פסקי דין על הוצאת עיתון "הארץ" | פסקי דין על חנוך מרמרי | פסקי דין על אשרי אהוד | פסקי דין על אלכס ליבק | פסקי דין על מנשה דרור צדיק

1974/04 עא     29/06/2006




עא 1974/04 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, חנוך מרמרי, אשרי אהוד, אלכס ליבק נ' מנשה דרור צדיק





1
בתי המשפט

עא 1974/04, 1978/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
כב' השופט עוזי פוגלמן

כב' השופטת רות רונן

כב' השופט אילן ש' שילה

לפני:

1. 1. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ

2. 2. חנוך מרמרי

3. 3. אשרי אהוד

4. 4. אלכס ליבק

המערערים:
(המשיבים בע"א 1978/04)
נ ג ד

מנשה דרור צדיק

המשיב:
(המערער בע"א 1978/04)


פסק דין



1. ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב- יפו (כב' השופטת י' שבח, סג"נ), אשר קבע כי בפרסום תצלומו של התובע (להלן:"המשיב") במוסף "הארץ", פגעו הנתבעים (להלן: "המערערים") בפרטיותו של המשיב. בגין כך חוייבו בתשלום פיצוי בסך 20,000 ₪.

2. ביום 22.2.02 פורסם במוסף הארץ, מבלי שנתקבלה רשותו של המשיב ועל אף התנגדותו לצילום בעת עריכתו, תצלום המתואר בפסק הדין קמא בזו הלשון:

"בצילום נצפה התובע [המשיב] אשר לו חזות של יהודי דתי המשתייך למגזר החרדי, עטור זקן ופיאות, כשהוא עומד מאחורי דוכן שהוקם על ידו באזור "דיזנגוף סנטר" והוא מעיין בספרי קודש. מולו נצפית אשה המעיינת, ככל הנראה, בספרים שהיו מונחים על דוכנו של התובע, כשגבה למצלמה.
שורש הרע הינו פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע [המשיב] את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה".
אשר לאפיוניו של התצלום - אין טענה לפיה התצלום איננו אותנטי, או כי צולם בזווית המעוותת את המציאות:

"אין למעשה מחלוקת כי התצלום משקף מציאות שהיתה קיימת בעת הלחיצה על כפתור המצלמה, וכפי שאכן נצפתה מבעד לעדשת המצלמה, ללא עריכה ו/או עיוות ו/או "פוטומונטז". עוד יש להדגיש כי אין מדובר בהנצחת מצב אקראי יוצא דופן, רגעי וחולף תוך ניצול רגע של תקלה או מצב של העדר שליטה, כי אם בצילום המתעד מצב מתמשך בו היה נתון התובע [המשיב] במשך זמן לא מבוטל".

יצויין בנוסף כי "אין מדובר בחיבור מלאכותי בין התובע [המשיב] לבין פוסטר שהיה תלוי בסמוך לו, כי אם בפוסטר שהתובע עמד בחזיתו ואשר נשקף אל כל מי שעשוי היה להתבונן על התובע [המשיב] מכל זווית אפשרית."

המשיב טען כי צולם על רקע פוסטר פרובוקטיבי, אשר מנוגד באופן חריף להשקפת עולמו ולאורח חייו, וכי פרסום הצילום ברבים שם אותו ללעג ולקלס בקרב האוכלוסיה החרדית בקרבה הוא חי, תוך הוצאת לשון הרע כנגדו ופגיעה קשה בפרטיותו.

המערערים גרסו בתגובה כי מדובר בצילום אמנותי נטול זיקה לאישיותו של המשיב. המשיב הוא שבחר להציב את דוכנו במרכזו של אזור חילוני - "דיזנגוף סנטר" ובמקום שבו הציבו, ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו. לטעמם, לא הוכחו יסודות העוולה של לשון הרע, ואף לא הוכחה הטענה בדבר פגיעה בפרטיות.

פסק דינו של בית משפט קמא

חוק איסור לשון הרע

3. בית משפט השלום דחה את התביעה, בכל הנוגע לעילה הנסמכת על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בית המשפט קבע כי די למערערים להוכיח כי חוסים הם בצל אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. בעניננו הוכחה ההגנה של אמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע לאמור: "תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".

בית המשפט קבע כי התצלום שפורסם שיקף נכונה את מראהו של המשיב ואת מקום המצאו. המשיב שהה במקום הצילום זמן לא מבוטל ולא היתה זו הפעם הראשונה שבה הוא ניצב במקום זה לצורך הקמת דוכן וחלוקת ספרי קודש לציבור החילוני. הצילום שיקף אפוא את האמת לאמיתה. באמצעות אומנות הצילום זוכה הציבור הרחב לחזות במו עיניו בתיעוד חיי היום יום, על גווניהם השונים. הצגת תמונה אמנותית המשקפת ניגוד בין שיא החילוניות לבין שיא הדתיות והמפגש ביניהם, במהלך החיים בארץ ישראל, מקום המאגד בתוכו מגזרים שונים, נכנסת אף היא לד' אמות הענין הציבורי. המדור שבו פורסם התצלום הוא מדור תרבותי המציג באורח קבע תמונות אותנטיות המדגישות את רבדיה של החברה השונים והיחודיים של החברה הישראלית ויש בו עניין לציבור.

חוק הגנת הפרטיות

4. התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - "חוק הגנת הפרטיות"), התמקדה בשתי עילות: האחת זו הקבועה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות - פרסום תצלום ברבים בנסיבות שבהן "עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".

העילה השניה, יסודה בהוראת סעיף 2(6) לחוק, שימוש בתמונה לשם ריווח.
בית המשפט קבע כי הצילום מביע רעיון ולא ניתן לייחס לפרסומו משמעות של פרסומת מסחרית. אשר על כן אין הוא נכנס לגדרה של הוראת סעיף 2(6) לחוק.

שונה היתה מסקנת בית המשפט בכל שאמור בעילה הקבועה בסעיף 2(4) לחוק. מאחר והמושגים השפלה וביזוי מופיעים גם בחוק איסור לשון הרע, נקבע כי "אין מניעה להשליך משני החוקים, זה על זה".

בהסתמך על דברים שנפסקו בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734 (1986) קבע בית המשפט כי פרסום ייחשב כמשפיל גם אם נחשב ככזה רק על ידי המגזר המסויים שבו מתנהלים חיי הנפגע (בעניננו המגזר החרדי); ולאו דווקא, על ידי החברה בכללותה.

בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי פרסום התצלום ברבים הציג את האחרון, בקרב המגזר שבו מתנהלים חייו, כאדם שאינו מקפיד על כללי הצניעות ואינו מדיר רגליו מסביבה מופקרת. עוד פסק כי אין צורך בעדות מיוחדת, על מנת לקבוע כי פרסום תמונתו של אדם חרדי בסביבת צילום פרובוקטיבית בעלת רמזים מיניים - עשוי להשפילו ולבזותו.

בית המשפט בחן שמא קיימת למערערים אחת מן ההגנות המנויות בחוק הגנת הפרטיות. נדחתה טענת המערערים כי מדובר בפגיעה שאין בה ממש, כמשמעותה בס' 6 לחוק. כמו כן נדחתה הטענה בדבר תחולת הגנת תום הלב, כמשמעותה בס' 18(2) לחוק. נקבע כי אין תחולה לחלופה שבס"ק (א) שכן היה גלוי וידוע שהמשיב מתנגד לצילום תמונתו. אף לס"ק (ב) אין תחולה, שכן לא היתה על העתונאי חובה מקצועית לפרסום התמונה. ס"ק (ה) אף הוא אינו ישים, שכן דמותו של המשיב היתה הדמות המרכזית בתצלום, ואין יסוד לקבוע כי היא מופיעה בו באופן אקראי.

בית המשפט הוסיף ודן בשאלת תחולת ס' 18(3) לחוק הגנת הפרטיות ובצירוף המלים: "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין". נקבע כי יש להזהר בעריכת היקש עם סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שגם הוא כולל הגנה מקבילה במקרה של "ענין ציבורי", זאת מחמת ההקשרים השונים של מינוח זה. עוד נקבע כי "הפוגע יהיה מופטר באם יוכיח כי היה בפגיעה עניין ציבורי, להבדיל מהעניין הציבורי שבפרסום עצמו. כלומר, יש להבחין בין פרסום שיש בו עניין ציבורי לבין פגיעה שיש בה עניין ציבורי". החוק אינו מסתפק בעניין ציבורי בפרסום, אלא דורש עניין ציבורי בפגיעה עצמה. מסקנת בית המשפט, בנסיבות הקונקרטיות היא "כי אין להסיק מקיום ענין ציבורי בפרסום, לקיום עניין ציבורי בפגיעה המצדיק את הפרסום." מכאן, שהמערערים לא הוכיחו כי באים הם בגדר אחת מהגנות החוק הפוטרות אותם מחבות.

משנקבעה אחריות המערערים בדין, הועמד שיעור הפיצוי על 30,000 ₪, אך נקבע כי יש להפחית מסכום זה, נוכח האשם התורם של המשיב, שבחר להתייצב דווקא בצמוד לחלון הראווה המציג את הפוסטר נושא הדיון וכך גרר עצמו במודע לזירת הסיכון. שיעור הפיצוי הופחת אפוא בשליש, והמערערים חוייבו לשלם למשיב פיצוי בסך 20,000 ₪.

הערעורים

5. שני הצדדים מערערים לפנינו על פסק הדין קמא. המערערים משיגים על שבית המשפט הטיל עליהם אחריות, בהסתמך על הוראת סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. לטענתם, אין בצילום כדי להשפיל את המשיב, בפרט כאשר מדובר בפעולה וולונטרית שאותה הוא מבצע מרצונו ולא באופן אקראי.

עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כאשר שלל מהמערערים את הגנת סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, לאחר שכבר קבע כי היה בפרסום ענין ציבורי וכי עומדת למערערים הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הם מוסיפים כי צריך שיהא מינימום של סיבולת שעל בני החברה לשאת בה על מנת שעקרון חופש הביטוי יקויים כהלכה. לטעמם, אין למנוע פרסום המתעד את שיגרת חיי המדינה על כל רבדיה וניגודיה.

המשיב, מצידו, משיג על האשם התורם שנקבע לו. בנוסף על כך הוא טוען כי שגה בית המשפט בדחותו את עילת התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. לטעמו, אין בפרסום תמונת אדם פרטי משום "תועלת לציבור"; מה גם שהשאלה האם צילום מהווה אמנות, שנויה במחלוקת עזה. עוד נטען כי שגה בית המשפט שלא חייב את המשיבים להתנצל ואף טעה בשיעור הפיצוי שפסק, שאינו מתיישב עם חומרת המקרה ויש בו משום מתן פרס למשיבים.

דיון

6. שתי שאלות מרכזיות עומדות על הפרק. הראשונה - האם פרסום הצילום הוא בבחינת פגיעה בפרטיות, שחוק הגנת הפרטיות מטיל חבות בגינה. השניה - האם עומדת למערערים אחת ההגנות שבחוק.

לאחר ששקלנו את טעמיו המפורטים של בית משפט השלום ואת טיעוניהם של הצדדים שעמדו בהרחבה על הסוגיות העקרוניות והקונקרטיות הצריכות לעניין, שוכנענו כי עומדת למערערים הגנת סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. די בכך כדי להביא לקבלת ערעורם של המערערים ולדחיית תביעת המשיב, בלא שיהא צורך לקבוע מסמרות בשאלה הראשונה, האם פרסום הצילום מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק; שכן גם אם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב, לא יביא הדבר לשינוי בתוצאת הדיון.

נניח אם כן, לצורך הדיון ובלא להכריע בכך, כי הוכחה פגיעה בפרטיות, ונבקש לבאר מדוע לטעמנו הוכחה ההגנה האמורה, ודין תביעת המשיב להדחות.


7. לפי ס' 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה אם "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב".

הוראה זו נחקקה בתבניתו של ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע לאמור:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הצעת חוק הגנת הפרטיות הבהירה מפורשות כי ההצעה הולכת, בעניין זה, בעקבות סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, לפיו מוגן פרסום לשון הרע שהיתה אמת בפרסומו והיה בפרסום ענין ציבורי: הצעות חוק, התש"ם, 209.

גם ההלכה הפסוקה עמדה על זיקות הגומלין בין סעיפים אלה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 42 (1996); ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (1994) (להלן: "עניין ונטורה").


אכן, נוסח הסעיף בחוק הגנת הפרטיות, שונה מזה שנכלל בחוק איסור לשון הרע. בעוד שזה האחרון עוסק בפרסומים בלבד, דן חוק הגנת הפרטיות בפגיעות אחדות, כמוגדר בס' 2 לחוק, ביניהן בילוש האזנה ועוד. רק חלקן של הפגיעות הוא על דרך הפרסום. לעומת זאת, סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות נועד להקנות הגנה לכל סוגי הפגיעות המנויות בסעיף 2 לחוק, ולא רק לפגיעות בדרך של פרסום. על כן הנוסח שנבחר הוא: "בפגיעה היה ענין ציבורי". כאשר הפגיעה בפרטיות היא בדרך של פרסום, ההגנה מוקנית כאשר בפרסום הפוגע קיים עניין ציבורי המצדיק אותו בנסיבות הענין. במקרה כזה יש לבחון את קיומו של הסייג הנוסף הקבוע בסעיף 18(3): "ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב".

אין בידנו לקבל את פרשנותו של בית משפט השלום, המפריד בין הפרסום לפגיעה, וקובע כי אין די בכך שבפרסום יהיה ענין ציבורי, וכי זה צריך להתקיים גם בפגיעה. מלשון הסעיף, ממבנהו, ומתכלית החקיקה עולה בבירור כי הפרסום הפוגע והפגיעה, חד הם.


במקרה של פרסום פוגע, עלינו לבחון אפוא, האם הפרסום לא היה כוזב. באם מתמלאת דרישה זו יש לבחון את קיומו של "עניין ציבורי".

בענין ונטורה הדגיש השופט בך:

"....דרוש עתה "עניין ציבורי", המתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום "ענין לציבור", שיש בו לעתים אך כדי "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים..." (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עתון "הארץ" בע"מ ואח' [6], בעמ' 91). פירסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו (ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 175, 196)." (ענין ונטורה, שם בעמ' 826).


8. גם בקיומו של עניין ציבורי אין די. יש לאזן את האינטרסים הנוגדים הישימים בנסיבות העניין, ולבחון אם העניין הציבורי, גובר בנסיבות העניין על הזכות לפרטיות (עניין ונטורה, שם בעמ' 827). עמדה על כך לאחרונה השופטת ארבל: "יש צורך בטעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי במידע" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 5.4.06; ראו פסקה 36)).


האיזון ייעשה בשים לב לערכי היסוד העומדים בבסיסו של החוק. הזכות לפרטיות מזה, וחופש הביטוי מזה. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם, כאשר סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אף הכיר במפורש בזכות חוקתית לפרטיות.


כפי שנפסק, האיזון החוקתי משתרע הן על קביעת האחריות והן על היקפן של ההגנות המנויות בחוק (השווה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ פ"ד נח(3) 558 (2004)).

9. מן הכלל אל הפרט:

אין מחלוקת כי הפרסום לא היה כוזב, וכדברי בית משפט השלום: "הצילום שיקף, אפוא, במראהו, כמו במילים, את האמת לאמיתה". מקובלת עלינו גם מסקנתו של בית משפט השלום כי הצילום חוצה את משוכת "העניין הציבורי" כמובנו בהלכה הפסוקה עליה עמדנו. הצילום מאפשר תיעוד מציאות החיים בחברה הישראלית על גווניה השונים. במקרה זה מביא הצילום הקונקרטי לידי ביטוי דו קיום בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, גם כאשר קיים שוני קטבי בין השקפות העולם שלהם, וגם כאשר צד אחד מסתייג נחרצות מהביטוי הפומבי של השקפות הצד האחר. ובלשונו של בית המשפט "ניתן להוסיף לתמונה כיתוב רעיוני, כיתוב מכללא, ולפיו מוזמן ציבור הקוראים לעיין בתמונה ולהיווכח בהוויה הישראלית המיוחדת המפגישה בין הניגודים השונים, בין דתי לבין חילוני - כפי שנקלטה בעין המצלמה". התצלום (שצולם על ידי המערער מס' 4 מר אלכס ליבק
, לימים חתן פרס ישראל), פורסם במדור פובליציסטי קבוע הנושא את השם "הארץ שלנו". לתמונה יש אפוא תרומה לשיח הציבורי בעניין חברתי מרכזי, ומטעם זה סבורים אף אנו כי יש בפרסום "עניין ציבורי".


נוסיף בשולי הדברים כי אין אנו נזקקים לשאלת סיווגו של הצילום כ"אמנות", נושא לו טען המשיב באריכות, שכן לשאלה זו אין השלכה על הכרעתנו. מטעם זה, דוחים אנו אף את בקשתו של המשיב להגשת ראיות נוספות בערעור. הראיות נועדו להמחיש את טענת המשיב כי שאלת "האמנות כצילום" שנויה במחלוקת, והן אינן דרושות על מנת לאפשר את מתן פסק הדין בערעור, כדרישת תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

10. מכאן, לאיזון בין הענין הציבורי והזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות. בעריכת האיזון שומה עלינו לבחון את משקלו של העניין הציבורי מחד ואת מידת הפגיעה בפרטיות מאידך.


על משקלו הממשי של העניין הציבורי ניתן לעמוד מהניתוח שהובא לעיל. מדובר בתרומה לשיח הציבורי, המגשימה את התכלית העומדת בבסיס חופש הביטוי. חירות הביטוי היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה - זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי" (בג"צ 75/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871; בג"צ 153/83 לוי נ' מפקד המחוזי הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398 (1984); בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נ(5) 661, 675 (1997)). "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה" (בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421 (1987)).
11. כאן המקום לעמוד על הכף השנייה של המאזניים. בהקשר זה בולט האפיון המיוחד והמוגבל של הפגיעה בפרטיות בנסיבות העניין המיוחדות (ונזכור כי קיומה של פגיעה בפרטיות, הינה בגדר "הנחת עבודה" לצורך הדיון, מבלי שהכרענו בשאלה לגופה).


על האינטרס המוגן העומד בבסיס הזכות לפרטיות עמד לאחרונה הנשיא ברק:

"הזכות לפרטיות - כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק - מבוססת על האוטונומיה של הפרט (ראו ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 570). "הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד" (השופט ח' אריאל בפרשת גלעם). "עניינה של זכות הפרטיות הוא... באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות" (השופט א' ריבלין בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 347). הפרטיות נועדה לאפשר לפרט "תחום מחייה" שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. בתחום זה האדם הוא עם עצמו. זו "הזכות להעזב לנפשו" ("the right to be left alone": השופט ברנדייס בפרשת olmstend v. u.s. 277 u.s. 438 (1928), המובא בפרשת דיין, עמ' 471 ובע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 803, 836. התפיסה הזו מתבססת על warron and brandeis, "the right to privacy", 4 harv. l. rev. 193 (1890)). בכל הנוגע לביתו של אדם, הפרטיות מבטיחה את "זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדלת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו... מבחינה זו, הזכות לפרטיות היא בין השאר... הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד... הזכות לפרטיות נועדה, על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. בכך מהווה הזכות לפרטיות את תחילתה של החירות... הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרתת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת" (פרשת דיין, עמ' 470, 471)."

בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי (טרם פורסם, ניתן ביום 14.5.06).


אכן, ההגנה על הפרטיות בסעיף 2(4) לחוק חורגת מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי, אך דומה שהרציונל - הגנה על האוטונומיה של הפרט מפני חדירה, לא השתנה. כפי שנפסק לאחרונה, עניינו של סעיף 2(4) במניעת חדירה פוגענית לצנעת הפרט באמצעים טכנולוגיים (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (טרם פורסם -פסקה 41)). הוראת הסעיף משתרעת על מגוון רחב של מצבים אפשריים. עצמתה של הפגיעה בפרטיות עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

דוגמה אחת עליה עמד בית משפט השלום, היא של אדם הנמצא ברשות הרבים, ואין לו שליטה על הקורות אותו, בשל היותו מעורב בארוע פתאומי של תאונת דרכים, במהלכו הוא נפגע ומאבד את השליטה על פעולותיו. בנסיבות אלה רואים אותו "כמתכנס אל תחום הפרט". פרסום צילומו אל אדם באותן נסיבות יכול להמנות על הגרעין הקשה של הפגיעות שלמניעתן מכוונת הוראת סעיף 2(4) לחוק. להבדיל מכך, הנסיבות הקונקרטיות במקרה הנדון מלמדות כי לפנינו מצב שונה בתכלית. כפי שראינו, המשיב מבקש להפיץ את כתבי הקודש במרכזים חילוניים, וביניהם דיזנגוף סנטר. הוא זה שבחר את מיקום הדוכן שבו חולקו ספרי הקודש לציבור החילוני, מתוך בחירתו החופשית ולאחר שהיה אמור להיות מודע לסביבה על כל מרכיביה. הוא זה שמצא לנכון להתייצב בצמוד לחלון הראווה שהציב את הפוסטר שעליו יצא הקצף. המשיב שהה במקום זה גם בעבר, והצילום תיעד מצב מתמשך, ולא מצב רגעי של תקלה או העדר שליטה.

בנסיבות האלה, כאשר מדובר במי שמבקש לקיים דיאלוג עם הציבור, ובחר בטבורה של עיר כמקום הראוי מבחינתו לפעולתו, ברור כי אין מדובר בהגנה על מי שמבקש להעזב לנפשו, וכי מידת הפגיעה בפרטיות היא מוגבלת ביחס. שיקופה בתצלום של אותה מציאות, שהמשיב אחראי על "העמדתה", אינה נמנית על הגרעין הקשה של הפגיעות שלמניעתן מכוונת הוראת סעיף 2(4) לחוק.

12. משקלו הממשי של חופש הביטוי ושל האינטרס הציבורי מצד אחד, לעומת עצמתה המוגבלת של הפגיעה בפרטיות (בהנחה שפגיעה כאמור אכן קיימת), מביאים אותנו לידי המסקנה כי ידם של העניין הציבורי וחופש הביטוי על העליונה, וכי עומדת למערערים הגנת סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות.

מטעם זה דינו של ערעור בע"א 1974/04 להתקבל.

13. נוכח תוצאה זו, ממילא נתייתר הדיון בהשגות המשיב המכוונות לשיעור הפיצוי, הפחתתו בגין אשם תורם, והבקשה לסעדים נוספים. גם בטענות המכוונות לדחיית התביעה מכח חוק איסור לשון הרע לא מצאנו ממש, נוכח הטעמים המפורטים בפסק הדין קמא.

סיכומם של דברים

14. הערעור בע"א 1974/04 מתקבל. פסק דינו של בית משפט השלום מבוטל בזה, ותביעת המשיב נדחית. המשיב ישיב למערערים את הסכומים ששולמו לו מכוח

פסק דין
קמא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מן המועד בו נתקבלו עד להשבתם בפועל. הסכומים יוחזרו תוך 30 יום. ערעור המשיב נדחה.
המשיב ישלם למערערים שכ"ט עו"ד, בשתי הערכאות, בסך 15,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.
ניתן היום ג' בתמוז, תשס"ו (29 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.
אילן ש' שילה
, שופט

רותי רונן, שופטת

עוזי פוגלמן
, שופט
אב"ד








עא בית משפט מחוזי 1974/04 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, חנוך מרמרי, אשרי אהוד, אלכס ליבק נ' מנשה דרור צדיק (פורסם ב-ֽ 29/06/2006)