פסקי דין על אבו עיד טריד | פסקי דין על רשות הפיתוח

6468/01 א     18/07/2002




א 6468/01 אבו עיד טריד נ' רשות הפיתוח




בתי המשפט
א 006468/01
בית משפט השלום ראשון לציון
18/07/2002
תאריך:
כבוד השופט אהרן ד. גולדס

בפני
:
אבו עיד טריד

בעניין:
התובע
נ ג ד
רשות הפיתוח
הנתבעת והתובעת שכנגד
נגד
1. טריד אבו עיד
2. ריאד אבו טריד
3. מוחמד אבו עיד
4. זינא אבו עיד

הנתבעים שכנגד

פסק דין
1. בתיק זה עסקינן בתביעה ובתביעה שכנגד.
מר אבו עיד טריד
ייקרא להלן בפסק הדין לנוחיות הקורא: "התובע", ורשות הפיתוח
תיקרא בפסק הדין לנוחיות הקורא: "הנתבעת".

2. התובע עתר לבית המשפט ליתן

פסק דין
הצהרתי על פיו קיבל מהנתבעת רשיון בלתי הדיר או רשיון בתמורה או רשיון להשתמש במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 5 בגוש 3971 (להלן: "המקרקעין") ולפיכך אל לה לנתבעת לפנותו מהמקרקעין אף לא במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-60443-97-4.
הנתבעת, בתובענה שכנגד, עתרה ליתן צו פינוי וסילוק ידם של התובע ובני ביתו מהמקרקעין הנ"ל באשר, לטעמה, התובע ובני ביתו הינם פולשים במקרקעין.
3. עיקרי המסכת העובדתית:

א) רשות הפיתוח
הינה הבעלים הרשום של המקרקעין והמנוהלים על ידה על פי החוק.

ב) המקרקעין, בשטח של 4,363 מ"ר הוחכרו לאשתו הראשונה של התובע (להלן: "הגב' ספיחה") בהחכרות עונתיות לצורך גידולי שלחין וגידולים עונתיים אחרים. חוזי החכירה הנ"ל נחתמו בין השנים 1975 - 1979, כאשר תום תקופת הרשות היתה בשנת 1979.

ג) במועד קבלת המקרקעין, במהלך 1958, לא נחתם עם התובע ו/או עם הגב' ספיחה הסכם חכירה המסדיר את זכויותיהם במקרקעין.

ד) ביום 7.2.85 נחתם הסכם שכירות לדירה בת 6 חדרים בין הגב' ספיחה לחברת "עמידר" לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.1.85 וכלה ביום 31.12.85.

ה) מהמועד בו פג הסכם החכירה האחרון שנחתם עם הגב' ספיחה, מיום 31.8.1979, נשלחו לגב' ספיחה, לאורך תקופה מסויימת, מספר מכתבי התראה לפיהם, עליה לפנות את המקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם או חפץ.

ו) בתיק אזרחי 1198/91 ביום 12.2.92, בבית-משפט השלום ברמלה, ניתן

פסק דין
חלקי המורה על פינויה של הגב' ספיחה מהמקרקעין (ראה מסמך נ/7 בתיק המוצגים).

ז) הגב' ספיחה אבו עיד הגישה לבימ"ש השלום ברמלה תצהיר שנחתם על ידה ביום 31.8.91 בו נאמר:
"כי בשנת 1980 הפסקתי להשתמש בקרקע הנטענת והודעתי על כך למשיב.
4. הנני להצהיר כי הקרקע הוחזרה למשיב בתום תקופת החכירה."

ח) התובע נפרד מאשתו הראשונה בלא שגרשה שנים רבות, והיא נותרה לגור במקום ביחידה נפרדת, גם כאשר התובע נשא אשה שניה על פניה.

4. טענותיו של התובע ב"קליפת אגוז" הינן:

א) הגב' ספיחה קיבלה בית למגורים במקרקעין, מאחר והיתה "משתפת פעולה" בשנות ה- 50 בעזה.
במהלך 1958, המועד בו הוקצה בית מגורים בחלקה 5 בגוש 3971, נתנו אף מקרקעין בשטח של 17 דונם המצויים באותה חלקה והסמוכים לבית המגורים, לא נחתם עם התובע ואף לא עם אשתו כל הסכם המסדיר את זכויותיהם במקרקעין, אך לדבריו: "... זאת למרות הרשות המפורשת שניתנה להם לנהוג במקרקעין מנהג בעלים ולחיות בה את חייהם!" (ראה סעיף 8 לכתב התביעה).

ב) עוד טוען התובע כי על אף שימושיו השונים במקרקעין כגון, גידולי חקלאות, איחסון עדרי צאן וכבשים בדיר, הקמת דיר שהשתרע על עשרות מטרים ולאחר מכן שיפוצו על מנת להכשירו למטרת מגורים, הגדלת הבית לשם הכשרתו לחיים משותפים עם אשתו השניה - הגב' זינא אבו עיד, לא היתה כל דרישה מצד הנתבעת ומי מטעמה לפינוי הקרקע ו/או את המבנים בה, מה גם שפקחים מטעמה של הנתבעת ידעו על הנעשה במקרקעין לאור סיוריהם במקום.

ג) הסכמי החכירה, שנחתמו בין הגב' ספיחה לבין הנתבעת, לא שינו דבר לענין זכויותיו של התובע במקרקעין, שכן הוא איננו צד להם. התובע שב ומציין את העובדה כי גם לאחר חתימת הסכמי החכירה העונתיים, לא היתה כל פניה מצד הנתבעת כלפיו לפינוי.

ד) כמו כן, מדגיש התובע את העובדה כי הוא אינו צד להליך בתיק אזרחי 1198/91 ומשכך אין כל תביעה לסילוק יד כנגדו מצד הנתבעת, משמע פסק הדין אינו מחייב אותו ואין בו כדי לפגוע בזכויותיו במקרקעין.

ה) גם לאחר פסק הדין בתיק אזרחי 1198/91, לא נקטה הנתבעת כל פעולה כנגד התובע ואף לא נשלחה לו דרישה לפנות את הקרקע.

ו) התובע טען בתצהירו כי הנתבעת נתנה לו רשיון להשתמש במקרקעין, לזמן בלתי קצוב לצורך מגורים, הקמת מבנים, אחסון צאן וכו'. לפיכך, טוען כי נהג בקרקע כדין, מכוח הרשות המפורשת שניתנה לו.

ז) לאור האמור לעיל, התובע מדגיש כי כתוצאה מההסתמכות על הרשות שניתנה לו לשבת ולהשתמש במקרקעין, השקיע כספים בפיתוח ותחזוקת הקרקע. לפיכך, אל לו למינהל לבטל את הרשות.
לחילופין ביקש התובע פיצוי על ביטול הרשות תוך שהשתנה מצבו לרעה (טענה חליפית שנטענת במסגרת כתב ההגנה בתובענה שכנגד).

5. מאידך גיסא, טוענת הנתבעת כדלקמן:

א) לאור הצהרתה של גב' ספיחה מיום 30.8.91 לפיה הקרקע הוחזרה לנתבעת בתום תקופת החכירה, וכי לא השתמשה בקרקע או עיבדה אותה לאחר תום תקופת החכירה, טוענת הנתבעת כי לתובע לא עומדת עילת תביעה שבדין כנגדה בגין המקרקעין נשוא התביעה בתיק אזרחי 1198/91.

ב) לגב' ספיחה נשלחו מספר מכתבי התראה, אשר מהם עולה הדרישה להריסת המבנים שנבנו שלא כדין על המקרקעין. לטענת הנתבעת, שיגורם אליה נחשבה מבחינתה כמיועדת גם עבור כל המתגורר עימה בתחום המקרקעין.

ג) המבנים אשר הקים התובע במקרקעין נבנו ללא הסכמה, ללא כל מתן זכות וללא הרשאה. בתקופת חלות החוזים היו הזכויות לגב' ספיחה והתובע ישב מכוחה של הגב' ספיחה, אך לתובע אין ולא היו זכויות כלשהן מכוחו הוא.
ד) על פי תוכנם של הסכמי החכירה התחייבה הגב' ספיחה שלא למסור את המוחכר או חלק ממנו לאחר, או אף את השימוש בו, ומשכך ברור הוא כי לתובע לא הוקנו זכויות כלשהן במקרקעין (ראה סעיף 6 (ב) לחוזה החכירה העונתי, נספח ד' לכתב התביעה).

ה) התובע השתמש והחזיק במקרקעין ללא כל זכות חוזית וללא רשות הנתבעת. משכך, התובע ובני משפחתו פלשו למקרקעין שלא כדין.

ו) בתביעה שכנגד טוענת הנתבעת כי התובע ובני ביתו: טריד אבו עיד, ריאד אבו עיד, מוחמד אבו עיד, גב' זינא אבו עיד, פלשו למקרקעין ובנו בהם מבנים כגון דיר, מסגריה וכן אחסנו צאן ועיבדו את המקרקעין. כל אלה נעשו ללא כל זכות או הסכמת הנתבעת.

ז) עוד טענה הנתבעת כי גם אם ניתנה לנתבעים שכנגד רשות לתפוס חזקה במקרקעין, רשות המוכחשת מאליה, הרי שרשות זו בוטלה עם הגשת תביעה זו.

ח) לאור האמור לעיל, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה כלפיה וכן לקבל את התביעה שכנגד ולהורות על פינויים וסילוק ידם של התובע והאחרים מן המקרקעין.

דיון

6. השאלה המתבקשת בסוגיה זו שבפני
הינה האם לתובע זכות כלשהיא במקרקעין, ואם התשובה לשאלה זו חיובית הינה, הרי שיש לבחון מהי הזכות ומהן הנפקויות הנובעות מכך.

7. לענין בעלות, הרי שאין כל מחלוקת לבין הצדדים כי רשות הפיתוח
הינה הבעלים והמנהלת של המקרקעין (ראה נספח א' לכתב התביעה שכנגד, וסעיפים 1 ו- 2 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).

8. הזכויות להן טוען התובע הינן זכויות שימוש שנתנו לו, היינו כי יושב הוא מכוח רשיון במקרקעין והינו "בר-רשות". זכות זו של "בר רשות" - בעל רשיון הינה זכות אישית אשר אינה ניתנת להעברה.
יצירתו של הרשיון אינה חייבת להיעשות בדרך של הסכם מפורש אלא יכולה היא להיעשות אף בדרך של התנהגותו של בעל המקרקעין (ראה בג"צ 45/71 קרושבסקי נגד עת"א, פד"י כא' (1) 792. ע"א 496/89 אל-קאלאב נגד אוניברסיטת בן-גוריון, פד"י מה' (4) בעמ' 350).
אשר לדרך ביטולו של הרשיון יש ליישם את דיני השכירות והשאילה האם מדובר ברשיון בתמורה או ללא תמורה. כאשר עסקינן ברשיון שניתן בלא תמורה, יש להחיל לגביו את סעיף 29 מכוח סעיף 31 לחוק השכירות והשאילה המבחין בין רשיון שניתן עם ציון תקופת הרשיון ובין רשיון שניתן ללא ציון התקופה.
כאשר הרשיון ניתן בלא תמורה ובלא ציון משך התקופה, הרי שנותן הרשיון רשאי לסיימו בכל עת שיחפוץ על ידי מתן הודעה לבעל הרשיון.
ויפים דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 602/84 ריבוא נגד גל, פד"י לט' (3) עמ' 693:
"שרשיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע, שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון".

לענין הפסקת הרשיון, הרי שמתעוררת שאלת ההשבחות שהשביח בעל הרשיון את הקרקע. על פי הלכת רכטר נגד מנהל מס עזבון, פד"י יז' עמ' 701, הרי שאין הבעלים רשאי לבטל הרשיון מבלי שיפצה את בעל הרשיון בסכומים שהשקיע.

הלכה פסוקה היא, כי בעל רשות המשביח את המקרקעין על ידי הוספת בניה, וזאת תוך ידיעתו והסכמתו של בעל המקרקעין, הרי עם ביטול הרשות על בעל המקרקעין לפצות את בעל הרשות בערך ההשקעות שהשקיע בהשבחת המקרקעין (ע"א 515/76 לוי נגד ויינמן, לא' (2) בעמ' 132.
9. מהכלל אל הפרט.
התובע נחקר בחקירה הנגדית לענין מעמדו במקרקעין ועל כך השיב:
"ש. לא פנית למינהל אף פעם בבקשה שיתן לך זכויות בקרקע?
ת. אף פעם.
ש. גם אין לך שום חוזה עם המינהל?
ת. אין. אין לי גם אף מכתב עם המינהל".
(עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 21-24).
ש. אתה יודע מה זה "רשות מפורשת"
ת. לא.
(עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 30-31).

ובעמ' 26 לפרוטוקול, שורות 21-22 אמר התובע:
"ש. לא פנית למינהל בבקשה להסדיר את הזכויות בבית?
ת. לא.
ש. הגשת תביעה נגד אשתך לקבלת

פסק דין
שיש לך זכויות בבית שבו היא גרה?
ת. לא."

ובעמ' 27 לפרוטוקול:
"ש. בסעיף 30 לתצהירך אתה אומר "הפקחים..." אתה יודע מה משמעות המילים "התחייבות מפורשת שנעשתה כלפי"?
ת. אני לא יודע מה זה.
ש. אז בעצם אף אחד לא הרשה לך עד היום לבנות סככה. נכון?
ת. נכון.
ש. כשאתה אומר לא קיבלתי רשות האם זה אף אחד לא אמר לי אם מותר לך?
ת. אף אחד.
ש. מי אמר לך שאסור?
ת. זה רק לפני שנה ידעתי. המינהל הגיש נגדי משפט לא ידעתי מכלום".

ספק בעיני אם הבין התובע את תוכנו של התצהיר שהגיש. שהרי מעדותו עולה כי אינו יודע בכלל על מה תבע. את זאת אני למד מתשובותיו לשאלות בא כוח הנתבעת בחקירה הנגדית.
כשנשאל: "הגשת תביעה לבית המשפט." ענה: "על מה".
וששוב נשאל: "אתה יודע שאנחנו כאן בבית-משפט כי אתה הגשת תביעה?" השיב: "אני יודע שהגשתי תביעה אצל עורך דין אבל לא יודע על מה".
וכשענה לשאלת בית המשפט: "מה אתה תובע בבית משפט? ענה: "באו להוציא אותי מהשטח אז אני תובע בבית משפט שיתחשבו איפה אני אגור" (ההדגשה אינה במקור - א.ד.ג.)
(ראה עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 23-29). היינו, תחשבו על מקום מגורי העתידי, אבל אין הוא טוען שיש לו זכויות או רשיון במקרקעין.

10. א) תצהירו, איפה, של התובע הכולל מונחים בגין "התחייבות מפורשת"
ו"התחייבות מפורשת שנעשתה כלפי" הינם מונחים ריקים מכל תוכן, כאשר התובע אינו מבין את משמעותם של ביטויים אלו אשר נכתבו בתצהירו, ולפיכך איני יכול לתת לעדותו כי קיבל רשות מפורשת כל משקל וכל משמעות שהיא.

ב) לא זו בלבד, אלא שלטעמי יש לבחון הדברים לאור השתלשלותם הכרונולוגית, כפי שהיא עולה ממסמכים שהוגשו על-ידי הצדדים, ותחילתם בחוזי החכירה שניתנו לגברת ספיחה לעיבודים עונתיים בשטח של 4.363 דונם בלבד ולא 17 דונם.

ג) לתובע לא היה כל מעמד עצמאי בשטח החל מיום התיישבותם של התובע ואשתו - הגב' ספיחה במבנה שניתן להם יחד עם מספר משפחות נוספות.
התובע והגב' ספיחה היו נשואים זה לזה, אך במשך השנים חדל התובע לחיות עימה וכל אחד מהם גר בנפרד במקרקעין, כאשר הן התובע והן הגב' ספיחה מעלימים עובדה זו מעיני כל ואף לא מתגרשים מהטעם "לאור הבושה הגדולה הכרוכה בגירושים במגזר הערבי". אם לא די בכך, הרי שבמשך כל השנים הגב' ספיחה מתייצבת במשרדי מינהל מקרקעי ישראל וחותמת על חוזי חכירה לעיבוד עונתי ועם חברת עמידר על חוזה לגבי מבנה.

ד) משהחלה בניה בלתי חוקית במקרקעין וכן עיבודים חקלאיים נשלחו לגב' ספיחה דרישות פינוי אשר לא נענו, ובסופו של דבר אף הוגשה תביעת הפינוי הנזכרת בסעיף 3ו'.
הנתבעת דרשה וחזרה ודרשה מהגב' ספיחה להתפנות מהמקרקעין מאחר ולנתבעת ו/או מי מטעם רשויות השלטון היה ברור כי התובע שחי במבנה ובמקרקעין עם הגב' ספיחה פועל מטעמה ויחד עימה.
משלוח מכתבי הדרישה לגב' ספיחה מלמדת כי הנתבעת לא השלימה עם השימוש שנעשה במקרקעין. המכתבים וההתראות שנשלחו ואף התביעה שהוגשה לבימ"ש השלום ברמלה מעידים כי אין מדובר בחוסר תגובה של הנתבעת אשר יש בה משום הסכמה מכללא, אלא היפוכו של דבר. עובדה זו מלמדת כי הנתבעת לא הסכימה עם הפעולות שביצעה הגב' ספיחה או מי מטעמה או מכוחה במקרקעין.

ה) על הטוען כי ניתן לו רשיון מכללא להוכיח זאת.
התובע לא הרים את הנטל להוכיח זאת. איפכא מסתברא, הנתבעת פעלה כנגד מי שפעל בשטח, באשר לטעמה מדובר היה בהסגת גבול.

11. משניתן פסק הדין בשנת 1992 בבית-משפט השלום ברמלה לפינוי הנתבעת, אשר אף הצהירה, בכתב, כי החל משנת 1980 אין היא מחזיקה במקרקעין בשטח של 4.3 דונם והיא השיבה זאת לממ"י הרי שכל מי שהחזיק במקרקעין ב- 17 דונם כולם או חלקם - החזיק שלא כדין ובלא רשיון מהבעלים. ולכן, אני קובע כי לא ניתן לתובע כל רשיון ואף לא ניתנה לו רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין. התובע אף לא הוכיח כי ניתנה לו רשות כאמור, בין היתר, לאור הדברים שאמר כי אינו מבין פירושם של המילים הנ"ל.

12. התובע, אשר עשה במקרקעין ככל העולה על רוחו, לרבות בניה בלא היתר, לא קנה זכות כלשהיא במקרקעין ואף לא עשה זאת כמי שהיה לו רשיון, אלא כפולש ומסיג גבול.
ראה ע"א 4202/96 ענטוב מוחמד נגד מינהל מקרקעי ישראל, מחוזי כו' (6) 568 הקובע כי מקום שהיתה לאדם רשות אשר פגה ובכל זאת המשיך להחזיק במקרקעין הרי הוא מסיג גבול.

13. אשר לסוגיית הפיצויים אותם העלה ב"כ התובע במהלך שמיעת התיק ייאמר:

א) בכתב התביעה לא נתבקש כל סעד של פיצוי באם התביעה למתן הסעדים האחרים לא תתקבל.

ב) רק בכתב ההגנה לתביעה שכנגד העלה התובע את טענת הפיצויים בגין ביטול הרשות. במסגרת זו אף הוגשה חוות דעת לענין שווי ההשקעות שבוצעו לטעמו של התובע.
לטעמי, אין מקום להידרש כלל לסוגיה זו משני טעמים. האחד - לתובע מעולם לא היה רשיון במקרקעין ומעמדו הוא של פולש ומסיג גבול.
השני - גם אם הייתי מקבל את עמדתו של התובע שהיה לו מעמד כאמור, אין בכתב תביעתו כל עילה או בקשה לסעד של מתן פיצוי, ולכן אני דוחה את טענותיו של התובע כי זכאי הוא לפיצוי.

14. סוף דבר, אני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבעת.
מאידך, אני מקבל את התביעה שכנגד ומורה לנתבעים שכנגד לפנות את המקרקעין ולהחזירם לידי הנתבעת כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ או מחוברים.
על מנת לאפשר לתובע ולנתבעים שכנגד להתארגן, אני מורה כי הפינוי יבוצע עד ולא יאוחר מיום 30.9.02, ובמועד זה תימסר החזקה לידי התובעת.

15. התובע והנתבעים שכנגד ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
16. זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי.
ניתן היום ט' באב, תשס"ב (18 ביולי, 2002) במעמד:

אהרן ד. גולדס
, שופט

006468/01א 126 כנרת גולן








א בית משפט שלום 6468/01 אבו עיד טריד נ' רשות הפיתוח (פורסם ב-ֽ 18/07/2002)