פסקי דין על פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה | פסקי דין על ג'רבי יגאל | פסקי דין על ג'רבי מבורך | פסקי דין על ג'רבי חיים |

40306/03 פ     03/03/2005




פ 40306/03 פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' ג'רבי יגאל,ג'רבי מבורך,ג'רבי חיים




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פ 040306/03


בפני
:
כב' השופט ג'ורג' קרא

תאריך:
03/03/2005



בעניין:
פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה



ע"י ב"כ עו"ד
כהנא ועו"ד תדמור

תובעים

נ ג ד


1 . ג'רבי יגאל

2 . ג'רבי מבורך

3 . ג'רבי חיים



ע"י ב"כ עו"ד
כהן יוסף פנינת ינאי

נאשמים

ה ח ל ט ה

עניינה של החלטה זו הוא בקשת המאשימה להעדתם של שלושה עדי התביעה, העומדים לדין, בפרשיית הבנק למסחר, כל אחד מהם בנפרד, שמשפטיהם טרם נסתיימו, ואלו הם העדים:

1) 1) בנימין רביזדה עת/21 (נאשם ב-ת.פ. 40183/02 מחוזי ת"א).
2) 2) אהרון אוהב ציון עת/22 (נאשם ב-ת.פ. 40183/02 מחוזי ת"א).
3) 3) אילן אבוזמיל עת/23 (נאשם ב-ת.פ. 40193/02 מחוזי ת"א).

בנדון הבקשה האמורה הגישו לי הצדדים טיעונים בכתב והוסיפו עליהם בעל פה, בישיבת בית המשפט ביום 16.2.2005.

טענות הצדדים
לטענת המאשימה, אין כל מניעה להעדתם של העדים הנ"ל בטרם נסתיים משפטם שלהם, וזאת משני טעמים:
א) א) אין העדים בגדר "שותפים" לדבר עבירה של הנאשמים כאן.
ב) ב) גם אם נקודת המוצא היא כי מדובר בעדים שהינם "שותפים לעבירה", אין כל מניעה עניינית להעדתם בחריגה מ"הלכת קינזי", הידועה מ-ע.פ. 194/75 קינזי נ' מ"י, פד"י ל(2) 471 (להלן: הלכת קינזי), מאחר ובעניינם של שלושת העדים לא מתקיימים הרציונלים העומדים בבסיס הלכת קינזי, המונעת העדתו של "שותף לדבר עבירה" נגד שותפו, בטרם נסתיים משפטו ונגזר דינו.
מנגד, טענו ב"כ הנאשמים, כי אין להתיר העדתם של העדים הנ"ל משום הנימוקים הבאים:
א) א) חרף טיעוני המאשימה, כי אין מדובר ב"שותפים", המאשימה עצמה ראתה ורואה בנאשמים, שותפים לדבר עבירה לעדים הנ"ל, וכך גם להפך; כעולה הדבר מנוסחו של כתב האישום שהוגש בעניינם של הנאשמים כאן, ובהשוואתו עם כתבי האישום שהוגשו נגד העדים הנ"ל, כך שכל אבחנה סמנטית שתעשה המאשימה, אין בה כדי להכשיר את עדות העדים הנ"ל בטענה, כי אין מדובר בשותפים לדבר עבירה.
ב) ב) לעדים יכול וקיים אינטרס גלוי או נסתר, להפליל את הנאשמים מתוך אינטרס לזכות בטובת הנאה עתידית כלשהי, במידה ועדותם תהלום את ציפיות המאשימה.
ג) ג) עדותם של העדים בטרם נסתיים משפטם, עלולה להיות נגועה באינטרס מובהק של הרחקת האשם מעל עצמם, ו"הדבקתו" בנאשמים כאן.
ד) ד) אין כל דחיפות בשמיעת עדותם של העדים, שכן הנאשמים אינם עצורים והם מצדם היו מעדיפים התארכות והתמשכות משפטם שלהם, על פני סיומו המהיר במחיר של פגימה ממשית בתוכן העדויות שיושמעו מפי העדים הנ"ל בטרם נסתיים משפטם שלהם (של העדים), וכלשונם עדיף מבחינת הנאשמים "עינוי דין על פני עיוות דין".
ה) ה) בית המשפט כאן בהרכב אחר, כבוד השופט טימן וכבוד השופט עדנה קפלן-הגלר, פסקו בסוגיה זהה, שאז לא התירו העדתם של עדים בחריגה מהלכת קינזי, כך שאין זה ראוי כי בית המשפט בשל השינוי בהרכבו האישי יפסוק אחרת בענין דומה.

הלכת קינזי
הלכת קינזי ידועה לכל ואין ברצוני להאריך בהסבר הרציונלים העומדים בבסיסה, ואסתפק בהבאת תמציתן בלבד.
א) א) החשש מפני עיוות האמת על ידי העד בציפיה לקבלת טובת הנאה מטעם התביעה בשל מסירת עדות מרשיעה כנגד הנאשם.
ב) ב) החשש מפני עיוות האמת כאשר העד ירצה לגלגל את האשמה ממנו לפתחו של שותפו לדבר עבירה, תוך הגדלת חלקו של הנאשם נגדו הוא מעיד, ומאידך הקטנת חלקו הוא (של העד השותף).
ג) ג) חשש לפגיעה בכלי החקירה הנגדית שעומד לרשותו של הנאשם במידה והעד יסרב לענות לשאלות בטענה, של חשש מפני הפללה עצמית.
ד י ו ן
"הלכת קינזי" הינה בחינת "פרקטיקה רצויה" ואין היא בגדר כלל פסילה הפוסל את עדותו של העד השותף לדבר עבירה במידה והוא מעיד כנגד שותפו בטרם נסתיים עניינו של השותף המעיד. ראה לענין זה דברי כבוד השופט עציוני בעמ' 481 לפס"ד קינזי הנ"ל:

"הפרקטיקה הנכונה צריכה להיות שאין להעיד נאשם אחד נגד נאשם שני, אפילו הוגשו נגדם כתבי אישום נפרדים. כל זמן שיש חשש כי העד עלול לצפות לטובת הנאה על ידי המתקת דינו במשפט התלוי ועומד נגדו, דבר זה אפשר למנוע בין על ידי כך שמשפטו יתברר לפני מתן העדות ובין על ידי הפיכתו לעד מלך."

ב-ע.פ. 579/88 סוויסה נ' מדינת ישראל פד"י מד(1) עמ' 529, כינה בית המשפט העליון את הלכת קינזי כ"הנחיה מעשית", וזאת כאמור, להבדיל מכלל פסילה, להלן הציטוט:

"הלכת קינזי לא באה לפגוע בכשרותו של העד השותף ולשנות בדרך של פסיקה מדבר חקיקה, כי הכל כשרים להעיד בכל משפט בכפוף לאמור בסעיפים 3+4 לפקודת הראיות... הלכת קינזי הנה "הנחיה מעשית" למניעת עדותו של נאשם אחד כעד תביעה במשפטו של נאשם אחר, שותפו לעבירה, כשעוד משפטו תלוי ועומד."

בהפנותי לכל האמור לעיל, לא באתי להמעיט מחשיבותה, היקף חלותה ותקפותה של הלכת קינזי, כהלכה שיצאה מבית המשפט העליון, לפיה יש לנהוג במקרה הנכון, אלא אך ורק העמדת דברים על דיוקם בכל הנוגע לאופן השימוש שיש לעשות בהלכה זו, וכפי שבא הדבר לכלל ביטוי בדברי כבוד השופטת בייניש בבש"פ 7372/03 מ"י נ' שלמה מוזס, תקדין עליון 2003(3) 238, עמ' 239, שם נאמרו הדברים הבאים:

"כפי שהבעתי דעתי כבר בע"פ 1774/02 שמעון קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); אף כי יש לנהוג בזהירות בהלכת קינזי, הרי יש לנהוג על פיה רק באותם מקרים בהם מתקיים הרציונל של אותה הלכה.

בנסיבות בהן אין מדובר בשותפים לאותם חלקים עובדתיים חופפים של העבירה; כאשר אין חשש שיש לעד המיועד אינטרס להפליל את שותפו ולהוציא עצמו מן העבירה או להקטין את חלקו בה, וכאשר ברור ממכלול נסיבות הענין שאין מדובר בעד המבקש לעצמו טובת הנאה בשל אותה עדות, ואף אין יסוד להניח כי הובטחה לו טובת הנאה, קשה לראות את ההצדקה להימנעות מהעדתו של עד שותף עד לסיום משפטו. מה גם, שמאז קנתה לה הלכת קינזי שביתה בשיטתנו המשפטית, חלו שינויים בחקיקה ולא אחת מדובר בעד שאינו מעונין כלל להעיד נגד אותו נאשם, והתביעה מבקשת לעשות שימוש בהודאתו במשטרה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, במקרים מסוג זה כאשר ניתנת לסנגור הזדמנות לנסות לקעקע את משקלה של העדות, נחלש הטעם לשימורה של "הלכת קינזי" ולהעדפתה על פני הצורך להגשים את תכלית ההליכים ולקיים הליך פלילי ביעילות ובאופן הוגן. כפי שהוברר מתוך טיעוניו של הסנגור עצמו, בפרשה שלפנינו, העדים המיועדים אינם עדי תביעה מובהקים, אין כל תשתית עובדתית לקבוע שיש להם ציפיה לטובת הנאה בתמורה לעדותם. הם העבריינים העיקריים אשר כנגדם מתנהל משפט שצפוי להיות ממושך. עם זאת, משהחליט בית המשפט קמא שלא לאפשר העדתם של העדים הללו, בשלב זה של ההליכים, נראה כי מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים עלול להימשך זמן רב ביותר."

ברוח הגישה האמורה שלפיה יש לבחון כל מקרה ומקרה שבו מתבקשת העדתו של עד שטרם נסתיים משפטו נגד נאשם אחר, אבחן אפוא האם נתקיימו התנאים להחלתה של הלכת קינזי, קרי: האם מדובר בעדותו של "שותף לדבר עבירה" נגד שותפו, והאם מדובר ב"שותפים לאותם חלקים עובדתיים חופפים של העבירה" שלהם ציפיה לטובת הנאה בתמורה לעדותם, ובהנחה ואכן מדובר בשותפים במתכונת המתוארת לעיל, אבחן השאלה האם חרף זאת יש להתיר את העדות משום שאין מתקיימים הרציונלים העומדים בבסיסה של הלכת קינזי.

האם העדים הינם "שותפים" לדבר עבירה"
כפי הבנתי את הלכת קינזי, רק עד שהינו שותף לדבר עבירה, ששותפתו הינה שותפות אמת, המשתרעת על אותם חלקים עובדתיים חופפים של העבירה, הינו עד שעליו חלה הלכת קינזי. שכן, רק "לעד שותף" אינטרס מובנה ומובהק להרחיק מעליו את האשמה ולהדביקה באחר, שותפו לדבר עבירה. כך גם כאשר ירצה העד אך למזער את חלקו שלו (של העד) ביחס לנאשם.

משאין מדובר ב"עד שותף" שלו, מעצם קרבתו הפיסית והרעיונית למעשה ועושה העבירה, אינטרס להרחיק מעליו את האשמה ו"להדביקה" לנאשם, ולמזער "להסיטה" לכיוונו של הנאשם, הרי שאין מקום להחלתה של הלכת קינזי על עדותו של העד, שמשפטו טרם נסתיים ועדותו של העד (שאינו שותף), שטרם נסתיים משפטו, תהא מותרת כעדותו של כל עד ובכפוף להתקיימות התנאים הבאים:
א) א) הצהרת המאשימה כי לא ניתנה ולא תינתן לעד כל טובת הנאה בשל עדותו האמורה.
ב) ב) מתן חסיון מפני הפללה עצמית - עשיית בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 47 לפקודת הראיות, כך שכל אשר ימסור העד במסגרת עדותו של הנאשם, לא ישמש נגדו במשפטו שלו (של העד).
לאור כל האמור, ברור שאם יוחלט על ידי כי ענין לנו בעדים שאינם שותפים, אזי עדותם תהא מותרת, ואין הלכת קינזי מונעת את העדתם.

לאור חשיבות האבחנה באם העדים הם שותפים אם לאו, מיקדו ב"כ הצדדים, במיוחד עשו זאת ב"כ הנאשמים, את מרכז הכובד של טיעוניהם בנקודה זו.
לטענת ב"כ הנאשמים, גם "שותפות משפטית" היא בגדר שותפות המונעת את העדתם של העדים בטרם נסתיים משפטם, במיוחד לאור הגישה שבה בחרה התביעה בנסחה את כתבי האישום, הן בעניינם של הנאשמים כאן והן בעניינם של שלושת העדים הנ"ל.

בעיקרו של דבר הפנו ב"כ הנאשמים לתיאור העובדתי הכללי שבמהלכו כרכה התביעה את עניינם של הנאשמים כאן, עם עניינם של העדים.

בנדון זה הריני להפנות לדברים שכתבו ב"כ הנאשמים בטיעוניהם שבכתב, בעמ' 10 פסקאות 64-66:

"64. הנה כי כן, אף מהצגת התמונה בכללותה, ועל ידי המאשימה המולמדת בעצמה, אנו למדים כי המדובר לטעמה היא, בגניבה ביחד של גורמים שונים ובכללם הנאשמים בתיק זה בשיתוף עם אתי אלון, אביגדור ועופר מקסימוב.
65. העובדה כי התביעה החליטה לבסוף להגיש כתבי אישום כנגד כל נאשם בנפרד, אינה "מעשה משנה מציאות משפטית-כפי הנטען על ידה" ואין זהו אלא "צעד טכני" שמטרתו שימוש לא ראוי בהליכי הפרוצדורה, תוך פגיעה בדין המהותי המתחייב.
66. בפרשה כולה, ובהגשת כתבי האישום השונים, טוותה התביעה רשת ראייתית כוללת, ראיה המחוברת לרעותה, הנסמכות ונשענות זו על זו."

לצורך בחינת הטענה באם מדובר ב"עדים שותפים", קראתי והשוואתי את כתבי האישום שהוגשו נגד העדים והנאשמים כאן ושמעתי טיעוני הצדדים באשר לתוכן העדות בעניינו של כל אחד מהעדים כשבעניינו של רביזדה, אף קיבלתי לעיוני אמרותיו במשטרה.

בחינה כאמור, הביאה אותי בסופו של יום למסקנה, כי אין מדובר ב"שותפים" למעשה העבירה שהשותפות בה משתרעת על פני אותם חלקים עובדתיים חופפים.

הנאשמים כמו העדים, אף שהואשמו בכתבי אישום נפרדים בגניבה של כספים מהבנק למסחר, אינם נאשמים בגניבתם של אותם כספים ואותם סכומים, כך גם "הקונסטלציה" של ביצוע מעשי העבירה, שיוחסה לנאשמים שונה מ"הקונסטלציה" של ביצוע מעשי העבירה, המיוחס לעדים.

העובדה שלמעשי הנאשמים כמו למעשי העדים ציר מרכזי בדמותם של אתי אלון ואחיה עופר מקסימוב, אינה עושה את העדים והנאשמים "שותפים לאותה עבירה" שהרי לא כל "מעורב" בביצוע עבירה הינו "שותף לדבר עבירה".

משכך, מקובלים עלי אפוא הדברים שכתבו ב"כ המאשימה בפסקה 6א' בעמ' 12 לטיעונם בכתב:

"לעדים מיוחסת גניבה מהבנק ביחד עם עופר מקסימוב, אתי אלון ואביגדור מקסימוב באמצעות הפקדת השיקים הבנקאיים מהבנק למסחר והעברות בנקאיות בחשבונותיהם, ובכך הסתיימה עבירת הגניבה המיוחסת להם (כל אחד ע"פ חלקו וע"פ השיקים וההעברות הבנקאיות המיוחסות לו).
לאחר מכן העבירו לעופר מקסימוב או מי מטעמו כספים באמצעות שיקים אישיים שלהם ו/או כספים במזומן. עופר מקסימוב או מי מטעמו עשו פעולות בכספים שאינן קשורות ומיוחסות לעדים.
כספים אלה עשו דרכם לחשבונם של הנאשמים. עדותם של העדים נדרשת לצורך הוכחת העברת השיקים האישיים של העדים והמזומנים האמורים לעופר מקסימוב.
הנאשמים כאן אינם מואשמים בעבירת הגניבה המיוחסת לעדים. הנאשמים כאן מואשמים בגניבת כספים אחרים מהבנק למסחר ביחד עם המעגל הפנימי המגולמים בשקים בנקאיים שהופקדו בחשבון הבנק ע"ש נאשמים 1 ו-3 באופן ישיר (ראה ניספח ב' לכתב האישום).
...
בענייננו, בנימין רביזדה, אהרון אוהב-ציון ואילן אבוזמיל מוסרים בהודעותיהם מידע על הקשר שלהם עם עופר מקסימוב ואתי אלון, ועל העובדה כי כספים שמסרו לידי עופר מקסימוב הם הכספים אשר המאשימה הביאה ראיות לכך כי הופקדו בחשבון ע"ש נאשמים 1 ו-3. עדים אלה לא הועמדו לדין בגין מעורבותם במסירת השיקים האישיים לעופר מקסימוב."

קביעה כי העדים אינם שותפים לנאשמים במעשה העבירה, מייתרת אפוא את העיסוק בשאלה האם מתקיים בעניין עדותם של העדים, אחד הרציונלים של הלכת קינזי, אך בלא התיחסות לטענה החלופית, לפיה גם אם נקודת המוצא של בית המשפט היא, כי מדובר בעדים שותפים, לא תהא החלטתי זו מלאה.
בבחינת עניינם של שלושת העדים, לא מצאתי כי מתקיים אחד הרציונלים העומדים בבסיסה של הלכת קינזי, אסביר:

א. הצהרתה של המאשימה כי לא ניתנה ולא תינתן לעדים כל טובת הנאה בעבור עדותם במשפטם של הנאשמים, מאיינת את החשש כי מי מן העדים יצפה ולו סובייקטיבית, כי טובת הנאה כאמור תינתן לו על ידי מי שהצהיר על כך כי לא תינתן לו.
ב. הצהרתה זו של ב"כ התביעה מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה שלעדים מיוחסות עבירות חמורות בהרבה מאלו שמיוחסות לנאשמים. ואם יש אינטרס כלשהו למאשימה, הרי שהוא קיים דווקא בהיפוכן של היוצרות. שכן, אינטרס המאשימה בהרשעת העדים שהיא מייחסת להם עבירות חמורות וסכומי גניבה גדולים בהרבה, גדול ועולה לאין שיעור על האינטרס שיש לה בהרשעת הנאשמים כאן, לאור חלקם הקטן יחסי בפרשיית הבנק למסחר, ובהשוואה לחלקם של העדים.
ג. באשר לחשש כי העדים ירצו לעוות את האמת במובן הגדלת חלקם של הנאשמים כאן, הרי שמדובר בחשש שווא, שכן כל ניסיון להגדיל חלקם של הנאשמים במהלך עדותם של העדים בבית המשפט, ובניגוד לדברים שמסרו בחקירתם במשטרה, דינו להיכשל וזאת לאור חקיקתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, שנטל מן העדים את יכולת 'הסחר' בתוכן עדותם לקבלת טובת הנאה מן התביעה, משכאמור, כל שינוי, תוספת, סתירה, עלול להביא להגשת אמרותיהם במשטרה על פי סעיף 10(א) לפקודת הראיות.
בענין זה ראה דברי כבוד השופטת בייניש ב-בש"פ 7372/03 מ"י נ' מוזס תקדין עליון 2003(3) 238, עמ' 239, וכן דברים שכתבתי בהחלטתי ב-ת.פ. 40020/02 מ"י נ' פוגל ואח'.
ד. בענייינם של העדים לא קיימת כל אמירה מפלילה מכוונת כלפי הנאשמים, שכן אותם עדים מוסרים בהודעותיהם מידע על הקשר שלהם עם עופר מקסימוב ואתי אלון, ועל העובדה כי כספים שמסרו לידי עופר מקסימוב הם הכספים אשר המאשימה הביאה ראיות לכך, כי הופקדו בחשבון על שם הנאשמים 1 + 3.

יתירה מכך, העד אבו זמיל לא מכיר את הנאשמים, אין לו שום קשר אליהם כאשר עדותו היא מעין חוליה בשרשרת לצורך הוכחה שהשיקים שכבר הוצגו במהלך המשפט כאן, נמסרו על ידו לעופר מקסימוב.
כך גם רביזדה שמתיחס באחת מהודעותיו לכך, כי נאשם 2 היה ערב אצלו לחובותיו של עופר מקסימוב, וכי הוא קיבל מעופר מקסימוב שיקים בנקאיים, אותם שיקים על סך 18 מיליון שיצאו מחשבון הנאשמים לפקודת עופר מקסימוב, ושהופקדו בסופו של יום בחשבונו של רביזדה.

באשר לעד אוהב ציון כל עדותו מתיחסת לרישום השם "חני" במחברת שנמצאה בחזקתו של אותו אוהב ציון, כאשר בחקירתו מתיחס לרישום זה כאל שמו של אחד מאלו שערבו לחובותיו של עופר מקסימוב.

לאור מחלוקת שנתעוררה באשר לתוכן דברי אמרותיו של רביזדה, ועל דעת ב"כ הצדדים, קיבלתי ועיינתי בתוכן אמרותיו של רביזדה.

לכאורה, מתוך עיון בהודעותיו של רביזדה מתקשה אני להסכים, וזאת בלשון המעטה, עם טענת ב"כ הנאשמים, כי לרביזדה היתה, ישנה או תהיה כוונה גלויה או אף נסתרת, בהפללת הנאשמים או השחרת פניהם, ונוטה אני להסכים עם דברי ב"כ המאשימה בעמ' 10 לטיעוניה בכתב כי לכאורה, לא קיימת כל יריבות בין העדים לנאשמים, ובהעדר יריבות נעדר האינטרס להפללה, ומכאן העדר היכולת של הטחת האשמה זה בזה.

באשר לטענה שלפיה אל לו לבית המשפט לדבר בשני קולות, בהפניית ב"כ הנאשמים להחלטת כבוד השופטים טימן וקפלן, מבית המשפט כאן, אין לי אלא להפנות להחלטתה של כבוד השופטת נאור ב-ת.פ. 3088/02 (מחוזי י-ם) באותה סוגיה ובעניינם של אותם עדים ממש, כאשר שם התיר בית המשפט העדתם של העדים, ואינני רואה במה נבדל עניינם של העדים כעת מעניינם במשפט שהתנהל ב-ת.פ. 3088/02 שם התיר בית המשפט העדתם; (אף בנסיבות שלכאורה נראו מסובכות וקשות יותר לנאשמים שם).



לאור כל האמור לעיל, אני מחליט להתיר את עדותם של העדים כמופיע בפתיח להחלטה כאן.

ניתנה בלשכתי, היום כ"ב ב אדר א, תשס"ה (3 במרץ 2005) בהעדר הצדדים

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.

קרא ג'ורג', שופט

040306/03פ 052 אודליה








פ בית משפט מחוזי 40306/03 פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' ג'רבי יגאל,ג'רבי מבורך,ג'רבי חיים (פורסם ב-ֽ 03/03/2005)