פסקי דין על בצלאל מאיר | פסקי דין על בצלאל מאיר |

2676/02 פ     20/07/2006




פ 2676/02 מדינת ישראל נ' בצלאל מאיר, בצלאל מאיר





בתי המשפט
1

פ 002676/02
בית משפט השלום ירושלים
20/07/2006
תאריך:
כב' השופטת באום-ניקוטרה אתי

לפני

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

נ ג ד
1 . בצלאל מאיר
2 . בצלאל יאיר

הנאשמים
ב"כ המאשימה עו"ד תהילה בונלי

ב"כ הנאשמים עו"ד שינקולבסקי

הנאשמים בעצמם
נוכחים:
הכרעת דין

כנגד הנאשמים, אב ובנו, הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335 (1) ו-(2) בנסיבות סעיף 334 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן:"החוק") ובעבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447 (2) לחוק.

כנטען בכתב האישום, כי אז אחותו של נאשם 1, שמחה בצלאל (להלן:"האחות") גרה בשכנות עם ארנון דניאלי (להלן:"המתלונן") ברח' נהר פרת 13, ירושלים.

ביום 9/9/01 בשעה 00:30 או בסמוך לכך, בעקבות ויכוח, שפרץ בין המתלונן לבין האחות, התקשרה האחרונה לנאשם 1 וביקשה ממנו שיגיע למקום.

נאשם 1 הגיע למקום, מלווה בבנו, יליד 1983.

הנאשמים הגיעו לדירת המתלונן, כשהם מצוידים במוטות ברזל.

הנאשמים הכו את המתלונן באמצעות המוטות שעה שהמתלונן ישב מקופל על הספה בדירתו.

כתוצאה מהתקיפה נגרם למתלונן חתך בראשו, שהצריך 10 תפרים.

בכך פצעו הנאשמים, כך נטען בכתב האישום, שלא כדין את המתלונן כשהיו נוכחים שניים שחברו יחדיו לביצוע המעשה וכשהם נושאים נשק קר וכן נכנסו לנכס כדי להפחיד מחזיק בנכס וכדי לעבור עבירה.

הנאשמים כפרו במיוחס להם, עוד במהלך הדיון שנתקיים בפני
כב' השופט כרמל, אשר התיק בא בפני
ו מלכתחילה ומשכך נקבע הוא להבאת ראיות.

הראיות נשמעו בפני
.

בתיק זה העידו המפורטים:

מטעם המאשימה- המתלונן; שכנתו, הגב' מאיה נחמיאס ( להלן: "מאיה"), השכן, בעלה של השכנה, מר אורן נחמיאס ( להלן:,השכן").

מטעם הנאשמים- הם עצמם וכן אחותו של נאשם 1- הגב' שמחה בצלאל ( להלן: " האחות").

כן הוגשו במהלך הדיון המוצגים הבאים:
ת/1- מסמכים רפואיים, הנוגעים למתלונן, נושאי תאריך- 9.9.01.
ת/2- תלונת נאשם 1 מיום 9.9.01 שעה 03:03.
ת/3- הודעת הנאשם 1 מיום 11.10.01 שעה 17:15.
ת/4- הודעת נאשם 2 מיום 4.11.01 שעה 16:20.
ת/5- הודעת השכן מיום 8.10.01 שעה 10:00.

יחסי המתלונן והאחות

מן העדויות, שהובאו בפני
ואשר אין מחלוקת לגביהן, עולה, כי המתלונן והאחות- שכנים.
האחות מתגוררת בקומה א' מעל לדירתו של המתלונן.
לאחות מרפסת מעל לחצרו של המתלונן.
היחסים שבין האחות, שגרה במקום מזה זמן לבין המתלונן,אשר התגורר במקום כשוכר לא היו יחסי שכנות טובים.
אומנם, המתלונן טען, כי יחסים רעועים אלה נבעו מן העובדה, כי האחות חיזרה אחריו, אלא שבעניין זה אני מקבלת דווקא את עדות האחות עצמה ולפיה, היחסים הרעועים נבעו מן העובדה כי כלבו של המתלונן היה מרעיש.
עדות זו מתיישבת יותר עם ההיגיון וכן נתמכת בעדותו של השכן (ראה עמ' 17 שו' 11 ).

תחילת האירוע
לטענת המתלונן, הרי האירוע החל בוויכוח עם האחות, במסגרתו הודיעה האחות כי " אחיה יבוא לרצוח אותו או משהו כזה" (ראה עמ' 1 שו' 12).

על קיומו של ויכוח שכזה העידה גם מאיה.

מאיה הנה שכנה, המתגוררת בבית, המצוי מעבר לכביש ואשר העידה, כי לה שדה ראיה על המתרחש בחצרו של המתלונן ובמרפסת של האחות-

" ש. את מסכימה איתי, כי מהמרפסת שלך, אין לך קשר עין מלא עם כל הזירה
ת. יש קשר עין מלא ועוד איך." (ראה עמ' 14 שו' 13-14) .

באותו מועד שהתה מאיה במרפסת דירתה ועסקה בתליית כביסה ותוך כדי כך הייתה עדה לויכוח, שהתנהל בין המתלונן לבין האחות, בין היתר- "...היא גם אמרה שהיא תביא את אח שלה והוא יראה לו מה זה. ארנון (המתלונן- א.ב.נ) בתגובה אמר לשמחה כל מיני דברים לא יפים." (ראה עמ' 11 שו' 14-15).

בשלב זה קרא בעלה של מאיה לאשתו להיכנס לדירה ולא להיות עדה לויכוח- והיא עשתה כן.

ברגע שסברה, כי הויכוח נסתיים- יצאה שוב אל המרפסת.

האחות עצמה העידה, כי תחילת האירוע בדין ודברים, שהתנהל בינה לבין המתלונן על רקע בקשתה, כי ישתיק את כלבו.

מן המפורט לעיל עולה, כי תחילת האירוע בויכוח, שפרץ בין האחות לבין המתלונן.

זימון הנאשמים

לטענת האחות, הרי שהמתלונן, במהלך הויכוח, איים עליה, כי ידקור אותה, תוך שהניף למולה סכין ועל כן חשה היסטרית ומבוהלת ומשכך " התקשרתי לאחי מאיר ואמרתי לו מה קרה ושאני מפוחדת." (ראה עמ' 35).

לראשונה טענה האחות במהלך חקירתה בפני
, כי המתלונן לא רק איים עליה, כי ידקור אותה אלא אף הניף למולה סכין- ומשעומתה עם העובדה, כי לא טענה כך בחקירתה במשטרה השיבה, כי יתכן שלא ציינה זאת משום ש " יכול להיות שבמשטרה הייתי נסערת, לא סיפרתי במדויק. אני לא רגילה לסיטואציה הזו." (ראה עמ' 37).

הנאשמים ספרו בחקירתם במשטרה, כי האחות אמרה להם, כי המתלונן הניף סכין למולה וכי איים שידקור אותה ואף את אחיה, אם יבוא לעזרתה.

מאיה העידה, כי המתלונן אכן איים כי ידקור, אלא שהיה זה בשלב בו הגיעו כבר הנאשמים אל בית האחות וכי בשלב כלשהו זרק המתלונן כסא, אך לא זכרה אם הזריקה התרחשה לפני שהנאשמים הגיעו למקום או אחרי שהגיעו.

האחות עצמה העידה, כי במהלך הויכוח עמה זרק המתלונן לעברה כסא- (ראה עמ' 35).

מאיה טענה, כי לא ראתה את המתלונן מחזיק סכין בידיו- " אני ראיתי מה שהיה מולי על הספה. זה מולי. הדלת של הבית היא צדדית ולא ראיתי סכין" (ראה עמ' 15 שו' 3-5).

לא אוכל לקבוע, כי בשלב שקדם לזימונם של הנאשמים אכן הניף המתלונן לעברה של האחות סכין, משום שלא שוכנעתי בכך, ואולם ניתן לקבוע, כי המתלונן איים על האחות, כי ידקור אותה ואף את אחיה אם יגיע למקום, כפי שהעידה מאיה, שעדותה מהימנה עלי.

אציין, כי האחות טענה, כי הזמינה את אחיה, כי " מאיר יודע לדבר יפה ואמרתי שהוא יבוא וידבר איתו." (ראה עמ' 35).

אלא שמאיר זה "יודע לדבר" כה יפה- עד שמצאה לנכון לאמר לו, כשהגיע והחליט לרדת אל המתלונן, שלא "ירים ידיים".

בחקירתם בפני
טענו הנאשמים, כי במהלך נסיעה משותפת ברכבו של האב, נאשם 1, התקשרה האחות הנסערת ובקשה מנאשם 1, כי יגיע לדירתה, שכן המתלונן מטריד אותה.

נאשם 1 בחקירותיו במשטרה אך העיד, כי האחות התקשרה אליו, אך לא ציין אם התקשרה לביתו או לטל' הנייד במהלך נסיעה ואילו נאשם 2 טען כבר בחקירתו המשטרה, כי האחות התקשרה לביתם.

משעומת נאשם 2 עם סתירה זו טען:- " אין לי מושג למה אמרתי את זה (כי האחות התקשרה לביתם- א.ב.נ), אבל היינו באוטו." (ראה עמ' 32).

מאחר שעדות הבן, נאשם 2, במשטרה ניתנה במועד קרוב יותר לאירוע- כחודשיים- אני מעדיפה עדות זו על פני העדות המאוחרת ולפיה, האחות התקשרה אל הנאשם 1 במהלך נסיעה ברכב עם נאשם 2.

יש לציין, כי טענה ולפיה היו השניים בנסיעה, כאשר האחות התקשרה הנה טענה המטיבה עם הנאשמים- שיכולים לטעון, כי לכאורה לא היה דבר מתוכנן בהגעתם וניתן אף לטעון כך, שכן, כאמור, נאשם 1 בעדותו במשטרה לא התייחס לכך- אלא שכאמור עדות הבן בזמן אמת שונה- ואעדיף אותה.

הגעת הנאשמים

כעבור פרק זמן קצר ממועד זימונם- הגיעו הנאשמים אל בית האחות ויצאו אל המרפסת.

לטענת המתלונן- הרי משהגיעו "החליפו איתי כמה מילים...לא זוכר בדיוק מה הם אמרו." (ראה עמ' 1 שו' 18-19) ונאשם 1 אף התקשר אל בעל הדירה,שהוא קרוב משפחה של הנאשמים ושוחח עמו באשר למתלונן.

המתלונן העיד עוד, כי "הבנתי מהדיבורים שלהם על המרפסת" , כי הם עומדים לתקוף אותו ועל כן, התקשר להזמין משטרה. (ראה עמ' 3 שו' 12-13).

ניתן לאמר, כי גרסתו זו של המתלונן נתמכת בעדויות העדים השונים:

מאיה העידה, כי משהגיעו הנאשמים לבית האחות "הם באו ועמדו במרפסת של שמחה וקראו לארנון והוא לא ענה להם. הוא עמד בחצר באותו רגע ונכנס עם הטלפון הביתה ויצא. הם התווכחו. הנאשמים אמרו לארנון שיצא, אז הוא אמר להם ' לא רוצה, כן רוצה'. היו שם מילים של "אומץ"..." (ראה עמ' 11 שו' 16-17).

ראה אף עדות האחות בעמ' 36 לפרוטוקול.

נאשם 1 טען בהודעותיו במשטרה, כי הגיע לבית אחות, הנסערת וירד לחצר המתלונן- ראה ת/ 2 שו' 11 וכן ת/3 שו' ולא ציין, כי קדמה לירידה שיחה כלשהי עם המתלונן.

גם בעדותו בפני
לא ציין הנאשם, כי עם הגעתו לבית אחותו ניהל שיחה כלשהי עם המתלונן, טרם ירד לחצרו.

נאשם 2 טען במשטרה, כי משהגיעו לבית האחות- "... ואז בדיוק השכן יצא החוצה וקילל את אבא שלי ואז אבא שלי ירד..." (ראה ת/4 שו/ 14) ובעדותו בפני
העיד, כי שהו במרפסת האחות לפני שהאב ירד לחצר המתלונן.

לאחר שמיעת העדויות יש לקבוע, כי משהזעיקה האחות את נאשם 1 הוא הגיע לביתה יחד עם בנו הנאשם 2, כאשר השלושה יוצאים למרפסת האחות ובשלב זה נאשם 1 והמתלונן מנהלים ויכוח מסוים.

התקיפה

לטענת המתלונן, הרי ש" אחרי כמה דקות הם ירדו למטה. התקרבתי לשער,הם עמדו מאחורי השער של החצר...התקרבתי אליהם, הם התנפלו עלי, נכנסו לתוך החצר והתחילו להרביץ לי מכות עם לום של ברזל, מפתח של גלגלים או משהו, משהו מברזל גדול. שניהם, כל אחד מהם...בקשתי שיפסיקו והם לא הפסיקו...

כבר הייתי כולי כמעט מלא דם ושוכב על הרצפה והם לא הפסיקו ולא הבנתי איך זה יכול להיות...

לאחר מכן, השכן שלי אורן הגיע ופשוט הציל אותי, הוא הפסיק אותם..." (ראה עמ' 2 שו' 1-11).

מאיה העידה, כי משירדו הנאשמים "...האב נכנס (לחצרו של המתלונן- א.ב.נ) ואמר לבנו לא להיכנס והוא נכנס לחצר של ארנון...ארנון ישב על הספה (המצויה בחצרו של המתלונן- א.ב.נ) ...פתאום מאיר נתן מכות לארנון עם מקל עץ והתחיל שם איזה משהו. אני רצתי או שצעקתי לבעלי, אני לא זוכרת ופתאום בלהט הדברים, שני הנאשמים היו בחצר." (ראה עמ' 11 שו' 21-25).

מאיה העידה עוד, כי כאשר שני הנאשמים היו בחצר- שניהם הכו את המתלונן- "...הם הכו, ירד דם והם הפסיקו. ברגע שפצעו אותו, הפסיקו. זה לא נמשך הרבה." (ראה עמ' 12 שו' 8-9).

מאיה הוסיפה עוד, כי שני הנאשמים אחזו בידיהם מקל- " כאשר היו בדרכם למטה כבר ראיתי, שכל אחד מהם אוחז במקל ביד...(ראה עמ' 14 שו' 11-12).

לטענתה- ארנון קבל מן הנאשמים מכה- שתיים ואז נפל על הספה- בשלב זה קראה לבעלה שיתערב, כי הבינה שהעניין נהיה "רציני" יותר.

האחות העידה, כי בשלב כלשהו נאשם 1 ירד לחצר המתלונן- אך לא ראתה מה התרחש ביניהם , שכן אינה יכולה לראות מן המרפסת שלה מה קורה מתחתיה ועל כן נכנסה לביתה.

נאשם 1 טען בהודעתו במשטרה ת / 2 ,כי "...ירדתי אליו וקראתי לו והוא יצא מהבית שלו בטירוף ורצה לדקור אותי עם הסכין שהייתה בידו ותוך כדי דחפתי אותו דחיפה חזקה קדימה ממני והוא קיבל מכה משולחן בראש ונפל על המיטה וירד לו...דם ואחר כך הוא הלך. תוך כדי האבקות איתי הוא פצע אותי בידיים..." (ראה שו' 11-17).

בהודעתו מיום 11.10.01- ת/ 3 , העיד נאשם 1 כך:

"ירדתי אליו והבן בא אחרי ובאתי לדבר איתו ובשניות הוא רץ עלי עם הסכין. הדפתי אותו והוא נפל על שולחן או משהו ופתאום ראיתי בצד שלו דם מהראש...ובדיוק בא שכן עם זקן ואמר שייקח אותי לבית חולים.
...
כשנכנסתי לדלת של החצר שלו, אני לא אומר שהוא תקף אותי, הוא בא לכיוון שלי מתוך הבית שלו, כשהסכין בכיוון שלי ואני הזזתי לו את היד ותפסתי לו את הבטן והפכתי אותו והוא נפל על שולחן או מיטה..." (הדגשות שלי- א.ב.נ).

בעדותו בפני
העיד נאשם 1, כי לאחר שהגיע לבית האחות ירד אל המתלונן, לא לפני שהורה לבנו להישאר בבית האחות ולא להתערב.

" הדלת של החצר הייתה פתוחה. נכנסתי, הוא היה בחצר...שאלתי אותו מה קורה כאן ומה הוא רוצה מאחותי והוא בא לתקוף אותי ופגע לי בידיים עם הסכין...הדפתי אותו בפעולה אינסטינקטיבית כזאת והוא עף אחורה ונפל וזה היה כל האקט שכביכול תקפתי אותו." (ראה עמ' 25).

לפתע ראה הנאשם את בנו עומד לצידו- " שאלתי אותו מה הוא עושה כאן והוא שתק" (ראה עמ' 26).

בהמשך העיד, כי לא נכנס כלל אל חצרו של המתלונן, אלא עמד בשער- "הקטע שנכנסתי לחצר, זה היה כתוצאה מהאיום הזה שהוא בא אליי עם סכין ומההדיפה שלו. נכנסתי, ברור." (ראה עמ' 28 ).

נאשם 1 טען עוד, כי לא החזיק בידו דבר, כשירד אל המתלונן וכי אין לקבל את עדותה של מאיה, שכן קודם לצעקות המתלונן, שבאו בעקבות נפילתו וחבלתו מן השולחן שעמד בחצר- לא היה איש במרפסת.

נאשם 2 העיד, כי אביו ירד אל המתלונן ואילו הוא נשאר לצפות על המתרחש ממרפסת האחות.

כשהגיע האב לשער חצר המתלונן- ראה הוא את המתלונן רץ לעבר אביו, כשסכין בידיו ומאחר שאביו מאוד יקר ללבו- "פשוט רצתי למטה וכשהגעתי, ראיתי שאבא שלי נמצא עם חתך ביד והוא הרגיע אותי ואמר לי שהכל בסדר." (ראה עמ' 32).

עוד העיד, כי ראה את אביו פושט את ידיו קדימה "כמו שריון,להגן על עצמו" (ראה עמ' 34).

בחקירתו במשטרה טען נאשם 2, כי כאשר ראה שהמתלונן איים על אביו בסכין- "אבא שלי דחף אותו ואני רצתי למטה. אבא שלי שדחף את השכן, דחף אותו על שולחן שהיה במרפסת..."

ויצוין, כי לתיק הוגשה הודעתו של השכן, אורן נחמיאס, במשטרה מיום 8.10.01 וזאת, מכוח סעיף 10 א (א)(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971, בשל בעיות זיכרון.

קריאת הודעה זו תלמד, כי השכן לא העיד על אירוע התקיפה הנ"ל, שכן בדיוק בקטע זה ירד מדירתו לעבר חצר המתלונן, על מנת להפריד בין הניצים- "אני בזמן הזה רצתי ללמטה עד שהגעתי ללמטה ראיתי את ארנון שיורד לו דם מהראש ונפתח לן הראש....הוא ארנון ישב ושני האנשים האלה נתנו לו מכות. אני בשלב הזה ניסיתי להפריד ביניהם... "

עד זה לא יכול היה להעיד בפני
אודות פרטי האירוע בשל הזמן הרב שחלף מאז האירוע ועד מועד העדתו ועל כן, לא ניתן היה לעמתו באופן ענייני עם הודעתו זו.

לאחר ששמעתי העדים והתרשמותי מהם, אני קובעת, כי המאשימה הצליחה לשכנעני, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשמים בצעו את המיוחס להם בכתב האישום.

הסנגור טען, כי אין לקבל את עדות המתלונן בהיותו "פנטזיונר" , אשר התבטא באופן שאינו יכול להתאים למציאות.

אני מסכימה, כי המתלונן בחר להתחמק מן הסבה האמיתית, שהביאה להתלקחות האירוע- רעשיו של כלבו ותלה את העניין בניסיונותיה של האחות המבוגרת ממנו "לחזר" אחריו.

אך גם אם קטע זה של עדותו מופרך משהו- הרי אין בכך כדי לאיין את שאר חלקי עדותו, שהנם הגיוניים ומגובים בעדותה של מאיה.

מאיה הנה עדה אובייקטיבית, אשר אין לה כל סכסוך או עניין עם מי מבין הצדדים ואשר גילתה סקרנות באשר למתרחש ועל כן יצאה למרפסת דירתה מששכח הויכוח, שבין האחות לבין המתלונן.

עדותה של מאיה סדורה והגיונית. היא עשתה עלי רושם טוב ואמין- ועל כן אני מוצאת לנכון לאמץ את עדותה.

ככל שמדובר בעדות בעלה, אורן נחמיאס- הרי אוכל לאמץ רק את אותו חלק בעדותו במשטרה, המתייחס לניסיונות ההפרדה שנטל בהם חלק משירד לסייע למתלונן- וזאת, לאור בעיות זיכרון, שהפגין במהלך עדותו.

מאיה טענה, כי לא ראתה, כי המתלונן החזיק סכין בידו.

נכון הוא, כי טענה, כי אין לה שדה ראיה לאותו חלק בחצר המתלונן ממנו נכנסים לביתו- אלא שלטענת הנאשם 1 באחת מעדויותיו, הרי המתלונן רץ אליו ובידו סכין שלופה בסמוך לשער החצר- וכאשר לעבר שער החצר יש למאיה שדה ראיה.

מאיה אף העידה, כי ראתה ששני הנאשמים אחזו מקל בידיהם כשירדו אל חצר המתלונן ועדות זו מתיישבת עם הגיון הדברים- שכן מה להם לנאשמים להגיע לאחר חצות הליל, אם אין בכוונתם "להסדיר" את העניינים, שלא בדרך אלימה?

עדותה אף מתיישבת עם טענת נאשם 1 ולפיה, מלכתחילה הורה לבנו,נאשם 2 שלא להיכנס לחצר, על מנת שלא יסתבך- אלא שבסופו של דבר, נכנס נאשם 2 לחצר- ומאיה ראתה את שניהם מכים את המתלונן.

לתיק הוגשה תעודה רפואית המתייחסת למתלונן- ממנה נלמד, כי נזקק לתפרים בראשו (ראה מסמך מטר"מ) וכן תעודת שחרור מחדר המיון בבית החולים שערי צדק, ממה נלמד, כי סבל "שטף דם תת עורי+ נפיחות בגב תחתון."- ויש לקבוע, כי מדובר בחבלות, המתיישבות עם מנגון החבלה הנטען, קרי, מכות בעזרת חפץ.

גם נאשם 1 המציא תעודה רפואית מיום האירוע, שכן התלונן, כי המתלונן פגע בו בסכין- אלא שבתעודה זו צוין, כי "נחבל במנגנון לא ברור ביד ימין, באזור הקרוב לשורש כף היד..."
(ראה נ/1).

הנאשם 1 העיד,כי מלכתחילה לא התכוון כלל להגיש תלונה כנגד המתלונן או להתפנות לחדר מיון, אלא שלאחר שעזב את המקום- הגיע שוטר אל בית האחות שכנראה הזמינו השכנים והיא קישרה בינו לבין הנאשם- כך שהשוטר אמר לנאשם, כי עליו להגיש תלונה ובהמשך אף הופנה לחדר מיון.

פינויו של המתלונן לקבלת טיפול רפואי- נעשה באופן ספונטאני ובסיוע השכן- וכך גם הגשת התלונה.
זאת ועוד;

נאשם 2 תאר אירוע שחזה בו לכאורה מתוך מרפסת האחות, אלא שהאחרונה העידה, כי מן המרפסת שבדירתה לא ניתן היה לראות כלל מה קורה בין השניים ועל כן נכנסה לדירתה.

שתי עדויות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת- שהרי, אם המפגש בין השניים התרחש בסמוך לשער החצר, כפי שטוען נאשם 1- הרי כיצד זה לא יכולה הייתה האחות לראות זאת- ואם המפגש התרחש עמוק יותר בתוך החצר, במקום שבו לא ניתן לצפות על המתרחש מן המרפסת- הדבר אינו מתיישב אף עם עדות נאשם1,אשר טען, כי הכל התרחש עוד בטרם הניח את כף רגלו בחצר המתלונן, כיצד יכול היה נאשם 2 לראות זאת?

אין זאת, כי אין לקבל עדויות ההגנה בעניין זה.

גם תיאור נאשם 1 והאחות את שהתרחש לאחר האירוע אינו יכול להתקבל ויש בו כדי לערער את עדויותיהם-

נאשם 1 טען, כי בתום "המפגש" שבינו לבין המתלונן- "עליתי למעלה לאחותי וסיפרתי לה מה קרה וזהו" (ראה עמ' 8).
כך טען גם בהודעתו ת/3- "עליתי חזרה לאחותי...ואמרתי לה שהוא קיבל מכה בראש ושאני הולך ושאם יש בעיה יש את הטלפון שלי..."(ראה שו' 24-26).

האחות העידה , כי לאחר האירוע עלה אליה הנאשם- אך לא אמר לה דבר ואף לא נראה לה נסער או שונה באופן כלשהו.

לא ברור כיצד ניתן לטעון טענה שכזו- הרי הנאשם עצמו טען, כי נפצע בידיו, עד אשר אף פנה בעצת המשטרה לקבלת טיפול רפואי- כיצד, אפוא, לא הבחינה האחות בחבלות אלו?- יתכן, כי לא הבחינה בהן, משום שלא היו קיימות אותה עת...

אוסיף עוד, כי מאיה העידה, כי בתום התקיפה אמרה האחות למתלונן- "הנה, אתה רואה, אמרתי לך שאני אביא את האחים שלי." (ראה עמ' 12 שו' 13-14).

האחות מכחישה אמירה שכזו- ואולם טיבה של אמירה שכזו מתיישב עם מכלול התנהלות הנאשמים בתיק.

סופו של דבר- החלטתי, כאמור,להסתמך על עדות המתלונן, הנסמכת על עדותה הבהירה, הישירה והאמינה של מאיה ועל כן, אני קובעת, כי שוכנעתי, מעבר לכל ספק סביר, כי לאחר שהגיעו הנאשמים אל בית האחות לאחר חצות- הם באו במטרה "לעשות סדר" ולא במטרה ליישר את ההדורים ברוח טובה או בהדברות כלשהי.

לאחר דין ודברים, שהתנהל בין הנאשם 1 למתלונן ממרפסת האחות- ירדו שני הנאשמים, כשבידיהם חפץ, שטיבו לא הוברר לי עד תום ומשהגיעו לשער חצרו של המתלונן- הורה נאשם 1 לבנו להישאר מחוץ לחצר והוא עצמו נכנס לחצר.

קיומו של חפץ בידי הנאשמים, אף מתיישב עם הטענה, כי הגיעו מביתם ולא באופן אקראי, במהלך נסיעה.

משנכנס נאשם 1 לחצר המתלונן הוא פנה אל האחרון ובהמשך- החל להכותו עד שזה נפל על ספה , שהייתה בחצר.

בשלב מסוים נכנס אף נאשם 2 לחצר ואף הוא הכה את המתלונן בחפץ שבידו.

לא אוכל לקבוע, אם פציעתו של המתלונן בראשו נגרמה עקב מכה מצדם של הנאשמים או בשל חבלה שנחבל משולחן שהיה במקום, בסמוך אליו נפל עקב המכות שספג מאת הנאשמים- כך או כך חבלה זו הנה תוצאת התקיפה.

מאיה עמדה במרפסת לפחות מן המועד שבו ירדו הנאשמים בדרכם אל חצר המתלונן ועד אשר החל נאשם 1 להכות את המתלונן. בשלב מסוים נכנסה לדירתה, על מנת להאיץ בבעלה שירד להפריד בין הניצים- ואולם בהמשך יצאה שוב אל המרפסת וצפתה בהמשך ההתרחשויות.

השכן ירד אל חצר המתלונן והפריד בין הניצים ובהמשך אף פינה את המתלונן לקבלת טיפול רפואי.
בעניין זה העיד במשטרה כך- "...ארנון ישב ושני האנשים האלה נתנו לו מכות, אני בשלב הזה ניסיתי להפריד ביניהם. את הבחור הצעיר הוצאתי החוצה מהמתחם של ארנון והוצאתי ממנו את המוט, שהם הביאו איתם והיה שם עוד מוט קטן, שנראה כמו מפתח גלגלים ולקחתי את 2 המוטות ונתתי לבחור הצעיר, שהיה מחוץ למתחם...האיש המבוגר ניסה אני חושב לנגב לו את הדם...וכולם נעלמו מהמקום ואני לקחתי את ארנון למגן דוד." (ראה ת/5).

בתום האירוע עוד פנתה האחות אל המתלונן בהערה.

לאחר קבלת טיפול רפואי- הגיש המתלונן תלונה במשטרה ואילו נאשם 1 עשה כן רק לאחר ששוטר הפנה אותו לעשות כן.

לא השתכנעתי, כי בשלב כלשהו של האירוע אחז המתלונן בסכין ואיים בה על הנאשם 1, אם כי מקובל עלי, כי איים שידקור את האחות או הנאשם.

כפי שציינתי- מאיה לא ראתה, כי המתלונן אוחז בסכין.

אין זה הגיוני, כי נאשם 1 יכנס אל חצר המתלונן-אם יראה, כי זה אוחז סכין, כפי שטען בפועל.

עדויות נאשם 2 והאחות לעניין שדה הראיה מן המרפסת ויכולת נאשם 2 לראות, כי המתלונן מחזיק סכין, מבלי שמאיה תראה זאת- אינן מתיישבות זו עם זו.

אין זה הגיוני, כי לאחר שליפת סכין- לא תתלונן על כך האחות במשטרה, אף אם היא סערת.

אין זה הגיוני, כי לאחר שליפת סכין ואירוע כה דרמטי- לא יתלונן הנאשם מיוזמתו במשטרה.

קביעותיי כאמור לעיל, מקיימות את היסודות של סעיף 334 ו-335 (1) ו- (2) לחוק העונשין וכן של סעיף 447 (2) לחוק.

משכך- אני מרשיעה את הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום.

ניתנה היום כ"ד בתמוז, תשס"ו (20 ביולי 2006) במעמד הצדדים.

באום-ניקוטרה אתי
, שופטת

ב"כ המאשימה: עמדתנו העונשית, היא מאסר בפועל.

ב"כ הנאשמים: אבקש לקבל שני תסקירים מאת שירות המבחן ביחס לשני הנאשמים, כאשר יש מקום שתעשה אבחנה בין שני הנאשמים.
לגבי הנאשם 2- אבקש התסקיר יתייחס לאפשרות להימנע מהרשעתו, להתייחס לגילו בעת ביצוע העבירה, העובדה שאין לחובתו כל עבר פלילי, כמובן את נסיבות ביצוע העבירה וכן העובדה, שמאז האירוע ועד עתה, הנאשם שירת שירות חובה מלא ביחידה כלוחם ב"גולני" וזאת הסתבכותו היחידה עם החוק.
אלה הנימוקים שאבקש לשקול לגביהם אי הרשעה.

ב"כ המאשימה: משאירה את עניין התסקירים לשיקול דעת בית המשפט. באשר להעברת התיק למותב אחר, אני משאירה גם עניין זה לשיקול דעתו של בית המשפט.

החלטה

לאור בקשת הסנגור- כי אז רישומו של התיק יוותר על שמי, על אף שהבהרתי לצדדים, כי אעדר תקופה מסוימת בשל נסיבות בריאותיות.

בשלב זה ומבלי שהדבר יהווה אינדיקציה כלשהי- יואל שירות המבחן להגיש תסקיר לעונש בעניינם של שני הנאשמים, כאשר בעניינו של הנאשם 2 יתייחס אף לאפשרות אי הרשעתו.

התסקיר יוגש עובר למועד שייקבע לדיון במעמד הצדדים במועד נדחה.

תשומת לב שירות המבחן כי ניתן ליצור קשר עם הנאשמים בטל'- 0577/307405.

בשלב זה אני קובעת התיק לתזכורת פנימית ליום 5/01/07.

ניתנה היום כ"ד בתמוז, תשס"ו (20 ביולי 2006) במעמד הצדדים.

באום-ניקוטרה אתי
, שופטת
קלדנית: עינת ישראלי








פ בית משפט שלום 2676/02 מדינת ישראל נ' בצלאל מאיר, בצלאל מאיר (פורסם ב-ֽ 20/07/2006)