פסקי דין על אליהו גושקס | פסקי דין על מישל סולטן סררו |

94033/04 בש     23/01/2005




בש 94033/04 אליהו גושקס,מישל סולטן סררו נ' מדינת ישראל




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בש 094033/04

עפ 071732/04
בפני
:
כב' השופטת נגה אהד

תאריך:
23/01/2005


בעניין:
1. אליהו גושקס

2. מישל סולטן סררו



ע"י ב"כ עו"ד שקלאר

המבקשים

נ ג ד


מדינת ישראל




המשיבה

החלטה
בפני
בקשה להשבת ערבויות שהגישו המבקשים בכללן, ערבות בנקאית על סך 150,000 ש"ח, ביטול שעבודים שהוטלו על רכבים, כמפורט בהחלטה בב"ש 741/03 מיום 27.1.2003.

נימוקי הבקשה:
1. ביום 27.1.2003 שוחרר מבקש 1 ממעצר, כפוף להפקדת ערבות בנקאית ע"ס 150,000 ש"ח בקופת בית המשפט, וכן כפוף לשעבוד רכבים לטובת המדינה (נספח א' מצורף לבקשה, חלק בלתי נפרד ממנה).

2. המבקש 1 הוכרז כפושט רגל, ניתן צו כינוס נכסים. לאור מצבו הכלכלי הקשה, הופקדה ערבות בנקאית נשוא בקשה זו, על ידי צד ג', חברתו לחיים המבקשת 2, (צו כינוס הנכסים צורף כנספח ב' חלק בלתי נפרד מבקשה זו).

3. המבקשת 2 העבירה סכום של כ- 150,000 ש"ח למשרד עורכי הדין סלומון אבי ודובדבני ליאור, לבקשתם הופקדה הערבות הבנקאית (חשבוניות מס מטעם משרד סלומון דובדבני ושות', מופנה אל המבקשת צורף כנספח ג' חלק בלתי נפרד מבקשה זו, ערבות בנקאית צורפה כנספח ד' חלק בלתי נפרד מבקשה זו).
4. ביום 28.9.2004 בת.פ. 2619/00 ות.פ. 2670/00 בית משפט שלום פ"ת, נגזר עונשו של מבקש 1, למאסר בפועל לתקופה המצטברת של 21 חודש (גז"ד מצורף כנספח ו', חלק בלתי נפרד מבקשה זו).

5. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 28.9.2004.

6. בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, נדחתה בבית משפט מחוזי, ערר על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה בעליון.

7. בית משפט קמא התבקש להשיב הערבויות, אך דחה בקשה זו, ומכאן הבקשה שלפני.

לטענת ב"כ המשיבה, בסעיף 21(ה) לחסד"פ (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996. צו מעצר על פי סעיף זה, יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם כן קבע בית משפט אחרת.
מוסיפה וטוענת ב"כ המשיבה, כי המקרה נשוא הבקשה שלפנינו נופל בגדר סייג הסעיף, מה גם, שנקבע במפורש על ידי בית משפט קמא:
"אין להשיב את הערבויות בתיק, וכי כל הערבויות ישארו בתוקף עד לסיום ביצוע העונש, שלצורך הבטחתו וזאת ללא כל קשר לקיומו של הליך הערעור".

לאור כך, טוענת ב"כ המשיבה, שונה מקרה זה שלפנינו מעניינו של בש"פ 1760/01 אליו הפנה ב"כ המבקשים.

על טיעון זה טענה ב"כ המשיבה בפני
בעל פה.

ניתנה לב"כ המשיבה אורכה בת 10 ימים, להמצאת פסיקה תומכת בטיעון זה, עד ליום 20.1.2005 לא הומצאה פסיקה זו.
על מהותו של כתב ערובה בדין פלילי, עמד בית המשפט העליון בבש"פ 1760/01, פלוני נ' מדינת ישראל
, סעיף 44(א) לחוק, מסמיך את בית המשפט לשחרר בערובה מי שנתונים במעצר או במאסר בעת שמיעת הערעור, וכך מורה הסעיף:
"44. שחרור בערובה על ידי בית משפט –
(א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נדון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה, או ללא ערובה".

השיקולים אותם ישקול בית המשפט בעת קביעת תנאי שחרור בערובה, עניינם בסעיף 46(א) לחוק, הבא לאמור:
"46. שיקולים לקביעת ערובה –
(א) ציווה שופט לשחרר אדם בערובה, או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה, וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפם: והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה".




ועל הוראה זו מוסיף סעיף 48(א) לחוק, ומורה כדלקמן:
"48. תנאי השחרור בערובה –
(א) שחרור בערובה הוא על תנאי, שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שייקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות..."

על פי סעיף זה, בית המשפט מוסמך להוסיף תנאים להחלטתו בענין שחרור בערובה, שאותם על המשוחרר לקיים כלשונם כגון: חובה להודיע על שינוי כתובת, איסור יציאה מן הארץ, איסור קיום קשר עם גורמים מסוימים הנקבעים על ידי בית המשפט, חובת התייצבות בתחנה, בבית משפט, וכיו"ב.

שחרור המבקש מס' 1 בזמנו בערובה, בא במקום המעצר בו היה נתון. ולענין זה בדיוק נאמר בבש"פ הנ"ל מפאת חשיבות הדברים אביאם כלשונם:
"על פי טבעם של הדברים, אין בכוחו של צו ערובה במקרים אלה, לפרוש עצמו על פני תקופה שמעבר לתקופת המעצר, לאמור, על פני תקופה שמעבר לסמכותו של בית המשפט, להורות על מעצר. לשון אחר: כתב ערובה – מעצם בריאתו בתכלית לצו מעצר, מצמצם עצמו אך לתקופה שבית המשפט הוסמך להורות על מעצרו של המשוחרר בערובה. כך, למשל, בית משפט של דיון רשאי להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים במשפטו, וממילא יתפסו תנאי שחררו בערובה עד לתום ההליכים במשפטו. בית משפט של דיון אינו רשאי להורות על שחרורו של נאשם בערובה, עד לסיום ההליכים בערעור, ולו משום שאין זה כלל מסמכותו להורות על מעצרו של נאשם עד לסיום הליכי הערעור במשפטו. משך חייו של צו ערובה לא ישיג את משך חיי המעצר, שבית משפט קמא מוסמך היה להורות עליו".

ובהמשך:
"הוראת סעיף 48(א) מדברת בסוגי הליכים אחדים:
קובעת היא תנאים אובליגטורים לשחרור בערובה: אולם, כריכתם של כל התנאים ושל כל ההליכים אלה באלה אין פירושה כי כל הליך והליך מוסמך בית משפט לקבוע כל אותם תנאים. לטעמי, לא יהיה זה נכון לפרש את סעיף 48(א) כמו מסמיך הוא את בית המשפט בכל אחד מן ההליכים המנוים בו להתנות תנאים שעניינם הליכים אחרים. כל הליך והליך ותנאיו שלו. כך, למשל בית משפט של דיון אינו מוסמך לשחרר עצור בערובה על תנאי שיתייצב לריצוי עונשו לאחר שיידחה ערעור שיגיש על עונש מאסר, שאפשר ויוטל עליו בבית המשפט של דיון. כהוראת סעיף 21 לחוק המעצרים, מוסמך בית משפט של דיון לעצור נאשם עד לסיום ההליכים שלפניו. אין הוא מוסמך לעצור אדם עד לסיום ההליכים בבית משפט של ערעור. במקביל לכך, כל עוד הליכים קבועים ועומדים לפניו, אין בית משפט של דיון מוסמך לשחרר אדם בערובה, לתקופה שלאחר סיום אותם הליכים.
זאת ועוד אחרת. הוראת סעיף 21 לחוק המעצרים, היא הוראת חוק המסמיכה בית משפט של ערכאת דיון להורות על מעצרו של נאשם, עד תום ההליכים (כפי שהיה בראשית ההליכים בעניינו של העורר), מוסיף וקובע באותו ענין סעיף 21(ה) לחוק:

21. מעצר לאחר הגשת כתב אישום
(ה) צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם כן קבע בית משפט אחרת... פירוש: צו מעצר עד תום ההליכים פוקע, על דרך העיקרון, עם מתן פסק הדין במשפטו של העצור. שחרור בערובה בא תחת צו המעצר, ועל כן דינו יהא כדין צו המעצר, קרא תוקפו יפקע עם מתן פסק הדין".

ועוד באותו

פסק דין
:
"האם רשאי היה בית משפט קמא שמעיקרו של דין לחייב את העורר לתקופה שמעבר למשך הדיון בפני
ו? התשובה לשאלה היא בשלילה, למדנו על כך בהרחבה בדברינו למעלה. אכן, לו עמד בתוקפו אותו צו שניתן מיד בסמוך לאחר הגשת כתב האישום – מעצרו של העורר עד תום ההליכים – היה הצו פג עם היגזר הדין בידי בית המשפט המחוזי. צו הערובה ניתן תחת אותו צו, המסקנה הנדרשת מאליה כי צו הערובה פקע אם ייגזר דינו של העורר. אמנם, סיגי נקבע בהוראת סעיף 21(ה) לחוק, והוא "אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת". אלא שלא נמצא לנו כי בית המשפט קבע אחרת בכל זמן שהוא. יתר על כן, דומה עלינו כי "קביעה אחרת" של בית המשפט יכולה שתהא אך בקיצור משך חייו של הצו – בקיצור, אך לא להארכה מעבר להליכים של בית משפט קמא.
מדברים שאמרנו, נדרשת מסקנה ומסקנה אחת בלבד, בהיגזר דינו של העורר בבית המשפט המחוזי, פקע מאליו תוקף הערובה שהעורר חתם עליו בעת שחרורו ממעצר – וכתנאי לשחרורו ממעצר – וממילא זכאי היה העורר כי יושבו לו 15,000 ש"ח שהפקיד כאחד מתנאי שחרורו ממעצר.
החלטת בית המשפט נושא הערר לפנינו – זו החלטה שדחתה את בקשת העורר להחזיר לו את ה- 15,000 ש"ח – החלטה היא אשר ניתנה שלא בסמכות. כך היה גם בעת ההחלטה נושא הערר שלפנינו, ולא ידענו על כל דבר חוק המקנה סמכות לבית המשפט, להורות כי סכום הפקדון שמקורו בצו ערבות שפקע ישאר בידי המדינה. ראו עוד והשוו ש"פ 78/91 שמואל וקנין נ' מי, פד"י מה(2) 127,בש"פ 3001/91 דניאל בינקין נ' יהודה שנהב (לא פורסם) בש"פ 962/01 יעקוב רבינוביץ נ' מ"י, (טרם פורסם)".

זאת ועוד:
"ולמי שלא יאמרו די, נוסיף ונאמר עוד זאת, בכל מקרה אין בית משפט רשאי להטיל ערובה על אדם, אלא אם נתבקש לכך מפורשות בידי המדינה, או בידי אותו אדם.
בענייננו שלנו, העורר בודאי לא ביקש – לאחר סיום משפטו – להמשיך את תוקפה של הערובה. אולם, גם המדינה לא ביקשה על כך בבקשה שיוחדה לדבר. כל שאירע היה, שהעורר ביקש כי 15,000 הש"ח יושבו לו, ועל כך השיבה המדינה את אשר השיבה. תשובה זו של המדינה לא היתה שקולה כנגד בקשה לעצמה, להטיל ערבות חדשה על העורר, ועל כן לא היה בית משפט קמא מוסמך להחליט את אשר החליט".


על כל אלה, אין לי אלא לומר כי דין הבקשה להתקבל, ואני מורה על השבת הערבויות כמבוקש בבקשה.


ניתנה היום י"ג בשבט, תשס"ה (23 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.
עותק מן ההחלטה יישלח לבאי כח הצדדים בדואר על ידי המזכירות.

נגה אהד
, שופטת









בש בית משפט מחוזי 94033/04 אליהו גושקס,מישל סולטן סררו נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 23/01/2005)