פסקי דין על בדיחי בועז | פסקי דין על מזור יוסף | פסקי דין על חקק גאזי | פסקי דין על רינה יהודה |

3007/01 עא     09/07/2006




עא 3007/01 בדיחי בועז נ' מזור יוסף,חקק גאזי,רינה יהודה





1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עא 003007/01
לפני:
הרכב השופטים:
כב' השופט יהושע גרוס
, סגן נשיא, אב"ד
כב' השופטת אסתר קובו

כב' השופטת מיכל רובינשטיין
09/07/2006
בדיחי בועז

ע"י ב"כ עו"ד רוזן ועו"ד סרוסי

בעניין:
המערער

נ ג ד
1 . מזור יוסף

ע"י ב"כ עו"ד סרנגה

המשיב 1

2. חקק גאזי

3. רינה יהודה

ע"י ב"כ עו"ד שובל

משיבים פורמאליים
פסק דין
השופטת מיכל רובינשטיין
:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט הרן פיינשטיין) בת.א. 3061/95 מיום 31/7/01, לפיו חויבו המערער והמשיבים הפורמאליים לשלם למשיב 1 (להלן – המשיב) סך של 181,808 ₪ בתוספת 30,000 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד.

העובדות

1. המערער והמשיבים הפורמאליים היו דיירים מוגנים בשתי חנויות ברחוב ירמיהו בתל אביב (להלן – 'העסק'). ביום 1/5/1986 נחתם הסכם בינם לבין המשיב 1 ואדם בשם מר בלולו, אשר איננו משכבר צד להסכם. על פי ההסכם שכר המשיב את העסק לצורך הפעלת בית קפה במקום. תקופת השכירות נקבעה בהסכם מיום 15/5/86 ועד יום 14/5/89. בסעיף 6 לחוזה מצוין, כי יש בידי המערער רישיון בר תוקף מטעם עיריית תל אביב לניהול עסק במושכר.

2. דא עקא וביום 8/3/87 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון. הסתבר, שבמושכר בוצעו שינויים בניגוד לתוכנית הבנייה שעל בסיסה ניתן אישור רשיון העסק (ביטול המטבח ושינוי המחסן המקורי). עוד הסתבר, כי תוקף רישיון העסק פג כל שנה ויש לחדשו. בשל הפרות הבנייה שצוינו לעיל לא הסכימה העירייה להאריך למשיב את רישיון העסק ובהמשך אף הגישה כתב אישום כאמור. לטענת המשיב בכתב התביעה, המערער ושותפיו העלימו ממנו שתי עובדות מכריעות אלו (בדבר היות הרישיון תקף לשנה ובדבר חריגות הבנייה) הן בשלב המשא ומתן של ההסכם והן בעת כריתתו והוא גילה אותן רק בדיעבד ובשלב מאוחר מדי.

3. ביום 26/5/88 ניתן גזר הדין בתיק הפלילי המצווה לסגור את העסק החל מיום 15/5/89. בעקבות האמור הודיע המשיב למערער ושותפיו על ביטול החוזה ביום 8/8/88 (ההודעה נכנסה לתוקף ביום 15/8/88).

4. בתביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום ביום 17/9/95 נטען כי המערער והמשיבים הפורמאליים פעלו במרמה, בחוסר תום לב ותוך הטעיה, ובשל מעשיהם נגרם למשיב נזק: לטענת המשיב, בתקופה שבין הגשת כתב האישום (8/3/87) ועד לגזר הדין (26/5/88) – תקופה זו כונתה 'תקופה א' – הלכו והצטמצמו עסקיו במושכר עד שהפסיקו באופן מוחלט עם מתן גזר הדין. את הנזק בגין התקופה האמורה העריך המשיב כשווה 63,000 ₪. בתקופה שבין מתן גזר הדין ועד ליום הפינוי מהעסק, 21/8/88, נטען כי העסק לא עבד כלל. את הנזק בגין תקופה זו, שכונתה 'תקופה ב', העריך המשיב בכתב התביעה בסך של 102,000 ₪.
פסק הדין של בית משפט השלום

5. פסק דינו של בית המשפט מורכב משני חלקים אשר נתנו במועדים שונים. בהחלטה מיום 30/4/00 נדונה שאלת האחריות של המערער והמשיבים הפורמאליים לנזקיו הנטענים של המשיב ואילו בהמשך, ביום 30/7/01, נדונה שאלת ההתיישנות ובהמשך שאלת גובה הנזק.

6. באשר לשאלת האחריות – נקבע כי המערער והמשיבים הפורמאליים נהגו בחוסר נקיון כפיים בכך שנמנעו מצירוף הרישיון כנספח להסכם (גם אם יתכן והציגו אותו במהלך המשא ומתן). כו נמנעו מליידע את המשיב כי הוא בתוקף לשנה אחת בלבד ויש לחדשו מדי שנה, דבר שהוא למעשה בלתי אפשרי בשל הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה במקום, עובדה שגם לגביה לא עודכן המשיב. התנהלות זו הוגדרה על ידי בית המשפט גם כניהול מו"מ שלא בתום לב ובדרך מקובלת.

7. באשר לטענת ההתיישנות – נקבע כי אמנם על פי דיני ההתיישנות 'הרגילים' התיישנה התביעה, אולם ניתן להחיל על המקרה את הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). היום שבו התגלה הנזק הוגדר על ידי בית המשפט בשני תאריכים: או סמוך למשלוח הודעת הביטול של ההסכם או, אם לדקדק עם המשיב, יום הגשת כתב האישום, 8/3/87. עוד נקבע, כי מהראיות שהוצגו עולה כי תחילת הירידה המשמעותית בהכנסות אירעה במהלך חודש יולי 1987, ומדובר ב'נזק זוחל', היינו נזק המתפתח בהדרגה. באשר למועד בו נולד הנזק ובו ארע הקשר הסיבתי נקבע, כי הוא נע על ציר הזמן שבין חודש יולי 1987 לחודש אוגוסט 1988. לאור האמור קבע בית המשפט כי לא חלפו 10 שנים ממועד התגלות הנזק עד הגשת התביעה ביום 9/7/95 ועל כן לא חלה התיישנות.

8. בהמשך פסק הדין בדק בית המשפט את סוגיית גובה הנזק ולאחר שבחן את הסכומים שהוצגו על ידי המשיב ואת חוות הדעת של המומחה מטעמו החליט לפסוק את הסכומים הבאים: בגין תקופת הנזק הראשונה 73,350 ₪, בגין תקופת הנזק השנייה 58,458 ₪ ובגין תקופת נזק עתידית 50,000 ₪.
טענת ההתיישנות

9. בטרם נבחן את טענות הצדדים באשר לאחריות ובאשר לגובה הנזק שומה עלינו לדון בטענותיהם באשר לסוגיית ההתיישנות, שכן היה ויתקבלו טענות המערער בעניין זה ויקבע כי אכן התביעה התיישנה אין עוד מקום לעסוק ולדון בסוגיות אחרות הקשורות לגופו של התיק.

10. לטענת המערער, כלל לא היה מקום להפעיל במקרה דנן את פקודת הנזיקין שכן בבסיס התביעה מצוי חוזה והטענות שכוונו כנגד הנתבעים מבוססות היו על עילות חוזיות: ניהול מו"מ שלא בתום לב, היעדר נקיון כפיים, הטעיה וכו'. על כן, טוען המערער,על התביעה חלו מלכתחילה הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, והספירה הנכונה היא זו של שבע שנים מיום כריתת החוזה, 1/5/86, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק. לחילופין, טוען המערער, יש לפנות לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולמנות שבע שנים ממועד גילוי הנזק אשר ניתן לאתרו בנקודות זמן שונות החל מהמועד בו פעל המשיב לחידוש הרישיון בסוף שנת 1986 ועד למועד המאוחר ביותר מבחינת המשיב, הוא מועד מתן גזר הדין ביום 26/5/88. כך או כך, התביעה הוגשה לאחר חלוף שבע שנים ממועד התגלות הנזק.

11. עוד טוען המערער, כי אף אם יופעל סעיף 89(2) לפקודה יש לקבוע, כי עילת התביעה התיישנה זמן רב לפני הגשת התביעה. האופן בו יישם בית המשפט את הוראות הסעיף היה שגוי - לשיטת המערער, פסיקת בית המשפט העליון פירשה את הסעיף האמור לא ככזה הקובע הארכה של מועד ההתיישנות מ-שבע שנים ל-עשר שנים, כפי שסבר בית המשפט, אלא כמורה על חישוב תקופת התיישנות של שבע שנים מרגע גילוי הנזק, כשעשר השנים, אותן סופרים ממועד האירוע, מציינות את התקרה בלבד.

12. לטענת המשיב, פסק הדין בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (תק-על 2005(4), 1733) אליו מתייחס המערער בהשלמת טיעונו ניתן רק לאחר ישיבת הדיון בערעור ועל כן היה מנוע המערער מלהתייחס אליו, מה עוד שאין בו כדי לשנות דבר. כמו כן פסק הדין המרכזי עליו נשענים טיעוניו של המערער – 1254/99 אביגדור המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535 - נדון גם על ידי בית משפט השלום אשר בכל זאת נותר במסקנתו כי התביעה התיישנה וקבע עובדתית כי הנזק והקשר נולדו על ציר הזמן שבין חודש יולי 1987 לבין חודש אוגוסט 1988.

13. המשיבים הפורמאליים תומכים בטענות המערער לעניין ההתיישנות וטוענים אף הם, כי שגה בית המשפט בהחילו את סעיף 89 לפקודת הנזיקין, בעוד שהיה עליו להחיל את סעיפים 5,6,8 לחוק ההתיישנות ולראות בתחילת תקופת ההתיישנות כיום חתימת החוזה או לחילופין יום הפרתו.

דיון

14. בפסק דינו בחר בית משפט השלום להחיל לעניין ההתיישנות את הוראות פקודת הנזיקין (סעיף 89) על המקרה שלפנינו. בית המשפט לא נמק בחירה זו אלא התייחס אליה כמובנת מאליה. ספק בעיני אם כך אכן המצב. בית המשפט אמנם דן בשאלת האחריות של הנתבעים תחת הכותרת של תרמית או הטעיה אך ניתן לראות כי הדיון הוא בעיקרו חוזי ולא נזיקי. כך נקבע, לאחר בחינת המסכת העובדתית, כי הנתבעים נהגו בחוסר נקיון כפיים, ניהלו משא ומתן שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת ורצויה לניהול עסקים. לא נעשו, לעומת זאת, ניתוח של עוולת התרמית (סעיף 56 לפקודה), דיון ביסודותיה ובחינה האם הם מתקיימים בנסיבות העניין.

לאור האמור ולאור העובדה כי כלל לא נבחנה ונקבעה אחריותם הנזיקית של הנתבעים אלא רק החוזית, נראה כי לא היה מקום לפנות לפקודת הנזיקין דווקא לעניין ההתיישנות אלא היה זה נכון לפנות להוראותיו של חוק ההתיישנות. ראה דבריו של כב' השופט מצא בע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' בנימין מזרחי ואח' (פ"ד נא(1) 559):

"בכתב תביעתם המתוקן של המשיבים לא נטענה כל טענה ממנה יכול השופט להסיק כי עילת תובענתם היא נזיקית. תביעתם נגד המערערים סמכה על הפרת חובות המוטלות על מתקשר בחוזה בשלב הכריתה; לאמור, כי המערערים כרתו עימם חוזה להקניית זכות בחלקה אף שידעו, ולא גילו להם, כי החלקה מיועדת להפקעה והמבנה שעליה מיועד להריסה. ועל עילת תובענה כזאת אין כל תחולה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין".

15. אולם, גם אם נלך בדרכו של בית המשפט ונחיל את סעיף 89 לפקודה על ענייננו, נראה כי הפעלת הוראות הסעיף לא תביאנו לאותה מסקנה אליה הגיע בית המשפט. ראשית, כלל לא ברור מפסק הדין מדוע בחר השופט בסיפא של סעיף 89(2) ולא ברישא. ברישת הסעיף נקבע, כי 'היום בו נולדה עילת התביעה' (כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות) הוא היום בו ארע הנזק. היינו, יש לספור 7 שנים מיום אירוע הנזק. הסיפא של סעיף 89 דנה באותם מקרים בהם קיים פער בין היום בו אירע הנזק ליום בו התגלה. בית המשפט בחר לראות במקרה שלפניו כנכנס להגדרה המנויה בסיפת הסעיף, אולם לא נימק בחירה זו ולא ציין מה הוא הפער בין מועד האירוע למועד הגילוי. נהפוך הוא, בפסק הדין ניתן לראות כי השופט ממקם הן את מועד אירוע הנזק והן את מועד גילויו על אותו ציר זמן הנע בין שנת 1987 לשנת 1988. אם לא נקבע קיומו של פער בין מועד אירוע הנזק למועד גלויו, מדוע עלינו לפנות להוראות הסיפא של סעיף 89(2), ולא לנהוג במקרה זה כבמקרה 'רגיל' בו נמנות שבע שנות ההתיישנות החל ממועד אירוע הנזק בהתאם לאמור ברישת הסעיף?

16. אך גם אם נלך בדרכו של בית המשפט בעניין זה, ונפעל בהתאם לאמור בסיפת סעיף 89(2) היינו נפריד בין מועד האירוע למועד גילוי הנזק ונמנה את חלוף השנים ממועד הגילוי, נגיע למסקנה הנוגדת את זו של בית משפט השלום, היינו כי התביעה התיישנה. לצורך חישוב ההתיישנות מנה בית המשפט עשר שנים מיום גילוי הנזק ומצא כי התביעה, אשר הוגשה בשנת 1995, היתה ב'טווח המתאים':

"מה בענייננו היום שבו התגלה הנזק? קשה לומר. אך ניתן לומר בוודאות, כי הוא הלך ונחשף בסמוך למשלוח הודעת הביטול של ההסכם. ואם תרצה לדקדק עם התובע נלך לאחור אפילו עד ליום הגשת כתב האישום (8.3.87). בין כך ובין כך לא חלפו עשר שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה" (ראה עמ' 24 בפסק הדין. ההדגשה שלי – מ.ר.).

אופן חישוב זה חוטא להוראות הסעיף פעמיים. ראשית, בכך שמונה את עשר השנים מיום גילוי הנזק ולא מיום האירוע, כפי שמורה לנו לשון הסעיף:

89.תחילת התיישנות

לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק;לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. (ההדגשה שלי – מ.ר.).

ושנית, בית המשפט פירש את הוראות הסעיף כמרחיבות את מסגרת ההתיישנות במקרים בהם קיים פער בין ההתרחשות לבין הגילוי משבע לעשר שנים, ולא היא. הפרשנות שנתנה פסיקת בית המשפט העליון להוראה זו של סעיף 89 היא דווקא פרשנות מצמצמת, לפיה עשר השנים מהוות תקרה מצמצמת ולא הרחבה. נקבע, כי מניית שנות ההתיישנות נותרת בעינה במסגרת של שבע שנים, ונמנית מיום גילוי הנזק, אך יש לה תקרה, היא מוגבלת על ידי חיבור המשתנים הבא: מועד אירוע הנזק+עשר שנים. היינו ספירת שבע שנות ההתיישנות מיום גילוי הנזק תעמוד רק אם התוצאה תהיה קטנה או שווה למועד אירוע הנזק+עשר שנים. הסביר כלל זה כב' השופט גרוניס בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4) 1733, 1737 באופן הבא:

"סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:
א.כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.
ב.כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק".

אם נדגים את האמור נאמר, כי במקרה בו התגלה נזק רק כחמש שנים לאחר שאירע, הרי שתקופת ההתיישנות תהיה מוגבלת לחמש שנים בלבד. הספירה של שבע השנים מתחילה ביום הגילוי אולם נעצרת כבר לאחר חמש שנים כיוון שהתקרה אותה קבע סעיף 89(2) - עשר שנים מיום אירוע הנזק – עוצרת אותה. ועל אותו משקל, אם הנזק התגלה כשנה בלבד לאחר האירוע תקופת ההתיישנות תמנה שבע שנים מיום גילוי הנזק ולא עשר שנים מיום האירוע, שכן עשר השנים משמשות כתקרה ולא כהרחבת תקופת ההתיישנות. ראה בעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית ואח', פ"ד מ(1) 528, בעמ' 531:

"הוראת הסיפא של סעיף 2)89) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה היתה לקבוע 'מחסום אחרון סופי' (כלשונו של השופט אריאל בערכאה הראשונה) להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה של עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק".

כן ראה דבריו של כב' השופט ריבלין בפסק הדין בעניין המאירי שצוין לעיל:
"עם זאת, במקרים מן הסוג האחרון, בהם לא נתגלה הנזק ביום שארע, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק... מרוץ ההתיישנות יתקל אז בשני מחסומי זמן: אין להגיש תובענה בעבור עשר שנים מיום בו נגלה הנזק, ואין להגיש תובענה מסוג זה בעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק – הכל לפי המוקדם יותר".

17. מה הוא מועד גילוי הנזק שממנו עלינו לספור את שבע השנים? תשובה לכך יש למצוא במסכת העובדתית שהתווה התובע עצמו במסגרת כתב התביעה. כאמור, התובע חילק את הנזק שנגרם לו לשתי תקופות. בגין התקופה הראשונה תבע 63,000 ותחם אותה מבחינת זמן באופן הבא:

"בתקופה שבין הגשת כתב האישום כנגד התובע ביום 8.3.87, כמפורט לעיל בסעיף 6 ועד לגזר הדין מיום 26.5.88 שציווה בין היתר על הפסקת העיסוק במושכר (להלן 'תקופה א') הלכו ופחתו והצטמצמו עסקיו במושכר ועד להפסקתם המוחלטת עם מתן גזר הדין. בתקופה זו הוסיף התובע וקבל גם דו"חות עירוניים על העבירה הנמשכת של העדר רישיון ותקוותו כי דו"חות אלה יבוטלו עם קבלת הרישיון המיוחל התנפצה לרסיסים".

הנה כי כן, רואים אנו כי על פי טענות המשיב עצמו, משהוגש כתב האישום לא רק שכבר ידע על כל הבעייתיות הכרוכה ברישיון העסק אלא שאף החל לספוג הפסדים והנזק נהיה ממשי ומורגש. גם אם מדובר היה בתהליך, אין ספק, על פי דבריו של התובע, שהוא נשלם כשהפסיקו באופן מוחלט עסקיו עת ניתן גזר הדין ביום 26/5/88. הנזק שספג בתקופה זו הוערך על ידו, כאמור, בעשרות אלפי שקלים. גם אם נמנה את שבע השנים מהתאריך המאוחר ביותר בתהליך הנזק האמור, עדיין יהיה עלינו לקבוע כי התביעה התיישנה שכן הוגשה למעלה מחודש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. בפועל, אין החישוב צריך להיעשות מנקודת הזמן הקיצונית ביותר בה הנזק היה מוגמר אלא מאותה נקודה בה הבין התובע או שהיה עליו להבין, כי נגרם לו נזק ממשי כתוצאה מאי חידוש רישיון העסק והגשת כתב האישום בגינו, ונקודה זו נמצאת על ציר הזמן שסופו צוין לעיל ותחילתו בעת מתן כתב האישום. בכל נקודת זמן שנבחר על ציר זה כמועד לגילוי הנזק אין מנוס מלקבוע כי התביעה התיישנה.

יצוין, כי גם אם לא היינו הולכים במסלולה של פקודת הנזיקין אלא פונים להוראות חוק ההתיישנות, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 15 לעיל, עדיין היתה נותרת על כנה מסקנתנו לפיה התביעה התיישנה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". יצוין, כי ספק אם כלל היה מקום להחיל את סעיף 8 על המקרה דנן, הן לאור העובדה שלא נבחנה בפסק הדין סוגיית הפער בין אירוע הנזק לגילויו ולא נקבעו דברים ברורים בנדון, והן לאור הצורך שמעלה הסעיף לעסוק בשאלה, האם יכול היה התובע למנוע את הגילוי המאוחר. ואולם אין אנו נדרשים לבחון ספק זה, שכן גם אם היינו קובעים כי סעיף 8 חל בענייננו, אופן חישוב ההתיישנות היה זהה לחישוב שערכנו בהקשרו של סעיף 89(2) והמסקנה היתה זהה: מכל נקודה על ציר הזמן של גילוי הנזק ממנה היינו מונים שבע שנים התביעה היתה נותרת מחוץ לטווח, היינו התביעה הוגשה לאחר שכבר 'נכנסה לתוקפה' ההתיישנות.

18. לאור האמור אין מנוס מלקבוע כי התביעה התיישנה ובנקודה זו הערעור מתקבל. יתר הסוגיות המתעוררות בערעור מתייתרות לאור קביעה זו, ופסק דינו של בית משפט השלום בטל. המשיב ישלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ + מע"מ.

הערבות תוחזר למערער.

_________________
מיכל רובינשטיין
, שופטת

השופט יהושע גרוס
, אב"ד:
אני מסכים
___________________
יהושע גרוס
, סגן נשיא, אב"ד

השופטת אסתר קובו
:
אני מסכימה

____________________
אסתר קובו
, שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רובינשטיין.
ניתן היום י"ג בתמוז, תשס"ו (9 ביולי 2006) בהיעדר הצדדים
יהושע גרוס
, סגן-נשיא
אב"ד

אסתר קובו
, שופטת

מיכל רובינשטיין
, שופטת









עא בית משפט מחוזי 3007/01 בדיחי בועז נ' מזור יוסף,חקק גאזי,רינה יהודה (פורסם ב-ֽ 09/07/2006)