פסקי דין על עודד גולד | פסקי דין על שלמה וחניש ואח' | פסקי דין על מדינת ישראל-משרד התעשייה והמסחר | פסקי דין על מרכז ההשקעות-משרד האוצר-החשב הכללי |

19939/04 בשא     30/07/2006




בשא 19939/04 עודד גולד, שלמה וחניש ואח' נ' מדינת ישראל-משרד התעשייה והמסחר, מרכז ההשקעות-משרד האוצר-החשב הכללי




3
בתי המשפט

בשא019939/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בתיק עיקרי: א 002183/04

30/07/2006
תאריך:
כב' הרשם ש. ברוך

לפני:

המבקשים
1. 1. עודד גולד

2. 2. שלמה וחניש
3. 3. קומפיומדיה בע"מ (בפירוק- לא בעניינה)
בעניין:

נ ג ד
מדינת ישראל-משרד התעשייה והמסחר

מרכז ההשקעות-משרד האוצר-החשב הכללי
המשיבה
שחר הררי
וגלי בהרב-מיארה

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה
1. 1. מדינת ישראל (להלן: "המשיבה") הגישה ביום 31/8/04 כתב תביעה כנגד עודד גולד
, שלמה וחניש וקומפיומדיה בע"מ (להלן: "המבקשים"), לתשלום הסך של 25,744,929 ₪.
להלן עיקרי העובדות הרלבנטיות, כפי שהן נטענו בכתב התביעה-
המבקשים מס' 1 ו-2 הינם בעלי השליטה והמנהלים בפועל של המבקשת מס' 3 וכן של חברת מון פארק תעשיות בע"מ (להלן: "חברת מון פארק") וחברת עמק האביב בע"מ (להלן: "חברת עמק האביב").
לשלושת החברות הוענקו, באמצעות המבקשים מס' 1 ו-2, מענקים והטבות על פי החוק לעידוד השקעות הון, לצורך בניית מבנים תעשיתיים, אך התברר כי המבקשים פעלו בתרמית, ולא השקיעו את הכספים כנדרש-
המבקשת מס' 3 (שהינה חברה אנגלית רדומה, בבעלות חלקית של מר יוסף וחניש, אביו של המבקש מס' 2) נתנה, באמצעות המבקשים מס' 1 ו-2, דיווחים כוזבים לגבי שווי הציוד אותו רכשה וקיבלה כספים ב"העברה סיבובית" מספקים, ובכך יצרה מצג שקרי של השקעת הון.
בנוסף, המבקשת מס' 3 סירבה להעביר לגורמי ביקורת מטעם המשיבה את המסמכים המהותיים לבחינת מצבה הפיננסי וסכומי ההשקעות, כגון מאזנים בוחנים וכרטיסי הנהלת חשבונות לגבי עסקאות עם בעלי מניות וחברות קשורות.
ביום 19/3/97 הודיעה מנהלת המשיבה על ביטול כתב האישור שניתן למבקשת מס' 3. ערר שהוגש על החלטה זו, נדחה בהמלצת ועדת הערר שאושרה בהחלטת שר התעשיה והמסחר ונחתמה על ידי שר האוצר ביום 27/7/97.
המשיבה טענה, כי במקביל לתביעתה היא הגישה בקשה לפירוק המבקשת מס' 3.
המבקשים מס' 1 ו-2 יצרו מצגי שווא כוזבים, בין היתר, לגבי ההשקעות שהושקעו בבניית המבנה התעשייתי על ידי חברת מון פארק, העבודות שבוצעו במבנה, יכולתה של חברת מון פארק להעמיד הון עצמי, עלות הבניה ועוד. בנוסף, דיווחו המבקשים מס' 1 ו-2 גם דיווחים כוזבים לגבי קיומן של עבודות בנייה והשקעות הון עצמי על ידי חברת עמק האביב בע"מ.
בפסק דינו מיום 28/4/98 של כב' סגן הנשיא (דאז) י' לויט, ניתן צו פירוק ביחס לחברת מון פארק וחברת עמק האביב (נספח א' לכתב התביעה).
המשיבה טענה כי נגרם לה נזק כספי בסך ההטבות שניתנו למבקשים על סמך מצגי שווא אלה, ועתרה לחייב את המבקשים בהשבת הסכומים שנטלו שלא כדין, שמסתכמים ב-17,571,982 ₪ עבור המבקשת מס' 3, 7,630,437 ₪ עבור חברת מון פארק תעשיות בע"מ ו-542,510 ₪ עבור חברת עמק האביב בע"מ.
יש לציין, כי בין הצדדים להליך הנוכחי, התנהלו בעבר הליכים אחרים.

מעבר להליכי הפירוק הממושכים שהתנהלו בעבר או מתנהלים בשלב זה כנגד החברות הרלבנטיות לאירועים נשוא התביעה, הוגשו גם תביעות בגין ביטול כתבי האישור ודרישות להחזר ההטבות שניתנו על ידי מרכז ההשקעות (ת.א. 2429/03 ו-ת.א. 1503/04), אשר סולקו על הסף.
2. 2. בבקשתם מיום 23/9/04, עתרו המבקשים להורות על דחיית או מחיקת התביעה על הסף מפאת התיישנות.
לטענת המבקשים, התביעה הוגשה לאחר למעלה משבע שנים לאחר קרות האירועים המגבשים, לשיטת המשיבה, את עילת התביעה, שכן מדובר באירועים המיוחסים לתקופה שבין השנים 1993-1996.
לטענתם, העובדות הרלבנטיות לביסוס גרסת המשיבה, היו ידועות לה עוד בשנת 1996, עת שהגישה תלונה למשטרה בגין החשדות שהתעוררו אצלה לגבי פעולותיהם של המבקשים, אשר בעקבותיה נעצר המבקש מס' 1 ובוצע חיפוש משטרתי במשרד המבקשים. בנוסף, בשנת 1996 פורסמו בעיתונים ידיעות הקשורות למעשים נשוא התביעה, ואף פורסם דו"ח מטעם רו"ח בר לב, מומחה בביקורת חקירתית, המפרט את מעשי ההונאה הנטענים.
כמו כן, ביום 17/4/97 הגישה המשיבה בקשת פירוק בתיק פירוק 233/97, בו העלתה כנגד המבקשים את אותן הטענות שהעלתה בכתב התביעה, עד כדי נוסח דומה או אפילו זהה של הטענות בשני ההליכים.
לאור זאת, טענו המבקשים כי אין תחולה להוראת סעיפים 7 או 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולכן תחילת תקופת ההתיישנות אינה מאוחרת יותר מהמועד שבו נולדה עילת התביעה.
בתגובתה, טענה המשיבה כי מועד היווצרותה של עילת התביעה הוא לכל המוקדם, במועדים שבהם קמה החובה להחזרת המענקים וההטבות, בעקבות ביטול כתב האישור- 24/7/97 (שבע שנים חודש ושבוע לפני הגשת התובענה) ביחס לחברות עמק האביב ומון פארק ו- 26/8/97 ביחס למבקשת מס' 3- שהינם מועדי התגבשות רכיב הנזק, והם הרלבנטיים לצורך קביעת תקופת ההתיישנות.
מעבר לכך, טענה המשיבה, כי העובדות המגבשות את הטענות המופנות באופן אישי כלפי המבקשים מס' 1 ו-2 נודעו לה רק, ולכל המוקדם, במועד שהוגש כתב האישום בשנת 1999 (לטענתה, ייתכן שמדובר במועד מאוחר יותר, עם איסוף חומר הראיות בשנת 2002).
לפיכך, טענה המשיבה, כי בהסתמך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות (החל באופן חלופי לסעיף 8), תקופת ההתיישנות מתחילה רק בשנת 1999 או 2002.
בתשובתם לתגובה, חזרו המבקשים על מהות טענותיהם, והוסיפו כי העובדות הרלבנטיות למשיבה היו ידועות לה עוד במועד שנשלחו מכתבי ההתראה לפני ביטול כתבי האישור, בסוף שנת 1996.
3. טענת ההתיישנות נבחנת, בראש ובראשונה, על-פי עילת התביעה. המשיבה לא חלקה על כך, אך לטענתה, עילת התביעה נוצרה במועד התגבשות רכיב הנזק, שהינו המועד בו קמה למבקשים החובה להחזיר לה את המענקים וההטבות (יולי-אוגוסט 1997).
ואכן, כאשר מדובר בתביעה נזיקית, מועד התגבשות עילת התביעה לצורך תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנזק (כך עולה גם מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אלא שנקודת ההסתכלות של המשיבה באשר להגדרת מועד התרחשות הנזק בנסיבות המקרה, היא לא מדוייקת בעיני, בהתחשב באופן בו נוסח כתב התביעה. המסכת העובדתית המופיעה בכתב התביעה, נסבה על מעשי תרמית והונאה מצד המבקשים. הנזק שנגרם למשיבה נובע מאותם מעשים, ובעקבותיו בוטלו כתבי האישור והמבקשים נדרשו להשיב את ההטבות שקיבלו. אמנם, אין ספק, כי קיים קשר טבעי בין שני הדברים, אך עדיין, מדובר בנזק נוסף הנלווה מבחינה כרונולוגית לנזק שנגרם מעצם קבלת כספי ההטבות בדרכי מרמה.
4. ככל הנראה, הבעייתיות נובעת מאופן הניסוח של כתב התביעה, שהחלק העובדתי בו אינו תואם לסעדים הנתבעים. לכל אורך כתב התביעה, מפורטות עובדות הקשורות לפעולות מרמה מצד המבקשים, כמעט ללא התייחסות לשאלה האם המבקשים השיבו את סכומי ההטבות, בעקבות ביטול כתבי האישור (למעט, אולי, סעיף 24 לכתב התביעה המתייחס למבקשת מס' 3). רק לבסוף, טוענת המשיבה כי הנזקים שנגרמו לה הם בסך ההטבות שניתנו למבקשים, והם חייבים בהשבת אותן הטבות.
כל שנותר לי, הוא רק להניח כי סעד זה נובע מטענה מוסווית כלשהי, לפיה אותן הטבות לא הושבו.
פער טרמינולוגי זה, הוא שיצר מלכתחילה את האבחנה שהובהרה לעיל, לעניין ההגדרה והמועד של התגבשות הנזק בענייננו.
אופן הניסוח הבעייתי של כתב התביעה מקשה גם על הגדרה קוהרנטית של עילת התביעה. כידוע, עילת תביעה מוגדרת כמכלול העובדות, שהוכחתן תוביל לקבלת לקבלת הסעד הנתבע. בענייננו, כתב התביעה אינו יוצר תמונה ברורה וחד משמעית לעניין מידת הקשר בין העובדות לסעד, שכן הוא בנוי על טענות עובדתיות הקשורות לפעולות מרמה מצד המבקשים ומנגד, הסעד הנתבע במסגרתו אינו פועל יוצא ישיר של אותן פעולות, אלא הוא כנראה תוצר של אי קיום החלטת ועדת הערר.
בעיה סמנטית זו, היא משמעותית מאד לעניין הדיון בשאלת ההתיישנות, וזאת לאור העובדה שכאמור, התיישנות תביעה נבחנת תמיד ביחס לעילת התביעה, וביחס אליה בלבד.
בענייננו, החלק העובדתי בכתב התביעה מגבש על פני הדברים את עילת התרמית, ולא ניתן לדלג על פניו ולבחון את סוגיית ההתיישנות בקריטריונים הקשורים לסעד הנתבע, והשייכים בנסיבות העניין למימד עובדתי אחר לחלוטין.
התביעה הוגשה ב-31/8/04, והאירועים הרלבנטיים לה התרחשו למעלה משבע שנים קודם לכן. מכאן, נראה כי התביעה התיישנה.
אמנם, על פי סעיף 75ב(א) לחוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט-1959, היה על המבקשים מס' 1 ו-2 להשיב את ההטבות תוך 30 יום ממועד החלטת השרים בערר, ולכן לא היה טעם בהגשת התביעה בטרם התברר למשיבה כי המבקשים מס' 1 ו-2 לא משיבים את כספי ההטבות כנדרש.
יחד עם זאת, לא ניתן להיתלות בכך כמחסום בפני
התיישנות, כאשר הסעד הנתבע כתוצאה מאי השבת ההטבות הוא כה מנותק מעילת התביעה, שהיא בלבד מהווה אינדיקציה לקביעת תקופת ההתיישנות.
במילים אחרות, צורת הניסוח של כתב התביעה, היא פרמטר סמנטי בלבד, אך בנסיבות, היא פרמטר סמנטי משמעותי מספיק על מנת שלא ניתן יהיה להסתמך על הוראת סעיף 75ב(א) לצורך קביעת מועד התגבשות הנזק.
כל עמדה אחרת תפגע בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים כנתבעים.
אעיר, כי כפי שכבר ציינתי לעיל, הרי שעל-פי נוסח כתב התביעה, הרי שבמקרה האופטימלי מבחינת המדינה, התיישנה התובענה, ביחס למבקשים מס' 1 ו-2 חודש ושבוע לפני מועד הגשת התובענה (אשר למבקשת מס' 3, המצויה בהליכי פירוק, אין החלטה זו עוסקת בה).
5. בשלב זה, יש לבחון האם מתקיימים בענייננו החריגים המעוגנים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, הדוחים את תחילת תקופת ההתיישנות אל מעבר למועד התגבשות עילת התביעה.
למעשה, סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אינם חלים באופן סימולטני, ולא ניתן להתייחס אליהם במקביל (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861; ע"א 3552/01 banco exterior (suiza) sa נ' יעקב כספי בע"מ, תק-על 2005(1) 2363).
אני סבור, כי היות שהתביעה מבוססת, בין היתר, על עילת התרמית, טבעי יותר יהיה לדון בשאלת ההתיישנות בהתבסס על סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע כי - "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".
המקורות הרלבנטיים שאוזכרו על ידי המבקשים (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא(2) 200 ו- פש"ר (תל אביב-יפו) 399/96 אילמקו חברה ישראלית ליצור מנורות בע"מ (בפירוק) נ' דב הלבץ-רו"ח, תק-מח 2004(1) 4997 (להלן: "פרשת אימלקו")), שייכים לספירה מעט אחרת, שכן במסגרת כל אחד מהם, נטען על ידי המפרקת או המפרק שמונו לחברות, כי המועד ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות הינו מועד מתן צו הפירוק, וזאת מאחר שקודם למינויים כמפרקים, העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו, מן הסתם, ידועות להם. מכל מקום, נקבע בהם עקרון מרכזי שעשוי בהחלט להיות ישים בענייננו, ולפיו תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו מעשי המרמה נתגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלבנטי כלשהו. וכך, נקבע בפרשת אילמקו, כי חשדות כבדים של מרכז ההשקעות כלפי החברה באשר לאופן התנהלותה, כמו גם ניהול חקירה פלילית על ידי המשטרה על רקע חשדות מצד גורמים מסויימים בחברה, מהווים "ידיעה של גורם רלבנטי" כמשמעותו לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ולכן אין הצדקה לדחות את תחילתה של תקופת ההתיישנות.
המשיבה מצידה, מצטטת את הנאמר בע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, תק-על 2003(1) 2184- "רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה, בפרשה הנזכרת, כ"ידיעה ממשית וסובייקטיווית" ...כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קרבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות".
באותו מקרה נקבע, כי תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו התובע קיבל לידיו את דו"ח החקירה, ונודע לו כי יש בידיו ראיות הדרושות לו להוכחת התרמית. המשיבה ניסתה להיבנות מ

פסק דין
זה וטענה, כאמור, כי לפחות עד למועד הגשת כתב האישום כנגד המבקשים מס' 1 ו-2 (בשנת 1999), לא היו בידיעתה מכלול העובדות הרלבנטיות (ויתכן שאף מדובר במועד מאוחר יותר, בשנת 2002, כשחומר הראיות היה מצוי בידה).
6. ראשית, אופן הפרשנות, ובהתאם לכך היישום, שהעניקה המשיבה להלכה ב

פסק דין
זה, הינו נרחב משנכתב בפסק הדין.
אני סבור, כי "ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית המשפט" הינה ידיעה קונקרטית, שיש לה אחיזה במציאות ואינה בגדר השערות ערטילאיות בלבד, כך שבעתיד, היא תהיה נתונה להוכחה במסגרת ראייתית. אך מכאן ועד מתן פרשנות לפיה מדובר למעשה, בשלב בו התובע מחזיק בראיות ממשיות המספיקות להוכחת תביעתו, הדרך עוד ארוכה, ופרשנות מעין זו עשויה להרחיב בצורה ניכרת את מסגרת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, עד לריקונו מתוכן של מוסד ההתיישנות (מה גם שהיא סותרת את הנאמר בפרשת אימלקו).
מעבר לכך, נראה לי כי טענת המשיבה שהועלתה באופן סתמי ולקוני, "נבלעת" בטענותיהם העובדתיות המפורטות של המבקשים, מהן עולה כי המשיבה היתה מודעת לעובדות המגבשות את עילת התרמית, עוד בשלב מוקדם, יחסית בהרבה, משנת 1999.
לבקשה צורף, בין היתר, דו"ח ביקורת מיום 9/7/96 שנערך על ידי משרד רו"ח בר-לב, והמפרט את פעולות המרמה בקבוצת החברות המוחזקת על ידי המבקשים מס' 1 ו-2.
וכך, בין היתר, דווח על ניפוח עלויות ציוד מיובא, העברה סיבובית של כספים, העמדת הון עצמי נמוך, אי תשלום לספקים במקביל להצגת חשבוניות למרכז ההשקעות לשם קבלת סיוע כספי והצבת "אנשי קש" להסוואת הקשר בין המבקשים מס' 1 ו-2 לבין החברות (נספח ב' לבקשה).
במקביל, ביום 15/8/96 ניתן על ידי כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני, צו חיפוש כנגד המבקש מס' 1, לבקשת היחידה הארצית לחקירות הונאה. בטופס הצו נקבע כי העילה למתן הצו הוא קיום חשד לפעולת מרמה, על פי חומר החקירה (נספח ג' לבקשה, וכן צורף דו"ח החיפוש).
באופן סימולטני לאירועים אלה, פורסמו ידיעות עיתונאיות שונות, הקושרות את המבקשים מס' 1 ו-2 למעשי מרמה והקמת פרוייקטים פיקטיביים במטרה לקבלת כספים ממרכז ההשקעות. אמנם, במוקד אותן כתבות לא ניצבו החברות נשוא התביעה הנוכחית, אך עדיין יש בהן בכדי להעיד על רוח הדברים באותה העת, גם ככל שהיא נוגעת לידיעת האירועים הרלבנטיים לענייננו, ובייחוד מאחר שמעורבותם של המבקשים מס' 1 ו-2 ניכרת גם בהם (נספח א' לבקשה).
בנוסף, וחשוב במיוחד, בבקשה לפירוק חברות ומינוי מפרק זמני מיום 17/4/97, הועלו טענות שבמהותן, חופפות במידה רבה לטענות בתביעה הנוכחית.
כך לדוגמה, בסעיף 155 לבקשת הפירוק נטען בהתייחס, בין היתר, למבקשת מס' 3 כי- "החברות הופעלו כאשר מאחוריהן עומדים ה"ה גולד ווחניש, במטרה לקבל כספי מדינה בהיקף של כ-100 מיליון ₪ , כאשר אף לא אחת מן החברות לא עשתה כל שימוש בכספי המדינה למטרות לשמן יועדו כספים אלו, אלא הופעלו כמכשיר לביצוע תרמית וקבלת כספים ממרכז ההשקעות, על סמך הצהרות כוזבות ומטעות...".
בהתייחס לחברת מון פארק וחברת עמק האביב, רמת הפירוט בבקשה לפירוק היא נמוכה יותר, אך עדיין ניתן להסיק ממנה כי לשיטת מרכז ההשקעות, התקיימו הקריטריונים לביטול כתב האישור (סעיפים 66-73 ו-104-111 לבקשה לפירוק. למעשה, עצם ביטול כתב האישור מעיד כי סביר להניח, שהמשיבה הייתה מודעת במידה מסויימת לסיבות המצדיקות את הביטול).
מכתב התשובה ניתן להסיק, כי בעקבות הבקשה מיום 17/4/97, מונו לחברות מפרקים זמניים, אך המינוי בוטל בהחלטה מיום 3/6/97.
על החלטת הביטול הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר התקבלה ב-8/97.
7. הנתון הרלבנטי ביותר לענייננו והמהווה את הבסיס החזק ביותר לטענת המבקשים, מצוי ב"בקשה דחופה לסעד זמני בערעור" שהוגשה לבית המשפט העליון ביום 9/6/97, והמבקשים, יחד עם החברות הקשורות לתביעה הנדונה מהווים צד לה (אך לא רק הם).
בבקשה זו, לכל אורכה, מפורטות טענות עובדתיות המייחסות למבקשים מעשי תרמית ומצגי שווא, לצורך השגת כספים מהמשיבה.
בסעיף 5 לבקשה, נטען כי כל 15 החברות המהוות צד לבקשה, הוקמו במטרה לקבלת סכומים גבוהים בדרכי מרמה, כאשר הן כלל אינן פעילות.
בסעיף 9 לבקשה, מפורטות העובדות הקונקרטיות המהוות רכיבים של אותן "פעולות מרמה" - ניפוח עלויות, סטייה מהותית מהיקף ההשקעות, קבלת מענקים בסכומים גבוהים ולמעשה, קיומן של חברות פיקטיביות. סעיף 32 לבקשה מפרט גם הוא בהרחבה את מעשי התרמית הנטענים, וייחודו בכך שהוא מתבסס באופן מפורש על ממצאי אחד מהדוחו"ת שהוגשו על ידי המפרקים הזמניים.
אמנם, ההליך במסגרתו הוגשה אותה בקשה הוא שונה לחלוטין, מבחינת מהותו ומטרתו, מההליך הנוכחי, אך לא ניתן להתעלם מכך שבשני ההליכים הצדדים הם אותם צדדים, וגם העובדות הניצבות ביסוד שניהם הן בדיוק אותן עובדות. מכאן, כי העובדות הקשורות לעילת התרמית היו ידועות כבר בחודש יוני 1997, לכל המאוחר.
כאמור, לצורך קביעת תחילת תקופת ההתיישנות ידיעה של עובדות, הגם שעליה להיות ממשית, אינה נדרשת להיות ברת הוכחה במועד הידיעה, מעבר למישור ההוכחה הפוטנציאלי (כלומר, נדרשת אפשרות להוכחה פוטנציאלית עתידית, אך לא מעבר לכך). מכאן, כי גם אם מכלול הראיות הקשורות לעניין היו בידי המשיבה בשלב מאוחר הרבה יותר, הרי שלעניין ידיעת העובדות-אין לכך משמעות. מעבר לכך, כפי שכבר צוין לעיל, תשתית ראייתית לא מבוטלת, בדמות דוח רו"ח בר-לב, היתה גם היתה בידי המשיבה, בכל המועדים הרלבנטיים לבקשה דנא והתמודדות של ממש עם תשתית זאת, אין בנמצא.
לאור זאת, ובהקשר לעובדות המפורטות בכתב התביעה הקשורות רובן ככולן לפעולות המרמה, נראה כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות אינה חלה על התביעה הנדונה.
התוצאה היא, כי תקופת ההתיישנות נמנית עם מועד התגבשות עילת התביעה, שגם אם אינו מוגבל לנקודת זמן מסוימת, הרי שבכל מקרה, הוא קודם לתאריך 31/8/97.
8. הבקשה מתקבלת. התביעה נדחית על הסף על פי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין צו להוצאות.
ניתנה היום ה' באב, תשס"ו (30 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח החלטתי לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.


ש. ברוך
, שופט
רשם בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו










בשא בית משפט מחוזי 19939/04 עודד גולד, שלמה וחניש ואח' נ' מדינת ישראל-משרד התעשייה והמסחר, מרכז ההשקעות-משרד האוצר-החשב הכללי (פורסם ב-ֽ 30/07/2006)