פסקי דין על יוכבד זריהן | פסקי דין על חברה לניהול דיזינגוף סנטר | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

3005/03 א     23/07/2006




א 3005/03 יוכבד זריהן נ' חברה לניהול דיזינגוף סנטר בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 003005/03
בבית משפט השלום בירושלים
23/07/2006
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד

בפני
:

יוכבד זריהן

בעניין:

התובעת
עו"ד אופיר צוייג

ע"י ב"כ
נ ג ד
1. חברה לניהול דיזינגוף סנטר בע"מ

2. כלל חברה לביטוח בע"מ
הנתבעות
עו"ד אבי דויטש

ועו"ד הילה קרא

ע"י ב"כ
פסק-דין

1. התובעת, ילידת 1946, נפגעה ברגלה השמאלית בעת שצעדה במעבר המוביל מקניון דיזינגוף סנטר אל חניון הקניון. הפגיעה אירעה כתוצאה מהחלקה בשל מכשול בדמות מרצפות חסרות וחול המפוזר סביבן, וכל זאת במעבר מהקניון לחניון, ששימש גם לגישת נכים. כפי שיובהר להלן, ידעה הנתבעת 1 (מפעילת הקניון; להלן: הקניון) על קיומו של המכשול מזה זמן מה, ולא עשתה מאומה לתיקון המפגע. הנתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת 1. הצדדים נחלקו ביניהם בשאלת האחריות והנזק גם יחד, ואלה ידונו כסדרן.

2. בפתח ישיבת ההוכחות ביום 7.5.06 הגיעו הנתבעת והצדדים השלישיים להסכמה לפיה תידחה התובענה כנגד הצדדים השלישיים שצירפה הנתבעת. יש לא מעט טעם בטרוניית התובעת בנוגע לסיבוך ההליכים והימשכותם בגין הוספת אותם צדדים שלישיים, ועניין זה יובא בחשבון בשאלת ההוצאות.
האחריות לנזקי התובעת
3. ביום 29.6.01 פסעו התובעת וחברתה לעבודה בשגרירות דרום אפריקה (הממוקמת במגדל משרדים מעל הקניון - עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 2) במעבר המוביל מהסופר שבקניון אל קומת החניון. כפי שהבהירה התובעת בעדותה, ירדו השתיים ממשרדי השגרירות אל הקניון במעלית ומשם במדרגות אל הסופר (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 9-11). לאחר שרכשו מצרכים (שנועדו למסיבת פרידה לחברה שליוותה את התובעת, להלן: טרודי - עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 17) הוביל עובד של הסופרמרקט בשם אליעזר את השלושה לחניון שם ממוקמות מעליות. אליעזר וטרודי הובילו כל אחד עגלת קניות, כאשר במעבר הלכו השלושה בטור עורפי כשהתובעת ממוקמת בין אליעזר (שהוביל, מאחר והוא שהכיר את הדרך) ובין טרודי ששימשה כמאסף (תצהירי השלושה; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 12-19). התובעת הלכה במרחק של כשני מטרים אחרי אליעזר (שם, שורות 20-21).

4. מהעדויות עולה כי במעבר שתמונתו הוגשה (ת/1) היו חסרות מרצפות. אליעזר, שכאמור עבד באותה עת בסופרמרקט שבקניון (סעיף 1 לתצהירו), מסר בתצהיר כי שעה שפסע במעבר ראה קרטון על הריצפה. הוא ביצע עיקוף של הקרטון מצד ימין, ועלה בידו לעבור עם העגלה מצד הקרטון. לאחר נפילת התובעת התברר כי מתחת לקרטון היו חסרות מספר מרצפות (סעיף 4 לתצהירו). בעדותו הבהיר כי לא עקף את הקרטון אלא עבר לידו (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 1-2). היה די מקום למעבר עגלה בצד הקרטון, אולם לרוחב המסדרון היה פזור חול, והיה עליו לעבור על החול (שם, שורות 3-6). כן השיב כי מאז שהחל לעבוד במקום עבר במעבר "פעמיים שלוש ביום" (שם, שורה 18) וכי הבחין בקרטון ובחול "ממתי שהתחלתי לעבוד ועד שסיימתי את העבודה" (שם, שורות 20-21).

5. טרודי תיארה בתצהירה כי היא הלכה אחרונה ולפתע הבחינה בתובעת כשהיא מחליקה וקורסת. היא ראתה כי במקום חסרות מרצפות וכי חלק מהמרצפות הקיימות רופפות. כמו כן ראתה במקום קרטון (סעיף 4 לתצהירה). מהאמור בתצהיר נראה כי טרודי אינה זוכרת במדוייק היכן היה ממוקם כל אחד מהמפגעים יחסית לתובעת. בעדותה מסרה כי מדובר במעבר ברוחב של מעט למעלה ממטר, וכי התובעת נפלה בשל מרצפות רופפות (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 19-21). מכל מקום, מהתיאור בתצהיר עולה כי טרודי לא ראתה במדוייק את מיקום הנפילה.

6. יוער כי מעיון בת/1 עולה כי המדובר במעבר שרוחבו מעט פחות משש מרצפות רגילות (כ- 1.10 מטרים), ולאחר מכן משתנה רוחבו לכ- 1,80 מטרים. לא הוברר באיזה חלק של המעבר נפלה התובעת, אולם מאחר ואליעזר הצליח לעבור עם עגלת קניות מצד הקרטון שכיסה על המרצפות החסרות, יש להניח כי הארוע התרחש בחלק הרחב יותר (שם גם ניתן להבחין במרצפות בצבעים שונים). חלק רחב זה מתחיל במרצפה השנייה לאחר פתח המפריד בין החלק הצר של המסדרון לפתח הרחב.

7. התובעת לא ידעה לאמר בוודאות ממה החליקה. מעדותה עולה כי היא לא הבחינה כלל בקרטון, וכל שמסרה בעניין זה נובע מדברים שאמרו לה אליעזר וטרודי לאחר מכן, מאחר ואין היא זוכרת את הדברים במדוייק (סעיף 4 לתצהירה) למעט ההחלקה על החול (שם; עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 6-12). בעדותה מסרה אומנם כי ראתה קרטונים מפוזרים בפינות (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 19-23), אולם לא ברור אם התייחסה לרגע לפני ההחלקה או לאחריו. היא החליקה על החול וניסתה לעצור עצמה באמצעות המעקה, אך ללא הועיל. רגלה הימנית גלשה קדימה ורגלה השמאלית "נתפסה לי שם" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 16-18).

8. עד נוסף, שהיה באותה עת קצין בטחון בקניון (להלן: יזרעאל) מסר כי הגיע למקום בסמוך לאחר הנפילה ומצא את התובעת על הריצפה כשבמקום מפוזר חול. הוא תיאר כי במקום היה חול, חסרו מרצפות, וקרטון נמצא ליד התובעת (סעיף 4 לתצהירו). למקום הגיעו אנשים נוספים והושיבו את התובעת על כסא (סעיף 6 לתצהיר). העד מילא ביום האירוע דו"ח אירוע (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1 - 6), ובו רשם בתשובה לשאלה אם איתר מפגע "אכן איתרתי מפגע חלק מהריצוף לא היה קיים ולכן הגברת מעדה". בדו"ח נרשם כי מקום הארוע הוא "מעבר נכים" ובסעיף 3 לתצהירו הבהיר יזרעאל כי המעבר משמש "גם למעבר נכים, בנוסף להיותו מעבר רגלי רגיל". בתצהירו ציין כי תקופה קצרה לפני הארוע מעד בעצמו במקום זה בשל החול הפזור (סעיף 5 לתצהיר). בעדותו הוסיף כי לאחר מעידתו מסר דיווח לאחזקה ולקב"ט הראשי של הקניון, וכי "רוב הפעמים שראיתי את זה הייתי מזכיר להם" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 22-27).

9. העולה מכל האמור לעיל הוא כי במעבר המשמש לתנועת אנשים מהקניון לחניון, והאמור לשמש גם כמעבר לנכים, נמצא מפגע של ממש שהקניון לא טרח לטפל בו על אף קבלת התראות על קיומו. מעדות אליעזר עולה כי המפגע היה במקום זמן לא קצר, וכך עולה גם מעדות יזרעאל, שהעיד גם כי הוא עצמו התריע בפני
הקב"ט הראשי והאחזקה פעמים מספר בנוגע לקיום המפגע. בנסיבות מעין אלה, כאשר לקניון ידוע על קיום מפגע במעבר המשמש לתנועת אנשים, אין כל מקום לטענה כלשהי בשאלת האחריות. הקניון מזמין אנשים לשטחו, ולפיכך חלה עליו חובה לשמור על שלומם. מאחר והקניון ידע בפועל על קיום המפגע, והוטלה עליו החובה לתקנו במהירות האפשרית, או לחסום את המעבר ו/או לשלטו כראוי. חובה זו הופרה. הדברים קל וחומר בזוכרנו כי המעבר אמור לשמש אוכלוסיית נכים, שמדרך הטבע מתקשים בהילוכם יותר מאוכלוסיה רגילה, וכל מכשול הוא בגדר סכנה כפולה ומכופלת מבחינתם. הפרת החובה גרמה לנזק, ומכאן כי התקיימו כל התנאים המשמשים כבסיס להקמת עוולת הרשלנות.

10. בנסיבות העניין אין גם מקום לטענות הנתבעות בעניין אשם מכריע(!) של התובעת או אף לזקיפת אשם תורם לחובתה. אף אם התובעת הספיקה להבחין בחול הפזור במעבר, ברי כי לא יכולה היתה להבחין במרצפות החסרות, שכוסו על ידי קרטון (על פי עדות אליעזר, שהלך ראשון). התובעת לא הבחינה בקרטון לפני ההחלקה, וסברה כי החליקה על דבר מה שהוא ככל הנראה החול. אף ללא קיום הקרטון במקום, אין להסכין עם מצב בו מפוזר חול בכמות רבה (על פי עדות יזרעאל החול השתרע כמטר מסביב למקום בו חסרו המרצפות - עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 13-14) במרכזו של מעבר המשמש לתנועת אנשים בקניון. אדם השם פעמיו לקניון אינו אמור להניח כי מכשולים יפוזרו בדרכו. אין להחיל על ההולך בקניון את אותה "חובת זהירות" שחב אדם לעצמו המוטלת על המתהלך ברחובה של עיר, שזה האחרון אמור להיות מודע לאפשרות לקיום מפגעים שונים ומשונים בסביבה שאינה סטרילית ואינה מרוצפת, ואילו זה הראשון רשאי להאמין כי הקניון ישמור על סביבה תקינה, כחובתו. מכל מקום, אף אם הבחינה התובעת בחול (וזאת על אף שפסעה שני מטרים בלבד אחר אליעזר, ויש להניח כי שדה ראייתה היה מוגבל) ופסעה לתוכו, אין בכך כדי להביא למסקנה כי יש לזקוף לחובתה אשם תורם. יתכן שסברה שתצלח את החול בשלום (או כי לא הגיבה במועד לאשר ראו עיניה), אך ודאי הוא כי לא היתה מודעת ליתר המפגעים (המרצפות החסרות והקרטון המכסה עליהן) שחברו יחדיו ליצור מפגע משולב שגרם לפגיעה.

11. אף שקילת אשמתם המוסרית של הצדדים מביאה לכלל מסקנה כי אין להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו. הקניון דומה ל"טובל ושרץ בידו" - אף כי ידע על קיומו של מפגע זה מזה זמן מה, ועל אף העובדה כי המפגע נמצא במקום בו עוברת אוכלוסיה רגישה במיוחד, לא טרח לעשות דבר לצורך תיקון המפגע. מחדל ממושך ומסוכן זה מתממש, והנה תחת הודאה, קבלה וחרטה - טוען הקניון כי על התובעת לשאת באשמה לתוצאת מחדליו. אין ספק כי אשמתו המוסרית של הקניון במקרה דנא היא כה כבדת משקל, עד שבשקלולה מול כל אשם תורם שניתן לנסות ולזקוף לחובת התובעת אין אלא להגיע למסקנה כי האשם כולו מוטל לפתח הקניון, ואין להפחית מהפיצוי המגיע לתובעת ולו מאומה עקב כל פגם, אם בכלל, שנפל במעשיה. דברים אלה נאמרו מעבר לצורך, שהרי לא הוכח כלל כי התובעת פעלה באופן שאינו מתיישב עם התנהגותו של עובר אורח תמים בקניון ומעבריו.

12. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי על הקניון לפצות את התובעת בגין מלוא נזקיה בשל הארוע.

הנזק
1. נכותה של התובעת
13. המומחה מטעם התובעת, ד"ר מאיר נסינג, מצא בבדיקתו ביום 29.10.02 חוסר נעילה סופית בברך שמאל, קושי בכריעה בברך שמאל ומבחן טחינת פיקה "חיובי במידה רבה יותר משמאל". במרפאה התהלכה בצליעה קלה על רגל שמאל. במיפוי עצמות נמצאו שינויים בשתי הברכיים. המומחה ציין כי ביום 21.1.01, כחמישה חודשים לפני הארוע נשוא התביעה, נחבלה התובעת בברך שמאל ולא נמצאו ממצאים פתולוגיים. על יסוד מכלול הממצאים קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי "סעיף הסל", הוא סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל.

14. המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר מיכאל לבני, מצא בבדיקתו כי התובעת מהלכת ללא צליעה. טווח התנועה נמצא מלא, ומבחן השחיקה - שלילי. לשיטתו הממצא החיובי האובייקטיבי היחיד הוא מיפוי העצמות, שבו נמצאו ממצאים בשתי הברכיים. לפיכך הגיע המומחה למסקנה כי לתובעת לא נותרה כל נכות בעקבות התאונה, וכי היא סבלה מכאבים "לתקופה מסויימת" ולאחר מכן "חזרה לתפקוד מלא".

15. התובעת הפנתה בסיכומיה גם לקביעות המל"ל. לקביעות אלה נודעת משמעות בתובענה מעין זו רק לצורך הפחתת הסכומים ששולמו וישולמו לתובעת, אולם אין הן מהוות ראיה קבילה לצורך שיעור נכותה. קביעות הועדות אינן ערוכות כחוות-דעת ולא הוגשו כחוות-דעת. לא ניתן גם להגישן ככאלה, שהרי לא ניתן לחקור את עורכיהן בבית המשפט. ממילא אין גם מקום לייחס כל משקל לקביעות אלה.

16. הצדדים נדרשו גם לטענות התובעת לפיהן הפגיעה ביום 23.1.01 היתה בברך ימין, ולא בברך שמאל. יש לתמוה על דברי התובעת בעניין זה, שהרי בכתב התביעה ציינה כי "התובעת כשלעצמה איננה לגמרי משוכנעת כי נחבלה אז בברך שמאל - או שמא נחבלה אז בברך ימין" (סעיף 6 לכתב התביעה). העדר שכנוע זה הפך לשכנוע עמוק ביותר בדיונים בפני
המל"ל ובבית המשפט, כאשר התובעת טוענת כי ד"ר נסינג, שערך גם את חוות-הדעת מטעמה, טעה כשרשם בנ/1 כי נחבלה חבלה סיבובית בברך שמאל, ואף שלח אותה לביצוע בדיקת רנטגן בברך הלא נכונה(!), מבלי שהיא הבינה זאת (סעיף 21 לתצהירה). מאחר והתובעת טענה כי העמידה את המומחה על טעותו בעת שערך את חוות-הדעת (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-16, לאחר שבא-כוחה התערב כדי להעמיד הדברים על דיוקם), לא ברור מדוע שב המומחה מטעמה ורשם בחוות-הדעת כי דווקא ברך שמאל היא שנפגעה ביום 23.1.06, ומדוע בכתב התביעה, שנערך מספר חודשים לאחר מכן, לא זכרה התובעת איזו ברך נפגעה. המסקנה היא כי יש להעדיף את הרישום הרפואי שנערך בזמן אמת, ולקבוע כי ברכה השמאלית של התובעת נפגעה ביום 23.1.06.

17. לארוע מיום 23.1.06 לא נמצא כל תיעוד עוקב. ממילא ספק רב אם יש השפעה למצבה הקודם של הברך לממצאים כיום, ככל שאלה קיימים. מאחר והצדדים בחרו שלא לחקור את המומחים, הרי שעל בית המשפט להכריע במחלוקת שביניהם. המומחים שניהם לא מצאו מגבלות בתנועה (ולעניין זה יש לשים אל לב את הערות ד"ר לבני לפיהן בבדיקות מוקדמות יותר מצא ד"ר נסינג, שהוא גם הרופא המטפל, כי אין מגבלת תנועה). בנסיבות שנוצרו אני קובע כי לתובעת נכות רפואית בשיעור 5%, שאינה מתבטאת במגבלת תנועה אלא בכאבים בסוף התנועות (נעילה של הברך במצב עמידה וכריעה מלאה בברך שמאל).

2. הפיצוי
18. מעדות התובעת עולה כי שכרה לא נגרע בעקבות התאונה. היא העידה כי נעדרה מהעבודה לשבוע בלבד, ולאחר מכן לשבוע נוסף (סעיף 13 לתצהירה) וכי שילמו לה שכר בימים בהם נעדרה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 24-25), ולא נגרם לה כל הפסד שכר מאז התאונה ועד היום (שם, שורות 26-27). מהאישור הבודד שהגישה במצורף לתצהירה אודות השתכרותה (לתחשיב צורפו אישורים נוספים, אולם אלה לא הוגשו כראיות) עולה כי שנה לאחר התאונה עמד שכרה על 2,500 ₪ ברוטו לחודש. אין מחלוקת כי קודם לתאונה לא הרויחה סכום גבוה יותר, ולמעשה מאישור המל"ל עולה כי שכרה לא עלה על 1,900 ₪ לחודש. לנוכח גילה של התובעת (שהיא כבת 60 כיום), העובדה כי לא נגרם לה כל הפסד שכר עד היום, שנות העבודה הספורות שנותרו לה, התיאור לפיו מדובר בעבודה נוחה יחסית ש"איננה טעונה לחץ" (סעיף 23 לתצהירה), בה היא מועסקת מנובמבר 1994 (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-2), אין גם חשש כי הנכות המזערית תגרע משכרה לעתיד. לפיכך אין מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר או גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד.

19. התובעת טענה בתצהירה כי בתקופה לאחר התאונה נעזרה רבות בבני משפחתה ובשכנתה (סעיף 15 לתצהירה), ולטענתה מאז התאונה היא נזקקת לעזרה בעבודות הקשות (סעיף 24 לתצהיר). אף לא אחד מקרוביה הגיש תצהיר כדי לתמוך בטענות אלה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 17-26), אולם ממילא ספק רב אם נכות המתבטאת במגבלות שפורטו לעיל, ובשיעור מעין זה שנגרמה לתובעת, יש בה כדי להצדיק עזרה בשכר. מכל מקום, מאחר וקיים חשש כי לעתיד תזדקק התובעת לעזרה מטבע הדברים, וכי נכותה הקיימת עלולה להוסיף ולהכביד עליה באותה עת, אני פוסק לתובעת סכום של 5,000 ₪ בגין עזרת קרובים בעבר מעבר לחובתם המוסרית והאפשרות כי תזדקק לעזרה בגין הנכות בעתיד.

20. אשר לנזק הלא ממוני, נראה כי ראש נזק זה הוא המשמעותי ביותר בפגיעה מעין זו שנגרמה לתובעת. לפגיעה נודעת השפעה על איכות חייו של הנפגע, ובפרט אמורים הדברים כאשר למגבלה הלא משמעותית נלווים כאבים. מאחר והתובענה אינה מוגשת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הרי שעל בית המשפט לשום את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, וזאת תוך התחשבות במכלול נסיבות העניין, טיב הפגיעה על הסבל הכרוך בה, והשפעתה על אורח חייו של הנפגע. מתוך הבאת מכלול שיקולים אלה בחשבון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 32,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

21. מהפיצוי שנפסק לתובעת יש לנכות את מענק המל"ל (אין מקום לניכוי דמי הפגיעה, כאשר נראה כי התובעת כללה אותם בתשובתה לפיה לא נגרע משכרה בעבר). על פי האישור שצירפה התובעת שילם לה המל"ל סכום של 10,100 ₪ ביום 17.9.04. סכום זה כשהוא משוערך עומד על 11,230 ₪ נכון להיום.

סוף דבר
22. לנוכח האמור לעיל ישלמו הנתבעות לתובעת סכום של 25,770 ₪. לסכום יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. כן ישלמו הנתבעות לתובעת הוצאות המשפט בסכום של 3,000 ₪ ובנוסף לאלה את האגרה, עלות חוות-הדעת והתשלום לעדים.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז בתמוז תשס"ו (23 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

__________________
רם וינוגרד
, שופט








א בית משפט שלום 3005/03 יוכבד זריהן נ' חברה לניהול דיזינגוף סנטר בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/07/2006)