פסקי דין על atlantica s.p.a. di-navigazione | פסקי דין על אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ

1671/04 עא     25/07/2006




עא 1671/04 atlantica s.p.a. di-navigazione נ' אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ





1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עא 001671/04
לפני:
כב' השופט עוזי פוגלמן
- אב"ד
כב' השופטת יהודית אמסטרדם

כב' השופט אילן ש' שילה

המערערת:
atlantica s.p.a. di-navigazione
נ ג ד
המשיבה
אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מאיר יפרח), מיום 27.10.03 בת"א 55665/01, אשר דחה את תביעת המערערת לתשלום יתרת חוב בגין דמי השהיית מכולות.

הרקע

1. המערערת היא חברה איטלקית לספנות ושיט, המנהלת עסקיה בארץ באמצעות סוכנות "אלאלוף ושות' ספנות בע"מ" (להלן: "אלאלוף"). המשיבה היא יבואנית צמיגי "מישלן" בישראל.

2. המערערת והמשיבה התקשרו ביניהן בהסכם לפיו סיפקה המערערת למשיבה שירותי הובלה דרך הים של מטעני צמיגים שייבאה המשיבה לארץ. הצמיגים הובלו במכולות, ואוכסנו בהן עד להשבת המכולות למערערת, לאחר פריקתם של הצמיגים.

3. הסכסוך בין הצדדים נסב על "דמי השהיית מכולות" (demurrage) בגובה 287,589 ₪ שבהם ביקשה המערערת לחייב את המשיבה. לטענתה של המערערת, חבה המשיבה בתשלום בגין כל מכולה אשר סופקה לה, בתקופה שתחילתה במועד פריקת המכולה מהאוניה וסיומה במועד החזרת המכולה לחזקת המערערת או הסוכנת-אלאלוף, בניכוי מספר "ימים חופשיים" אשר לגביהם הוסכם כי לא יושת חיוב.

4. המשיבה טענה להגנתה כי בעלות הדין סיכמו בעל פה שינתן למשיבה פטור מלא מדמי השהיית מכולות; אלמלא הפטור, היתה נמנעת מייבוא הצמיגים באמצעות המערערת. על יסוד פטור זה, לא נדרשה המשיבה מעולם לשלם דמי השהיית מכולות, למעט בשני מקרים, אשר באו על פתרונם בהסכמות שהושגו בין הצדדים.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בית המשפט קיבל את גרסת המערערת שמעולם לא הוסכם על מתן פטור מוחלט מדמי השהיית מכולות; כל שהוסכם היה כי נוכח היות המשיבה לקוח גדול, יינתנו לה 30 "ימים חופשיים" ללא חיוב, מיום הגעת המכולות לארץ, במקום תשעת הימים החופשיים הנהוגים אצל המערערת, כקבוע בחותמת המוטבעת על שטרי המטען. נושא זה, לא הוסדר בין הצדדים במסמך בכתב, והוסכם ביניהם בעל פה לסטות מהאמור בשטרי המטען.

6. בעניין סכומי החוב קבע בית המשפט כי הנטל להוכיחם מוטל על המערערת, אשר כשלה מלהרימו. בית המשפט ציין כי הסכם ההובלה לא הוצג לפניו, ואף בהוראות שטרי המטען אין כדי לסייע למערערת להוכיח גרסתה, שכן על פיהם חבה המשיבה בתום 9 "ימים חופשיים" בלבד. המצהיר מטעם המערערת, מר גורפינקל, אינו יודע מידיעה אישית כי המפורט בשטרי המטען אכן סופק למשיבה בפועל, ועל מנת להוכיח את נכונות תוכנם של שטרי המטען, כך נפסק, היה על המערערת להביא לעדות את מי שערך אותם, ולמצער את מי שבקיא במידע העובדתי הדרוש לחישוב דמי ההשהיה. גם דרישות התשלום אינן יכולות להועיל למערערת, שכן על אף שבית המשפט היה מוכן להניח כי הן אכן נמסרו למשיבה, עדיין לא יכלה הגב' אסתר אוחנה, שהצהירה מטעם המערערת על מסירתן, להעיד אם מספר הימים המוקלד בהן נכון. על המערערת היה להביא לעדות את מנפיק דרישות התשלום, ומשלא עשתה כן, אין הן יכולות לשמש ראייה לאמיתות תוכנן, אלא אך לעצם קיומן.

7. בית המשפט הוסיף וציין כי המערערת גם לא הוכיחה את התעריפים שעל פיהם חושבו דמי ההשהיה. המסמך אשר הוגש מטעמה (ת/3), המפרט דמי השהיית מכולות מיעדים שונים בעולם בהתחשב במספר ימי ההשהיה ובסוג המכולה, נערך 13 שנים קודם להגשת התביעה, ואף אחד מאנשי המערערת או המשיבה אינו חתום עליו. משקלו של מסמך זה, כך נפסק, הוא אפסי בנסיבות בהן לא יכול היה מר גורפינקל, המצהיר מטעם המערערת, לומר האם תעריפים אלה מתעדכנים מפעם לפעם, או להוכיח כי מדובר בנוהג המקובל על איגוד המשתמשים בהובלה ימית.

8. על יסוד האמור ,דחה בית המשפט את התביעה.

טיעוני המערערת

9. המערערת טוענת כי פסק דינו של בית משפט קמא לוקה בשתי טעויות. האחת, הטלת הנטל להוכיח את פרטי דרישות התשלום על כתפיה; והשנייה, אי קבלת דרישות התשלום כראייה לאמיתות תוכנן.

10. לטענת המערערת, בחרה המשיבה להתגונן מפני התביעה בטענה כוזבת, שאין היא חייבת בתשלום דמי השהיה כלל, משום שהצדדים הסכימו שהיא פטורה מהם כליל. בכתב ההגנה שהגישה המשיבה, היא לא הכחישה את פרטי דרישות התשלום אשר צירפה המערערת לכתב התביעה, למעט הכחשה סתמית וכללית. משום כך, לא הועמדו פרטי דרישות התשלום במחלוקת, ומשקרס קו ההגנה הכוזב שבו בחרה המשיבה, היה על בית המשפט לחייבה במלוא הסכום שנתבע ממנה.

11. המערערת מוסיפה כי דרישות התשלום אשר צורפו לכתב התביעה הן רשומה מוסדית, כמשמעות מונח זה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שכן מדובר במסמכים הנערכים במהלך העסקים הרגיל של המערערת. כמו כן, קיים קושי אובייקטיבי באיתורם ובהבאתם לעדות של כל אחד מהבקרים אשר עסקו ברישום מועדי קבלתן והשבתן של המכולות. לפיכך, גם על פי ההלכה הפסוקה, מתקיים חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, והיה על בית המשפט לקבל את דרישות התשלום כראיה לאמיתות תוכנן. המערערת מציינת שקביעת בית המשפט, כי דרישות התשלום התקבלו בכפוף להוכחת תוכנן ומסירתן למשיבה סותרת את שנקבע בהחלטתו בזמן המשפט. בא כוח המשיבה אכן הסתייג מקבלת דרישות התשלום להוכחת תוכנן אך הסתייגותו לא אומצה בהחלטת בית המשפט. קביעת בית המשפט, כך נטען, מטילה נטל מוגזם ובלתי סביר, אשר על פיו כל תובע המבסס תביעתו על חשבונות שהונפקו בעסקו, במהלך פעילותו הרגילה, ייאלץ להוכיח כל פרט באותם חשבונות באמצעות עד היודע מידיעה אישית.

12. אשר לתעריפי דמי ההשהיה המערערת טוענת כי תעריפים אלו נקבעו אף על גבי כל אחד משטרי המטען, המהווים ראיה לתנאי חוזה ההובלה, ולפיכך שגה בית המשפט כאשר קבע שהתעריפים לא הוכחו.

טיעוני המשיבה

13. המשיבה גורסת שטענותיה של המערערת כי דרישות התשלום הן "רשומה מוסדית" וכי עמד בפני
ה קושי אובייקטיבי להביא עדים רלוונטיים, הן טענות חדשות אשר לא הועלו בבית משפט קמא, ויש בהן הרחבת חזית אסורה. המשיבה מוסיפה כי התנאים המפורטים בסעיף 36 לפקודת הראיות לא התקיימו ועל כן אין מדובר ברשומה מוסדית. עוד היא מציינת כי התנגדה להגשתן של דרישות התשלום ולכן לא ניתן היה לקבלן ללא עדים רלוונטיים. עדים אלו, ממשיכים לעבוד אצל המערערת, ועל כן אין ממש בטענה כי לא התאפשר להביאם לעדות.

14. המשיבה טוענת כי שאלת מספר ימי ההשהיה היתה פלוגתה מרכזית בבית משפט קמא, ואף המערערת היתה מודעת לנטל הרובץ עליה להוכיחם. אין ממש בטענה כי הכחשתה של המשיבה בהקשר זה היתה הכחשה "כללית וכוזבת", שכן המשיבה הכחישה את טענת המערערת באופן ענייני ומפורט.
15. אשר לתעריף בגין יום השהייה- המערערת ניסתה להוכיחו באמצעות המסמך ת/3 המפרט את התעריפים המקובלים בענף, אך כשלה, ואף נמנעה מלהעיד נציג מוסמך של "איגוד המשתמשים בהובלה ימית" לגבי תוכנו של המסמך. הטענה כי התעריף מצוי בשטרי המטען לא נטענה בבית משפט קמא והמשיבה מתנגדת גם בעניין זה להרחבת חזית. מלבד זאת, הוכח כי הצדדים הגיעו להסכמות בעל פה בניגוד לחותמת המוטבעת על שטר המטען.

16. לחלופין טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את גרסתה של המערערת באשר להסכמות בעל פה בעניין תשלום דמי ההשהיה. המערערת לא הציגה הסבר מדוע לא הפנתה למשיבה כל דרישה מפורטת ומסודרת לתשלום דמי ההשהיה עד להגשת התביעה, ושיהוי זה, כשלעצמו, מהווה טעם לדחיית התביעה, אף אם לא הסתיימה תקופת ההתיישנות. השתהותה של המערערת, מנעה מן המשיבה את האפשרות להתייחס אחת לאחת לכל דרישות התשלום שעניינן המכולות שקיבלה והחזירה במשך השנים.

דיון והכרעה

17. לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, ולאחר ששמענו השלמות טיעון מב"כ הצדדים בעל פה הגענו למסקנה שדין הערעור להידחות, גם אם לא מנימוקיו של בית משפט קמא.

18. כמגישת התביעה, הוטל נטל ההוכחה לעניין חובה של המשיבה בגין דמי השהיית המכולות על כתפי המערערת. אכן, טענת ההגנה העיקרית של המשיבה היתה כי אין היא חבה כלל בתשלום דמי השהיית מכולות היות וניתן לה פטור גורף, והיא לא כפרה באופן פרטני במספר ימי ההשהיה של מכולה זו או אחרת. ואולם, בכתב ההגנה הכחישה המשיבה את פרטי החוב והתחשיב, ובתצהיר מר דניאל אשר, שהוגש מטעמה, נטען כי לא קיימת כל אפשרות מעשית לבדוק את הרשימות ושטרי המטען המצורפים לתצהיר, ולפיכך מוכחש תוכנם. גובהו של החוב, נכנס על כן לגדר המחלוקת שבין הצדדים והנטל להוכיחו רבץ לפתחה של המערערת.

19. המערערת רשאית היתה להוכיח חוב זה באמצעות דרישות התשלום אשר צורפו לתביעתה, מבלי שתביא לעדות את מנפיקם. דרישות התשלום מהוות "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות הקובע כי :"רשומה מוסדית" - מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".

20. סעיף 36 לפקודת הראיות קובע כי:

"רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה -
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי -
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב".

21. הגב' אסתר אוחנה, אשר עבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה במחלקת היבוא של אלאלוף, הצהירה בתצהירה אודות נוהלי העבודה, על פיהם מונפקות דרישות התשלום:

"בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמו גם כיום, נוהל העבודה הרגיל היה, כי עם חזרתה של מכולה ריקה לחזקתה של אלאלוף, מטעם אטלנטיקה (המערערת) (לאחר שתכולתה המובלת נפרקה)- באם חל חיוב בדמי השהיית מכולות, קרי, המכולה הוחזרה לחזקתנו לאחר תום "הימים החופשיים", אנו מנפיקים דרישת תשלום דמי השהייה בגין אותה המכולה ומוסרים אותה ללקוח או לנציגו".

22. דברים אלו, בצירוף דרישות התשלום עצמן, מהן עולה כי הן מופקות בסמוך להשבת המכולות לחזקת אלאלוף או המערערת, וכאשר ברור אופן חישובו של החוב (מספר הימים שחלפו בין שחרור המכולה מן האונייה ובין השבתה למערערת, בהפחתת מספר הימים החופשיים, במכפלת התעריף הרלוונטי עבור יום השהייה) מלמדים כי רישומם של מספר ימי ההשהיה בגינם מחויב לקוח נעשה דרך קבע, כחלק ממהלך ניהולו הרגיל של העסק, ויש בכך אף כדי ללמד על אמיתות תוכנן של דרישות התשלום.

23. נציין, כי אין נפקא מינה שבבית משפט קמא לא כינתה המערערת את דרישות התשלום "רשומה מוסדית", ודי אם הובאו ראיות לעמידה בדרישות סעיף 36 לפקודת הראיות. אף אם נאמר כי הטענה שדרישות התשלום הן "רשומה מוסדית" היא טענה משפטית חדשה, הרי שאין כל מניעה להזדקק לה שכן:

"מסקנה משפטית איננה עילת תביעה וממילא לא היתה חובה לטעון אותה בכתב התביעה. במקרה מסוים אף נטענה טענה משפטית מסוימת לראשונה בפני
בית המשפט העליון, אחרי שהעניין נדון בשתי ערכאות קודמות. בית המשפט לא נמנע מלדון בטענה החדשה, בקובעו כי "לפי תקנה 423 (כיום תקנה 462) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך בית משפט זה לפסוק את אשר צריך היה לפסוק אילו נטענו הטענות המשפטיות כדבעי " רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214 , 219-220 (1997).

24. עם זאת, דרישות התשלום נחזות להיות "פלט", כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ"ה- 1995: "פלט- נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על ידי מחשב". הגדרה זו אומצה בסעיף 35 לפקודת הראיות, ובסעיף 36 לפקודה הוספו תנאים נוספים שאותם יש להוכיח כאשר מדובר ברשומה מוסדית שהיא פלט. המערערת, אשר כאמור לא טענה בבית משפט קמא כי עסקינן ברשומה מוסדית, אף לא הוכיחה את התקיימותו של התנאי הקבוע בסעיף 36(א)(3)(ב) שננקטים במערערת אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה למחשב ושיבוש בעבודתו.

25. לאור האמור, אנו סבורים כי דרישות התשלום אכן מהוות רשומה מוסדית, אשר באמצעותן אפשר היה להוכיח את חובה של המשיבה בגין ימי ההשהיה. אפשר היה אף להזדקק לשטרי המטען על מנת ללמוד מהו התעריף עליו הוסכם לגבי כל יום השהיה. תעריף זה הוטבע על שטרי המטען, ואין בהסכמות שהושגו בעל פה לגבי מספר "הימים החופשיים" כדי ללמד כי שאר התנאים הקבועים בשטר המטען שונו אף הם. ואולם, במקום שבו עסקינן ברשומה מוסדית שהיא פלט מחשב, וכאשר המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות, אין לקבל את דרישות התשלום כראיה לאמיתות תוכנן ואין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר

26. אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערת תשא בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.
ניתן היום, כ' תמוז תשס"ו (25 יולי 2006), בהעדר הצדדים.
עוזי פוגלמן
, שופט
אב"ד

יהודית אמסטרדם
, שופטת

אילן ש. שילה
, שופט








עא בית משפט מחוזי 1671/04 atlantica s.p.a. di-navigazione נ' אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/07/2006)