פסקי דין על מוחמד אבו סלאח (בן נאיף)

2031/05 פח     06/08/2006




פח 2031/05 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו סלאח (בן נאיף)




34
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פח 002031/05
בפני

ש' ברלינר ס. נשיא [אב"ד]
א' שיף
ר' סוקול
תאריך:
06/08/2006
בעניין:
מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז חיפה
המאשימה

נ ג ד
מוחמד אבו סלאח (בן נאיף)
ע"י ב"כ עו"ד
אביגדור פלדמן

הנאשם

הכרעת דין

השופט א. שיף
:

1. המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של רצח, לפי סעיפים 300(א)(2) + 301 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק").

על פי הנטען בכתב האישום, בין הנאשם ומשפחתו לבין שיבלי אבו דיב (להלן: "המנוח") ומשפחתו קיים מזה מספר חודשים סכסוך בעל אופי אלים, על רקע חשד של משפחת המנוח, כי מי מבני משפחת הנאשם פרץ לרכבם וגנב כלי עבודה (להלן: "הסכסוך").

עוד נטען, כי בתאריך 8.4.05 או בסמוך לכך החליט הנאשם, על רקע הסכסוך, להמית את המנוח. הנאשם הצטייד בסכין והמתין למנוח במרכז כפר פרדיס (להלן: "הכפר" או "פרדיס").

בהמשך לאמור לעיל, נטען בנוסף, כי בתאריך 8.4.05 בשעה 21:00 או בסמוך לכך, ברחוב הראשי בכפר פרדיס, הגיח הנאשם מאחורי המנוח ודקר את המנוח בבית החזה, בגב ובזרוע הימנית בכוונה לגרום למותו.

למנוח נגרמו הפצעים הבאים:
א. פצע דקירה בבית החזה מימין – מעבר תעלת הדקירה לתוך הכבד.
ב. פצעי דקירה בגב מימין – מעבר תעלות הדקירה לתוך כלי דם בכליה הימנית.
ג. פצע דקירה בזרוע הימנית – מעבר תעלת הדקירה דרך הרקמות הרכות.

המנוח הובהל לבית החולים, שם עבר מספר ניתוחים. בתאריך 15.4.05 נפטר המנוח מכשלון ריאתי עם דימומים נרחבים לתוך הריאות ומוקדי דלקת חריפה בעקבות פצעי הדקירה בחזה ובגב.

לפיכך נטען, כי במעשיו האמורים לעיל, גרם הנאשם למותו של המנוח בכוונה תחילה, לאחר שהחליט להמיתו והמיתו בדם קר, מבלי שקדמה התגרות, בתכוף למעשה ובנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמו להמית את המנוח והצטייד לשם כך בסכין.

גירסת הנאשם הנה, כי לא הוא שדקר את המנוח (עמ' 21 לפרוטוקול).

השאלות הדורשות הכרעה בתיק זה הן שתיים:
א. האם הנאשם דקר את המנוח?
ב. האם נסיבות הדקירה מלמדות על התקיימות יסודות עבירת הרצח?

2. התביעה מבססת את בקשתה לקבוע כי הנאשם הוא שדקר את המנוח על מספר נדבכים: הודיית הנאשם בפני
אחרים; דברי המנוח טרם מותו; וראיות הקושרות את הנאשם למקום שבו נדקר המנוח.
א. הודיית הנאשם בפני
אחרים כדלקמן:
(1) העד אוסאמה גנאם
העד עבד עם הנאשם יחדיו יותר מ-4 שנים ב"בית הפנקייק". לדבריו, הוא ממשיך לבקר את הנאשם בבית המעצר ואף מפקיד עבורו כסף לקנטינה (עמ' 65). הוא מגדיר יחסיו עם הנאשם, באומרו שהנאשם: "הוא כמו אח בשבילי" (עמ' 66).

בליל האירוע ראה את הנאשם בבית הקפה בפרדיס ובשעה 20:40 לערך עזב העד את בית הקפה והנאשם נשאר שם. העד נסע ל"גבעה" בפרדיס לשתות בירה וכעבור כ-20 דקות קיבל טלפון מהנאשם "שהוא צריך עזרה, הייתה לו קטטה בכפר, ורצה לצאת מהכפר" (עמ' 66).

העד בירר עם חבריו מי יכול להסיע את הנאשם ואח"כ חזר טלפונית לנאשם. האחרון הבהיר לו שכבר יצא מהכפר. משרוענן זכרונו של העד, אישר הלה כי הנאשם אמר לו "בוא תסיע אותי, יש בלאגן בכפר, דקרתי מישהו" (עמ' 66). יצויין, כי לעד אין כלל רישיון נהיגה, אך הוא חיפש אחרים, שיסכימו להסיע את הנאשם.

משהפנה התובע את תשומת לבו של העד לפלטי שיחות הטלפון שלו, אישר העד כי בשעה 21:19 התקשר אליו הנאשם וביקש עזרתו ובשעה 21:22 התקשר העד לנאשם והאחרון הבהיר לו שכבר הסתדר ויצא מהכפר.

עוד אישר העד כי בשעה 21:37 טילפן אליו הנאשם והעד שאל אותו "עם מי הוא רב" והנאשם השיב לו: "תרד לכפר ותדע הכול" (עמ' 67). העד שאל את הנאשם היכן הוא נמצא אך הנאשם לא השיב לו.

בחקירתו הנגדית עמד העד על כך, ששמע מפי הנאשם גם שהיה מעורב בקטטה ("בלאגן") וגם כי דקר מאן דהוא (עמ' 71-72). הוא הוסיף, כי בשיחתו האחרונה עם הנאשם, באותו לילה, לאחר שכבר שמע בכפר את זהות הנדקר, טלפן הוא לנאשם ושאל אותו האם הוא זה שדקר את המנוח. הנאשם השיב בשלילה (עמ' 75).

(2) העד המכונה רמזי כבאהה
העד שימש כמדובב מטעם המשטרה. בטרם כניסתו לתא המעצר בו שהה הנאשם, נאמר לו, לדבריו, כי אדם נדקר בפרדיס. לא נאמר לו שמו של הנדקר והובהר לו שאולי הנאשם הוא הדוקר (עמ' 117).

במהלך הדיבוב אמר לו הנאשם, כי דקר את המנוח שתי דקירות, האחת בגב והסכין אף יצאה מהבטן, והדקירה השניה בטחול. בחקירתו הנגדית אמר: "הוא אמר לי רק 2 דקירות, היינו הוא סיפר לי רק על 2 דקירות שהוא דקר" (עמ' 118).

לדברי העד, הנאשם אף הסביר לו את המניע למעשיו - סכסוך בין המשפחות שבמהלכו קיבלו הנאשם וחברו "מכות רצח", מה שגרם לאשפוזם של השניים (עמ' 117). עוד מסר לו הנאשם, לדבריו, כי בתום האירוע הסיעוהו בחור ובחורה לנחף (עמ' 117). כמו כן העיד המדובב, כי הנאשם סיפר לו שהשתמש בסכין גדולה וכי התכוון לרצוח את המנוח (עמ' 118).

העד הקשיב במהלך פגישתו עם התובע לקלטות שהוקלטו במהלך הדיבוב וזיהה את קולו שלו ואת קולו של הנאשם במהלך הדיבוב.

בחקירתו הנגדית הודה העד, כי עוד לפני שהנאשם מסר לו שדקר את המנוח, אמר לו החוקר דברים שמשמעותם, כי הנאשם הוא שדקר את המנוח.

במענה לשאלת הסניגור בחקירה נגדית, עמד העד על דעתו, כי אף אם הדבר לא נקלט בהקלטה, הוא עדיין משוכנע כי הנאשם אמר לו כי התכוון לרצוח את המנוח.

עדותו של עד זה גובתה בתמליל השיחה שבינו לבין הנאשם (ת/47), ממנו אכן עולה, כי הנאשם הודה שדקר את המנוח. מהתמליל לא עולה, כי הנאשם התוודה בפני
המנוח על כוונתו להרוג את המנוח.

(3) העד רס"מ רוני דקסה
העד הנו שוטר ובתוקף תפקידו האזין ביום 11.4.05 לשיחה בתא המעצר בין הנאשם למדובב. תוך כדי השיחה רשם את תוכן הדברים (ת/15). השיחה בין המדובב לנאשם נערכה בערבית והעד רשם את תקציר תוכן השיחה בעברית. העד אישר, כי שמע את הנאשם אומר למדובב כי קיבל מכות רצח. העד הבין כי מדובר בתקרית קודמת בין הנאשם למנוח, אך הסביר כי הבנתו נובעת מידיעתו על אותה תקרית קודמת (עמ' 82-83).

כעולה מת/15, הודה הנאשם בפני
המדובב, כי דקר את המנוח 2 דקירות.

(4) העד סלאח אבו סלאח
העד הנו אחיו של הנאשם. למחרת האירוע נמסר לו שהמשטרה מחפשת את אחיו, הנאשם. בעקבות זאת איתר את אחיו בכפר נחף ונסע להביאו.

בעדותו בביהמ"ש מסר, כי כשנפגש עם אחיו בכפר נחף, נדהם האחרון כששמע שמייחסים לו את הפגיעה במנוח (עמ' 86). משהופנה העד להודעתו במשטרה מיום 9.04.05 (ת/22), שם העיד, כי בתחילה הנאשם הכחיש בפני
ו כי דקר את המנוח אך בהמשך התוודה, כי דקר את המנוח ואף הסביר את המניע למעשיו (סכסוכו עם המנוח והצקותיו של המנוח לנאשם), טען העד, כי לא אמר לחוקרו את הרשום בהודעה (עמ' 86-87).

יצוין, כי ביום 10.4.05 מסר העד הודעה נוספת במשטרה (ת/23) וחזר בו מגירסתו בהודעתו הקודמת, לפיה אחיו התוודה בפני
ו כי דקר את המנוח. לדבריו, בהודעה זו כלל לא אמר לחוקר את המיוחס לו. או אז, הואשם ע"י החוקר במסירת עדות שקר ובעקבות זאת התנצל על שקריו והסביר "... זה דבר לא פשוט כי מדובר באח שלי וכל האמת סיפרתי אתמול... ". הוא המשיך והביע תקווה שהמנוח יחלים "ונעשה סולחה" (ת/23). בביהמ"ש משהופנה להודעתו השניה דלעיל טען העד, כי לא אמר לחוקר כי אחיו הודה בפני
ו בדקירת המנוח (עמ' 87-88).

אף משהופנה להודעתו השלישית במשטרה שצולמה והוקלטה (ת/24, ת/25, ת/26 ו-ת/28) ושבה חזר על גירסתו בדבר מעורבות אחיו בדקירה, גרס העד, כי לא אמר הדברים וכי בעקבות חקירותיו היה בלחץ נפשי ואף אושפז בבית חולים (עמ' 90).

העד הופנה ע"י התובע למסמכי ביה"ח, שהובאו ע"י העד, ובהם מצוטט העד באומרו לרופא, שאחיו דקר בסכין בחור אחר ומאז מתקיימת חקירת משטרה. העד הגיב באומרו, כי אמר לרופא ש"אומרים דקר" (עמ' 90).

בחקירתו הנגדית גרס העד, כי שמע מאחרים ומהשוטרים כי אחיו דקר את המנוח ואפשר, שמתוך לחץ, העיד כי אחיו אמר לו שדקר את המנוח.

בעקבות התכחשותו של העד לדברים המצוטטים מפיו בהודעותיו, העיד פקד רמי חורי, שגבה את ת/24 מהעד. הוא מסר כי הדברים שנרשמו מפי העד נאמרו ע"י האחרון וכי הלה לא מסר לו כלל, שאין הוא חש בטוב ולא התלונן בפני
ו על בעיות בריאות.

יודגש, כי פקד חורי כלל לא נחקר נגדית ע"י הסניגור וממילא לא נטען בפני
ו, כי גירסתו אינה אמת.

גם השוטר רמי יוספיאן, שגבה מפי העד את ת/22, העיד כי ב-ת/22 נרשמו הדברים שמסר העד. בחקירתו הנגדית עמד העד על דעתו, כי הוא זוכר היטב את תוכן חקירתו של העד.

השוטר אמיר אבו סעדה, שגבה מהעד את ת/23, אישר אף הוא בעדותו בביהמ"ש, כי כל מה שנרשם בת/23 נרשם מפי העד "מילה במילה".

ב. עדים ששמעו מפי המנוח, לאחר פציעתו, את שמו של הנאשם, כמי שדקרו
מייד לאחר פציעתו הובהל המנוח למרפאתו של ד"ר שורה רדא (להלן: "הרופא") בפרדיס. אליבא דעדי התביעה, כמפורט להלן, הספיק המנוח, בדרך למרפאה ובמרפאה, בטרם הובהל לבית החולים, לנקוב בשמו של הנאשם כמי שדקר אותו.

(1) העד עלא גובס
העד הנו חבר "מן הרחוב" של המנוח והוא קרוב משפחה רחוק של משפחת הנאשם. בליל האירוע נהג את רכבו והבחין במנוח, כשהוא מנופף לו בידו. הוא התקרב למנוח והבחין כי הוא פצוע. הוא הכניס המנוח לרכבו ושאל אותו מי דקר אותו. המנוח השיב "חמודי אבו סלאח" (עמ' 26-27). לשאלת ביהמ"ש השיב העד, כי "חמודי" "זה הביטוי של השם מוחמד". העד הסיע את המנוח למרפאתו של ד"ר שורה בפרדיס.

העד שמע כי במרפאה נשאל המנוח ע"י דודו, סאלח אבו דיב (להלן: "סאלח"), מי דקר אותו וכי המנוח השיב: "חמודי אבו סלאח" (עמ' 27). בהמשך אישר לשאלת התובע, שוב, כי שמע פעמיים מהמנוח, פעם ברכבו ופעם במרפאה, את שם הדוקר – חמודי אבו סלאח (עמ' 28). בחקירתו הנגדית הבהיר העד, כי בהודעתו הראשונה במשטרה לא מסר כי שמע מהמנוח את שמו של הדוקר ואף מסר לחוקר כי המנוח לא אמר לו מי דקר אותו, שכן: "הייתי בהלם לא רציתי להיכנס לסכסוך עם המשפחות". בהמשך מסר למשטרה את האמת, שכן בינתיים נפטר המנוח והוא חש חובה להעיד אמת (עמ' 28). קודם לכן אכן שיקר לחוקר.

עוד העיד העד, כי המנוח אמר לו כי "דקרו" (בלשון רבים) אותו, אך נקב רק בשמו של הנאשם.

כן הסביר העד, כי במרפאה נקב המנוח בשמו של הנאשם, כשהוא מדבר בקושי אך בקול ברור (עמ' 32).

העד העיד בנוסף, כי הוא לא שמע את אחי המנוח, טאהר, שואל את המנוח מי דקר אותו ואף לא הבחין במקום במוחמד אבו דיב, דודו של המנוח.

(2) העד ד"ר שורה רדא
העד משמש כרופא בפרדיס. בליל האירוע, הובהל המנוח למרפאתו בפרדיס מיד לאחר פציעתו. העד העניק למנוח עזרה ראשונה. לדבריו, היה המנוח, אותה עת, מטושטש ולא בהכרה מלאה והוא דיבר בקושי. במהלך הטיפול שאל, לדבריו, דודו של המנוח, מוחמד אבו דיב (להלן: "מוחמד"), את המנוח, מי דקר אותו. העד לא שמע את תשובתו של המנוח, שכן עמד כמטר ממנו, אך האחרים, ששהו בחדר, אמרו שזה הנאשם.

העד הודה, כי משנשאל בחקירתו הראשונה במשטרה האם ידוע לו "מדיבורים" מי דקר את הנאשם, השיב בשלילה. הוא הבהיר כי עשה זאת, שכן "... לא ראיתי שנעים בשבילי להכנס לדברים להשאיר את זה למשטרה, לחוקרים... לא רציתי להכנס לענינים שלא שייכים לי" (עמ' 16). רק בחקירתו השניה במשטרה סיפר העד את גירסתו דלעיל.

(3) העד בילאל גובס
העד היה חברו של המנוח. בליל האירוע הודע לו טלפונית על פציעתו של המנוח והוא הגיע תוך 10 דקות למרפאתו של הרופא. הוא הגיע למרפאה יחד עם המנוח והזעיק למקום את אחי המנוח, טאהר (להלן: "טאהר"). האחרון שאל את המנוח מי דקר אותו והלה השיב בקול ברור אבל "לאט לאט" (עמ' 19) ונקב בשמו של הנאשם. או אז, חש העד סחרחורת ויצא מחדר המרפאה. העד הבחין במקום גם בדודו של המנוח, אך לא שמע שהאחרון דיבר אל המנוח.
(4) העד מוחמד אבו דיב
העד הוא דודו של המנוח. בליל האירוע, הוזעק למרפאתו של ד"ר שורה. הוא הבחין במנוח כשהוא פצוע ושאל אותו: "... מי עשה לך ככה מן דרבאק" והמנוח השיב: "חמודי איבן נאיף אבו סלאח" (עמ' 35). לדברי העד, הוא הגיע למקום לפני אחי המנוח, טאהר, ולפני דודו של המנוח (אחיו שלו), סאלח. גם סאלח, כשהגיע, שאל את המנוח מי דקר אותו והאחרון "השיב לו את אותה התשובה" (עמ' 36).

בחקירתו הנגדית גרס העד, כי במרפאה היה המנוח עירני ואפשר היה לשמוע את דבריו, שכן דיבר חזק וברור (עמ' 38).

עוד הוסיף העד, בחקירתו הנגדית, כי גם טאהר שאל את המנוח מי דקר אותו (עמ' 39). כמו כן מסר, כי לאחר שהמנוח מסר לו את שם הדוקר, הוא (העד) חזר בקולו שלו על שמו של הדוקר (עמ' 41).

(5) העד סאלח אבו דיב
בליל האירוע, הוזעק העד, שהוא דודו של המנוח, למרפאתו של ד"ר שורה. נאמר לו שהמנוח נדקר. בבואו למרפאה שאל את המנוח מי דקר אותו והלה השיב "מוחמד אבו סלאח חמודי". התשובה נאמרה בקול רם (עמ' 55). לדבריו, זמן קצר לאחר שקיבל התשובה מהמנוח, הגיעו למקום שוטרים, אך הוא לא סיפר לשוטרים מי דקר את המנוח, שכן "אני מטבעי לא מספר לשוטר. לו הייתי יודע שהענין יביא את זה לרצח, הייתי מביא את השוטר, נותן לו גם לשמוע..." (עמ' 57).

העד לא שמע שמוחמד ושטאהר שאלו את המנוח מי דקר אותו והוא אף לא ראה את טאהר משהגיע למקום, אלא רק בשלב מאוחר יותר.
(6) העד טאהר אבו דיב
העד הוא אחי המנוח. גם הוא הוזעק בליל האירוע למרפאתו של ד"ר שורה. לדבריו, שאל את המנוח מי הכה אותו והמנוח השיב, כי חמודי אבו סלאח (עמ' 61). לדבריו, שמע גם את דודיו, סאלח ומוחמד, שואלים אותה שאלה ונענים באותה תשובה. בחקירתו הנגדית גרס, כי שמע רק את סאלח שואל את המנוח והוא יודע, מפי מוחמד, שמסר לו מאוחר יותר כי גם הוא שאל המנוח מי דקר אותו (עמ' 62).

העד השיב, כי המנוח ענה לו בקול "חזק" (עמ' 62). עוד מסר בחקירתו הנגדית, כי לדעתו, גם השוטר שמע את תשובת המנוח, אך בהמשך מסר, כי אפשר שבזמן שדיבר עם המנוח השוטר טרם הגיע למקום (עמ' 63).

(7) העד טל הרשקוביץ
העד הוא שוטר ובליל האירוע הגיע למרפאתו של ד"ר שורה. כעולה מתזכירו ומעדותו בביהמ"ש, הוא ניסה לדלות מידע מהאנשים שנכחו במקום. הוא שאל מי דקר המנוח, אך חש בחוסר שיתוף פעולה ובניכור (עמ' 51-52). נאמר לו ע"י אנשים כי אינם יודעים מי הביא את המנוח למקום ואף אינם יודעים מי מכיר אותו (עמ' 53). לדברי העד, אי אפשר היה לתקשר עם המנוח, שכן הוא צרח מכאבים, אבל לא הגיב לקורה סביבו. העד ניסה לדבר עמו, אך המנוח לא הגיב (עמ' 53).

ג. ראיות מהן עולה, כי הנאשם נראה בסמוך למקום דקירתו של המנוח זמן קצר לפני האירוע, במהלכו ולאחריו, וכי יצא לכפר נחף לאחר האירוע:
(1) העד וליד אל סאלח
העד חבר, לדבריו, הן של משפחת המנוח והן של משפחת הנאשם. בליל האירוע יצא לקנות ממתקים מהקונדיטוריה והבחין בקרבת מקום בנאשם ובמנוח, כשהם רחוקים זה מזה כ- 10-15 מטרים. היה זה בשעה 20:00-20:10 לערך. הוא חזר לביתו וכעבור 30-45 דקות שמע צפירת אמבולנס.

(2) העד שאדי חוסין מרעי
העד נפגש עם הנאשם ביום 8.4.05 לאחר השעה 20:30 בבית הקפה בפרדיס. לאחר כמה זמן עזב העד את המקום ובשעה 21:17 קיבל שיחת טלפון מהנאשם (עמ' 77). הלה ביקש ממנו, לדבריו, להסיעו דחוף "לאיזה מקום", שהנאשם לא נקב בשמו. כעבור מספר דקות התקשר אליו הנאשם שוב ואמר לו שכבר "הסתדרתי" (עמ' 78).

בחקירתו הנגדית אישר העד, כי את המנוח לא ראה אותה עת באזור בית הקפה בפרדיס וכי הנאשם בשיחות הטלפון נשמע לו "רגיל" ולא אמר לו כי דקר מישהו (עמ' 78-79).

גם מעדותו של אוסאמה גנאם, שהובאה לעיל, עולה, כי בסמוך לשעה 20:40 ראה את הנאשם בבית הקפה בפרדיס. או אז, עזב העד את המקום והנאשם המשיך לשתות במקום. מאוחר יותר, כעבור כ-20 דקות, טלפן אליו הנאשם וביקש את סיועו בהסעתו מהכפר.

(3) דו"ח איכון ופירוט שיחות למכשירו הסלולארי של הנאשם (ת/54 ו-ת/55)
מעדויותיהם של עדי התביעה, כמפורט לעיל, עולה, כי אירוע הדקירה התרחש בסביבות השעה 21:00 לערך. מדו"ח איכון השיחות עולה, כי עובר לקרות האירוע ולאחריו (בין השעות 20:04 – 21:26), שהה הנאשם בסקטור מעיין צבי, בו מצוי גם הכפר פרדיס, ע"פ המפה המצורפת לדו"ח. בשעה 21:33 היה הנאשם בכביש 70, באזור בת שלמה, ובשעה 21:37 היה בגניגר. בשעה 22:10 היה הנאשם, ע"פ הדו"ח, באזור העיר כרמיאל, הסמוכה לכפר נחף.

עולה, איפוא, כי הנאשם אכן שהה באזור הדקירה בזמן האירוע וכי רק לאחר מכן ברח לכפר נחף.

אף הסניגור מסכים לכך, ש"מכשיר הפלאפון" של הנאשם היה באזור האירוע בעת אירוע הדקירה.

מפלטי שיחות הטלפון עולה, כי הנאשם אכן שוחח בליל האירוע עם אוסאמה גנאם ועם שאדי חוסין מרעי, באופן התואם את עדויותיהם ומחזק את אמינותם.

עינינו הרואות, כי לראיות החזקות של התביעה מתווספות ראיות נוספות, אודות נוכחות הנאשם בזירת האירוע בזמן שבו בוצעה הדקירה במנוח. פלטי שיחות הטלפון אף מהווים נדבך נוסף באמינותם של עדי התביעה שאדי חוסין מרעי ואוסאמה גנאם, שעדויותיהם מפורטות לעיל.

ד. סיבת המוות:
העד פרופ' יהודה היס
הרופא המשפטי, פרופ' היס, העיד, כי על סמך נתיחת גופתו של המנוח אין ניתן לקבוע אם הדקירות בגופו נגרמו ע"י להב אחד, או כמה להבים דומים. אליבא דפרופ' היס, נמצאו בגופה ארבעה פצעי דקירה: האחד, בבית החזה מימין, שני פצעי דקירה בגב מצד ימין ופצע דקירה נוסף בזרוע הימנית. במענה לשאלה השיב, כי כיוון שכל פצעי הדקירה, נמצאים ב"אותו האזור האנטומי של הגוף", זה אומר "שהם יכולים להעשות ע"י אותו דוקר בזמן יחסית קצר" (עמ' 112).

בחוות דעתו (ת/3) קבע פרופ' היס, כי מותו של המנוח נגרם "מכשלון ריאתי עם דימומים נרחבים לתוך הריאות ומוקדי דלקת חריפה בעיקבות 3 פצעי דקירה .... עם חדירה לתוך כלי דם של כליה ימנית ולתוך הכבד". בביהמ"ש הבהיר, כי המנוח נפטר כתוצאה מסיבוכי הדקירה, חרף הטיפול הרפואי המאסיבי שקיבל (עמ' 115).

3. גרסת הנאשם
הנאשם גרס, כאמור לעיל, כי לא דקר את המנוח (עמ' 21). בהודעתו במשטרה (ת/9) טען, כי ביום 8.4.05 בשעה 16:40, יצא לכפר נחף, שליד כרמיאל, לבקר את חברו.

על גירסה זו חזר גם בהודעות נוספות במשטרה. על גירסת אליבי זו לא חזר הנאשם בביהמ"ש, אף לא מפי סניגורו.

הנאשם כלל לא העיד בבית המשפט.

כאמור לעיל, מפלט שיחות הטלפון הסלולארי ת/54 ו-ת/55 עולה, כי הנאשם שהה בעת ביצוע הדקירה הנדונה בכפר פרדיס ורק מאוחר יותר, בשעות הלילה, נע לכיוון נחף.

4. ההכרעה העובדתית
א. נראה, כי התביעה הוכיחה, בוודאות של למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם הוא שדקר את המנוח וגרם את מותו.

ב. הנאשם התוודה בפני
שלושה אנשים, כי בליל האירוע דקר את המנוח.

העד אוסאמה גנאם (להלן: "גנאם"), חברו הטוב של הנאשם, הרשים אותי במהימנותו. חרף חברותו האמיצה עם הנאשם, לא היסס העד להעיד אמת הן במשטרה והן בביהמ"ש. ניכר היה בעדותו, כי הוא חפץ ביקרו של הנאשם, אך חובתו להעיד אמת גוברת על יתר השיקולים.

הנאשם אמנם הכחיש בפני
גנאם כי דקר את המנוח, אך הודה בליל האירוע כי דקר מאן דהוא. היה זה זמן קצר לאחר שנראה ע"י העד בסמוך למקום האירוע והנאשם אף ביקש ממנו סיוע בהסעתו מהכפר.

אם לא די בהתוודות דלעיל, הרי שהנאשם התוודה אף בפני
המדובב המשטרתי – רמזי כבאהה, כי דקר את המנוח ואף סיפר את המניע לכך. ההתוודות בפני
המדובב מתועדת והיא אף נשמעה ע"י השוטר, רס"מ רוני דקסה. אמנם רמזי כבאהה מדובב את הנאשם לספר לו את סיפור המעשה, אך ברור מתוכן התמליל, כי אין הוא מפעיל עליו לחצים וברור כי הנאשם מתוודה בפני
ו, כי הוא שדקר את המנוח.

נכון אמנם, כי בפרטים שמסר למדובב טעה הנאשם לסבור כי דקר את המנוח "רק" שתי דקירות וטעה אף באשר לתיאור אחת הדקירות, אך אין בכך כדי לפגום באמינות ההודייה בעצם מעשה הדקירה, שכן בלהט האירוע אפשר שהנאשם לא היה מודע למספר הדקירות שדקר ולתיאורן.

יצויין, כי על אף גירסת הנאשם בדבר מספר הדקירות שדקר את המנוח, וחרף העובדה שפרופ' היס חיווה דעתו, שאין ניתן לקבוע בוודאות האם המנוח נדקר ע"י להב אחד או מספר להבים, אין בפני
י תשתית ראייתית לקבוע, גם לא מחמת הספק, כי בדקירה השתתפו דוקר או דוקרים נוספים. כאמור, הנאשם לא העיד ולא מסר בפני
נו כל גירסה, ואילו ביתר הראיות שהובאו בפני
נו, אין כדי ליצור ספק בדבר מספר הדוקרים. נהפוך הוא, מעדותו של פרופ' היס עולה כאמור, כי כיוון שכל פצעי הדקירה נמצאים באותו אזור אנטומי, ניתן להסיק שהם נגרמו ע"י אותו דוקר בזמן קצר יחסית.

לא זאת אף זאת, הנאשם התוודה אף בפני
אחיו – סלאח אבו סלאח, כי דקר את המנוח ואף הסביר לו את המניע לכך. העד סלאח אמנם ניסה להתנער מתוכן עדותו זו שנמסרה במשטרה ואף בפני
נו חזר בו מגירסתו המפלילה כלפי אחיו, אך נראה לי, כי עדויותיו המפלילות במשטרה הן המשקפות את האמת לאמיתה, לאמור, הנאשם אכן התוודה בפני
אחיו כי דקר את המנוח.

נסיונו של העד לחזור בו מגירסתו המפלילה, לא צלח. אין ספק כי העד היה בלחץ נפשי בעקבות האירועים, אך אין בכך כדי לפגום באמינות תוכן עדותו המפלילה במשטרה. התרשמתי, כי רק בשל קשר הדם ההדוק בינו לבין אחיו ניסה לכפור בהודעתו כנגד אחיו.

הודאת הנאשם בפני
אחיו תואמת את הודאתו בפני
חברו ובפני
המדובב ולדעתי יש להעדיפה על פני התכחשותו המאוחרת לדבריו, תוך עשיית שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").

עינינו הרואות, כי הנאשם התוודה בפני
שלושה אנשים שונים בדקירתו של המנוח. פירטתי לעיל את התייחסותי לראיות מפלילות אלו. הנאשם לא עלה לדוכן העדים ולא הכחיש את המיוחס לו בראיות דלעיל. בסיכומיו, ניסה הסניגור ליתן הסבר להתוודותו של הנאשם בפני
המדובב. אליבא דהסניגור, יש להתייחס בזהירות להודייה שכזו, שכן המניע יכול שיהיה דבר רהב ללא ביסוס. דא עקא, שהנאשם הוא שהיה צריך להעיד על המניע להודייה זו ולא סניגורו. לא זאת אף זאת, תאוריית הרהב אינה נותנת הסבר להודיית הנאשם בפני
העדים האחרים. לפיכך, אני קובע, כי הנאשם אכן התוודה בפני
שלושת העדים דלעיל, כי דקר את המנוח בליל האירוע.

ג. די באמור לעיל, כדי לקבוע שהנאשם אכן דקר את המנוח, כמיוחס לו בכתב האישום.

התביעה לא הסתפקה בראיות דלעיל והביאה שורה של עדים, ששמעו מפי המנוח, בסמוך לפציעתו, כי הנאשם הוא שדקר אותו.

העד, עלא גובס, הוא שהבהיל את המנוח למרפאת הרופא שטיפל בו בסמוך לפציעתו. הן בדרכו למרפאת הרופא והן במרפאת הרופא שמע מפי המנוח, כי הנאשם הוא שדקר אותו. העד הסביר בביהמ"ש מדוע כבש את עדותו ומסר את גירסתו הנדונה באיחור ומדוע החליט למסור האמת מאוחר יותר. גירסתו מקובלת עליי, שכן הסבריו, כמפורט לעיל, הגיוניים והותירו בי רושם אמין. אמינותו של העד התחזקה בעיניי, לנוכח העובדה כי העיד שבעת ששהה במרפאת הרופא, הוא לא שמע את אחי המנוח, טאהר, שואל את המנוח מי דקר אותו ואף לא הבחין במקום במוחמד אבו דיב, דודו של המנוח. גירסה זו אינה נוחה לתביעה, שכן התביעה מבקשת לאמץ את גירסתם של טאהר ומוחמד, כי נכחו במרפאת הרופא ושאלו את המנוח מי דקר אותו.

גם העד, בילאל גובס, הותיר בי רושם אמין בהעידו כי שמע את אחי המנוח, טאהר, שואל את המנוח מי דקרו והמנוח השיב כי היה זה הנאשם. העד טאהר העיד, כי אכן שאל את המנוח מי דקרו וקיבל תשובה כי הנאשם הוא שדקרו.

כמו-כן, גם יתר העדים, כמפורט לעיל, עשו עלי רושם אמין בהעידם, כי שמעו את המנוח באומרו, שהנאשם דקר אותו.

ער אני לכך שמדברי הרופא, ד"ר שורה רדא, בעדותו, עולה, כי הנאשם דיבר בלחש עד שהעד לא הצליח לשמוע את דבריו, אף שעמד במרחק קצר ממנו, אך נראה, כי ד"ר שורה עשה ככל יכולתו לא להיות מעורב בתיק זה. הוא הכחיש בחקירתו הראשונה במשטרה, כי ידוע לו "מדיבורים" מי דקר את המנוח ואינני מוציא מכלל אפשרות כי גם בפני
נו טרח שלא למסור את כל הידוע לו מידיעה אישית.

נכון אמנם, שהשוטר, טל הרשקוביץ, שהגיע למרפאתו של ד"ר שורה בסמוך להבאת המנוח לשם, לא קיבל מענה מהנוכחים לשאלתו בדבר זהות הדוקר, אך מעדות זו אין להסיק דבר. כעולה מעדותו של השוטר, הוא חש חוסר שיתוף פעולה מצד כל הנוכחים במקום, שאף סירבו להשיב מי הביא את המנוח למקום. אותה עת חשבו הנוכחים כי המנוח "רק" נפצע, ומן הסתם לא התייחסו בחומרה רבה למקרה וסירבו לשתף פעולה עם המשטרה. אין הדבר מעיד על כך, שדבר שקר בפיהם, כי שמעו את המנוח נוקב בשמו של הנאשם, כמי שדקרו.

נכון גם, כי בשלב שבו הגיע השוטר, טל הרשקוביץ (להלן: "השוטר"), למרפאה, לא ניתן היה לתקשר, לדבריו, עם המנוח, אך אין הדבר מעיד, כי לא ניתן היה לתקשר עמו גם קודם לכן, עובר להגעת השוטר למרפאה. אפשר גם, שהמנוח לא הגיב לדברי השוטר משום שלא רצה לשתף עמו פעולה. בכך, אפשר שנהג כפי שנהגו יתר הנוכחים במקום.

כמו-כן, נכון גם, כי גירסאות העדים ששמעו מפי המנוח את זהות הדוקר,; אינן תואמות אחת את השניה בכל פרטיהן, אך הדבר הנו טבעי, לנוכח נסיבות המקרה וסערת הרגשות, שככל הנראה, ליוותה את הנוכחים.

ד. מכל המקובץ עולה בוודאות, כי המנוח אכן נשאל, בסמוך לדקירתו, מי דקר אותו והוא השיב, מספר פעמים, כי הנאשם הוא זה שנעץ בו את הסכין.

המדובר, איפוא, באימרה של קורבן מעשה אלימות, שנפטר, הנוגעת במישרין למעשה האלימות, והיא נאמרה בסמוך לדקירתו. אימרה כזו קבילה בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות ולדעתי, יש לייחס לה את מלוא המשקל.

ה. לכל הראיות דלעיל מצטרף גם מניע של הנאשם לפגוע במנוח, כמתואר לעיל.

ו. המסקנה המתבקשת מכל הראיות דלעיל היא, שהנאשם הוא שדקר את המנוח, כמפורט בכתב האישום, וכי כתוצאה מהדקירות נפח המנוח את נשמתו.

5. על מנת לבחון את המשמעות המשפטית של קביעתי דלעיל, יש תחילה ליתן את הדעת לאופיין של הדקירות ולפציעה שנגרמה למנוח.

מחוות דעתו של פרופ' יהודה היס, מיום 26.04.05 (ת/3) עולה, כי בגופת המנוח נמצא פצע דקירה בבית החזה מימין, בקו בית שחי אמצעי, אלכסוני מלטה למעלה ומאחורה קדימה, באורך של כ- 2.7 ס"מ עם שפות ישרות וקצוות חדים. מעבר תעלת הדקירה לתוך הכבד דרך הסרעפת. אורך תעלת הדקירה כ- 10 ס"מ.

מסעיף 5ב לחוות הדעת עולה, כי נמצאו גם שני פצעי דקירה נוספים בגב מימין. האחד, אנכי באורך של 3.4 ס"מ עם שפות ישרות וקצוות חדים יחסית, והאחר, גם הוא אנכי עם שפות ישרות וקצוות חדים יחסית, שאורכו 3.7 ס"מ. עוד צוין, כי תעלות הדקירה בכיוון מאחורה קדימה, עוברות, בין היתר, דרך שרירי הגב מימין ודרך כלי הדם של כליה ימנית (לפי סיכום המחלה), וכי אורכן כ- 10 ס"מ.

מסעיף 6א לחוות הדעת עולה, כי נמצא פצע דקירה נוסף בזרוע הימנית, בצד הפנימי, בשליש העליון (בגבול עם בית השחי), אלכסוני מלמעלה למטה ומשמאל לימין (בתנוחה אנטומית), באורך (לאחר קירוב שפות) של כ- 2 ס"מ, עם שפות ישרות וקצוות חדים. אורך תעלת הדקירה, כ- 5.5 ס"מ, והיא עוברת דרך רקמות רכות.

בסיכום חוות הדעת נאמר, כי מות המנוח נגרם מכישלון ריאתי עם דימומים נרחבים לתוך הריאות ומוקדי דלקת חריפה, בעקבות שלושה פצעי דקירה בגו, עם חדירה לתוך כלי דם של כליה ימנית ולתוך הכבד. אליבא דפרופ' היס, פצעי הדקירה נגרמו ע"י להב/ים מושחז/ים, באורך של כ-10 ס"מ, למצער, וברוחב של עד כ- 3.7 ס"מ.

6. היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הרצח וההכרעה בשאלה האם הוא נתקיים בענייננו

א. עבירת הרצח
סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"300. רצח
(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:
.....
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;
.....".

עבירה זו מורכבת הן מיסוד פיסי (אקטוס ריאוס) של התנהגות אסורה, הגורמת למותו של אדם, והן מיסוד נפשי (מנס ריאה) של "בכוונה תחילה", אשר בו אתמקד להלן.

ב. היסוד הנפשי: "בכוונה תחילה"
סעיף 301(א) לחוק קובע כהאי לישנא:

"301. כוונה תחילה

(א) לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.

.....".

מלשון הסעיף המצוטט לעיל עולה, כי שלושה המה יסודותיה של "הכוונה תחילה" לפי סעיף 301 לחוק:

1. יסוד ה"החלטה להמית";
2. יסוד ההמתה בדם קר, דהיינו, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול מבצע המעשה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, דהיינו, "העדר קנטור";
3. יסוד ה"הכנה" - הכנה עצמית להמית או הכנת מכשיר, שבו בוצעה ההמתה.

[ר' גם יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 572-573 (מהדורה מעודכנת, 1995), להלן: "קדמי"].

אליבא דקדמי, "'כוונה תחילה' מבטאת 'כוונת קטילה ממשית' אשר נוצרה 'מתוך שיקול ויישוב הדעת' להבדיל מכוונת קטילה "ספונטנית"; ו'שיקול ויישוב הדעת' נקבעים עפ"י עמידה בדרישות של 'העדר קנטור מיידי' ו'הכנה', המשמשים מבחנים מעשיים לעניין זה" (ר' קדמי, בעמ' 575).

במקרה שבפני
נו הנאשם לא העיד ולא נטען, כי קדמה לדקירות התגרות מצד המנוח. האירוע האלים בין המנוח לנאשם לא אירע עובר למעשה הדקירה. חלף זמן מאז האירוע, ומן הסתם, אין הוא יכול להוות קינטור, לא במובן הסובייקטיבי ולא במובן האובייקטיבי. ברור גם מעצם ביצוען של מספר הדקירות, באמצעות סכין שהוכנה מראש, כי נתקיים יסוד ההכנה.

מן הדין, אפוא, לבחון, האם אכן התקיימה אצל הנאשם ה"החלטה להמית".

(1) יסוד ה"החלטה להמית" וכוונת הקטילה:
הנשיא אגרנט דן ביסוד ה"החלטה להמית" בע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל
, פ"ד כד(1) 561, 567-568 (1970) (להלן: "פס"ד בנו") וקבע כך:

"אשר ליסוד של "ההחלטה להרוג", אין אני מתקשה לקבוע שהקטיגוריה יצאה ידי חובתה להוכיחו. יסוד זה כמוהו כ"כוונה להרוג" במובן זה, שהוא מצריך שהנאשם רצה, או קבע לעצמו את המטרה, לגרום למותו של הקרבן.

....

דעתי היא איפוא, כי היסוד של "החלטה להרוג", הנזכר בפיסקה (א) לסעיף 216 [לפקודת החוק הפלילי, 1936, כיום סעיף 300 לחוק], מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית, זאת ותו לא.....".

במילים אחרות, עיקרה של ה"החלטה להמית" נעוץ ברצון, קרי, בחפץ לגרום לתוצאה הקטלנית, כאשר קטילת הקורבן היא תכלית המעשה או המחדל, והיא התוצאה אותה שואף העבריין להשיג. בכך מתבטאת "כוונת קטילה ממשית" (קדמי, בעמ' 576).

קדמי מוסיף, בהתבססותו על פסיקת ביהמ"ש העליון, כי "כוונת קטילה ממשית", המתבטאת ב"החלטה להמית", מתאפיינת בשניים אלו:

1. בחזות מראש של התוצאות המזיקות של המעשה או המחדל ו-
2. ברצון/בחפץ להגיע לאותן תוצאות.

לפיכך, על התביעה להוכיח כי ב"מישור השכלי" צפה הנאשם את התרחשותה של התוצאה הקטלנית, וכי ב"מישור הרגשי" רצה בתוצאה זו (קדמי, בעמ' 578), וכלשון השופט גולדברג בע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד לט(4) 253, 258-259 (1985):

"החלטה להמית יסוד זה פורש בפסיקה כמבטא את הצורך בהתקיימות כוונה על שני רבדיה : חזות או צפיית התוצאה הקטלנית ('המישור השכלי') ורצון או שאיפה להתגשמותה ('המישור הרגשי')...".

העולה מהאמור, כי הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית, המתייחסת לצפייתו של המבצע את התוצאה ולרצונו של המבצע להשיג את התוצאה הצפויה.

לכאורה, נתקיימה אצל הנאשם ה"החלטה להמית", שכן מעדותו של המדובב, רמזי כבאהה, עולה, כי הנאשם הודה בפני
ו, כי התכוון להמית את המנוח (עמ' 118, 121-122).

חרף האמור לעיל ולמרות האמון שאני רוכש למדובב, נראה לי, כי אין ניתן לקבוע על סמך גרסת המדובב, כי הנאשם אכן אמר למדובב, כי התכוון להרוג את המנוח.

מסקנתי דלעיל מתבססת על הנימוקים הבאים:

1. ההודיה, כביכול, בכוונת הקטילה, כלל לא נמצאת בתמלילי השיחות בין המדובב לנאשם (ת/45 – ת/48). אפשר אמנם, שאותה הודיה לא נקלטה בהקלטה, אך ייתכן גם, כפי שיובהר להלן, שהדברים לא נאמרו ע"י הנאשם.

2. גם השוטר, רס"מ רוני דקסה (להלן: "השוטר המאזין"), שהאזין לשיחה בתא המעצר בין הנאשם למדובב לא שמע התוודות של הנאשם, באשר לכוונתו לקטול את המנוח (ת/15).

3. הנאשם אמר למדובב "זו 'מכת רצח'" (ת/47, עמ' 1). ייתכן שהמדובב הבין, כי בכך מתוודה הנאשם באשר לכוונתו, שכן תשובה זו באה כתגובה לשאלתו של המדובב, אשר שאל את הנאשם האם "זה שדקרת אותו [המנוח] לא מת במקום?" (ת/47, עמ' 1), בעוד שייתכן כי הנאשם התכוון לאחת משתי האפשרויות הבאות:

א. שהוא עצמו "חטף" מכות בקטטה מוקדמת יותר בין המנוח לבינו, מאחר ומיד לאחר השאלה דלעיל, ועוד בטרם השיב לה הנאשם, המדובב שאל אותו גם "למה היה לך סכסוך איתו [עם המנוח]..." (ת/47, עמ' 1). חיזוק לכך מתקבל משיחה קודמת בין הנאשם למדובב, בה אמר הנאשם למדובב כי "זה שנדקר [המנוח]... נתן לי מכות... קיבלתי מכות רצח.... העין שלי... זזה ממקומה... עברתי טיפולים... שיניים שלי הישתלתי אותם הם נשברו" (ת/46, עמ' 2). גם השוטר המאזין שמע שיחה זו (ת/15, עמ' 1), ומנגד, לא שמע את השיחה המאוחרת יותר, באשר ל"מכת רצח" (ת/15, עמ' 3-5).

ב. שהוא עצמו דקר את המנוח דקירות משמעותיות ועמוקות, שהרי מבחינתו "מכות רצח" הן מכות חזקות מאוד (ר' תיאוריו לגבי המכות שהוא ספג מהמנוח – ת/46, עמ' 2), ויתר על כן, הנאשם, בשיחתו עם המדובב, מתייחס ל"דקירות" כאל "מכות":

"מ [מדובב]. כמה מכות נתת לו.
ח [נאשם]. שתיים.
מ [מדובב]. איפה המכות....
ח [נאשם]. בגבו.
מ [מדובב]. הוא צעק שדקרת אותו.
ח [נאשם]. הוא צעק."

(ת/47, עמ' 2). ר' גם רישומי השוטר המאזין בת/15, עמ' 3.

לא אוכל, אפוא, לקבוע, כי הנאשם אכן התוודה בפני
המדובב, כי התכוון לרצוח את המנוח. שומה עליי לבדוק, אפוא, האם קיימות ראיות אחרות, המצביעות על כוונת קטילה מצדו של הנאשם.

כיוון שאין בידי ביהמ"ש כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, אנו נדרשים לנסיבות האובייקטיביות, העשויות ללמד על הלך נפשו, ככלי ראייתי. בראיות אובייקטיביות אלו, יש לכאורה, כדי ללמד על קיומה של הכוונה הנדרשת ועל מצבו הנפשי הסובייקטיבי של המבצע. כך יצרה הפסיקה, עוד לפני תיקון מספר 39 לחוק העונשין, את "הנחת הכוונה", שהיא חזקה שבעובדה, לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו (להלן גם: "חזקת המודעות"). כיום באה חזקת הכוונה לידי ביטוי בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, הקובע כי: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן."

יסודה של חזקה זו הנה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו, כמו גם צפייתו של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו (ר' ע"פ 16/62 פאכורי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(4) 2482 (1962)). אין ב"הנחת הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ה"החלטה להמית". אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מניסיון החיים והשכל הישר, דוגמת המסקנה המתחייבת מאופי ביצוע ההמתה או מהתנהגות מוקדמת של הנאשם, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה (סובייקטיבית) להמית (ר' גם קדמי, בעמ' 591). הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה את נטל השכנוע אל כתפיו, אלא אך את נטל הבאת הראיה.

וכלשון השופט גולדברג בע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 638, 649-650 (1996) (להלן: "פס"ד עמיר"):

"..... משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על מנת ליטול ממנה את כוחה. אולם, 'אם אין הנאשם מיישב את מעשיו הבוטים, ואינו סותר את חזקת כוונת הקטילה המסתברת מהם, לפחות במידה שיש בה כדי לעורר ספק, הופכת חזקת הכוונה לראיה ממשית וחלוטה בדבר כוונתו הקטלנית' (ע"פ 229/89 מדינת ישראל
נ' שניר, שטרם פורסם)....".

(2) מבחני העזר להסקת יסוד ה"החלטה להמית":
אליבא דהשופטת ביניש בע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(5) 365, 378-379 (2003):

"הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, תוך שימוש בחזקת הכוונה, נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני..... כך, למשל, יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אינדיקציה משמעותית לקיומה של צפייה וכוונה. (ראו, למשל, בעניין טטרואשוילי, שם בוצע הרצח תוך שימוש בגרזן, או בע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(4) 577, שם הנחית הנאשם מכות במוט ברזל ובמוט עץ על גולגולת המנוח). צורת הביצוע וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית; כך, למשל, פגיעה במקום רגיש בגוף, הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, וזאת, אף אם הייתה רק פגיעה אחת ויחידה אך במקום רגיש ומסוכן (ראו: ע"פ 68/79 ,889/78 מוגרבי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (1) 576; ע"פ 4246/91 ג'בארה נ' מדינת ישראל
, (לא פורסם)). כן ישמשו כאינדיקציה להתקיימות ההחלטה להמית אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים ואשר יכולים ללמד על קיומה של החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קינטור (ע"פ 652/90 יחזקאל ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(3) 705, 712, להלן: יחזקאל; ע"פ 2316/98 סויסה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(5) 797, להלן: סויסה). הנה כי כן, כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות תוך שהוא נבחן על פי האינדיקציות שיש בהן כדי ללמד על קיומה של החלטה להמית." (ההדגשות אינן במקור, א.ש.).

במילים אחרות, ניתן להוכיח את יסוד ה"החלטה להמית" ע"פ התנהגותו של הנאשם בשעת המעשה, וכוחה של התנהגותו של הנאשם בשעת המעשה להוכיח את ה"החלטה להמית", נעוץ במידתו, אופיו וטיבו של הסיכון, שיוצר הנאשם לחייו של הקורבן, ואשר מדבר בהקשר זה בעד עצמו, לאמור: "ככל שהסיכון שיוצר הנאשם במעשהו או במחדלו לחייו של הקורבן 'חמור יותר' ו'ודאי יותר', כך יטה ביהמ"ש לראות ביצירתו משום כוונה להביא למימושו. המדובר הוא, אפוא, באופיו וטיבו של מעשה ההמתה גופו" (קדמי, בעמ' 583, ההדגשה במקור) (ר' גם פסקה 21 לפסק דינו של השופט גולדברג בפס"ד עמיר לעיל, באשר להתקיימות "חזקת הכוונה").

לאור האמור לעיל, ניתן לסכם את מבחני העזר, שפורטו לעיל, ולומר, כי שימוש בכלי או בחפץ קטלני, כגון: כלי ירייה או סכין, עלול לשמש גורם, אשר מעיד על קיומה של כוונת קטילה. באופן דומה, גם פגיעה באזורים חיוניים בגופו של הקורבן, כגון: ראש או בית החזה, עלולה להעיד על קיומה של אותה כוונת קטילה (קדמי, בעמ' 584). עוד מוסיף קדמי, כי גם "שימוש 'חוזר' בנשק קטלני או פגיעות 'חוזרות' באזורי גוף חיוניים (מספר דקירות, או מספר יריות, או מספר מהלומות) – מצביעים על קיומה של כוונת קטילה; והוא הדין בנקיטה ב'אמצעי קטלני' ע"פ טיבו (כגון: רעל), או בתקיפה הנושאת 'אופי קטלני' (כגון: חניקה....) – שגם אלה מלמדים, מעצם טיבם, על קיומה של כוונת קטילה" (קדמי, בעמ' 584, ההדגשות במקור). (מנגד, השוו פסקה 8 לפסק דינו של השופט ח' כהן בפס"ד איזדמיר, בו זוכה המערער מעבירת רצח, חרף ריבוי המכות, שהפליא באשתו המנוחה).

יצוין, כי בע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(2) 710, 717 (2004), קבעה השופטת חיות כי:

"עם זאת הדגישה הפסיקה כי חזקת הכוונה איננה אלא כלי עזר ראייתי שיש לעשות בו שימוש זהיר ואחראי וליישמו רק באותם מקרים אשר בהם אין בנמצא ראיות או הסבר הסותרים את החזקה ומצביעים על אפשרות לקיומה של כוונה אחרת שאיננה כוונת קטילה.... הוא הדין באשר ל'מבחני העזר' הנשענים על מספר הפגיעות, מיקומן, הכלי שבו נעשה שימוש, וכל כיוצא באלה מבחנים הנסמכים על ראיות נסיבתיות. ראיות אלה, אין די בהן כדי לבסס כוונת קטילה סובייקטיבית מקום שבו עולה מן הראיות שהוצגו אפשרות סבירה אחרת המעוררת ספק בדבר טיב כוונותיו של הממית....".

בענייננו, פצעי הדקירה של המנוח נגרמו, ע"פ חוות הדעת הפתולוגית, ע"י להב/ים מושחז/ים, באורך של כ-10 ס"מ, למצער, וברוחב של עד כ- 3.7 ס"מ. על כך נאמר ע"י השופטת חיות בעמ' 718 לפסה"ד דלעיל כי:

"סכין כזו [בעלת להב חד, שפתה האחת מושחזת, רוחבה כ- 2.3 ס"מ ואורכה כ- 11 ס"מ, לפחות] בוודאי איננה סכין רגילה, והשימוש בה יכול ללמד על החלטה להמית."

בהקשר זה כבר נפסק כי:

"מי שמניף סכין בעלת להב ארוכה בכוונה לתקעה בחזהו של הנתקף, פועל בהכרח באופן מודע ובהבנת מהות המעשה, היינו שהוא מקפח בכך פתיל חייו של מי שניצב מולו." (דברי הנשיא שמגר בע"פ 652/90, 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(3) 705, 712-713 (1991)).

השאלה האם המעשה הקטלני היה מלווה ב"החלטה להמית" אם לאו, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה הנשיא אגרנט בפס"ד בנו, בעמ' 570 לפסה"ד, כי:

"... אם מצרפים אחת לרעותה את העובדות הבאות: המערער רץ למקום שבו עמד הקרבן בעת שזה חיכה לבוא המשטרה; הוא השת-מש בסכין, כלי מסוכן, כדי לפגוע בו ; הוא דקר את הקרבן בגופו שתי פעמים ; הדקירות הללו הונחתו במקומות פגיעים, דהיינו, בבית החזה שבאזור הלב - וזו היתה הדקירה הפטלית - ובגבו של הקרבן ; לדקירה השניה קדמה הוצאת הסכין על-ידי המערער מגוף הקרבן - אזי אין מנוס מהמסקנה כי בשעת מעשה קיננה בלב המערער כוונת קטילה ומכאן, שהוכח היסוד האמור." (ההדגשה אינה במקור, א.ש.).

גם בע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(3) 3 (1978), נאמר ע"י השופט שמגר (כתארו אז), בפסקה 13 לפסק דינו, כי:

"לענין ההחלטה להרוג, הרי מקובל עלינו כי ניתן לקבוע קיומה, בין היתר, על-פי אפיו של המעשה שנעשה, לגביו מיישמים את ההנחה שלפיה מתכוון אדם לתוצאה הטב- עית של מעשיו... שליפת סכין 'בננה' בעל להב כגון זה שלפנינו, אשר אמנם לא נתגלה ועל כן גם לא הוגש לבית המשפט, אך אשר על אורך להבו ניתן ללמוד מן הניתוח לאחר המוות, ותקיעת סכין כאמור פעמיים בזו אחר זו לתוך גופו של אחר, כאשר הדקירות מתמקדות באזור החזה והראש ולפחות אחת מכל שתי דקירות כנ"ל מכוונת לאזור הלב, יש בה כדי להצביע על כך כי בשעת מעשה קיננה בלבו של העבריין כוונת קטילה ממש." (ההדגשה אינה במקור, א.ש.).

בע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(4) 326, 334-335 (1997), נשאלה השאלה האם דקירה בחזה, שחדרה ללב וגרמה למוות מלמדת על כוונת קטילה. השופט אור השיב כי:

"... אם אדם תוקף בכלי קטלני את חברו ופוגע בו במקומות רגישים בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף. ... וכבר נקבע לא אחת, שאפילו דקירה אחת בחזה אשר גרמה למוות יכולה, בנסיבות מתאימות, ללמד על החלטה להמית (ע"פ 889/78 ,68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל
פ"ד לד(1) 576; ע"פ 652/90 ,624/89 יחזקאל נימני נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(3) 705).

עם זאת, אין לומר שכל דקירת סכין בחזה מלמדת בהכרח על קיומה של החלטה כזו. אם נסיבות המקרה מלמדות, שעל אף שהדקירה היתה במקום רגיש כמו החזה, לא היתה כוונה לפגוע דווקא במקום זה או במקום רגיש אחר, או לפחות קיים ספק אם היתה כוונה לפגיעה במקום רגיש, אזי אין להסיק כי נתקיימה ההחלטה להמית (השווה ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(2) 45; ודעת הרוב בע"פ 777/92 ,846/92 הררי וטיירי נ' מדינת ישראל
, דינים עליון מב' 167)."

.....

"אכן, המערער עשה שימוש בסכין ארוכה ומושחזת, מכשיר בעל פוטנציאל קטלני. אך מכך אין להסיק בהכרח כוונה להמית, כשקיים ספק אם הדקירה הקטלנית נועדה להיות במקום רגיש בגופו של המנוח." (ההדגשות אינן במקור, א.ש.).

לבסוף זוכה הנאשם, באותו מקרה, מעבירת הרצח והורשע בביצוע עבירת הריגה.

בע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(4) 30 (2002), ציינה השופטת נאור, בפסקאות 13 ו- 14 לפסק דינה, כי:

"13. נוכל למצוא בפסיקתו של בית משפט זה מקרים בהם זוכו נאשמים מרצח (ולו מחמת הספק) והורשעו בהריגה, במקרים של דקירה בודדת באזור רגיש, שהיא שגרמה למוות: ע"פ 139/86 עזאם נ' מ"י, פ"ד מא(3) 343; ע"פ 2219/00 זבולונוב נ' מ"י, (לא פורסם); ע"פ 672/81 עזיז נ' מ"י, פ"ד לח(3) 292; וכן ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383 שם הושארה על כנה הרשעה בהריגה.

ניתן למצוא מקרים בהם הושארה על כנה הרשעה ברצח: ע"פ 889/78 מוגרבי נ' מ "י, פ"ד לד(1)576; ע"פ 2015/96 שבטייב נ' מ"י, (לא פורסם); ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מ"י, פ"ד מה(3) 705; ע"פ 524/86 חזקיה נ' מ"י, פ"ד מא(3) 653; ע"פ 290/87 סבאח נ' מ"י, פ"ד מב(3) 358; ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מ"י, פ"ד כד(1) 561.

נוכל למצוא גם חילוקי דעות בין השופטים לגבי משמעותו של אותו מעשה: ע"פ 777/92, 846/92 הררי ואח' נ' מ"י (לא פורסם).

14. אין נוסחאות מתמטיות להכרעה בשאלה אם היתה או לא היתה החלטה להמית. הכל תלוי במכלול הנסיבות ....". (ההדגשות אינן במקור, א.ש.).

7. במקרה שלפנינו, המנוח נפגע, כאמור, מדקירות של להב מושחז, שהנו כלי קטלני, באורך של כ-10 ס"מ, למצער, וברוחב של עד כ- 3.7 ס"מ. על פי הפסיקה שנסקרה לעיל, השימוש בלהב שכזה יכול ללמד על כוונת קטילה. לזאת יש להוסיף את העובדה, כי הדקירות הנ"ל הונחתו במקומות רגישים, בפלג הגוף העליון, דהיינו, בבית החזה ובגבו של הקרבן, וכי לכל דקירה, למעט זו הראשונה, קדמה הוצאת הסכין מגוף המנוח. יתר על כן, הנאשם לא בא על סיפוקו עד שדקר המנוח ארבע דקירות. הסיכון שיצר הנאשם, בנסיבות המקרה, לנדקר, היה גבוה מאוד, כך שיש לקבוע, כי בשעת המעשה ראה הנאשם מראש את התרחשות התוצאה, כאפשרות קרובה לוודאי. יש, איפוא, להסיק, כי בשעת המעשה קיננה בלב הנאשם כוונת קטילה, הנדרשת לשם הוכחת היסוד האמור.

ודוק, חרף העובדה שהנאשם לא העיד ולא מסר כל פרטים בדבר אי כוונתו להמית את המנוח, שקלתי בכל זאת האם הוכיחה התביעה את כוונת הקטילה והגעתי לכלל מסקנה, כי התביעה אכן הוכיחה, כי הנאשם התכוון להמית את המנוח.

בנסיבות הענין, המסקנה בדבר כוונת הקטילה היא כה ברורה, עד שאין אני נזקק כלל לענין הימנעותו של הנאשם מלהעיד ולמשמעות הענין בקשר לחיזוק ראיות התביעה, לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לפיכך, לא אדרש לטיעוניו המעניינים של ב"כ הנאשם בסוגיית שתיקתו של הנאשם בביהמ"ש.
8. המסקנה המתבקשת היא, איפוא, כי אצל הנאשם נוצרה כוונה להמית את המנוח ולפיכך בהתקיים יתר יסודות העבירה, יש להרשיעו בעבירת הרצח, כמיוחס לו בכתב האישום.
א. שיף
- שופט

ס. הנשיא, השופט ש. ברלינר
:
אני מסכים.

ש. ברלינר
– ס. נשיא

השופט ר. סוקול
:

1. אני מסכים לפסק דינו המקיף של חברי כבוד השופט א. שיף
וברצוני להוסיף הערה בסוגיה אחת.

2. מהראיות שבפני
נו, כפי שפורטו על ידי חברי, מתחייבת להבנתי המסקנה כי הנאשם הוא שדקר את המנוח. השאלה העיקרית שבה עלינו להכריע היא, האם הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח, דהיינו, האם הוכח כי הנאשם פעל בכוונה תחילה, ואתרכז בשאלה האם הוכח היסוד של ה"החלטה להמית".

על מצבו הנפשי של הנאשם ניתן ללמוד מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך שימוש בחזקות עובדתיות שונות כפי שגובשו במהלך השנים בפסיקה. בין היתר משמשת "הנחת הכוונה", שהיא חזקה שמשמעה כי אדם התכוון לתוצאות הטבעיות הצומחות ממעשיו (ראה ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996), ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מב(3) 358 (1988), ע"פ 1122/00 קופטאן אסלאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(1) 113, 120 (2002)).

3. כפי שפירט חברי השופט שיף, במקרה שבפני
נו מקימות הנסיבות חזקה, כי בלב הנאשם גמלה ההחלטה להביא למותו של המנוח. נסיבות אלו כוללות את ההצטיידות בסכין, סוגו של הסכין, שהנו בעל להב ארוכה, מיקום הפגיעות בחזהו של המנוח וריבוי הדקירות. נסיבות אלו מקימות חזקה עובדתית, כי הנאשם התכוון להביא למות המנוח בעזרת הסכין.

4. חזקה עובדתית זו ניתנת לסתירה. משהובאו בפני
בית המשפט נסיבות המקימות חזקה עובדתית מרשיעה, יכול הנאשם להפריך חזקה זו בהסברים שיינתנו על ידו. הסברים אלו עשויים להימצא בעדותו של הנאשם עצמו, אם בחר להעיד, או בראיות אחרות שהובאו בפני
בית המשפט.

בע"פ 229/89 מדינת ישראל
נ. שניר, דינים עליון לא 162 (1993) אומר בית המשפט:

"גיבושה של כוונת קטילה הוא תהליך נפשי כמוס. ועל קיומה לומד בית המשפט, לרוב, מאופי המעשה שהביא למות הקרבן ובחינתו לאור ההנחה, שחזקה על אדם שהתכוון לתוצאות הטבעיות שנבעו ממעשהו. אין זו אלא חזקה ראייתית, הנלמדת מניסיון החיים, בדבר קיומו של מצב נפשי סובייקטיווי (ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד(2) 118, בעמ' 128). יש שבנסיבותיו של מקרה נתון אין היא תופסת (ע"פ 139/86 עאזם נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(3) 343), ומכל מקום, די לו לנאשם לעורר ספק בתחולתה כדי להיחלץ מהרשעה בעבירת רצח (ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (3) 292). אך אין צריך לומר, שככל שהמעשה הממית הינו יותר בוטה, מתחזק המשקל הראייתי של חזקת כוונת הקטילה שבכוחו להקים כנגד הנאשם. כך, למשל, לא הרי תקיפת הקרבן בידיים חשופות כהרי תקיפתו בעזרת מכשיר קטלני; לא הרי פגיעה בגפיו כהרי פגיעה באיזה מאבריו החיוניים; ולא הרי פגיעה אחת ויחידה בקרבן כהרי פגיעות חוזרת ונשנות בו. וככל שמשקלה הראייתי של חזקת הכוונה הוא יותר גדול, גובר גם משקלו של ההסבר הנדרש לסתירתה. אם אין הנאשם מיישב את מעשיו הבוטים, ואינו סותר את חזקת כוונת הקטילה המסתברת מהם, לפחות במידה שיש בה כדי לעורר ספק, הופכת חזקת הכוונה לראיה ממשית וחלוטה בדבר כוונתו הקטלנית". (ההדגשה הוספה, ר.ס.).

ובע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996):

"הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה את נטל השכנוע אל כתפיו, אלא אך את נטל הבאת הראיה. משמע: משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על מנת ליטול ממנה את כוחה". (ההדגשה הוספה, ר.ס.).

5. הנאשם שבפני
נו לא נתן כל הסבר שיכול לעורר ספק, לא כל שכן לא נתן הסבר בעל משקל מניח את הדעת אל מול הראיות המרשיעות. הנאשם לא רק שנמנע מלהעיד ולספק הסבר, אלא אף נמנע מלהביא ראיות אחרות מהן ניתן היה ללמוד מהו הסברו. בהעדר הסבר כלשהו נותרים אנו עם החזקות, המחייבות את המסקנה, כי אשמת הנאשם בעבירת הרצח הוכחה.

6. הואיל ולא ניתן כל הסבר שהוא לראיות המרשיעות, הרי שאין כל צורך לבחון האם יש בשתיקת הנאשם חיזוק לראיות המרשיעות ועל כן אנו פטורים מלדון בטענותיו הנרחבות של הסניגור על הפגיעה בזכות השתיקה של נאשמים.

7. לאור האמור הנני מצטרף להכרעתו של חברי, השופט א. שיף
.

ר. סוקול
- שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א. שיף
.

ניתנה היום י"ב באב, תשס"ו (6 באוגוסט 2006) במעמד הצדדים.
ש. ברלינר
, ס. נשיא
[אב"ד]

א. שיף
, שופט

ר. סוקול
, שופט








פח בית משפט מחוזי 2031/05 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו סלאח (בן נאיף) (פורסם ב-ֽ 06/08/2006)