פסקי דין על עיסא אבו עראר | פסקי דין על סמיר אבו עראר |

8310/05 פ     26/06/2006




פ 8310/05 מדינת ישראל נ' עיסא אבו עראר,סמיר אבו עראר




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע
פ 008310/05
בפני
:
כב' השופט אריאל ואגו

תאריך:
26/06/2006
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד
פמ"ד

המאשימה
נ ג ד
1. עיסא אבו עראר
- ע"י עו"ד ב. זיתונה

2. סמיר אבו עראר
- ע"י עו"ד נ. אליגון

הנאשמים

הכרעת דין

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע בניגוד לסעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין תשל"ז – 1977, הצתה לפי סעיף 448 (א) ריישא לחוק הנ"ל וחבלה במזיד ברכב בניגוד לסעיף 413 ה לחוק.

לנאשם 2 יוחס אישום נוסף שעניינו הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 (א) לחוק העונשין.

כתב האישום מתאר את הרקע לאירועים ואת המעשים שנעשו, לכאורה, לפנות בוקר של יום 5.10.05.

נאמר, וזה לא שנוי במחלוקת, כי הנאשמים הם אחים המתגוררים בבית 68 בשכונה 1 בערוער והם קרובי משפחה של לאפי וטאלב אבו עראר, המתגוררים עם משפחתם, בבית לא רחוק משם.

הנאשמים חשדו כי לאפי וטאלב ובני משפחתם הם שהציתו ימים ספורים קודם לאירוע הנדון, חנות השייכת למשפחתם, ולכן החליטו וקשרו קשר להצית כנקמה את ריכבו של טאלב.

נאמר כי הנאשמים הגיעו בסמוך ל 01:20 בלילה לביתם של לאפי וטאלב, כאשר הם נוסעים ברכב טויוטה טנדר נהוג על ידי נאשם 2 (סמיר), והם היו מצויידים בבקבוק פלסטיק ובו חומר דליק.

הנאשם 1 (עיסא), יצא מהרכב עם הבקבוק, נכנס לחצר הבית, שפך את החומר הדליק על מכונית המרצדס השייכת לטאלב, שחנתה שם, הצית גפרור והשליכו על הרכב, והמכונית החלה לבעור, ואז רץ חזרה לרכב ושני האחים נסעו מהמקום.

לאפי פעל לכיבוי השריפה, לאחר שהבחין בה, אך נגרם נזק רב לרכב, שמנועו נשרף, וניזוקו מכסה המנוע, פגוש אחורי, כנף שמאלית קידמית, ומחשב הרכב.

כאמור, לנאשם 2 מיוחסת גם עבירת הפרת הוראה חוקית בכך שבעת האירוע שלעיל היה אמור סמיר להימצא במעצר בית לילי בביתו, ולא נמצא שם כפי שבית המשפט הורה לו.

באישום זה הודה נאשם 2, בסיום שמיעת הראיות, אף שאינו מודה כי יציאתו מהבית היתה לשם הצתת הרכב, אלא תמימה לחלוטין, ובשעות הערב המוקדמות, אך משהודה בעצם הפרת ההוראה החוקית, יש להרשיעו בעבירה נשוא האישום השני.

בפתח המשפט הסכימו הסניגורים לעובדה שהרכב הנדון נשרף במועד הנטען, אך טענו כי יד מרשם לא היתה בדבר.

הנאשמים טענו כי בעת הרלוונטית ישנו בביתם, עד אשר אנשי המשטרה "שלפו" אותם ממיטתם, וכי אין להם כל נגיעה להצתת או לשריפת הרכב, וכי נסיבות העניין אינן ידועות להם, ומבחינתם מדובר בעלילה או בטעות זיהוי מצד לאפי, עד התביעה המרכזי, שהיה כנטען עד ראייה למעשה.

מכאן- ששאלת זיהוי הנאשמים על ידי לאפי כמבצעי ההצתה, והשאלה אם אומנם מדובר בעלילה או בטעות מצידו, היא השאלה המרכזית והפלוגתא הכמעט בלבדית הצריכה להכרעת הדין.

מטעם התביעה העידו לאפי וטאלב, וכן אנשי המשטרה שביצעו פעולות חקירה בפרשה.

הוגשו הודעות לאפי במשטרה, ארבעה במספר, ומאחר שהוא חזר בו מעדותו במשטרה, ובבית המשפט סתר את הודעותיו, הוכרז כעד עויין. (ראה – סעיף 10 א לפקודת הראיות, וסעיף 179 לחסד"פ- 1982)

כן הוגשו הודעות הנאשמים במשטרה, ומסמוך שנערך על ידי המשטרה במסגרת החקירה, כגון דוח"ות עיכוב תפיסה וסימון.

כאמור, מסר לאפי ארבע הודעות, ת/1 א (מיום 5.10.05 שעה 04:00), שנגבתה בביתו ת/1 ב (מאותו יום שעה 11:05), ת/1 ג (מיום 6.10.05 שעה 10:51) ות/1 ד (מיום 7.10.05 שעה 21:33).

בשלושת ההודעות הראשונות מפליל לאפי את שני הנאשמים חד משמעית, ואילו בהודעתו האחרונה הוא אומנם טוען כי עדויותיו הקודמות אמת לאמיתה, אך מבקש לבטל את התלונה מאחר שלדבריו כל המעורבים קרובי משפחה, אינו רוצה לסבך את הדברים, נערכה סולחה, מדובר רק בנזק כספי שאותו הוא מוכן לספוג, והוא חפץ לשמור על השקט ועל שלום המשפחה.

בבית המשפט שינה לאפי את טעמו, וטען, בתמצית, שאומנם חשב שיד הנאשמים בהצתת הרכב, אך התחוור לו שטעה, וכי כנראה המציתים פעלו בשליחותו של אחד בשם מוחמד, תושב שטחים, אשר ביצע עבודה עבור בני המשפחה וטען שחייבים לו כספים, וכי אותו מוחמד התקשר לטאלב, והזדהה כמי ששרף את הרכב כנקמה על אי התשלום, ובעקבות כך פנה טאלב למשטרה והודיע על הדבר.

כפי שטאלב העיד, והדבר התאשר בעדות קצין המשטרה, יוסי מכלוף, אכן נעשתה פניה כזו מטעם טאלב, אשר ביקש להפנות את החקירה לכיוונו של אותו מוחמד עלום זהות, ואולם המשטרה ראתה בכך בעיקרו של דבר ניסיון להתנער מהעדויות המפורטות והמפלילות שניתנו קודם לכן, כנגד הנאשמים דכאן, ולא התייחסו לתפנית זו ברצינות רבה מידי.

גם הסניגורים, בסיכומיהם בבית המשפט, לא טענו ברצינות שאותו מוחמד היה ונברא ולא רק משל היה, אולם, ובצדק, סברו שבכך בלבד שהעדים הללו בנו בדיה כזו כדי להשתחרר ממשמעויות התלונה ,כפי שהוגשה, עדיין אין די להוכיח שהעדות המקורית והמפלילה היא אמת לאמיתה, ושהזיהוי היה נכון ומדוייק.

באמרתו ת/1 א, סיפר לאפי כי ראה את עיסא בורח מכיוון הרכב כאשר עלה באש, נכנס לרכב, שהמתין לו ונהוג על ידי סמיר, והשניים ברחו. לאחר מכן, פעל לכיבוי האש באמצעות צינור מים, וחייג למשטרה, כך טען, (נראה כי בפועל הוזעקה המשטרה הרבה יותר מאוחר, כשעתיים אחרי ההצתה).

הוא תיאר כי המצית לבש "חולצה ורודה וג'ינס כחול", וכי השניים נמלטו בטנדר טויוטה בצבע לבן.

באמרה זו סיפר לאפי על הרקע לסכסוך, שריפת החנות, שבעטייה משפחתו מואשמת במעשה על ידי בני משפחת האחים הנאשמים.

באמרתו ת/1 ב, הרחיב וסיפר שראה את עיסא שופך בנזין על הרכב מתוך בקבוק מים מינראלים, וכי סמיר חיכה בצד השני של הכביש ברכב הטויוטה, וכי ראה את עיסא מדליק גפרור ומשליך על הרכב.

הוא העיר את אחיו, טאלב, (בעל הרכב אח אחר בשם דומה, טלאב, כלל לא היה באיזור באותו זמן), כדי שיסייע לו.

לשאלות החוקר הוא מפרט כי ההצתה היתה ב 01:20, כי הרכב חנה בחצר פתוחה וחשוכה, אך הכביש ליד הבית היה מואר בתאורת רחוב, ולדבריו זיהה את שני הנאשמים בהיותם שכנים ומוכרים לו מזה 14 שנה.

הוא לא ראה כמובן את תכולת הבקבוק עת עיסא התקרב עימו לרכב, אך קישר את הבקבוק הזה לבקבוק הפלסטיק ובו שרידי חומר דליק, שנמצא על ידו אחר כך מתחת לרכב (יאמר מיד – אכן בקבוק זה נתפס ע"י המשטרה, ראה דו"ח פעולה ת/3 ועדות השוטרים ישראל
מסיורה ואילן יוגב)

סמיר חיכה, לפי דבריו, כל העת בתוך רכב הטויוטה.
לדבריו ראה את ההתרחשות מתוך ביתו, בקומה הראשונה, כאשר עמד ליד החלון משום שכששמע רעש של רכב, פתח את החלון והסתכל דרכו.

לגבי הרקע לאירוע, הוא ציין כי אותה חנות, אולי מזנון, שנשרף ימים ספורים קודם לכן, היה שייך לאח של הנאשמים, ששמו נימר, ומשמשפחת העד הואשמה בעניין. הוסכם שלאחר חודש הרמאדן ישבעו הוא ואחיו כי ידם לא היתה בשריפה, אך לטעמו הנאשמים לא הסתפקו בכך, וכך הוצת ריכבו של טלאב.

באמרה ת/1 ג, הוא משנה את גירסתו לגבי סיבת עמידתו ליד החלון, וטוען כי עשה כן כי לא הצליח להירדם, וגם מספר שראה את התקרבותו של עיסא לרכב, עם הבקבוק, אך יחס זאת לכוונה תמימה מצידו לקחת מבית העד מים או אוכל.

הוא מוסיף פרט חדש, שלאחר השריפה ראה את רכב הטויוטה עומד ליד בית האחים הנאשמים, המתגוררים כ 300 עד 400 מטר מביתו.

ביחס לביגוד הנאשמים, הוא שב על הגדרת חולצת הטריקו של עיסא כ"צבע ורוד", אך לאחר בירור של החוקרת מסתבר שכוונתו לצבע כתום, וכן מציין את מכנסי הג'ינס השחורים המשופשפים שלבש. ביחס לסמיר- לבש חולצה שחורה, אך מאחר שלא יצא מהרכב, אין בידו למסור על צבע מכנסיו.

עוד הוסיף כעת לאפי, כי עיסא איים יום קודם לשרוף את הרכב, בעיקבות שריפת החנות, הגם שהתנהלו מגעים לקיום אותה שבועה בקוראן שאמורה היתה לנקות אותו ואת משפחתו מחשד זה.

כאמור, האמרה האחרונה, ת/1 ד, כוללת הבעת רצון לביטול התלונה, אך לצד אישור מחודש לאמיתותה.

ניתן לומר, לסיכום אמרות לאפי במשטרה, כי גרעין עדותו יציב ועיקבי, באשר למעורבות הנאשמים בהצתה, אופן הביצוע, וחלקו של כל אחד מהם, והבדלים בין הגירסאות מצויים בשולי הדברים, לאמור, סיבת היותו ער וצופה מהחלון, הצבע המדוייק של חולצת עיסא ופרטים שוליים נוספים.

אומר כבר כעת, כי בהחלט יתכן שבשלב זה, שבו לאפי נחוש למצות את התלונה כנגד הנאשמים, וחפץ שהמשטרה תעמידם לדין, הוא חש צורך להרשים את החוקרים בעדות מפורטת ומדוייקת ביותר שלא תותיר מקום לספק, ואולי אפילו מדובר בלהיטות יתר, המוצאת, למשל, ביטוי בגירסתו שראה, בתנאי התאורה הדלים, אפילו את אקט הצתת הגפרור הבודד, על ידי עיסא, והשלכתו על הרכב (עדיין האש לא דלקה, לא היתה תאורה בחצר, והוא מאשר שהחצר היתה עדיין חשוכה ביחס לרחוב שהיה מואר בתאורת רחוב).

להיטות זו, אפילו להיטות יתר, על רקע רצונו ליתן לחוקרים עדות מפורטת ומפלילה ככל הניתן, עדיין אין בה ללמד שגרעין העדות כוזב, ואם אכן כדבריו, אויים על ידי מי מהנאשמים קודם לכן כי יציתו את הרכב, ואם אכן למחרת ראה את האיום מתממש לנגד עיניו, אין להתפלא שאותה עת חפץ עד מאוד כי הדין ימוצה עם האשמים, גם אם דרש הדבר "ליפות" או "לשפץ" מעט את איכות מה שראה במו עיניו וחווה בחושיו.

בבית המשפט אישר לאפי את סיפור הרקע, שעניינו האשמת משפחתו בשריפת החנות, האשמה שהוטחה בהם על ידי משפחת הנאשמים, אך הוא טוען שרקע זה הביאו לסבור לחשוב כי את הנאשמים ראה באותו לילה חשוך, ולאמיתו, הסתבר לו שאותו עובד לשעבר, מוחמד, הוא המצית האמיתי.

הפעם גם ייחס את התעוררותו וגישתו לחלון, לכך שהאש העולה מהרכב האירה בחלון והוא קם, מה גם, שעדיין לא היה רדום לחלוטין. עכשיו גירסתו היא שלא ראה את הבקבוק בידי המצית או את שפיכת החומר, אלא רק את בריחתו לכביש.

בשלב זה (ראה עמ' 3 ואילך), הוכרז לאפי כעד עויין, ונחקר בחקירה נגדית על ידי התובע.

הוא התבקש להסביר מדוע בחר מכל משפחת הנאשמים דווקא בשניהם לייחס להם את ההצתה, אם אכן לא ראה אותם כלל במקום, והסברו המעורפל היה שאומנם בעל החנות הוא בכלל אח אחר שלהם בשם נימר, אך שני הנאשמים פעילים, לטעמו, בתפעול החנות ביום יום.

הוא שב ומאשר שהמציתים הסתייעו ברכב טויוטה, אך שוב אינו יודע של מי הוא.

בניגוד לעדותו הראשית, שם גרס כי ראה את המצית רק בשלב הבריחה לכביש, בחקירה הנגדית שב ואישר כי היה עד גם להשלכת הבקבוק, בעוד המצית ניצב ליד הרכב, ואף מאשר שראה את הדלקת הגפרור.

כאשר ב"כ נאשם 2, עו"ד אליגון חוקרו נגדית, הוא מתבלבל ומסתבך באשר לשאלות הנוגעות לשלב המדוייק שבו החל לראות את פעולת ההצתה, וגם בפרטים אחרים עדותו אינה סדורה.

לשאלה המעניינת מדוע הודיעו למשטרה על השריפה רק ב 03:25, כשעתיים לאחר מעשה, הוא משיב כי בני המשפחה דיברו ביניהם ולא עשו דבר מעבר לכך.

לשאלות עו"ד אליגון הוא חוזר בו מהגירסה שלפיה ראה את רכב הטויוטה הלבן אי פעם לפני או אחרי השריפה ליד בית הנאשמים.

כאשר ב"כ נאשם 1, דאז, עו"ד מרום חוקרו, הוא חוזר בו שוב, וטוען שלא ראה את ההצתה עצמה, אלא הבחין בכך רק כאשר החל הרכב לבעור, וראה את המצית בורח, כאשר גבו מופנה אליו.

כאשר אני נדרש לאפיין את עדותו של לאפי בבית המשפט, התמונה המצטיירת היא, שעד שלב חקירתו בידי הסניגורים, היה עיקבי למדי באשר לגרעין הסיפור, ולמה שראה לכאורה, פרט לשאלת הזיהוי, שכאן חפץ בכל תוקף לבסס את טעותו הנטענת ולהטיל את האשם על זר או זרים, ואילו כאשר נכנסו הסניגורים לתמונה, ניסה לרצות את השואל, בדרכים שונות, ותשובותיו הופכות להיות בילתי עיקביות, ותנודתיות.

כבר בשלב זה, וטרם שאנתח את הראיות הנוספות, ותרומתן לחיזוק ואישוש גרעין עדותו של לאפי כפי שנמסרה במשטרה, אציין, כי הכיוון הברור, מבחינת התרשמותי, הוא העדפת אמרותיו במשטרה, לרבות אלמנט הזיהוי הכלול שם, על פני הגירסה המאוחרת, והבדויה לטעמי, שהחל להציג מאוחר יותר, וכאשר ניחם, מטעם זה או אחר, על הפללת הנאשמים, קרוביו ושכניו, במעשה.

אחיו של לאפי, טאלב, העיד בבית המשפט כי נזעק ממיטתו, מבית סמוך, שם הוא גר עם משפחתו, וזאת לשמע צעקות ששמע, וכאשר ראה את האש ברכב.

לפי עדותו, כאשר ירד מביתו שאל את לאפי מי שרף את האוטו, ו"אמר לי שזה עיסא וסמיר" (עמ' 11).

מחקירתו הנגדית עולה שלמשטרה מסר שלאפי איזכר באוזניו רק את עיסא ו"אח שלו" ללא נקיבת שם.

בבית המשפט, בחקירה הנגדית, הוא מאשר בתחילה שאכן לאפי לא אמר לו כי סמיר הוא האח שאליו התייחס, אך עומד על כך שכבר בעת כיבוי הרכב, כבר אז סיפר לו לאפי שמדובר בעיסא כמי שהציתו, וכעבור מספר שורות הוא לפתע אומר:
"הוא (הכוונה ללאפי) אמר לי, סמיר שרף את האוטו, ועיסא חיכה לו ברכב... עבר הרבה זמן ואינני זוכר בדיוק. מתי שכיבינו את האוטו הוא אמר שזה עיסא וסמיר, לא זוכר בדיוק, אחד מחכה באוטו ואחד שורף. הוא לא אמר את האמת".

כאשר טאלב אומר שלאפי לא סיפר את האמת, כוונתו לאותו סיפור משונה שלפיו, לאמיתו של דבר, מוחמד הוא המצית האמיתי, והרקע לפרשה הוא בעצם חוב כספי למוחמד שבעטיו ביקש לנקום בו ובאחיו.

אין לי ספק ש"סיפור מוחמד" אינו אלא בדיה שהומצאה מאוחר יותר ותואמה בין טאלב ולאפי על מנת להימנע מהפללת הנאשמים, ועל כך אין צורך להכביר מילים, ודי לעיין בסיכומי ההגנה כדי ללמוד שזו גם עמדת הסניגורים המלומדים, ובצדק מוחלט.

החשוב, לטעמי, לענייננו, הוא העובדה שניתן לקובעה, בבירור,שכבר בזמן אמת, דקות ספורות לאחר ההצתה, היה לאפי איתן בדעתו כי ראה את האחים הנאשמים, (ולצורך זה אין זה קריטי האם טאלב זוכר שלאפי נקב בשמו של סמיר בתור הנהג או לא), הם ולא אחרים מבצעים את הדבר.

ללאפי, באותה עת, לא היה שום מניע אפשרי לשקר לאחיו, ולמסור לו דברי כזב שיפלילו את הנאשמים, ותשובתו הספונטנית לאחיו, המתעניין מה קרה, מלמדת לפחות את זה שלטעמו ולשיטתו של לאפי בעת ההתרחשויות, האנשים שראה מציתים את ריכבו בצוותא, כלומר המצית בפועל, ונהג המילוט, היו, חד וחלק האחים עיסא וסמיר, הנאשמים, בין שזיהויו זה היה מדוייק ואמיתי במישור האובייקטיבי, ובין שטעות היתה בידו, כפי שטען לימים.

עד התביעה, השוטר יוגב בר אילן, סיפר (עמ' 17 ואילך), כי גבה במקום את אימרת לאפי ת/1 א, וכי לאפי הוא זה ש"הצביע לי על בית החשודים אשר הוא זיהה אותם בורחים מן המקום".

שוב, ברור, שלפחות לשיטתו של לאפי, באותה עת היה משוכנע שראה וזיהה את הנאשמים כמציתי הרכב.

כאן, ובשלב זה, כאשר אנשי המשטרה מגיעים בעיקבות הצבעתו של לאפי לבית הנאשמים, אנו נדרשים לאירועים שסביב עיכוב ומעצר הנאשמים, כאשר נסיבות ההתרחשות, ושאלת פריטי הלבוש שעליהם, יש בהם חשיבות לאישוש אפשרי וחיזוק, או כירסום אפשרי בעדות לאפי, ובשאלת דיוק הזיהוי וההצבעה על הנאשמים כמבצעי ההצתה.

הנאשמים טוענים כי ישנו בבית, טרם שאנשי המשטרה הגיעו לעכבם (היה זה מעל שעתיים לאחר השריפה).

עיסא סיפר במשטרה (ת/6 א), כי שמר בבית ספר מסויים, ומשם הלך לביתו לכל המאוחר
ב 03:30, והספיק לישון קצת עד להגעת השוטרים.
סמיר סיפר (ת/7 א) כי היה בחנות לממכר פיצות בשכונה עד 24:30 ואז הלך לביתו ושכב לישון.

למעשה, בפי עיסא טענת אליבי המועלית לפרטיה לראשונה בבית המשפט, ולפיה בעת ההצתה כלל לא היה באיזור, אלא על משמרתו בשמירה באותו בית ספר, טענה שאומנם עלתה בחקירתו במשטרה באופן כללי, אך בבית המשפט הוא נזכר (עמ' – 13 ו 16) שהוא שומר "ברוטציה" עם בן דוד של לאפי ששמו חאמד אבו עראר והם מחליפים איש את רעהו בתפקיד. באותו לילה אותו חמאד שמר בבניין מועצת הישוב, והנאשם שמר בבית הספר, ולדבריו התקשר לחברו וסיפר לו שהוא עייף וביקש כי יחליפו.

אותו חמאד שיכול היה לתמוך בגרסתו, לא הובא להעיד מטעם עיסא, ועיסא גם לא ניסה להראות בעזרת פלטי טלפון שאכן שוחח לפנות בוקר עם חמאד, כנטען, וראיות אלה שיכלו לבסס את האליבי שלו במידה מסויימת לפחות, לא הובאו בפני
ביהמ"ש.

בהינתן שפירוט זה של גירסתו לא נמסר כלל למשטרה, אין גם לומר שהיה מחדל חקירתי בכך שהמשטרה לא בדקה את האליבי, ואין לנו אלא להסיק שהנאשם הזה, מטעמיו, החליט שלא לנסות ולהוכיח נקודה זו בבית המשפט, על כל המשתמע מכך.

השוטר בר אילן, מספר שהוא ושוטרים אחרים הגיעו לבית הנאשמים, דפקו בדלת ואם המשפחה פתחה את הדלת, הם היזדהו ונכנסו, ראו את הנאשמים שוכבים במיטות על מזרונים וישנים, כאשר כל אחד מהם לובש מכנסי ג'ינס, אך החולצות מונחות על ידם, וכדבריו:
"האח הגדול היה בוודאות עם ג'ינס כאשר החולצה מונחת על ידו, יש לציין כי שניהם נראו כאילו בכלל לא ישנו. השני גם אני כמעט בטוח שהיה עם ג'ינס. כאשר אני מדבר על האח הגדול, אני חושב שמדובר בעיסא, כאשר אתה מרענן זכרוני מתוך הדו"ח שכתבתי, מדובר בסמיר אבו עראר
"

עולה מעדות השוטר, כפי שנמסר בחקירתו הנגדית, אף כי דו"ח שעליו הסתמך לא הוגש, שמה שקרה הוא שכאשר האחים התעוררו, כל אחד מהם לבש את אחת החולצות שהיתה מונחת ליד המזרנים, וכך התרשם השוטר שתיאור לבושם הולם את אשר שמע מפי לאפי, אף כי לאחר מכן התברר כי יתכן שהחליפו את החולצות זה בזה, שכן לאחר העיכוב החולצה השחורה שייחס לאפי לסמיר היתה דווקא על גופו של עיסא, וזו הוורודה, שמא כתומה, כפי שגרס מאוחר יותר, היתה על גופו של סמיר.
אינני מייחס חשיבות של ממש לתיאור הגוון של אחת החולצות בתור כתום, אדום, או ורוד, ולא רק שנקל להתבלבל בין גוונים אלה בתאורה הלא מספקת של אותו לילה ובאותו מקום, אלא שגם לא תמיד ניתן לצפות להגדרה מדוייקת, מילולית, של עד לגוון זה, כאשר שפת אימו, כפי שהתרשמנו וניתן להבין, אינה עיברית, אלא ערבית.

מה שעולה, בשלב זה, הוא שתיאור מכנסי הג'ינס, והחולצות, בעת עיכוב הנאשמים, מתיישב ותואם בהחלט את עדותו הראשונית של לאפי, באשר ללבושם של המציתים.

גרסת הנאשמים באשר למעשיהם בסמיכות למועד כניסת השוטרים לבית, והאופן שבו לדבריהם נמו את שנתם והתעוררו, שונה מהמתואר על ידי השוטרים, וסיפור המעשה מפיהם תמוה ומוזר, ואינו מתיישב עם התנהגות רגילה המצופה מאזרחים תמימים, הנמים את שנתם, ומופתעים על ידי אנשי משטרה באישון לילה.

עיסא מעיד כי כאשר הלך לישון, הוא ישן "עם תחתון כרגיל", שלא כפי שמצאו אותו השוטרים. כאשר דפקו בדלת והזדהו כשוטרים, שלח אותם להיכנס מסביב לבית משום שלדלת הספציפית שבה דפקו לא היה מפתח, הוא לבש רק אז את מכנסי הג'ינס, אך פתח להם את הדלת כאשר הוא ללא חולצה, שוב, תיאור שונה מתיאור השוטרים, שלפיו האם פתחה את הדלת.

לדבריו של עיסא, התלבשו הוא ואחיו, לאחר שהתעורר, והוא לבש את אותם בגדים שלבש יום קודם, וגם במהלך השמירה הלילית, חולצה שחורה ומכנסיים שחורות.

לדבריו, סמיר ישן כאשר הוא לבוש במכנסיו, ורק את חולצתו לבש לאחר כניסת השוטרים, עדות שאינה תואמת את דברי סמיר עצמו, שאמר במשטרה שלא ישן עם מכנסיים (ת/7 א).

סמיר, בעדותו (עמ' 19 ואילך) טוען שישן עם מכנס ג'ינס כחול משופשף, מכחיש שאמר במשטרה שישן רק עם תחתונים, ומסביר שהתכוון לכך שהיה ללא חולצה, ומתכחש לכך שדבריו נרשמו במדוייק על ידי החוקר.

באופן תמוה, הוא טוען שכאשר דפקו בדלת ונאמר לו שזו משטרה, חזר לישון ואף לא שמע את השוטרים נכנסים, ו "אני הייתי עייף שמתי את השמיכה על הראש, והמשכתי לישון" וכאשר נשאל להתנהגות מוזרה זו, הוא מסביר שהיו אנשים רבים מהמשפחה המורחבת שישנו בבית, ואחיו ממילא קם ולא ראה סיבה לקום בעצמו...

לטענתו התעורר בשנית רק כאשר אחיו עיסא ביקש ממנו לקום, ואחיו כבר עמד ליד המיטה עם השוטרים, והוא טוען שלא יתכן שגירסת השוטרים ששניהם היו במיטה, והאם היא שפתחה הדלת, נכונה.

אומנם, גם לפי שיטתה של התביעה, ואם נאמץ את גירסת אנשי המשטרה, כפי שאכן אני עושה, בהעדר כל סיבה סבירה לשוטרים ליתן דיווח בילתי מדוייק, על האירועים, לא ברור מדוע אם היו לאחים, לפחות שעתיים, להסתיר את מעשיהם מרגע ההצתה, על שום מה ולמה צריכים הם להיות במיטה עם מכנסיים, שאותם לבשו בעת ההצתה, והחולצות "המפלילות" לידם, אך מה שברור לחלוטין, הוא שהתנהגותם, שיקריהם במשטרה או בבית המשפט, או בשני המקומות יחד, והסתירות בגירסותיהם, אינם מתיישבים עם התנהגות מקובלת ורגילה של חפים מפשע.

הדבר האחרון שאנו מצפים מאדם שנקישות שוטרים בדלתו מעירות אותו, באישון לילה, כשאין הוא יודע את הסיבה, יהיה שאותו אדם יחזור למשכבו כאילו לא אירע דבר, ויכסה את ראשו בשמיכה על מנת להירדם, כאשר השוטרים נכנסים ומסתובבים בביתו.

יש לקבוע שהתנהגותם המחשידה של הנאשמים, ושיקריהם במתן הגירסאות באשר לאירועים סביב עיכובם ומעצרם, ובנוסף – ההתאמה בפריטי לבושם אל מול המתואר בעדות לאפי, ביחס למציתים, כל אלה מהווים חיזוק די הצורך לאמרות המפלילות שנתן לאפי במשטרה, ואשר הועדפו על פני עדותו המכחישה בבית המשפט, ככל שחיזוק זה נחוץ על פי הוראת סעיף 10 א (ד) לפקודת הראיות, שעל פיו הוגשו האמרות.
משקל אמרותיו המפלילות של לאפי, מתחזק ועולה, כמבואר לעיל, גם בשל כך שממש בסמוך לאירועים הנידונים נקב בשמם של הנאשמים כמציתי הרכב, באוזניו של טאלב, אחיו, שכלפיו אין צל ספק או טענה שהיה לו הצדק או עילה לכזב.

אינני יכול לקבל את טענות הסניגורים, הנתמכים בפסיקה שהפנו אליה, והמתייחסים למשקל הנמוך שיש לתת לזיהוי בנסיבות דומות לאלה שלנו, שכן במקרה הנוכחי, מדובר על בני משפחה המוכרים היטב למזהה, גרים בסמוך אליו, הוא רואה אותם יום יום מזה שנים ארוכות, והזיהוי נעשה מטווח קצר, כאשר למזהה, לאפי, לא היה ספק כלשהו בעת התרחשות הדברים.

במקרה כזה ניתן וצריך להקנות לעדות של אותו מזהה משקל ממשי.

הסניגורים המלומדים ציינו בסיכומיהם מחדלי חקירה שמצאו בהתנהלות המשטרה וטענו שמשמעותם המצטברת צריכה לפעול לטובת הנאשמים עד כדי להביא לזיכויים.

נכון הוא, שמטרת חקירת המשטרה, כפי שעוגן בפסיקה, אינה למצוא ראיות להרשעת הנאשם דווקא, אלא לחשוף את כלל הראיות היכולות להביא לחקר האמת, בין שתוצאת הדברים זיכוי או הרשעה.

במקרים חמורים, וחריגים, מחדלי חקירה שמותירים חללים משמעותיים במערך הראיות, יכולים ליצור ולבסס את אותו ספק סביר הפועל לטובת הנאשם ויכול להביא לזיכויו.
(ע.פ 721/80 תורג'מן נ. מדינת ישראל
, פד"י ל"ה (2) 466, ע.פ 10596/03, בשירוב נ. מדינת ישראל
, פס"ד מיום 4.6.06)

בנדון כאן, אכן, יש מספר פעולות חקירה שביצוען, לו נעשה, יכול היה לסייע לחקר האמת בתיק זה, ובכלל אלה יש לציין את העדר הבדיקה לקיום ט.א על גבי בקבוק החומר הדליק ששימש את המציתים ונתפס בסמוך לרכב שהוצת, ואת העובדה שהשוטרים לא חיפשו ולא ניסו למצוא את רכב הטויוטה הלבן, שנזכר על ידי לאפי, במתחם מגורי הנאשמים או בסמוך אליו.

אולם, ביחס לפעולות חקירה אלה, המירב שניתן לייחס לאי ביצוען, הוא ש"הנחת העבודה" תהיה , לצורך הניתוח, שתוצאת אותן פעולות, לו נעשו, היתה מיטיבה עם הנאשמים, לאמור, שעל גבי הבקבוק לא היו נמצאות טביעות אצבע של עיסא, ושלא היה נמצא רכב הטויוטה בסמוך לבית הנאשמים, אף לו חיפשו אותו.

בדומה לכך נפסק למשל בת.פ 102/99, בביהמ"ש המחוזי בירושלים (פס"ד 2.8.99), שם קבע כב' השופט מ. גל, ולדבריו אני מסכים, בכל הכבוד :
"...גם במקרה שבו לא נבדקה ט.א בחפץ אשר לפי הנטען בוצעה בו העבירה, עת נסיבות החקירה חייבו לעשות כן, ההנחה לטובת
הנאשם היא שאילו בוצעה בדיקה, לא היו מאתרים בה את טביעת אצבעותיו, זוהי מסקנה דיונית הנגזרת מהמחדל, בעטיו נמנעה מהנאשם אפשרות להגנה, שאולי היתה מסייעת לו. (אפשר אף להרחיק לכת בקביעה קונסטרוקטיבית, שלפיה היו מניחים כי יתגלו טביעות אצבעות של אדם אחר)".

במקרה שלנו, גם בהנחות אלה, אין די כדי ליצור ספק בראיות התביעה שפורטו לעיל ושזכו לאמון ולמשקל כפי שנומק, וגם אם כך היה, לא היה בכך ליצור מסה שתביא לזיכוי הנאשמים.

ביתר "מחדלי החקירה" שנקב בהם מי מהסניגורים, לא מצאתי ממש, ואינני סבור כי מדובר במחדלים בכלל, ובוודאי לא כאלה שיכלו להשפיע בצורה הנושאת משקל כלשהו על מערך ראיות ההגנה הפוטנציאלי.

דומה, ששני הצדדים, התביעה וההגנה כאחד, תמימי דעים, כי את הרקע לפרשה, בין שמדובר בהצתה שאכן בוצעה על ידי הנאשמים, ובין שמדובר בהאשמת שווא מצד לאפי, יש לחפש באותו סכסוך בין פלגי המשפחה, אשר נפרש בפני
ביהמ"ש, ותחילתו בסכסוך בין ילדים, המשכו בהצתת החנות, וסופו בהצתת הרכב.

הוברר, כי לאחר הצתת החנות, היו מגעים בין הצדדים לישוב המחלוקת בדרך של שבועה על הקוראן מצד בני משפחתו של לאפי, לאמור כי ידם לא היתה בשריפת החנות, ואולם הצתת הרכב ככל הנראה קטעה את המהלך הזה וסיכלה אותו.

תמוה בעיני, כי לו נכונה גרסת הנאשמים ועדותו של לאפי, טרם שחזר בו, על מעורבות הנאשמים בהצתת הרכב כוזבת, והיא עלילה גרידא, הרי לא הוצגה שום תיזה ולא ניתן הסבר מתקבל על הדעת, איזה מניע היה ללאפי באותה עת, ובאותו שלב של ליבון הסכסוך בין הצדדים, לרקום עלילה זו דווקא על שני הנאשמים, שאינם הבעלים הישיר של החנות, שלא היה בינם לבין לאפי סכסוך אחר וקודם, וקשה להלום שללא סיבה וללא טעם יבדה מליבו את הסיפור המפליל הזה.

בסיכומם של דברים- מכל האמור לעיל, ובשל הנימוקים שפורטו, הריני קובע כי האמור בכתב האישום ביחס לעבירות המפורטות באישום הראשון, הוכח מעבר לכל ספק סביר, וטענות ההגנה, הגם שהועלו ביסודיות ובטוב טעם על ידי הסניגורים, לא היה די בהם ליצור את אותו ספק סביר שיביא לזיכוי הנאשמים, בהינתן הראיות שלחובתם.

משום כך, הריני מוצא כי הנאשמים עברו את העבירות שבכתב האישום, ולפיכך הם מורשעים באמור בו, כאשר שניהם יורשעו בסעיפי האישום שיוחסו להם באישום הראשון, והנאשם 2 יורשע גם בעבירה המיוחסת לו באישום השני.
ניתנה היום ל' בסיון, תשס"ו (26 ביוני 2006) במעמד עו"ד פוגל, עו"ד זיתונה, עו"ד אלטמן והנאשמים.
א.ואגו, שופט








פ בית משפט מחוזי 8310/05 מדינת ישראל נ' עיסא אבו עראר,סמיר אבו עראר (פורסם ב-ֽ 26/06/2006)