פסקי דין על שליו אורה | פסקי דין על שליו יגאל | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח |

9791/00 א     02/08/2006




א 9791/00 שליו אורה נ' שליו יגאל, אליהו חברה לביטוח בע"מ






בתי המשפט
1

א 009791/00
בית משפט השלום ירושלים
2/08/2006
תאריך:
כב' השופטת באום-ניקוטרה אתי

לפני:
שליו אורה

בעניין:
התובעת
נ ג ד
1 . שליו יגאל

2 . אליהו חברה לביטוח בע"מ
הנתבעים
פסק דין
בפני
תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת לטענתה, בתאונת דרכים, שהתרחשה ביום 14.1.1998 (להלן:"תאונה א'").

תחילתו של תיק בפני
כבוד השופט כרמל.

ונציין, כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים נוספת, שהתרחשה ביום 4.5.1998 (להלן:"תאונה ב') וככל שמדובר בתאונה זו הושג הסדר פשרה בין התובעת לבין המבטחת הרלבנטית ("מגדל- חברה לביטוח בע"מ").

מלכתחילה נחלקו הצדדים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ואולם, בהמשך הושג הסדר בכל הקשור לשאלת האחריות, אשר בא לידי ביטוי ב

פסק דין
חלקי מיום 21.2.05.

בתיק זה העידו המפורטים-

מטעם התובעת- היא עצמה; בעלה ומנהל בית הספר בו היא עובדת, מר צין (להלן:"המנהל"). כן נחקר, לבקשת התובעת, המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי הוא ד"ר משה איזק.

מטעם הנתבעת לא הובאו עדים כלשהם.
הנכות הרפואית

בתיק זה מונו לתובעת שני מומחים רפואיים, האחד בתחום האורטופדי, הוא פרופ' פינסטרבוש והשני בתחום הפסיכיאטרי, הוא ד"ר איזק.

בחוות הדעת בתחום האורטופדי, נושאת תאריך 25.2.02, צוין, כי לאחר תאונה א' פנתה התובעת לחדר המיון בבית החולים "הדסה", שם התרשמו הרופאים, כי פגיעתה העיקרית הנה בגין ההדוק של חגורת הבטיחות וכי בדיקת הדמיה העלתה שבר של צלע 8 משמאל וכאשר לאחר זמן התלוננה על כאב עורפי הקורן לכתף שמאל.

עוד צוין, כי לאחר תאונה ב' התלוננה על כאבים בצוואר ובגב וכי בדיקות הדמיה שנעשו לה פורשו כתקינות.

התובעת פנתה לטיפולים פיזיותרפיים.

לאחר הפוגה של כשנתיים , בקיץ 2000, חשה מתח בשריר הצוואר וקבלה טיפול פזיותרפי נוסף וכך קרה גם בשלהי שנת 2001, עת התלוננה על כאבים בין השכמות ובעורף וחשה הטבה ניכרת לאחר טיפול פיזיותרפי.
המומחה לא יכול היה לקבוע מה גרם למכאוביה של התובעת פרק זמן כה ממושך לאחר התאונה, אך קבע, כי " אין זה משנה בסופו של דבר מה הסיבה להפרעות אלה מאחר שמצבה אינו מצדיק נכות צווארית..."

עוד קבע המומחה, כי התאונות גרמו לתובעת נכות זמנית בלבד, למשך שנה וכי תלונותיה הסובייקטיביות קשורות לתאונה א'.

ד"ר איזק, בחוות דעתו, נושאת תאריך 19.2.2003, ציין, כי לאחר תאונה א' נחה התובעת כחודש בבית ולאחר מכן חזרה לעבודתה, תוך שהתפתחו אצלה פחדים מנהיגה ומצבי חרדה, אלא שנאלצה להשתמש ברכב, שכן רישיונו של בעלה נשלל לשלושה חודשים, לאחר תאונה זו בה שמש כנהג.

קשייה וחרדותיה, כך ציין המומחה, ככל שמדובר בנהיגה החריפו והתעצמו לאחר התאונה השנייה.

המומחה קובע, כי לאחר תאונה ב' החלה התובעת לסבול חלקית מתסמונת בתר חבלתית וכי תלונותיה השתפרו מאוד לאחר שקיבלה טיפול "וכיום נשארו רק סימנים קלים של ptsd בצורה של מצב חרדתי והתנהגות הימנעותית, שניהם קשורים בנהיגה ובנסיעות." לדעת המומחה, מיצתה התובעת את אפשרויות הטיפול "ועשתה מאמצים כנים ומועילים להתגבר על סבלה הנפשי".

המומחה העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 15%, אך מצא לנכון לייחס לתאונות אך חלק מן הנכות- בשיעור של 10%, תוך שהוא מייחס לכל תאונה מחצית מן הנכות הזו.

המומחה מצא לנכון לקבוע כך, משום שהתובעת עברה טראומות נוספות באותה שנה בה התרחשו התאונות, אשר אף להן תרומה למצבה הנפשי.

מומחה זה נחקר על חוות דעתו.

בחקירתו טען, כי פסק לתובעת נכות בשיעור בה פסק משום "שיש לה סבל נפשי פנימי, שלא כל כך מתבטא באופן חיצוני. יש לה חרדות.
זה הימנעות מדברים הקשורים לחיי אדם- כלומר, לנהוג ממקום למקום...סף החרדה שלה ירד...וכל זה מהווה מגבלה מסוימת בתפקוד היום- יומי שלה. אני לא התרשמתי שזה מונע ממנה לעבוד, אלא להפך...אני התרשמתי, כי עבודה מרגיעה אותה." (ראה עמ' 5 לפרוטוקול יום 16.11.05 שו' 3-10).

לאחר התאונות בקשה התובעת לעבוד משרה וחצי ואולם בהמשך בקשה לצמצם את משרתה בשל "עומס נפשי" . המומחה התבקש להתייחס לכך והשיב- " אני מבין מתצהירו של מר צין ( מנהלה של התובעת בבית הספר בו לימדה - א. ב.נ) , שזה חייב אותה לחזרה נוספת בשעות הערב, שוב לנסוע מהבית לבית הספר, פגישות עם תלמידים והורים- עקרת בית, מורה, ילדים, יש לה גם בעיות אחרות. אני לא יודע אם ההפחתה בגלל התאונה, או בגלל דברים אחרים. אני לא שולל זאת, אבל אני גם לא יכול לאשר זאת." (ראה עמ' 7 שו' 2-6).

המומחה הוסיף, כי "יש לתובעת עוד בעיה, היא נמצאת בטיפולי הפריה. טיפולים אלה, כשלעצמם...יש להם בעיות פיזיות וגם נפשיות." (ראה עמ' 7 שו' 11-18).

גם לאחר שנשאל המומחה שוב ושוב, טען הוא כי לא יוכל לקבוע מה הייתה השפעת התאונות על אי יכולתה של התובעת לעבוד במשרה וחצי.

וכך העיד עוד המומחה:" לתובעת יש בעיקר תלונות אינטרה- פסיכיות...אין לה תלונות פיזיות. היו לה....בטח שכל תלונה אינטרה- פסיכית וודאי שיש לה השלכות גם על החיצוניות וגם התפקוד יורד.
היא לא עושה שום דבר כדי שהסבל הזה יעבור, כי היא לא נוטלת טפול תרופתי ויש לקחת זאת בחשבון.
...
ש. בטיפול תרופתי יש סכנות?
ת. בהשוואה למה שהיא סובלת זה זניח." (ראה עמ' 9 שו' 1-16).

בחקירתו על יד ב"כ הנתבעת טען המומחה, כי גם לו הייתה נוטלת תרופות- "...המדובר באישה פגועה. הפגיעה תתבטא במשך כל חייה בצורה זו או אחרת, גם אם הסימפטומים יעברו היא תישאר פגועה.

לטעמי, מגיעה לה נכות בגלל הרגישות שלה, בגלל הפחדים שלה מנסיעות...נראה לי שיהיה נכון לקבוע, כי נכותה נפשית היום היא 10%." (ראה עמ' 10 שו' 14-26).

המומחה אף טען,כי אין כל דרך אחרת לחלק בין שתי תאונות- אלא בחלקים שווים.

ב"כ התובעת בקש בסיכומיו לאמץ את שיעור הנכות שפסק המומחה, ד"ר איזק בחוות דעתו מבלי להפחית שעור כלשהו בגין אי נטילת תרופות.

לא מצאתי בסיכומי הנתבעת טיעון מדוע שלא לאמץ את קביעתו של המומחה באשר לשיעור הנכות הרפואית ואשר על כן, אני קובעת, כי ככל שמדובר בתחום האורטופדי- אין לקבוע לתובעת נכות רפואית צמיתה וככל שמדובר בתחום הפסיכיאטרי- הרי נכותה הרפואית של התובעת הנה בשיעור של 15%- כאשר בגין תאונה א'- יש לייחס לתובעת אך נכות רפואית בשיעור של 5%.

קיומו של הסדר פשרה ביחס לתאונה ב'

ב"כ הנתבעת טוען, כי מקום בו נפסקו לתובעת בגין כל אחת מן התאונות נכות רפואית בשיעור זהה ומקום בו ביחס לתאונה ב' התפשרה התובעת על סכום של 45,000 ₪, בצרוף שכ"ט עו"ד, הרי הביעה דעתה, כי נזקה בגין כל אחת מן התאונות אינו עולה על סך של 45,000 ש"ח.

בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת דווקא ולפיה, אין ללמוד מן הפשרה אשר הושגה בין התובעת לבין מבטחת אחרת ביחס לתאונה אחרת - לענייננו.

אין לראות בהסדר הפשרה כב"הודאת בעל דין", המחייבת לענייננו- ויש לדון בנזקי תאונה א', ללא קשר להסכם הפשרה, בגין תאונה ב'.

השפעת הנכות הרפואית על כושרה התפקודי של התובעת

מנהל בית הספר בו עובדת התובעת העיד, כי התובעת החלה לעבוד בבית הספר, הנמצא בבית וגן כבר בשנת 1997, אלא שבשנה זו לא עבדה רק בבית ספר זה. רק בשנת הלימודים 1998-1999 החלה לעבוד במשרה מלאה בבית ספר זה.

המנהל העיד, כי התובעת מגיעה ברכב לבית הספר- אך לא ידע לאמר בוודאות אם התובעת נוהגת בעצמה או אם משהו אחר מסיע אותה ועוד העיד, כי "יש הבדל בין הגעה בבקר בשעות היום לעבודה לבין הגעה לישיבות בערב...הגעה בערב, גם היום, כמה שפחות ברכב, כשהיא נוהגת. יש מגבלה ויש לציין, כי זה משפיע על השתתפות בישיבות מורים ופעילויות אחרות בשעות הערב. לשאלתך, זה נכון שהיא עושה כל מאמץ להשתתף בישיבות מורים ובאירועים שבשעות הערב."(ראה עמ' 7 שו' 1-2).

בעלה של התובעת טען, כי אינו זוכר מי הסיע אותו, בתקופת פסילתו מלהחזיק רישיון, למקום עבודתו ב"הדסה" והוסיף, כי כבר לאחר התאונה הראשונה- "...תקופה מסוימת היא לא רצתה לנסוע איתי בכלל. כלומר, שאני נוהג ברכב ולאחר שחלף זמן והיא קבלה עזרה, היא נסעה איתי.תקופה מסוימת היא ישבה מאחור, בגלל שפחדה, אבל לאחר מכן, היא הצטרפה אלי לנסיעה, אבל עד היום היא יושבת לא בנוח שאני נוהג. זה סבל ממש גם לה גם לי." (ראה עמ' 11 שו' 11-14).

מעדות התובעת עצמה למדתי, כי לאחר תאונה א' נמנעה למשך פרק זמן מסוים מלנהוג, אלא ששבה לנהיגה בלית ברירה ומנשלל רישיונו של בעלה.
עוד למדתי, כי לאחר התאונות השלימה התובעת את לימודי התואר השני וכי ניגשה לקבלת טיפול נפשי לאחר תאונה ב' , אם כי העלתה את האפשרות לעשות כן כבר לאחר תאונה א'.

עוד העידה התובעת, כי : "יש ימים שבהם אני קמה בבוקר, במיוחד בחורף כשיורד גשם ויש ערפל ובעלי כבר נסע לעבודה ואני חייבת לצאת לעבודה ויש לי התמודדות קשה מאוד אם להתקשר לבית הספר ולהודיע שאני לא מגיעה או לצאת וזו התמודדות קשה." (ראה עמ' 17 שו' 15-17).

יחד עם זאת נוסיף ונציין, כי התובעת עובדת באופן רצוף ומלא בעבודתה בבית הספר ואף מוצאת בכך נחמה מסוימת.

לאחר ששמעתי התובעת ועדיה, ניתן לאמר, כי כושרה התפקודי של התובעת נפגע בשיעור מסוים- שאינו עולה על שעור נכותה הנפשית, אלא שכפי שציין המומחה, התובעת, אישה אמיצה והחלטית, עושה כל אשר לאל ידה על מנת לנהל אורח חיים רגיל.

בנסיבותיו של תיק זה יהא זה נכון לקבוע, אפוא, כי הפגיעה בכושרה התפקודי של התובעת, בגין תאונה א', אינו עולה על שעור של 5%.

הנזק
בסיכומיו, עתר ב"כ התובעת לפצות את מרשתו, בגין תאונה א' בסך של למעלה מ- 700,000 ₪, תוך שנטען, כי סכום זה הוא הוא המשקף נאמנה את מטרת ההליך הנזיקי- השבת המצב לקדמותו.

ב"כ הנתבעת פרט בסיכומיו את נזקי התובעת והציע לפצותה בסך שאינו עולה על 19,550 ₪.

נבחן כעת את נזקי התובעת;

כאב וסבל

התובעת עותרת לפצותה בגין ראש נזק זה בסך שהנו חישוב לפי שעור של 10% מן הסכום המקסימלי, בשערוך ממועד התאונה, בניכוי גיל ובצירוף 3 ימי אשפוז.

עוד עותרת היא לפצותה בגין הנכות האורטופדית הזמנית, שנקבעה לה בגין תאונה א' ובסה"כ בסך של 21,281 ₪.

הנתבעת עותרת לפצות התובעת בגין ראש נזק זה בהתאם לשיעור הנכות, קרי- 5% ובסה"כ בסך של 8,500 ₪.

לאור הנכות האורטופדית הזמנית, שנקבעה לתובעת ולאור הנכות הנפשית שנקבעה לה בגין התאונה- אני מוצאת לנכון לפסוק לה , בגין ראש נזק זה, פיצוי לפי שעור של 10% מן הסכום המקסימלי, בשערוך מיום התאונה, בניכוי גיל ובצירוף 3 ימי אשפוז- ובסה"כ בסך של 20,871 ₪.

הפסדי שכר בעבר
התובעת בסיכומיה מפנה אל העובדה, כי הנה בעלת תואר שני בחינוך וכי אלמלא התאונה יכולה הייתה ללמד שיעורים פרטיים או להגדיל את היקף משרתה ממשרה מלאה ל- משרה וחצי.

התובעת מסתמכת בטיעוניה על העובדה, כי לאחר התאונה עבדה תקופה מסוימת במשרה וחצי- אך לא החזיקה מעמד בכך ועוד מבקשת היא פיצוי בגין ימי המחלה ששימשו אותה לקבלת שכר בתקופת היעדרותה מן העבודה בגין התאונה ובגין הפסדיה בשל כך שנמנע ממנה "מהשגחה על בחינות, קייטנות, הנחיית סטודנטים, הכנסות עונתיות..." ובכל מקרה, בסך של כ- 5,000 ₪ לשנה.

בגין רכיב נזק זה עותרת התובעת לפצותה בסך של- 77,600 ₪.

הנתבעת טוענת, כי לא הוכח כל קשר בין ניצול ימי המחלה של התובעת בשנת התאונה ובשנים מאוחרות יותר וכי מאז החלה התובעת לעבוד במשרה מלאה במשרד החינוך לא חלה כל ירידה בשכרה- ועל כן, אין לפצותה בגין ראש נזק זה, מה גם שניסיונה של התובעת לעבוד בהיקף משרה גדול יותר ממשרה מלאה- נעשה כשלוש שנים לאחר התאונה ואת אי ההצלחה אין לזקוף לרעת תאונה א'.

מן הראיות שהובאו בפני
ניתן ללמוד, כי החל מחודש 9/97 עובדת התובעת במשרה מלאה (תחילה כמורה בבית ספר בבית גן+ השלמה בבתי ספר במודיעין ובעמליה) ומחודש- 9/98 במשרה מלאה בבית ספר בבית וגן.

במקום זה ובהיקף של משרה מלאה עובדת התובעת מאז ועד היום.

לטענת התובעת הרי נעדרה מעבודתה לאחר תאונה א' למשך כמה שבועות ואולם , קבלה שכר מלא "עח"ש ימי מחלה".

בדיון, שנתקיים ביום 16.11.05 הגישה התובעת מסמך מאת גזברות מחוז ירושלים במשרד החינוך ממנו נלמד, כי בשנת הלימודים, במהלכה התרחשו שתי התאונות נעדרה מעבודתה למשך 18.03 ימים וכי לכל היותר יהא הפיצוי לו תזכה במועד פרישתה בשיעור של 8 ימי עבודה בעבור כל 30 ימי חופשת מחלה, שביתרת ימי חופשת המחלה, (ראה ת/1).

לא ברור כיום האם התובעת תהא כלל זכאית לפיצוי במועד פרישתה- שכן פיצוי כלשהו ניתן רק מקום בו העובד ניצל במהלך תקופת עבודתו לא יותר מ- 65% מחופשת המחלה הכוללת שעמדה לרשותו.

נאחל לתובעת בריאות שלמה- ונקבע, כי על אף שלא הוכח בברור מהו מנין הימים במהלכם נעדרה בגין תאונה א,- הרי בכל זאת נעדרה מס' מסוים של ימים, אשר בגינם "מיצתה" ימי מחלה ועל כן יש מקום לפצותה בגין כך בהתאם לחישוב , כדלקמן:
10 ימי מחלה בגין תאונה זו (שכן נזכור, כי אותה שנה אף נפגעה בתאונה ב')- כאשר הפיצוי לפי 3 ימי עבודה.

שווי יום עבודה לפי ת/1- 317.34 ₪, נכון ליום 4.5.05

חישוב ראוי יביאנו לפיצוי בסך של 952 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 4.5.05 ועד לתשלום בפועל ובסך הכל מדובר בסך של 1,045 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.

כפי שצוין לעיל- עותרת התובעת לפצותה בגין הפסדי שכר שנגרמו לה עקב אי יכולתה להגדיל את היקף משרתה; אובדן הכנסות עקב אי שמירה במבחנים, השתלבות בקייטנות, אי מתן שיעורי עזר וכו' וכו'.
עתירתה זו של התובעת נסמכת על האמור בתצהיר עדותה הראשית ולפיו:

" הנני מורה במקצועי וכתוצאה מהפגיעה נמנע ממני מליתן שעורי עזר ולעבוד במשרות ו/או במשרה נוספת כמורה...
יצוין, כי עבדתי במשרת אם, לפני התאונה התעתדתי לעבוד במשרה חלקית נוספת וכן ליתן שיעורי עזר לתלמידים וכיום, עקב התאונה אינני יכולה להגדיל את משרתי" (ראה סע' 13 לתצהיר).

מעדות התובעת למדתי, כי חדלה לעבוד במשרת אם, כאשר "משרת אם מסתיימת בגיל 14 של אחרון הילדים..."(ראה עמ' 20 שו' 17).
לתובעת שתי בנות, כאשר הקטנה שבניהן הייתה בת 17 במועד בדיקתה של התובעת על ידי ד"ר איזק, קרי, בשנת 2003- ומשכך, סיימה לעבוד במשרת אם בשנת 2000.

ואכן, בשנת הלימודים תשס"א (1999-2000 ) החלה התובעת לעבוד בהיקף של משרה וחצי- משרה מלאה במסגרת משרד החינוך וחצי משרה נוספת במסגרת עמותת בית הספר.

היקף משרה זה הקשה על התובעת- ועל כן, בשנת הלימודים שלאחר מכן חזרה לעבוד אך בהיקף של משרה מלאה.

כפי שציין המומחה, ד"ר אייזק בחקירתו- לא ניתן לקבוע בוודאות מה הייתה הסיבה, שהביאה להפחתת היקף העבודה ממשרה וחצי למר שרה מלאה- ועוד יש להתייחס לטענתו, כי דווקא עבודה מרגיעה את התובעת.

במקרה שכזה, ניתן לאמר, כי לתאונה א' יכול שיהא משקל מסוים בהתנהלותה של התובעת לאורך השנים, אך אין בתאונה זו, כשלעצמה, כדי להוות הבסיס למכלול הימנעויותיה של התובעת.

יהא זה נכון, לטעמי, לייחס לתאונה א' לכל היותר שליש מן הנזק של התובעת.

התובעת צרפה לתצהירה שלושה תלושים ,שהוצאו לה ע"י העמותה, בה עבדה חצי משרה נוספת לחודשים- 2000/ 6,8,9,10 מהם נלמד, כי שכרה הממוצע עמד על סך של 690 ₪ לחודש (נומינלי) ועל כן, יש לחשב פיצוי בסך של 230 ₪ לחודש ולמשך 6 שנים- (72 חודשים).

ככל שמדובר בשיעורים פרטיים/קייטנות וכו'- התובעת הצהירה, כי עובר לתאונה עבדה כמשגיחה במבחנים של האוניברסיטה הפתוחה, כאשר ישנם 4 מחזורי בחינות בשנה וכי השכר בגין כל מחזור- 400 ₪.

התובעת המציאה אישור ולפיו, עבדה כמשגיחה כאמור בשנת 1996 ו-1997 ועל כן, ניתן לקבוע, כי ישנו קשר מסוים בין הפסקת עבודתה כמשגיחה לבין התאונה ואולם ביחס שציינתי לעיל.

התובעת, בתצהירה לא טענה, כי העבירה בפועל שיעורים פרטים, אלא רק כי נתכוונה לעשות כן (בעלה טען, כי העבירה שיעורים שכאלה).
לא מצאתי לנכון לפצות בגין הפסד נטען זה, שכן אינני סבורה, כי הימנעות התובעת מלהעביר שיעורים שכאלה קשורה לתאונה.
התובעת לאורך תצהירה טוענת, כי קשתה עליה העבודה המרובה, המצריכה ממנה אף לנהוג אל מקום העבודה ואולם, שיעורים פרטיים ניתנים, בדרך כלל בבית המורה, כך שלא נדרשת נהיגה והם אף ניתנים בשעות אחה"צ- ערב- כך שיש בידי התובעת, אשר לא הגדילה את משרתה, לנוח בטרם תידרש לשיעורים הפרטיים.
אין בשיעורי הנכות, שנקבעו לתובעת, בגין התאונה, כדי ליתן הסבר סביר להימנעותה מעבודה זו.

עוד טענה התובעת לגבי הפסד בגין מניעתה מלנהל קייטנות בחופשת הקיץ.
מן התלושים שצרפה התובעת נלמד, כי ניהלה קייטנה בשנים- 1989;1995ו-1996.

עולה, כי אין המדובר בעבודה רצופה לאורך השנים ומאחר שאף לא ניהלה קייטנה שכזו בשנת 1997, (לפני התאונה), אין לראות בתאונה א' כבסיבה להימנעותה זו.

סופו של דבר תפוצה התובעת בגין רכיב נזק זה בסכומים כדלקמן:

בגין ירידה בהיקף המשרה- סך של 23,311 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין.
בגין אי שמירה בבחינות- ( 4 מחזורים בשנה-משנת 1998 ולפי היחס שנקבע) סך של 5,856 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין.
בגין ימי מחלה- סך של 1,045 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.

הפסדי שכר בעתיד
מתלושי השכר של התובעת נלמד, כי שכרה הממוצע עולה כדי סך של 7,635 ₪, נכון ל-12/03 ובשערוך להיום- בסך של 8,849 ₪.

נכון הוא, כי התובעת עובדת במקום עבודה מוסדר ולאורך זמן, אלא שלא ניתן להתעלם מנכותה הנפשית ומן הקשיים להם טענה ועליהם, בשלב זה מצליחה היא להתגבר.
בנסיבות אלו ולאור הנכות הנפשית שנקבעה לה בגין תאונה א'- יהא זה נכון לפסוק לה פיצוי גלובאלי, אשר ייקח בחשבון אף את מניעתה מלעסוק בחצי משרה נוספת ובשמירה בבחינות. הפיצוי הראוי בעיני הנו בסך של 40,000 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים

בעייננו עותרת התובעת לפצותה בגין רכיב נזק זה לפי חישוב של 18% מתוך נכות בשיעור של 10%, בהתאם להלכת "גרוגיסיאן".
אלא שלא די להסתמך על פסיקה- אלא יש להראות, כי בענייננו התובעת שבפני
אמורה לסבול נזק בגין רכיב זה.

הוכחה שכזו- לא באה בפני
.

התובעת עבדה ועובדת במשרה מלאה במשרד החינוך- ומשכך, תנאי הפרישה לא נפגעו.

התובעת לא הראתה כיצד אובדן חצי המשרה, בעמותת בית הספר/ השמירה בבחינות וכד' אמורים לפגוע בתנאי פרישתה- ועל כן, אין לפצותה בגין רכיב נזק זה.

עזרת צד ג'-
בעבר
כעולה מחוות הדעת הרפואיות, הרי המומחה בתחום האורטופדי פסק לתובעת, בגין תלונותיה
הסובייקטיביות, אותן ייחס לתאונה א' נכות זמנית למשך שנה, אך לא נקב בשיעור הנכות.

לאחר שנחקרה התובעת על תצהירה- שלח בא כוחה שאלות הבהרה למומחה בתחום האורטופדי וזה השיב, כי בגין תאונה א' נכותה הזמנית כדלקמן:

100%- 6 שבועות
50%- חודש נוסף.

המומחה בתחום הנפשי פסק לתובעת, כאמור, נכות בשעור של 5%, בגין תאונה זו.

התובעת הצהירה, כי עובר לתאונה לא העסיקה עזרה בשכר ואולם לאחר התאונה החלה להעסיק עזרה בשכר בעלות של 600 ₪ לחודש.

בעלה של התובעת הצהיר, כי עובר לתאונה בצעה התובעת את כל עבודות הבית וכי לאחר התאונה ובשל מחושיה נאלצו לשכור עזרה בשכר ומשעזבה עוזרת זו את ביתם- החלו בני הבית לסייע לתובעת בצוע המטלות.

הבעל צרף לתצהירו אישור של עובדת פיליפינית, אשר לא התייצבה לדיון ולא נחקרה עליו.

מאחר שהתובעת נפגעה בתאונה נוספת בחודש מאי 1998-הרי לא ניתן לאמר, כי תאונה א' היא היא הסיבה לחוסר יכולתה לתפקד.

בנסיבות אלו יהא זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר לתקופה שמיום התאונה ועד לחודש מאי 1998 בסך של 750 ₪ לחודש.

אינני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת פיצוי נוסף מעבר לתקופה זו- מקום בו לא נפסקה לה נכות צמיתה בתחום האורטופדי וכאשר אין בנכותה בתחום הנפשי כדי לבסס פיצוי בגין רכיב נזק זה.

סופו של דבר- אני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק זה סך של 3,750 ₪, בגין העבר.

אינני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו בגין רכיב נזק זה בעתיד.

ניידות לעבר ולעתיד

התובעת עותרת לפצותה בגין רכיב נזק זה בסך של 500 ₪ לחודש וזאת בהתחשב במקום מגוריה- הישוב בית חורון, עבודתה בירושלים והנכות הנפשית שנקבעה לה ואשר מתייחסת להימנעותה מהנהיגה, לפחות בתנאים מסוימים (חושך/גשם וכו').

התובעת צרפה לתצהירה קבלות שונות בגין נסיעה במוניות, אלא שכפי שנטען על ידי הנתבעת בסיכומיה- חלק מן הקבלות הופיע יותר מפעם אחת ועל כן- מקובל עלי הנטען בסיכומי הנתבעת ולפיו, סכום הקבלות הנו בסך של כ- 1,800 ₪.

מן העדויות שהובאו בפני
למדתי, כי קודם לתאונה ואף לאחריה החזיקו התובעת ובעלה בשני כלי רכב וכאשר נטען, כי לאחר התאונה נאלץ בעלה של התובעת להסיעה ברכבו, בשל חששה של התובעת מלנהוג.

יתכן, כי יש בכך משום אי- נוחות ואולם, לא ניתן לאמר, כי מדובר בהפסד שכולו בר פיצוי, שכן שני בני הזוג המתגוררים בישוב בית חורון עובדים בירושלים (התובעת- בבית ספר בית וגן ואילו בעלה בבית החולים "הדסה")ויתכן אף לטעון, כי בנסיעה משותפת זו אף חסכו כסף מקופתם המשותפת.

ככל שמדובר ברכיב נזק זה, הרי הפיצוי הנטען לעבר הנו בגדר נזק מיוחד, אותו יש להוכיח- ואם הצליחה התובעת, לאחר כל אותן שנים, להמציא אך קבלות בסכום שנטען לעיל- הרי שלא ניתן לקבוע לה פיצוי בסכומים הגבוהים להם עתרה.

אני מוכנה לקבל טענה ולפיה, יתכן והתובעת לא שמרה את כל הקבלות שהיו בידה- ואולם גם אז לא ניתן לפצותה בסכומים להם עתרה.

לאור כל האמור, אני מוצאת לנכון לפצות התובעת בגין רכיב נזק זה בעבר בסך של 3,500 ₪.

מאחר שאני ערה לכך, כי נכותה הנפשית מתייחסת אף לחששה של התובעת מנהיגה- הרי לאור כל האמור לעיל אפסוק לתובעת בגין רכיב נזק זה בעתיד סך גלובאלי של 10,000 ₪.

אציין, כי בסיכומיה טענה התובעת אף לפיצוי בגין נסיעות לטיפולים- ואולם, לא ניתן להפריד בין חלקי רכיב נזק זה והפיצוי לעיל מתייחס גם לעתירה הנוספת.

הוצאות

התובעת עותרת לפצותה בגין רכיב נזק זה לעבר בסך של 12,500 ₪ וזאת, בשל אובדן זמן, נסיעות, הוצאות ועוגמת נפש שנגרמה לה בשל הצורך בקבלת טיפולים נפשיים.
לעתיד עותרת התובעת לפצותה בסך של 10,000 ₪.

כן עותרת היא לפצותה בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך גלובאלי של 60,000 ₪.

ככל שמדובר רכיב נזק זה- ניתן לפצות התובעת בגין הוצאות, שהוציאה ואשר קשורות לתאונה.

אני סבורה, כי התובעת הוציאה הוצאות שונות בגין הטיפולים שקיבלה ויתכן, כי לא שמרה קבלות בגין כך.

הטענות בגין "אובדן שעות" או "עוגמת נפש"- אינן בנות פיצוי במסגרת רכיב נזק זה.
הטענה בדבר פיצוי בסך של 60,000 שח- הנה טענה בעלמא, שאינה מגובה במסמך כלשהו.

אני פוסקת, אפוא, לתובעת בגין רכיב נזק זה לעבר ולעתיד סך של 3,500 ₪.

סופו של דבר, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:

בגין כאב וסבל- סך של 20,871 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בגין הפסדי שכר בעבר- סך של 30,212 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בגין הפסדי שכר בעבר- סך של 40,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בגין עזרת צד ג' בעבר- סך של 3,750 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בגין ניידות לעבר- סך של 3,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ולעתיד- סך של 10,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בגין הוצאות- סך של 3,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לסכומים האמורים יתווסף סך בשעור 13% בגין שכ"ט עו"ד+ מע"מ ואגרה.

המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום ח' באב, תשס"ו (2 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.

באום-ניקוטרה אתי
, שופטת

קלדנית: עינת ישראלי








א בית משפט שלום 9791/00 שליו אורה נ' שליו יגאל, אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/08/2006)