודות הבניה, אלא כי על אף התאונה, הוא מתפקד כבר במשך למעלה משנה כעובד בניין מן המניין.

22. לאור אמור לעיל ולאור הראיות המוצקות על המשך עבודתו של התובע בעבודות בנין, ועל יכולתו לעבוד ימי עבודה מלאים במשך 9 שעות, איני סבורה, כאמור, כי נגרמה לו נכות תפקודית. התובע סובל מלקוי רפואי ברגלו, אך לא תיפקודי.

עם זאת אין לדעת מה ילד יום ואת מידת השפעתה של הנכות הרפואית הנ"ל על תפקודו ועל שכרו של התובע בהמשך דרכו בעתיד, שכן התובע עדיין צעיר לימים, שנות עבודה רבות לפניו, ויתכן כי הנכות הרפואית עלולה להשפיע על מצבו בעתיד, ולפגוע במידת מה בתפקודו.

לפיכך, אני מוצאת לנכון לקבוע לתובע 5% נכות תפקודית בגין הפסד השתכרותו בעתיד, ובהתחשב בכך שלא הוכחה ירידה בפועל בשכרו ובכך שלא מדובר בענייננו בעבודה קבועה ובהשתכרות מלאה במשך כל ימי החודש בענף הבניה, אלא בעבודה מזדמנת ואף חלקית, יש להפחית מחצית מהסכום האמור לגבי הפסד השתכרותו בעתיד.

שכרו של התובע
23. התובע העיד כי הוא עובד במשרה מלאה בבניין מזה כשנה (ראה עמ' 13 ש' 8-7 לפרו' מיום 10.4.00), וכך הצהיר גם החוקר עליאן מטעם הנתבעת אשר עקב אחר התובע.

בתצהירו לא ציין התובע מהו שכרו היום כמו"כ לא הגיש תלושי שכר ממקום עבודתו הנוכחי או ממקום עבודתו הקודם עובר לתאונה וגם לא טרח להזמין לעדות את מעבידו הנוכחי מר אחמד ג'אמל רפעיי, אצלו הוא עובד בגבעת זאב מזה כ - 12-9 חודשים, כפי שהעיד בביהמ"ש (ראה עמ' 11 ועמ' 13 ש' 10-14 לפרו' מיום 10.4.00) על מנת שיעיד על שכרו של התובע היום ועל מגבלותיו בעבודה. מחדלים אלו פועלים כנגד התובע ולמעשה מעידים כי אין בידו להוכיח טענותיו.

רפעיי יכול היה להאיר את עיננו לעניין שכרו של התובע הן כיום והן בעבר כאשר העסיקו ובאשר למגבלותיו בעבודה. אי הבאתו של עד רלוונטי בלא הסבר סביר (שלא ניתן כלל), פועלת לחובת התובע (ראו לעניין זה י' קדמי, "על הראיות", הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט - 1999, עמ' 1393-1391).
כמו כן נאמר:
"ונדגיש שוב, אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני
בית המשפט, יפסוק בית המשפט על פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון בפועל כושר השתכרותו - בית המשפט יפסוק על פי נתונים אלה. אך באין נתונים כאלה יכול שיעור הנכות לשמש מודד לקביעת שיעור הפסד כושר השתכרות".
ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב (3) 798,792.
24. מעסיקו הקודם של התובע מר הייתם כליף אצלו נפגע התובע, שהובא כעד מטעם הנתבעת, העיד כי שכר התובע לא השתנה ב-5 השנים האחרונות בענף הבניה, והוא עומד על 2,500 - 2,000 ₪:
"ש.ת. אינני יודע לומר כמה שילמתי לתובע, הוא פועל פשוט שמקבל בין 80 עד 100 ₪ ליום. זה כמעט לא השתנה נכון להיום.
ש.ת. עובד שעובד אצלי 5 שנים - זה תלוי בעובד. בגלל המצב בענף הבניה זה לא השתנה עד היום."

ראה: עמ' 20 לפרו' מיום 26.9.00.

25. בנוסף, מציאות השכר של עובדי מיו"ש בישראל הינה נמוכה (ראה לעניין זה דברי כב' הנשיא זיילר ב - ת.א. (מחוזי - י-ם) 1200/95 אנוור אניס בשאראת ואח' נ' מדינת ישראל דינים מחוזי לב(1) 612).

26. בנסיבות אלה, טענת התובע כי שכרו אילולא התאונה היה בשיעור 4,500 ₪ אינה נסמכת על תשתית עובדתית כלשהי ולא הובאו ראיות לגביה, גם טענת התובע כי בשל גילו הצעיר יש להתבסס לצורך חישוב הפסד השתכרות חודשי בעתיד בסך של 6,000 ₪, אין על מה לסמוך. התובע הינו פועל פשוט (ראה עדות מעבידו בעבר, מר כרוף, עמ' 20 לפרו'), ללא השכלה וללא מקצוע ספציפי בתחום הבנייה (הדבר גם לא נטען), היה קטין כבן 15.5. בעת התאונה ואין מקום לקבוע כי צפוי שיחולו תמורות חיוביות במיוחד בביקוש למקצוע זה.

לפיכך, לאור מיכלול העדויות שלפני ובהעדר עדות סותרת, אני קובעת כי התובע השתכר סך של2,500 ₪ בחודש עובר לתאונה וגם לאחר מכן (לחודש עבודה מלא).
הפסד השתכרות בעבר
27. בכתב התביעה דרש התובע סכום של 6,000 ₪ בלבד בגין הפסד השתכרות בעבר, דהיינו הפסד של 2.4 חדשים לפי השתכרות של 2,500 ש"ח לחודש, כטענתו במשפט.
בסיכומיו דרש התובע סכום של לא פחות מ- 95,924 ₪. ואולם כתב התביעה לא תוקן בשום שלב של המשפט וכפי שיובהר להלן, לא מצאתי ממש בהרחבת חזית ובהגדרלת סכום ראש נזק זה בסיכומיו.

28. התובע עבד אצל 3 מעבידים לפחות עובר לתאונה, לפי עדותו:
"ש. בחודש שלפני התאונה, שעבדת אצל הייסם כרוף לא עבדת אל (צ"ל: "אצל" א.ז.) הדוד שלך, אחמד אל רפעי?
ת. עבדתי אצל שניהם. כשלא היתה עבודה אצל רפעי עבדתי אצל כרוף ולהיפך.
ש. כשלא היתה עבודה אצל שניהם, ישבת בבית?
ת. עבדתי עם קרוב משפחה אחר."
ראה: עמ' 10 10-7 לפרו' מיום 10.4.00.

יוצא אפוא, כי התובע עבד בבניין מספר חודשים בלבד לפני התאונה, ובאופן מזדמן אצל מספר מעבידים ולא באופן רציף.

29. מהמסמכים המצורפים לתצהיר התובע עולה כי התובע היה מאושפז במשך 4 ימים בלבד 1.11.96 - 4.11.96. בסעיפים 9 ו - 11 בתצהירו טוען התובע כי רגלו הושמה בגבס לאחר התאונה במשך 5 חודשים ולאחר הניתוח מיום 2.8.97 במשך חצי שנה, ואולם התובע לא הוכיח טענה זו ולא תמכה בראיות אובייקטיביות.

כמו כן לתובע לא נקבעה תקופת אי כושר זמני או נכות זמנית, והוא לא הציג אישורים רפואיים המצדיקים היעדרותו מהעבודה. הוא גם לא פנה למומחה בשאלות הבהרה ולא חקר אותו בדבר התקופה בה היה באי כושר זמני, וכשנחקר על היעדרותו מהעבודה, העיד כי הוא החליט בעצמו על כך:
"ש. אין לך למעשה אישורי מחלה על התקופה שאתה טוען שלא עבדת?
ת. מה זאת אומרת אישורים רפואיים?.
ש. ז"א 'הנ"ל לא יכול לעבוד במשך תקופה כלשהי'... אישור שרופא כותב.
ת. הרופא לא היה איתי בעבודה, אני הייתי מחליט אם אני יכול לעבוד היום, או אם אני לא יכול לעבוד היום, אין לי אישורים. "
(הדגשה שלי א.ז.)

ראה: ע' 14 ש' 19-15 לפרו' מיום 10.4.00).

לפיכך לא הוכחה תקופת אי כושר זמני.

30. עם זאת רגלו של התובע אכן הייתה בסד גבס במשך תקופה שאינה ידועה גם לאחר התאונה וגם לאחר הניתוח מיום 2.8.97, ובסעיף 7 לכתב התביעה, שהוגש כשנה לאחר התאונה, הוא תבע בגין הפסד השתכרות בעבר סך של 6,000 ₪ אשר לפי חישוב של 2,500 ₪ לחודש, המלמד על 2.5 או 3 חודשי העדרות בלבד מהעבודה, ולא כטענתו היום.

לפיכך אני קובעת כי התובע נעדר מעבודתו גם לאחר התאונה וגם לאחר הניתוח במשך כ - 3 חודשים והוא זכאי לפיצוי בגין חודשי העדרותו מהעבודה בעבר בסך 6,000 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית כדין.
מאחר והתובע זכאי לפיצוי זה מהמל"ל הנתבעת אינה חבה בפיצויו.

הפסד השתכרות בעתיד
31. בסעיף 18 לתצהירו הצהיר התובע:
"לאחר התאונה ובעקבות פגיעותיי לא יכולתי לשוב לעבודתי המחייבת מאמץ פיזי. כושר עבודתי נפגע, כמו כן, נפגעה יכולתי להמשיך במקצועי והייתי באי כושר מוחלט שנתיים ושבעה חודשים, לאחר מכן חזרתי לעבוד בהדרגה אצל קרובי משפחה, וכיום אני עובד שעות מעטות ביום בלבד ולעתים קרובות הנני נאלץ להיעדר מעבודתי בשל הכאבים מהם אני סובל." (ההדגשות שלי א.ז.)

ואולם בחקירתו הנגדית הודה התובע כי לאחר התאונה הוא חזר לעבודה וכי הוא עובד באופן מלא. התובע העיד, כי הוא עובד אצל אחמד ג'מאל רפעיי מזה כ-9-12 חדשים, שהוא קרוב משפחתו ואצלו עבד גם עובר לתאונה (ראה עמ' 11 ש'1 ועמ' 13 ש' 10 לפרו' מיום 10.4.00).

עובדה זו מלמדת אף היא כי התובע ממשיך לעבוד בעבודת הבנין, גם עפ"י עדותו וגם לאור עדות החוקר, לפחות לדבריו מזה כשנה אצל אותו מעביד, וכי תיפקודו לא נפגע, אלא מאפשר המשך העסקתו הממושכת באותה עבודה.
יתירה מכך, העובדה שאותו מעסיק ממשיך להעסיקו לפרק זמן כה ממושך מוכיחה כי התובע מבצע עבודתו על הצד הטוב, ולכן הוא מועסק ברציפות אצל אותו מעביד.

32. בנוסף לכך עדות החוקר מעידה על תפקודו המלא של התובע בעבודות הבניה ובעניין זה אני מעדיפה את עדות החוקר ממנה ניתן ללמוד כי התובע מסוגל לבצע עבודות בניה קשות לרבות סחיבת דליי בטון ולתפקד באופן מלא במהלך יום עבודה ארוך של 9 שעות עבודה (ראה עמ' 13 ש' 14 לפרו').

33. לאור האמור לעיל, תיפקודו ושכרו של התובע לא נפגעו כאמור, אך לאור האמור בסעיף 22 לעיל, על הנתבעת לפצות את התובע בשיעור של 5% מסך של 2,500 ₪, דהיינו: 125 ₪ בחודש, החל מתאריך עדותו 10.4.00, בהיותו כבן 19 (כשנותרו לו 46 שנות עבודה עד גיל 65) החישוב האקטוארי הינו 125x מקדם היוון 299.1951 = 37,400 ₪. מסכום זה יש להפחית מחצית.

אשר על כן, בגין הפסד השתכרות בעתיד זכאי התובע לפיצוי בסך 18,700 ₪.

סיכויי התובע להיפלט מעבודות הבניין לשוק העבודה
34. התובע טען כי בעבודת הבנייה מועסקים עובדים לצורך עבודות בנייה ספציפיות, ומטבע הדברים ירבה התובע לחפש עבודה. לטענת התובע, היות ומצבו הבריאותי עקב התאונה הדרדר, הוא יתקשה למצוא בעתיד עבודה בתחום הבנייה ועל כן יש לפצותו בגין הפחתת סיכויו, למצוא בעתיד עבודות בניה. התובע הפנה לספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח, 1997, עמ' 165-161. לטענת התובע, הנתמכת בפסיקת בית המשפט העליון (ראה ע"א 591/80 חיו ואח' נ' ונטורה פ"ד לח(4) 393, 404-402) מדובר בפיצוי שיש ליתן בנוסף על הפיצוי בגין הפסד השתכרות. פיצוי זה מבוסס על אומדן משוער (ראה שם, עמ' 404).

יצוין, כי הנתבעת לא התיקיחסה בסיכומיה לטענות אלה ביחס לראש נזק זה.

35. לאור עדות החוקר, אין לתובע נכות נראית לעין העשויה להשפיע על קבלתו לעבודה. עם זאת, ההגבלה התיפקודית הצפויה, נלקחה כבר בחשבון במסגרת הפסד השתכרותו לעתיד, ואיני סבורה כי בגין המקרה דנן ראוי להוסיף ולפסוק פיצוי מיוחד בגין ראש נזק נפרד זה של סיכויי היפלטות התובע מענף הבניה לשוק העבודה, מאחר והתובע ממשיך לעבוד בעבודתו הקשה ועובדה זו גם אינה תומכת בטענתו כי ייפלט, אלא דווקא מלמדת כי התובע שרד בעבודה קשה זו ויוכל להמשיך ולעבוד בעבודות קשות. בנוסף, עדיין קיימות עבודות קלות יותר שבוודאי אותן יוכל התובע לבצע.
לפיכך התרחישים והסיכויים לפיטורי התובע ביתר קלות ביחס לפועלים בריאים, נראים בעיני רחוקים, קלושים עד מאוד ולא צפויים, ואינני פוסקת לתובע כל פיצוי בגין סיכוייו להיפלט ממקום עבודתו עקב התאונה, ולהיוותר ללא עבודה.

כאב וסבל
36. המומחה פסק לתובע 10% נכות לצמיתות. התובע אושפז במשך 4 ימים בלבד. לטענת ב"כ הוא אושפז במשך 10 ימים ואולם לא הונחה תשתית ראייתית לטענה זו. בחוות דעת המומחה צויין כי התובע אושפז למשך 4 ימים, וכי בשלב מאוחר יותר עבר התובע ניתוח ואולם לא נאמר כי הוא אושפז לאחר הניתוח, והנתבעת טוענת כי מדובר באשפוז אמבולטורי בלבד (ראה סעיף 3 (ד) עמ' 8 לסכומי הנתבעת). נטל ההוכחה הוא על התובע, שלא הוכיח כי אושפז מעבר ל - 4 ימים.

לפיכך, לפי חישוב של 4 ימי אישפוז התובע זכאי, עפ"י חוק הפיצויים ותקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976, לפיצוי בגין כאב וסבל ובתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה לסך של 18,739.08 ₪.

עזרה בעבר
37. התובע תבע בכתב תביעתו סכום של 4,000 ₪ בגין עזרת הזולת (כשנה לאחר התאונה). ואולם הגדיל לעשות בסיכומיו ותבע סכום של 9,625 ₪. ככל הנראה, הסכום המבוקש בסיכומים מכוון גם בגין העזרה כביכול בתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה. יש בכך כדי ללמד על שרירות והפרזה בסכומים הנתבעים. יש להבין, כי ברוב המקרים ומטבע הדברים, מרבית העזרה הנדרשת לנפגע, תהא בסמוך למועד התאונה ולא לאחר למעלה משנה וזאת בהתחשב באופי פציעתו של הנפגע והזמן הדרוש לשיקומו.

כל ראיות התובע לעניין העזרה בעבר מסתכמות בעדותו הוא. התובע לא זימן להעיד מי מבני משפחתו, וזאת אף שאביו הגיע עמו לדיון בבית המשפט ויכול היה להעיד לגבי העזרה שניתנה לתובע כביכול.

לתובע נפסקו 10% נכות (בתחום האורטופדי) לצמיתות בלבד ולא הובהרה כלל מה סוג העזרה המיוחדת לה נזקק, בגינה הוא זכאי לפיצוי. כאמור התובע לא הוכיח האם היתה לו נכות זמנית מעבר לנכות הצמיתה שנקבעה לו ולא ולא שאל את המומחה שאלות הבהרה בענין זה או בענין העזרה לה נזקק.

38. אמנם בסעיף 23 לתצהירו הצהיר התובע כי "לאחר התאונה, ובמשך יותר משנתיים וחצי, נזקקתי לעזרת בני משפחתי השונים בכל הקשור לפעולות יומיומיות", אך לא נראה כי אופי פציעתו בכף רגלו חייב עזרה מיוחדת וממשית מבני משפחתו ולא הוכח כי התובע נזקק לעזרה כזו. ומכל מקום משלא טרח להסביר ולא פירט אלו פעולות מיוחדות משפחתו עשתה עבורו ולא הרים את הנטל להוכיח נזק זה, אין הוא זכאי לפיצוי.

באשר לנזק עבור עזרת הזולת נאמר:

"העובדה שאת העזרה עד מועד פסק הדין הגישה לתובע אישתו ולא עובדת שכירה אין בה ולא כלום לעניין הפיצוי המגיע לתובע, כל עוד מדובר בעזרה ממשית החורגת מעבר לעזרת יום יום שמושיטים בני זוג איש לרעהו". (הדגשה שלי א.ז.).

ראה: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה ומעודכנת, מהדורה שלישית, תש"ס 1999, עמ' 883).

39. עם זאת, על רגלו של התובע הונח בסד גבס במשך תקופה שאינה ברורה (לטענת התובע 9 חודשים סה"כ כולל הניתוח המאוחר) ולפיכך יש להניח כי הוגבל בפעילותו היומיומית אך הטריח במעט ולא באופן משמעותי את בני משפחתו.
הגם שהתובע לא הוכיח מאומה בעניין זה, הרי שלאור נכונות הנתבעת לפצותו בסך 2,400 ₪ אני פוסקת לתובע סך של 2,400 ₪ בגין עזרה בעבר.

הוצאות רפואות בעבר
40. התובע טען כי נגרמו לו הוצאות רפואיות (טיפולים רפואיים וכן טיפולי פיזיוטרפיה) בסך 13,000 ₪, והוצאות נסיעות בגין טיפולים ובדיקות בסך של 4,000 ₪, ובסך הכל טען התובע להוצאות בעבר בסך 17,000 ₪. יצוין, כי התובע תבע בכתב התביעה סכום של 5,000 ₪ בלבד בעבור ראש נזק זה. ייתכן ובסיכומיו מכוון התובע גם להוצאות מאוחרות יותר של התובע שכן כתב התביעה הוגש כשנה לאחר התאונה. הדבר לא הוכח אך הוא מלמד, על השרירות וההפרזה בסכומים הנתבעים על ידי התובע.

הנתבעת לא חקרה את התובע על הוצאותיו אלה, שכן שלטענתה היה עליו לקבל הוצאות אלה מהמל"ל, וכן משום שהתובע לא צירף קבלות המגבות טענותיו ועפ"י דיני הראיות אין לתת לעדות התובע משקל משלא נלוו לה מסמכים בכתב והצדק אכן עמה.
41. התובע אמנם צירף לתצהירו קבלות שונות בשפה הערבית, אך לא טרח לתרגמן או לפרטן ולהסביר בעד מה ניתנו. מכל מקום, הקבלות אינן מאשרות את ההוצאות הגבוהות להן טען התובע, וטענתו, כי הוא לא שמר קבלות, משום שלא ידע שישמשוהו אותו לצורך התביעה, אינה טענה המשלימה את החסר בהעדר פירוט נאות לכך בתצהירו וגיבוי במסמכים אחרים.

42. סך הקבלות שצורפו לנספח ג' לתצהירו של התובע מסתכמות בסכום של 1,213 ₪ בלבד. קבלות אלה מאשרות צילומי רנטגן שונים, תשלום בעבור סד גבס וכן ביקורים שונים אצל רופא ובמרפאה אורטופדית. קבלה נוספת לא ברורה (צורפה כנספח ג-1 לתצהיר התובע). לטענת התובע כל ביקורת אצל אורטופד עלתה לו 600-500 ₪ (ע' 14 ש' 12) אינה נתמכת בקבלות.

43. הגם שהתובע לא צירף העתקי קבלות בעבור נסיעות יש להניח כי נשא בהוצאות נסיעות לצורך בדיקות וטיפולים רפואיים שונים. התובע אושפז לארבעה ימים ואף נותח ביום 2.8.97. בנוסף, כמו"כ נבדק גם על ידי המומחה.

בהסתמך על האמור לעיל, אני פוסקת לתובע על דרך האומדנא, סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר. הסכום כולל בחובו הפרשי הצמדה וריבית בגין סכומי העבר. ואולם סכום זה זכאי התובע לקבל מהמל"ל ולפיכך אין הנתבעת חבה בפיצוי זה.

הקפאת/ניכוי התגמולים להם זכאי התובע מהמוסד לביטוח לאומי
44. מאחר ומדובר בתאונת עבודה, זכאי התובע לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, בגין תקופת אי הכושר לאחר התאונה, הוצאותיו הרפואיות ונסיעות, והנתבעת אינה חבה לתובע בגין סכומים אלה.

התובע העיד כי הגיש ב - 1997 תביעה למל"ל בגין התאונה נשוא תיק זה על מנת שתוכר גם כתאונת עבודה (ראה עמ' 13 ש' 1 לפרו' מיום 10.4.00), ואולם במהלך המשפט הבהיר כי התביעה במל"ל טרם התבררה ולא ידוע אם ואיזה סכומים הוא עתיד לקבל מהמל"ל. בפועל לא הציג התובע אסמכתא לכך שהגיש תביעה למל"ל ועל תוצאות התביעה, למרות שחלפו מאז כ- 3 שנים עד שמיעת ההוכחות ו- 5 שנים עד היום, ולא טרח כלל לעדכן את בית המשפט בתוצאותיה.

45. הנתבעת טוענת כי יש לבצע ניכוי רעיוני של מענק הנכות שהתובע זכאי לקבל מהמל"ל וכי בגין אובדן השתכרות בעבר, הוצאות רפואיות ונסיעות, על המל"ל לשפות את התובע מאידך טען התובע, כי יש להקפיא את הסכום שהתובע עשוי לקבל מהמל"ל ולהמתין עד לקבלת תוצאות תביעת המל"ל.

בענין זה נאמר:

"הלכה פסוקה היא כי הנפגע אינו רשאי לוותר על זכאותו לקבל גמלאות מן המוסד לביטוח לאומי, בין אם המזיק הוא מעבידו ובין אם לא. מי שלא מימש זכאותו צפוי לכך שהגימלאות שעשוי היה לקבל ינוכו מן הפיצויים שיפסקו לו מאת המזיק, ובלבד שבית המשפט הגיע למסקנה, על פי הראיות, כי קמה לנפגע זכות לגמלאות מן המוסד".

ואולם בענייננו חלפה מעל ומעבר ההזדמנות הסבירה מאז הגיע התובע תביעתו למל"ל בשנת 1997, להקפאת תגמולי המל"ל ולעידכון ביהמ"ש בתוצאות התביעה למל"ל, מה עוד שהתובע ניסה בכתב תביעתו ובתצהירו להסתיר כי מדובר בתאונת עבודה שנגרמה לתובע במהלך עבודתו, ובהמשך נמנע לברר את גורל תביעתו במל"ל ולעדכן את ביהמ"ש בתוצאותיה.

46. במצב דברים זה, סבורה אני לאחר חלוף שנים כה רבות מהאירוע במהלכן התובע לא טרח לעדכן את ביהמ"ש, למרות שהגיש את תביעתו לא ראוי להקפיא עתה את הסכום שהתובע זכאי לקבלו מהמל"ל.

לפיכך אני דוחה את טענת התובע כי יש להקפיא במקום לנכות את תגמולי המל"ל ומורה כי אם קיבל התובע תגמולים מהמל"ל, המגובים במסמכי המל"ל, ינוכו תגמולים אלה מסכום הפיצוי שנפסק על פי

פסק דין
זה.
אם לא ימציא התובע אישור על התגמולים שקיבל מהמל"ל, ינוכה מסכום הפיצויים מענק המל"ל בסך 10,000 ₪ כולל ריבית והצמדה.

47. מאחר והתובע זכאי לפיצוי מהמל"ל בגין הפסד השתכרות בעבר, הוצאות רפואיות ואחרות בעבר מהמל"ל, הנתבעת אינה חייבת בפיצוי התובע בגינם.
לסיכום
48. אשר על כן על הנתבעת לפצות את התובע בגין ראשי הנזק הבאים:
א. בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 18,700 ₪.
ב. בגין כאב וסבל בסך 18,739 ₪.
ג. בגין עזרת הזולת בעבר בסך 2,400 ₪
סה"כ 39,834 ₪.

ובניכוי מענק המל"ל בסך 10,000 ₪ זכאי התובע לפיצוי מן הנתבעת בסך 29,834 ₪.

הוצאות המשפט
49. הנתבעת עותרת כי בנסיבות המקרה לאור העובדה שהתובע דרש סכומים גבוהים פי כמה מהמגיע לו, לא הצליח להוכיחם, טען טענות שיקריות ואילץ את הנתבעת לנהל את התביעה במשך זמן ממושך, על בית המשפט לחייבו בהוצאות הנתבעת.

50. אכן בענייננו לא הוכחו טענות רבות שטען התובע בכתב התביעה בתצהירו ובסיכומים, כמו כן נתבעו בסיכומים סכומים גבוהים מאלה שנטענו בכתב התביעה. בנוסף לכך התברר כי התובע לא אמר אמת מספר פעמים במהלך עדותו ולבסוף ובאיחור רב הודה כי מדובר בתאונת עבודה וכי פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי באמצעות עורך דינו עוד בשנת 1997 (פרוטוקול ע' 13 ש' 1 לפרו') השנה בה הוגשה תביעתו, למרות שלא טען זאת מלכתחילה בכתב התביעה ולא בתצהירו משנת 1999.

בסיכומי התובע נטען כי: "התובע הודה כי העלים מב"כ עובדה זו, אך אין בכך כדי לפגוע במהימנותו", אולם אינני סבורה כך לאור מכלול הנסיבות. כמו"כ התובע לא עידכן אפילו עד היום את ביהמ"ש בתוצאות התביעה במל"ל.

51. יש להוסיף ולציין כי הצעות הפשרה שעלו בבית המשפט עלו על הסכום שפסקתי, אך התובע סירב לקבלן והנתבעת נגררה להליך משפטי ממושך, כשהתובע מצידו נמנע כל העת מלפרט את תגמולי המל"ל.

52. אשר על כן לא אפסוק לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות, אולם בנסיבות המקרה גם לא אחייבו בהוצאות הנתבעת.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום ו' בתמוז, תשס"ב (15 ביולי 2002) בהעדר הצדדים.
אילתה זיסקינד
, שופטת









א בית משפט שלום 20163/97 חמדאן מחמוד אבראהים נ' ראיד מוחמד ג'ליא (פורסם ב-ֽ 18/07/2002)