פסקי דין על מרים אביטל | פסקי דין על ד"ר שמואל טאו

7925/01 א     22/07/2002




א 7925/01 מרים אביטל נ' ד"ר שמואל טאו




בתי המשפט
א 007925/01
בית משפט השלום ירושלים
22/07/02
לפני כב' השופט דוד מינץ
מרים אביטל

בעניין:

התובעת והנתבעת שכנגד
ע"י ב"כ עו"ד בן ארי משה
נ ג ד
ד"ר שמואל טאו
הנתבע והתובע שכנגד
ע"י ב"כ עו"ד ארנון יוסף
פסק דין
הנתבע הנו רופא שיניים המתמחה בשיקום פה והתובעת הייתה בזמן הרלוונטי לתביעה אחת ממטופלותיו.

הרקע לתביעה היה כדלקמן. התובעת פנתה לראשונה לטיפול אצל ד"ר ש' שוחט מומחה לכירורגיית פה ולסת אשר שתל בפיהּ 5 "שתלים". משסיים ד"ר שוחט את מלאכת ההשתלה, הופנתה התובעת על ידו לנתבע על מנת שירכיב על השתלים, מבנים וכתרים. לטענת התובעת, היא פנתה אל הנתבע בטלפון ושאלה אותו על עלויות הטיפול. הנתבע השיב לה שהמחיר עבור כל מבנה הוא 900 ₪ ועבור כל כתר - 1,200 ₪ נוספים. בתחילת חודש מאי 1999 באה התובעת לטיפול ראשון אצל הנתבע ונתבקשה להפקיד בידיו 8 שיקים דחויים בסכום כולל של 10,500 ₪ ואולם היא הפקידה בידיו רק 5 שיקים דחויים כל אחד מהם על סך 1,312 ₪, דהיינו סך כולל של 6,560 ₪. בשלב מאוחר יותר הוסיפה התובעת ושילמה לו סך נוסף של 3,000 ₪. בטיפול השני הרכיב הנתבע לתובעת 3 מיבנים בצד ימין של פיהּ אך תוך כדי עבודה נפל אחד השתלים ועל כן נותרו בפיה שני מבנים בלבד. כמו כן, באותה הזדמנות הרכיב לה הנתבע 3 כתרים זמניים מאקריל קר. בשלב הבא של הטיפול, הרכיב הנתבע לתובעת שני מבנים ושני כתרים נוספים בצד שמאל. התובעת טענה, כי זמן קצר לאחר הרכבת הכתרים הזמניים בצד ימין, היא החלה לחוש בצריבה קשה ומבירור שערכה אצל רופאים שונים הועלתה האפשרות כי היא רגישה לאקריל קר. משסיפרה על כך לנתבע, החליטו בעצה אחת על החלפת הכתרים לאקריל "מבושל", כשהנתבע מצביע על כך שעליה לשלם תוספת 150 ₪ עבור כל כתר (סה"כ 600 ₪). לטענת התובעת, היא ביקשה ממנו לערוך בדיקת רגישות לחמרים דנטליים על מנת לוודא האם היא אכן רגישה לאקריל קר, ואולם על אף שהוא נעתר לבקשתה והפנה אותה לבדיקה, הוא לא המתין לקבלת תוצאותיה והזמין את הכתרים מאקריל "מבושל". ואכן תשובת המעבדה הייתה, כי התובעת אינה רגישה לאקריל קר. בסופו של יום אף התברר לה, כי מחיר כל כתר מאקריל "מבושל" היה אך 140 ₪ ולא 150 ₪ כפי שנדרש.

בסיכום טענותיה ציינה התובעת, כי הסכום עליו הוסכם עבור הטיפול כולו היה 11,700 ₪ (4,500 ₪ עבור 5 מבנים, 6,000 ₪ עבור 5 כתרים, 600 ₪ עבור 4 הכתרים מאקריל מבושל ו-600 ₪ עבור תוספת זהב ל-2 כתרים). ברם, בפועל הנתבע לא ביצע את כל העבודה עליה סוכם ועל כן היה זכאי אף לשיטתו רק לסך של 8,400 ₪ בלבד (3,600 ₪ עבור 4 מבנים, 3,600 ₪ עבור 3 כתרים מחרסינה, 600 ₪ עבור 4 הכתרים מאקריל מבושל ו-600 ₪ עבור תוספת זהב ל-2 כתרים). לדבריה, מאחר ושילמה לנתבע סך של 9,560 ₪ היא זכאית להחזר בסך 1,160 ₪, כשעל סכום זה יש להוסיף החזר נוסף של 600 ₪ ששילמה עבור הכתרים מאקריל "מבושל" ללא צורך באשמת הנתבע שלא המתין לתוצאות בדיקת המעבדה, לכן, בסופו של יום טענה התובעת שעל הנתבע להשיב לה סך 1,760 ₪ שגבה ממנה שלא כדין.

מלבד החוב הכספי, גוללה התובעת בכתב תביעתה את התרחשות האירועים בחג הפסח בשנת 2000 בו פנתה לנתבע לאחר שהשתחררו הברגים במיבנים שבצד ימין, כשלדבריה, הנתבע נהג כלפיה בצורה לא מקצועית, פוגעת ומעליבה, לא טיפל בה כראוי ובסופו של דבר אף הפסיק כליל את הטיפול בה על אף שהוא טרם הושלם ואף סרב למסור לידיה את תיקהּ הרפואי. בשל הפסקת הטיפול פנתה התובעת לרופא אחר שהשלים את עבודתו של הנתבע. עבור טיפול זה שילמה התובעת סך של 7,750 ₪ הגבוה לטענתה ב-3,250 ₪ מהסכום עליו סיכמה עם הנתבע ועל כן תבעה גם סכום זה ממנו. בנוסף תבעה פיצויים בגין הוצאות שהיו לה ובגין עגמת הנפש שנגרמה לה והיא העמידה את מלוא תביעתה על סך 18,000 ₪. ואולם, מפאת העובדה שהתביעה הוגשה בתחילתה לבית המשפט לתביעות קטנות, היא צמצמהּ לגבול סמכותו לסך 16,500 ₪ בלבד. ואקדים את המאוחר ואציין, כי לנוכח הטענות הרבות שהטיחה התובעת כנגד הנתבע, ומפאת סירבולו של העניין כולו, התובענה כולה התגלגלה לפתחו של בית משפט זה. ויצויין, כי ביום 26.8.01 התובעת ביקשה לתקן את תביעתה ולהעמידה על 34,000 ₪. לא התקיים דיון בבקשה האמורה ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא היה מקום להעתר לה ממילא.

הנתבע הכחיש את כל טענותיה של התובעת כנגדו ובין היתר, גם את הסכומים שכביכול סיכם עמה, את הטענות הנוגעות להתנהגותו כלפיה ואת הסיבה להפסקת הטיפול, שלדבריו נבעה מהתנהגותה של התובעת כלפיו. הנתבע אף הגיש תביעה שכנגד בה פרט את הסכומים עליהם סיכם עם התובעת המגיעים על פי חשבונו לסך של 12,902 ₪ (5,000 ₪ עבור 4 מבנים, 5,700 ₪ עבור 3 כתרים מחרסינה, 1,600 ₪ עבור גשרים זמניים מאקריל מבושל ו-602 ₪ תוספת עבור המתכת בה השתמש עקב רגישויותיה של התובעת). הוא הסכים עם התובעת על הסכום שקיבל ממנה בסך 9,560 ₪ ועל כן תבע את יתרת הסכום בסך 3,342 ₪. על סכום זה טען, כי יש להוסיף פיצוי על הפגיעה בהכנסותיו ובמוניטין שלו בשל הוצאת לשון הרע של התובעת עליו, בין השאר בטענתה, כי זייף את תיקה הרפואי. הנתבע לא נקב בסכום המגיע לו בגין הדיבה הרעה שהוציאה התובעת כנגדו.

טענתו העיקרית של ב"כ התובעת, שלהוכחתה הקדיש את רוב ככול חקירתו הנגדית של הנתבע כמו גם את עיקר סיכומיו, הייתה, כי כרטיס הטיפולים של התובעת שניהל הנתבע, לא נכתב בזמן אמת והוא חובר ושוכתב בדיעבד מתוך הזכרון תוך כדי שהנתבע מוסיף בו דברים שלא היו ולא נבראו, הכל לפי צרכיו. על כן, טען, לא רק שאין ללמוד ממנו דבר על הטיפולים שנעשו על ידי הנתבע ולא על סכומי החיוב, אלא שאף אין להאמין לגירסתו כלל ועיקר. חרף העובדה שהדיון סביב כרטיס הטיפולים ובכלל זה זיופו, אינו כה מן העניין (שכן ההכרעה בשאלה אם הכרטיס זוייף או לאו מקדמת אך במקצת בלבד את ההכרעה בשאלות שהיו באמת שנויות במחלוקת בין הצדדים), אתייחס גם לעניין זה.

לצורך אישוש טענתו זו, הסתמך ב"כ התובעת בעיקר על עדותה בה הכחישה את האמור בכרטיס הטיפולים בכל הנוגע לשיחות שהתקיימו עימה. מלבד העובדה שכבר בראשית חקירתה התברר כי מלבד אמירות כוללניות (צעקניות ורבות יש לומר) כדוגמת - "הכל מפוברק", היא לא הציבה גירסה סותרת של ממש ביחס לאמור בכרטיס הטיפולים, ואין צריך לומר כי אין בכוחה של עדות שכזו כדי להטיל חשד חמור כל כך ודופי כה מכביד בנתבע היכול לעלות אף כדי עבירה פלילית, כאילו זייף כרטיס טיפולים לצורך משפטו.

חרף האמור, אישוש נוסף לטענתו זו מצא ב"כ התובעת בכך, שבכרטיס הטיפולים מופיעים דברים שאין להם כל קשר לטיפול השיניים כמו למשל הכיתוב שהתובעת "עשתה בדיקת b.12 וכי היא בטיפולו של פרופ' צימרמן מהדסה בעניין זה" או למשל בכך שנכתב שהתובעת "הייתה בחדר מיון". לפי הטענה, איזכור עובדות אלו מתמיה ומהם ביקש ב"כ התובעת ללמד כי כרטיס הטיפולים נכתב אך בדיעבד ולא בזמן אמת, כאמור. ברם, לי נדמה, כי אדרבה, לוּ היה אמת בטענת ב"כ התובעת, כי הנתבע שיכתב את כרטיס הטיפולים אך לצורך הגנתו במשפט זה, מה ראה צורך להכניס דברים שאינם ממין העניין, כטענתו. נדמה, כי דווקא מתוך ציון עובדות אלו נלמד בעליל, כי הנתבע רשמן בכרטיס בזמן אמת, מתוך שראה צורך להעמיד בפני
ו תמונה שלימה על מצבה הרפואי של התובעת.

אכן נכון. בעקבות שאלותיו של ב"כ התובעת בחקירתו הנגדית של הנתבע, הוא הודה, כי במקום אחד או יותר בכרטיס הטיפולים נכתב בטעות שהטיפול בוצע ב"צד שמאל" במקום ב"צד ימין" או להיפך, ונכון גם שהנתבע הודה שכתב "שן 34" במקום "שן 35". עם זאת, נדמה כי טעויות אלו יכולות היו להיוולד בדרך אגב כטעות אנוש שגרתית. אוסיף ואומר, שהתרשמתי מהתובעת ומהתנהגותה (גם באולם בית המשפט) שלא רחוק היה שהיא תוציא את הנתבע מעשתונותיו ויש רגליים לסברה כי התנהגותה הניעה את הנתבע לטעות ברישומיו.

הטוען טענה כנגד יריבו המטיל בו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589). הציפייה הייתה אפוא, שטענת הזיוף תיתמך בראיות של ממש ולא תישאר מיותמת ממעטה ראייתי זולת טענותיה הסוביקטיביות של התובעת.

ולגופו של עניין. לא הייתה מחלוקת אפוא כאמור, לא על הטיפולים שנעשו בפועל לתובעת ולא על הסכומים ששולמו בפועל לנתבע. למרות הקושי בברירת המוץ מהתבן בטענות הצדדים, השתקפה התמונה שהפלוגתאות בין הצדדים היו כדלקמן:
1. מה היה המחיר שהוסכם בתחילה בין הצדדים. לאמור, האם 900 ₪ למבנה ו-1,200 ₪ לכתר כטענת התובעת. או 1,250 ₪ למבנה ו-1,900 ₪ לכתר כטענת הנתבע.
2. זכאות הנתבע לתשלום עבור הכתרים מאקריל "מבושל" ועבור תוספת הזהב לכתרים. לאמור, האם 2,202 ₪ כטענת הנתבע או 602 ₪ בלבד עבור תוספת הזהב כטענת התובעת (למרות שבסיכומים הכחישה אף סכום זה).
3. האם התובעת זכאית להחזר התמורה עבור אחד הכתרים שנשבר, לדבריה.
4. האם התובעת זכאית להחזר ההפרש בין המחיר עליו סוכם עם הנתבע לבין המחיר ששילמה התובעת לרופא שהשלים את המלאכה בסופו של דבר.
5. הזכות לפיצוים עבור נזק שאינו נזק ממון, כאשר התובעת טוענת לעגמת נפש שנגרמה לה ממעשיו של הנתבע והנתבע טוען לעגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב שנגרמו לו ממעשיה של התובעת.

המחיר המוסכם

המחלקות נסובה סביב השאלה האם סוכם על המחיר בשיחת הטלפון הראשונה בין הצדדים כטענת התובעת והמחיר שנקבע היה 900 ₪ למבנה ו-1,200 ₪ לכתר, או שמא כטענת הנתבע, שהמחיר סוכם בטיפול הראשון לאחר צילום רנטגן והוא נקבע על 1,250 ₪ למבנה ו-1,900 ₪ לכתר. לטענתה זו של התובעת לא נמצא כל אישוש ראייתי של ממש למעט נסיונו של ב"כ התובעת למצוא תימוכין שכאלו בסכומי השיקים ששילמה התובעת לנתבע בתחילה. לדבריו, מאחר וכל אחד מחמשת השיקים שמסרה התובעת לנתבע בתחילת הטיפול היה על סך של 1,312 ₪, והיה בכוונת התובעת למסור לנתבע שלושה שיקים נוספים על סכום זהה כבקשתו, יש בכך ללמד כי הסכום הכולל שסוכם עמו עמד על 10,500 ₪ (8 x 1,132 ₪), שהוא הסכום השווה לתמורה המגיעה לנתבע עבור חמישה מבנים וכתרים [(900 + 1,200) x 5]. לבד מטענתו של הנתבע, שקביעת התשלומים האמורים הייתה אך פרי יוזמתה של הנתבעת מבלי שנטלה עובר לכך את הסכמתו, הוא סמך את טענתיו בראיות שונות לגמרי אותן אני נוטה לאמץ. ראשית, תמך את יתדותיו בכרטיס הטיפולים בו נכתב בתאריך 9.5.99 שעלות המבנה 1250 ועלות כתר 1900. שנית, הנתבע צרף לתצהירו מזכר מתאריך 25.4.99 ותוכנו מתייחס לסיכום עלות הטיפולים של התובעת, המאשש את גירסתו. שלישית, הנתבע צרף את המחירון הכללי של מרפאות השיניים (בשוק הפרטי) מחודש יולי 1999 לפיו, מחיר כתר חרסינה מתכת פלדיום היה 2,800 ₪ ומחיר מבנה על שתל היה 1,350 ₪. גם בהנחה שבחודש אפריל אותה שנה המחיר היה נמוך קמעה מהמחירים הנקובים במחירון, יש רגליים לסברת הנתבע כי לא העניק לתובעת הנחה של כמעט 60% (כך!) ממחיר המחירון, ודרש ממנה רק 1,200 ₪ לכתר ו-900 ₪ למבנה, אלא שהמחיר לכתר עליו סוכם היה אכן כטענת הנתבע בסך 1,900 ₪ לכתר (הנחה של כ-30%) ו-1,250 ₪ למבנה (הנחה של כ-10%) בלבד. רביעית, גם המחיר ששילמה התובעת לרופא השיניים שהשלים את הטיפול בפיה בסופו של דבר, מלמד כי המחיר הנהוג הוא המחיר לו טוען הנתבע.

יתר על כן, בהערת אגב ייאמר, כי קיים ספק באשר לגירסתה של התובעת, כי הסיכום אודות המחיר שנקבע בינה לבין הנתבע היה בשיחת הטלפון הראשונה שערכה עם הנתבע. בעניין זה מקובלת עלי טענתו של הנתבע, כי כלל לא ניתן לתת הצעת מחיר עבור טיפול רפואי מקיף בשיקום פה בטלפון בלי לראות כלל את המטופל, בייחוד כאשר מדובר בתוכנית טיפול מורכבת הכוללת בתוכה משתנים רבים. גם גב' חנה ברוסובאני, העובדת כסייעת אצל הנתבע, העידה כי מנהגו של הנתבע הוא, כי בתחילה הוא עורך למטופל צילום רנטגן לראות את מכלול הטיפולים להם הוא נזקק ורק אחר כך הוא מסכם עימו את המחיר. במסגרת זו יצויין, כי גם אין שחר לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, כאילו קיימת סתירה בכך שהנתבע טען בתצהירו שהוא לא מוסר מידע על מחירים אלא רק הסייעת שלו, ומאידך, הסייעת עצמה, גב' ברוסובאני העידה כי אינה קובעת כלל מחירים. לאמיתו של דבר, לאורך כל תצהירו העיד הנתבע כי הוא זה אשר סיכם עם התובעת על מחיר הטיפול כדרך שהוא נוהג בדרך כלל עם כל מטופליו, ורק לאחר שהתובעת התקשרה למרפאה והתווכחה עמו שוב על המחיר שסוכם, הוא היפנה אותה לסייעת.

סופו של יום אפוא, אני קובע שהמחיר עליו סוכם עבור כל הטיפול היה 15,750 ₪. חישוב הסכום אשר הגיע לתובע עבור העבודה שביצע בפועל יעשה בשולי פסק הדין. ומכאן אפוא לדיון בשאלה השנייה - זכאותו של הנתבע לתשלום עבור "התוספות".
ההוצאות על כתר מאקריל "מבושל" ותוספת זהב לכתרים

בעניין זה טענת התובעת הייתה כאמור, כי לוּ המתין הנתבע לתוצאות בדיקת המעבדה שהראו כי אין לה רגישות מיוחדת לאקריל קר, היה חוסך ממנה את ההוצאה המיותרת של החלפת הכתרים הזמניים מאקריל קר לאקריל "מבושל". מנגד, טענת הנתבע הייתה, כי התובעת עצמה היא זו שהתעקשה על כך שיותקנו בפיה כתרים זמניים מאקריל "מבושל" ועל כך שהנתבע ישתמש במתכת עתירת זהב בבניית הגשרים הקבועים בפיה. לטענת הנתבע, התעקשות זו של התובעת באה בעקבות שיחות שניהלה עם טכנאי שיניים שונים לדבריה, ומתוך חשש חסר בסיס לכך שתהיה לה תגובה אלרגית למתכת הרגילה ולאקריל הרגיל, וזאת חרף נסיונות השיכנוע שלו כי הדבר מיותר וחבל לה לבזבז את כספה.

ואכן, בכרטיס הטיפולים נכתב בתאריך 6.7.99 את הכיתוב הבא: "רוצה גשר זמני מאקריל מבושל למרות שנאמר לה זה בזבוז כסף, עומדת על כך, כי כך אמרו לה חברים טכנאי שיניים. כל שיחות הטלפון בבוקר השבת לא עזרו. החליטה שרוצה שלגשרים המתכת תהיה על בסיס של זהב... כמו שחברים שלה טכנאי השיניים אומרים לה שכדאי. נשלחו מטבעים לאבינועם צד שמאל למתכת, צד ימין לגשר זמני מבושל". מתוך כיתוב זה אתה למד שלמרות המוזרות שבטענה שהתובעת התעקשה על טיפול שיניים מסוג מסויים, חרף בורותה היחסית ברפואת שיניים ביחס לנתבע, מסתבר שהתובעת לא שקדה על שמריה ו"השתלמה" ברפואת שיניים באמצעות צוות יועצים למיניהם. אישוש למסקנה זו נתקבל גם לנוכח הודאת התובעת, כבר בכתב תביעתה, בו היא טענה שהתייעצה עם אחרים ועמדה על ביצוע ההחלפה לכתרים מסוג שונה. טרונייתה של התובעת כלפי הנתבע הייתה אך לגבי העיתוי של החלפת הכתרים בפועל. ברם בעניין זה, נוטה אני לקבל את דברי הנתבע, אשר ככל הנראה, גם באירוע זה כשלו כוחותיו לעמוד בפרץ הפצרותיה של התובעת אשר ניסתה להכתיב לו את דרכי הטיפול בה.

ובאשר למחיר הכתרים. גם בעניין זה המחיר הנטען על ידי הנתבע אכן מתיישב עם המחירים המצויינים במחירון האמור מחודש יולי 1999, בו מחיר כתר מאקריל "מבושל" הינו 600 ₪ ומחירם של שלושה כתרים עומד אפוא על סך של 1,800 ₪, כך ששוב נהנתה התובעת מהנחה שנתן לה הנתבע. חרף האמור, לאישוש טענתה בעניין זה (לגבי עלות הכתרים ללא העבודה הכרוכה בהרכבתם), נסמכה התובעת על חשבונית שהוציא טכנאי השיניים מר אבינועם עקבי בו נרשם כי מחיר כתר אחד מאקריל מבושל הנו 140 ₪ וזאת למרות שלטענתה הנתבע אמר לה כי הוא משלם לטכנאי עבור כתר כזה 150 ₪. ברם, יהא המחיר שמשלם הנתבע לטכנאי אשר יהא - אין הוא מעניינה של התובעת, המשלמת לנתבע את שכר פעולתו, אשר הוא כדבריו המרכיב העיקרי בעלות הכוללת ולא עלות החומרים הדנטליים. דבר מקובל הוא כי בעל מלאכה גובה מחיר שונה מלקוחותיו מהמחירים שהוא רוכש מהאחרים. לטעמי גם, תוספת של 10 ₪ עבור השגת הכתר, הינה תוספת של מה בכך ומה לה לתובעת שתלין.

ובאשר לתוספת הזהב, חרף הגדרת עניין זה כפלוגתא בסיכומי ב"כ התובעת, למעשה, התובעת הודתה בתביעתה כי עליה לשלם את התוספת האמורה לנתבע.

סופו של יום אפוא, מגיע לנתבע תוספת 2,202 ₪ בראש פרק זה. ומכאן לפלוגתא בעניין הכתר שנשבר.

פיצוי עבור הכתר שנשבר והכתרים הסמוכים לו

לא זו בלבד שב"כ הנתבע צודק בטענתו שדבר מכל זה לא נטען בכתב התביעה, אלא שלא הוגשה כל חוות דעת המאששת את הטענה, כי הכתר אכן נשבר ואם הוא נשבר כטענת התובעת כשנתיים לאחר התקנתו על ידי הנתבע - שהשבר נוצר כתוצאה מעבודתו הלקוייה של הנתבע. כמו כן, לא הוגשה כל חוות דעת הקובעת כי לא ניתן להחליף כתר זה ללא החלפת הגשר שעל השיניים הסמוכות לו. אין ספק כי במידה וטענה זו של התובעת נכונה לפיה, על הנתבע לפצותה על שבירת הכתר בעטיו, שטענה זו, הינה טענה המייחסת לנתבע רשלנות רפואית הטעונה תימוכין ראייתים מתאימים (ולוּ על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). גם אם טענה זו אינה מייחסת לנתבע התרשלות, עדיין התובעת הייתה צריכה לתמוך את טענתה בחוות דעת המצביעה על הפגמים שנמצאו בכתר שגרמו לשבירתו (ולוּ על פי תקנות סדרי הדין (עדות מומחים), תשט"ו-1954). לעניין זה ברור כי תזכירו "לכל המעוניין" של ד"ר חיים הילר מיום 30.4.01 אשר צורף לתצהירה של התובעת לאישוש טענותיה בראש פרק זה, אינו ממלא אחר חסר זה.

בנסיבות אלו אפוא, אין מקום לשעות לטענות התובעת בראש פרק זה. ומכאן לשאלה האם התובעת זכאית לקבלת החזרים מהנתבע הנובעים מההפרש הקיים לטענתה בין המחיר עליו סוכם עמו לבין המחיר ששילמה התובעת לרופא שהשלים את מלאכתו.

התשלום עבור ההפרש

לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל לפיה התובעת לא שילמה את מלוא הסכום שהיה עליה לשלם עבור המלאכה שכן בוצעה על ידי הנתבע ושהמחיר עליו סוכם היה כפי שנטען על ידו, מיניה וביה נופלת טענתה שקיימים הפרשים לטובתה. ומכאן לדיון בשאלה האחרונה והיא זכאותם של מי מהצדדים לפיצויים בגין הנזק הכללי שנגרם להם וכיוצ"ב.

פיצוי בגין עגמת נפש

השתקפה התמונה כי עיקר המחלוקת שהייתה בין הצדדים סבה סביב גמר ההתקשרות ביניהם והאירוע שהתרחש במרפאתו של הנתבע ביום 7.5.00 ושבעקבותיו הפסיק הנתבע לטפל בתובעת. בעניין זה הביא הנתבע למתן עדות את כל הנוכחים באירוע: את גב' ליטל רבינדב, שהייתה אותה שעה תוך כדי טיפול; את גב' חנה ברוסובאני, שעבדה אותה עת וגם כיום כסייעת לצידו של הנתבע; ומר אבינועם עקבי טכנאי השיניים שהיה מעורב בהכנת הכתרים של התובעת ונכח אותה עת במרפאה.

גב' ברוסובאני סיפרה בתצהירה, כי היא זוכרת שכל ביקור של התובעת במרפאה היה מלווה בוויכוחים רבים בינה לבין הנתבע והתובעת אף הייתה מתקשרת למרפאה עשרות פעמים ומבקשת לדבר עם הנתבע ישירות על אף שהוא היה לא פעם באמצע עבודה. באשר לאירוע האמור, היא העידה כי התובעת הגיע כשעה לפני המועד שנקבע לה וביקשה להתקבל לדקות ספורות עבור צילום רנטגן. למרות שהוסבר לה כי הדבר בלתי אפשרי מאחר והנתבע טיפל באותה שעה במטופלת אחרת, היא התעקשה על כך, והנתבע בלית ברירה נעתר לדרישתה. הנתבע ביצע את הצילום וכשהוא נמסר לה היא החלה לצעוק ודרשה שהנתבע יעשה מיד גם את חשיפת השתל. משנאמר לתובעת כי הדבר בלתי אפשרי ועליה להמתין לתורהּ, היא המשיכה בצעקות היסטריות וכינתה את הנתבע בכינויים מכוערים וגסים. הנתבע אמר לתובעת שלא יסכים לקבל אותה לטיפול כל עוד היא מתנהגת בצורה שכזו אך למרות זאת התובעת לא עזבה את המרפאה עד שהנתבע אמר לה שהוא יאלץ להזמין את המשטרה.

גם גב' רבינדב אישרה כי השתלשלות הדברים הייתה באופן האמור והוסיפה, כי תחילה הנתבע ענה לה בנימוס ובצורה יפה ורק לאחר שהתובעת החלה להשתולל ולנבל את פיה, הוא איבד את סבלנותו וצעק אף הוא על התובעת. בעדותה אף ציינה, כי היא מטופלת אצל הנתבע שנים רבות ומנסיונה היא יכולה להעיד, כי מדובר ברופא מסור והגון, שסייע לה גם מחוץ לשעות עבודתו הרגילות.

תמונה זהה הצטיירה גם מעדותו של מר עקבי, אשר נכח אף הוא בחלקו הראשון של האירוע.

כנגד כל זאת עמדה עדותה של התובעת בגפה.

מעבר לכך שהתרשמתי מכנות עדויותיהם של הנתבע ואלו שהתייצבו לימינו, התרשמתי מהתובעת גם מתוך התנהגותה באולם בית המשפט, שלא למעלה ממנה כל המיוחס לה. אכן די בעניין הזה להפנות (כפי שעשה ב"כ הנתבע בסיכומיו) להערת בית המשפט בעמ' 25 לפרטוקול מיום 28.4.02 בה מתועדת התפרצותה של התובעת אשר הטיחה כלפי הנתבע שהוא "פסיכופט וישב בבית הסוהר". הערה זו תיעדה רק התפרצות אחת מני רבות. לעיתים אף נאלץ בא-כוחה להרגיעהּ (ר' עמ' 66 לפרוטוקול מיום 24.1.02 בו ביקשהּ בא-כוחה לבל תעשה פרצופים לב"כ הנתבע). משכך, ברור שלא מגיע לתובעת כל פיצוי על עגמת נפש, לוודאי מקום בו התנהגותה הפרועה גרמה לסילוקה ממרפאתו של הנתבע. בנסיבות אלו גם, אופיו של החוזה בינה לבין הנתבע היה כזה שהתנהגותה המתוארות היוותה סיבה מספקת שבעקבותיה בדין ביטל הנתבע את המשך ההתקשרות עמה. די ברור כי כל רופא שיניים סביר לא היה מתקשר עם מטופלת שכזו אשר תתנהג באופן המתואר במרפאתו ולכן זכאי היה הנתבע לסלק את התובעת ממרפאתו ולבטל את ההתקשרות עמה בעקבות הפרתה היסודית של התובעת כמשמעה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

מנגד, משלא ביקש ב"כ הנתבע בסיכומיו פסיקת פיצויים לטובת הנתבע לא בגין העילה הנעוצה בהוצאת דיבתו לרעה ולא בגין עגמת נפש, אין מקום לפסוק לו דבר בעניין זה. עם זאת, הדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות.

סיכום

לאור כל האמור עולה, כי התביעה (העיקרית) של התובעת נדחית, ואני מקבל את התביעה שכנגד. הנתבע היה זכאי לקבל מהתובעת סך של 12,902 ₪ (5,000 ₪ עבור 4 מבנים, 5,700 ₪ עבור 3 כתרים, 1,600 ₪ עבור שלושת הכתרים הזמניים מאקריל "מבושל" ו-602 ₪ עבור תוספת הזהב לכתרים). מאחר והתובעת שילמה לנתבע סך של 9,560 ₪, יתרת חובה עומד אפוא על סך של 3,342 ₪. הסכום האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 7.5.00 ועד התשלום המלא בפועל.

חרף סכומו הנמוך של זכייתו של הנתבע בתביעה שכנגד, הוא זכאי לשיפוי מלא על הוצאותיו, הן עבור הדיפת התביעה העיקרית כנגדו והן עבור ניהול התביעה שכנגד. לכן, אני פוסק לנתבע את מלוא הוצאותיו וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום י"ב באב, תשס"ב (21 ביולי 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

דוד מינץ
, שופט








א בית משפט שלום 7925/01 מרים אביטל נ' ד"ר שמואל טאו (פורסם ב-ֽ 22/07/2002)