פסקי דין על אשר שלומי

90706/05 בש     10/03/2005




בש 90706/05 מדינת ישראל נ' אשר שלומי




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בש 090706/05

פח 001038/05
בפני
:
כב' השופטת נגה אהד

תאריך:
10/03/2005


בעניין:
מדינת ישראל



ע"י ב"כ עו"ד כבאז

המבקשת

נ ג ד


אשר שלומי



ע"י ב"כ עו"ד הרניק

המשיב

החלטה
בפני
בקשה למעצר עד תום ההליכים עפ"י סע' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996.
יחד עם בקשה זו הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס, סע' 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

עפ"י עובדות כתב האישום, ט.נ. המתלוננת, ילידת 1985 נמצאת בארץ כשנה באשרת תייר, החליטה לעבוד בניקיון בתים וביום 17.2.2005 בשעות הבוקר סיכמה טלפונית עם המשיב, כי תיפגש עמו ברחוב ז'בוטינסקי פינת ביאליק רמת גן בשעה 15.15 על מנת להגיע לביתו לבצע עבודות ניקיון; על פי שיחה זו, נפגשו השניים והמתלוננת נסעה ברכבו של המשיב לדירתו ברחוב בר כוכבא 2, רמת גן. במהלך הנסיעה, ובדירתו החמיא המשיב למתלוננת כי הינה יפה.

לאחר ניקוי המטבח ביקש המשיב מהמתלוננת לשפוך אקונומיקה בכיור ובאמבטיה והציע למתלוננת להחליף הבגדים לבגדי עבודה, לאור הצורך לעבוד עם חומר אקונומיקה. המתלוננת נכנסה לחדר השינה על מנת להחליף בגדים ועמדה בין דלת חדר השינה לקיר. בטרם הספיקה לפשוט מכנסיה נכנס המשיב לחדר כביכול, לחפש דבר מה ויצא.
המתלוננת הסירה מכנסיה, החלה ללבוש מכנסי עבודה, ובעודה עם רגל אחת במכנס העבודה, חזר המשיב, דחף את הדלת. המתלוננת משכה את הדלת לכיוונה על מנת להסתתר מאחוריה בעודה אוחזת ביד אחת בדלת וביד האחרת במכנס. המשיב משך בכוח את הדלת מידי המתלוננת, התנפל עליה והחל להוריד את נעליה ומכנסיה. דחף אותה ובהמשך הוריד את המכנס, את התחתונים, על אף התנגדותה ופשט בגדיו, מכנסיים ותחתונים.
המשיב דחף אותה על המיטה, שכב על גבה, נעמד על ברכיו מולה, כל אחת מברכיו היתה בצד של המתלוננת, משך מעליה את שתי חולצותיה עם החזיה. המתלוננת ניסתה לזוז, לצעוק, הוא תפס בגרונה ואיים כי אם לא תשתוק, יכאיב לה.
הצמיד את ראשה למיטה, תוך שהוא דוחף פניה לתוך המזרון, החדיר איבר מינו לאיבר מינה. בשלב הזה המתלוננת, מתוך פחד חדלה להתנגד. אמרה שכואב לה. אך הוא המשיך בשלו. לאחר שגמר, הורה לה להתרחץ עם הרבה מים, המתלוננת עשתה כדבריו, ביקשה מגבת ואת בגדיה, הוא נתן לה, היא התלבשה. בעת שנעלה נעליים, שאל אותה כמה כסף, אמרה שלא רוצה כלום. הוציא 200 ש"ח מכיסו, הכניס לכיס מכנסי העבודה של המתלוננת, אמר לה ש- 100 ש"ח בעבור הניקיון, ו- 100 ש"ח בעבור מין.
לאחר שיצאו מהדירה, בהיותם במעלית הבחין המשיב כי נזם שהיה באפה חסר, ואמר לה שצריך לחזור למעלה. המתלוננת אמרה לא, אך הנאשם חסם דלת המעלית. וכשזו נפתחה, לחץ על כפתור לעלות חזרה לדירתו. משהגיעו לדירה, המשיב חיפש את הנזם, מצא במיטה. הורה למתלוננת להכניסו לאפה. יצאו מהדירה, ירדו במעלית. המשיב הלך לחניה להביא את רכבו כדי להסיעה למקום בו נפגשו, טרם האירוע. המתלוננת עזבה את המקום והלכה רגלית.

לטענת ב"כ המשיבה, בידיה ראיות להוכחת העבירה המיוחסת למשיב: הודעות המתלוננת, הודעות בעלה של המתלוננת על מצבה הנפשי לאחר האונס. שוטרת סיור שפגשה במתלוננת. הודאת המשיב ברוב פרטי האירוע, כאשר הוא טוען כי יחסי המין בוצעו בהסכמה מלאה. תעודה רפואית מבי"ח וולפסון שניתנה לאחר בדיקה בתכוף לאירוע (3 שעות לאחר מכן), תומכת בטענת המתלוננת.
מעשיו של המשיב מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית ומכאן הבקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

לטענת ב"כ המשיב, לא היה אירוע של אונס. היו יחסי מין בהסכמה כנגד תשלום.
בעימות שנערך בין השניים לא עולה רתיעה של המתלוננת מן המשיב, נהפוך הוא. רואים את המשיב נמצא בסערת רגשות. המתלוננת מאוד אסרטיבית. כך לטענת ב"כ המשיב.
המתלוננת לא שיתפה פעולה עם הרופא, לא ניתן היה לבדוק אותה. על כל פנים, מהעדות הרפואית לא עולה כי נעשה שימוש בכוח וכי לא היתה הסכמה. אין סימנים על צווארה של המתלוננת. יתכן והכעס על המשיב היה לאחר שהוא גמר בפני
ם. מדובר במתלוננת נשואה, ועל כן הכל התהפך.

יש מקום להורות על שחרורו של המשיב לחלופה.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95, פד"י נ(2) 133 ע"י כב' השופט ברק, כדלקמן:
"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי".

שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כירסום משמעותי כעולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה.

עדות המתלוננת מיום 17.2.2005
תיירת, מחליטה לעבוד בניקיון. יקטרינה שהיא בת דודה של בעלה ידעה שמחפשת עבודות ניקיון, נתנה לה מספר טלפון של גבר ונתנה לגבר מספר הטלפון שלה, הוא טילפן בבוקר שאל אם היא יכולה לנקות את הבית שלו ברמת גן, ישלם לה 35 ש"ח לשעה. מדובר בארבע שעות. קבעו להיפגש בשעה 15.15 בז'בוטינסקי פינת ביאליק.
הוא התקשר אליה ממספר טלפון חסוי. הגיע במועד למקום, התקשר, שאל אם היא ישנה. ואמר שהוא מגיע במיניבוס גדול לבן. לאחר שביררה כי זה הוא, נכנסה לרכב, מיד כשהיתה ברכב אמר לה כי היא יפה ולא מתאים לה עבודות ניקיון, שאל אותה אם היא רעבה, אמרה שלא. למרות זאת עצר וקנה בורקסים. נסעו עוד כרבע שעה. הגיעו לבית. עלו במעלית. אמר לה, שתשב בסלון לאכול. היא סירבה ואמרה שבאה לעבוד. הוא התעקש שתאכל בורקס. אכלה חצי. התיישב בסלון, אמר לה לא לפחד ממנו, הוא ישלם לה. סירבה לשבת איתו והלכה למטבח לנקות.

כשסיימה לנקות את המטבח אמר לה שצריך לנקות את האמבטיה, להשתמש באקונומיקה וכדאי שתחליף בגדים כדי שלא תתלכלך. הוא הלך לסלון, היא לקחה את הבגדים לחדר השינה על מנת להחליף שם את המכנסים. לא הספיקה להוריד את המכנס במכנס עבודה, ונכנס לקחת משהו מהחדר. היא עמדה מאחורי הדלת, הורידה את המכנסיים והתחילה ללבוש מכנס עבודה, הוא שוב נכנס. היא ניסתה להחזיק בדלת. הוא דחף בכוח. ניגש אליה והתחיל להוריד ממנה את הנעליים, המכנסיים, התנגדה, דחפה אותו, התחילה צעוק, תפס בצוארה, אמר לה שקט ואז לא יכאיב לה. דחף אותה על המיטה. הוריד ממנה את כל הבגדים. הצמיד את ראשה למיטה. התחילה לצעוק, היה לו פרצוף מפחיד, היה עצבני ורעד. כל הזמן אמר לה שקט.ף היא נבהלה והפסיקה להתנגד. הוא הוריד מכנסיים ותחתונים. היתה לו זיקפה. נכנס וגמר.
אחרי זה שלח אותה לאמבטיה להתקלח. היא לא רצתה, והוא דחף אותה לעשות כן, אמר לה להתקלח עם הרבה מים. מתוך המקלחת ביקשה שיביא לה את הבגדים ומגבת. כשסיימה ויצאה שאל אותה כמה כסף. אמרה שהיא לא רוצה כסף. והוא אמר לה שבלי כסף היא לא תצא. הוציא 200 ש"ח והכניס לכיס של מכנסי העבודה.
יצאו מהדירה ואמר לה שיסיע אותה למקום המפגש.
הוא ירד לחניה התת קרקעית, היא הלכה ברגל ולא חיכתה לו.
אחרי שכבר עבר עם הרכב, התקשרה לבעלהאמרה לו שהיא בשד' ירושלים. היא היתה בהיסטריה, בכתה. שאל אותה אם נאנסה, אמרה שכן. מהבית בעלה התקשר למשטרה.
לא הסתכלה על גופו התחתון של המשיב, ועל כן לא יודעת צבע התחתונים. לא השתמש בקונדום. פחדה שיהרוג אותה. לא השאירה עליו סימני שריטות.


עדות המתלוננת מיום 20.2.2005 שעה 15.12
זו היתה פעם ראשונה שהיא עובדת בניקיון. קטיה אמרה לה שמקובל שנותנים לאכול. אבל היא לא רצתה לאכול. כשעשתה עבודות מטבח עוד לא החליפה בגדים. רק אחר כך. הלכה להתלבש בחדר השינה, מאחר ופחדה שהוא יראה אותה, נעמדה מאחורי הדלת הנפתחת פנימה אל תוך החדר.
בשעה שרצתה להוריד את המכנסיים, הוא נכנס ויצא כאילו הוא מחפש משהו. סגרה את הדלת. ניסתה שוב להוריד את המכנסיים, בשעה שכבר רגל אחת היתה בפני
ם, הוא דחף את הדלת פנימה, היא משכה את הדלת כדי להתחבא מאחוריה. הוא הצביע על הרגל שלה, התחיל להוריד לה את הנעליים ואת המכנסים. זה היה מהר מאוד. היתה בשוק, היתה בפחד. נבהלה. הוא ידע שהיא מתלבשת בחדר כשהוא נכנס לשם. זרק אותה על המיטה, על הגב, הגביל אותה בתנועות כשחסם את גופה עם שתי ברכיו. ברגע שניסתה לקום תפס את הבגד העליון, הוריד לה את שתי החולצות עם החזיה. ניסתה לצעוק, הוא תפס אותה בגרון, לא בחוזקה (זו כנראה הסיבה למה אין סימנים על צווארה של המתלוננת). אמר לה להיות בשקט.
בעת מתן העדות היא בוכה. מהפחד והשוק אינה יכולה לומר בדיוק מתי צעקה. היא רק זוכרת שכשניסתה לצעוק, דחף לה את הפנים עם היד הגדולה שלו אל המיטה. מהשוק לא יכולה לזכור מה אמר לה, אך הבינה רמז ממנו, כי יהיה לה רע ויכאב לה. אחר כך ניסה להניח רגליה על כתפיו. היא זזה אחורה. אז לא הצליח לחדור, אבל כשהרגישה שהוא כבר בפני
ם, אמרה לו שכואב לה. אך לא התנגדה כי היתה בפחד מוות. פחדה לעשות משהו משום שראתה את פניו. המבט בהן. הכל היה מהר. כשגמר אמר לה שתלך להתקלח. הוא הלך אחריה למקלחת. לא נתן לה לאסוף את הבגדים. נכנס אחריה לתוך האמבטיה. אמרה לו שתהיה שם לבד, שיצא, והוא אמר לה לשטוף עם הרבה מים.
הוא הביא לה מגבת. כשנעלה נעליים שאל אותה כמה כסף. "אמרתי לו, לא. והוא לקח והכניס כסף לכיס.", הבינה שבלי הכסף לא תצליח לעזוב את הבית.
כשיצאו מהדירה עשה לה סימן עם הידיים שלא צריך לבכות. כשנכנסו למעלית, הוא הראה לה סימן ליד האף שלו, כאילו קרה משהו. ואז הסתכלה במראה במעלית, וראתה שחסר לה נזם בצד ימין של האף. אמר לה, צריך למעלה. הבינה שהוא רוצה לחזור כדי לחפש את הנזם. היא לא רצתה, אך הו נעמד ליד המעלית ומיד כשנפתחה, לחץ על הכפתור לחזור לדירתו. לא יכלה בשלב זה לעזוב את המעלית, כי הוא חסם את היציאה מהמעלית בגופו. כשהגיעו לדירה, הוא נכנס והיא נשאכה בחוץ. אז קרא לה שהוא מצא את הנזם. היא נכנסה. הוא נתן לה את הנזם ביד. היא רצתה לצאת והוא אמר לה להכניס את הנזם למקום. אז לקחה בושם שלו לחטא את העגיל. הכניסה אותו למקום. ירדו למטה. הוא הלך לחניה. היא הלכה מהמקום.
הוא קרא לה, אך היא לא סובבה את הפנים.
בשעה שהיתה בדירה שלו בעלה התקשר, גם קטיה לשאול מה קורה והיא אמרה להם שהמשיב אומר כל הזמן שהיא יפה. היא הרגישה לא נוח עם כך.
כשיצאה מהדירה וכבר היתה בחווץ רגלית, התקשרה לבעלה, בכתה היתה בהיסטריה. לא סיפרה לו בטלפון מה קרה. רק בכתה. בכי היסטרי. בעלה שאל אותה אם המשיב נגע בה, והיא עם הראש עשתה תנועה של כן. שאל אותה בעלה אם נאנסה. עשתה תנועה שכן. בעלה רצה להתקשר למשטרה. היא ביקשה שלא, כי היא במצב שאיננה יכולה לדבר.
חזרו הביתה. הבעל לא הצליח להרגיע אותה. הבעל התקשר מהבית, הגיע אמבולנס ושוטרים, והיא נסעה באמבולנס לבית החולים עם השוטרת.
נמצאת בטראומה. לא מסוגלת לישון בלילות מאז האירוע. כשהיא נמצאת לבד בבית, הסרט חוזר על עצמו.
לאחר האונס לא קיימה יחסי מין עם בעלה.
הודעת קונסטנט גלושקו מיום 18.2.2005 שעה 00.32
אישתו התקשרה אליו בשעה 16.50 בוכה, אמרה שעזבה את הבית אותו היתה צריכה לנקות, ביקשה שיאסוף אותה משד' י-ם 39. בת דודתה נתנה לה מספר ואמרה לה כי אדם מסוים התקשר אליה לצורך עבודות ניקיון. בשעה 15.40 בעת שכבר היתה בזמן הניקיון, התקשר אליה. היא אמרה לו שהיא כבר מנקה. הטלפון הנוסף הגיע ממנה בשעה 16.50 כשהיא בוכה. לא רצתה לענות לו מה קרה. הוא שאל אותה אם נגעו בה. אמרה שכן. בבית סיפרה לו כיצד נאנסה. סיפרה לו על הבורקסים. ניקתה במטבח, אחר כך על הענין של האקונומיקה, על החלפת הבגדים. כיצד התנפל עליה בשעה שהחליפה בגדים בחדר השינה. ניסה לתת לה 200 ש"ח. שם לה בכיס מכנסי העבודה. המין היה בלי קונדום. אין סימנים.

עדות המתלוננת מיום 20.2.2005 שעה 15.30
זו היתה הפעם הראשונה שהיא עובדת בניקיון. התקשר אליה בסביבות 15.40 לשאול כיצד הולך לה. סיפרה לו על המשיב, על הבורקסים. אחר כך התחילה לנקות המטבח. בסביבות 16.50 התקשרה אליו, כשהיא בוכה. אמרה לו איפה היא נמצאת, שיבוא מיד לקחת אותה. היתה בשוק כשמצא אותה מצא אותה כולה בעצבים ובוכה, לא הבינה מה קורה איתה. רק רצתה הביתה.
בטלפון הראשון כשטילפן אליה כשהחלה לנקות, לא נשמעה מבוהלת והוא לא חשד בשום דבר.

הודעת המשיב מיום 18.2.2005 שעה 04.18
יחסי מין היו בהסכמה מלאה. קיבל את הטלפון של המתלוננת מילנה, שניקתה אצלו את הדירה. הוא התקשר למתלוננת, קבע איתה בשעה 15.15. אסף אותה ברכבו, ראה שהיא בחורה מאוד יפה. שאל אותה אם היא רוצה לאכול. סירבה. הוא קנה בורקסים. נסעו לדירה. היא ישבה לאכול ולשתות בסלון. ראו ביחד ערוץ 37, ערוץ האופנה בטלויזיה. הוא אמר לה שהיא נראית כדוגמנית. שאל אותה מדוע היא עובדת בניקיון. סיפרה לו שהיא מתכנתת מחשבים במקצועה. זו עבודה זמנית. היא עומדת לקבל אזרחות בגלל בעלה.
התחילה לנקות את המטבח. הוא אמר לה לבוא לשבת לשתות איתו והיא אמרה שצריכה לעבוד. הו אמר לה לשים אקונומיקה בכיור, הביא לה כפפות. היא החליפה את המכנסיים במכנסי עבודה. הוא ביקש ממנה לשכב איתו תמורת 50 ש"ח. לא הסכימה. הציע לה 100 ש"ח, חייכה. נתן לה 200 ש"ח: 100 ש"ח עבור המין ו- 100 ש"ח עבור הניקיון.
נכנסו יחד לחדר השינה, היא נשכבה בלי בגדים על המיטה. הוא הלך להוריד לה את הגרב, והיא אמרה שלא צריך להוריד. נשארה עם החולצה, הוריד לה את התחתונים. התפשט, נשאר בגרביים. היא שכבה על הגב. היא ביקשה ממנו לאט. ביקש ממנה להרים את החולצה. אמרה לו, לא. ביקש שוב. הרימה קצת וראה שיש לה פצעים או כתמים על הגוף שלה. שאל אותה אם היא חולה, אמרה שהיא אלרגית לאוכל. אז הלך לו הכיף. הוא חושב שגמר חלק בפני
ם. הלך להתרחץ, ביקש ממנה להתרחץ כדי שלא תיכנס להריון. אז נכנסה ללחץ משום שהיא נשואה.
את הכסף היא לקחה לפני יחסי המין. לאחר המין ביקש ממנה לגמור לנקות את האמבטיה, היא סירבה. פתאום נהייתה עצבנית. אמרה, לא צריכה את הכסף שלך. אמרה שהיא הולכת הביתה ולא צריכה יותר עבודה. לקחה את התיק. הכסף נפל לה לרצפה. הוא הרים ונתן לה. היא שמה את הכסף במכנסיים. שיצאו ביחד ונכנסו למעלית, כשהגיעו לקרקע ראתה במראה שיש לה דם על האף בצד שמאל, ואמרה שאין לה את הנזם באף. חזרו חזרה הביתה. הוא מצא במיטה את הנזם. היא הלכה לאמבטיה, לקחה בושם השפריצה על הסיכה ושמה אותה במקום. ביקשה כסף למונית, הוא אמר שהוא יקח אותה למקום המפגש ביניהם. היא התעצבנה. הוא הלך לחניה, ביקש שתחכה. ראה שהיא הלכה ברגל כשהיא מדברת בטלפון.
הטלפון שלו חסוי בגלל החובות שלו בשוק האפור.
לא התפרץ פעמיים לחדר השינה כשהיא התלבשה. האקט המיני היה שתי דקות. היא לא ביקשה להפסיק אותו. הוא הבין שהיא מסכימה. הוא לא השתמש בקונדום. שלח אותה להתקלח כי פחד שמא לא הכל היה בחוץ. היא לקחה את הכסף מרצון. היא התעצבנה כי ביקש ממנה להמשיך לנקות.

הודעת המשיב מיום 18.2.2005 שעה 18.15
לא אנס את המתלוננת. אלו היו יחסי מין בהסכמה תמורת תשלום. חוזר בעיקר על העדות הקודמת. הוא ביקש להרים את החולצה, היא סירבה. ראה שיש לה פצעים. האינטרס שלה בהגשת התלונה הוא משום שהוא אמר לה, שגמר בפני
ם והיא נשואה, או משום שביקש ממנה להמשיך לנקות אחרי קיום יחסי מין, או משום שסירב לתת לה כסף למונית.

הודעת המשיב מיום 19.2.2005 שעה 10.45
חוזר על שנאמר קודם. כשהיו במעלית הסתכלה על האף שלה במראה, עשתה לו תנועה עם האצבע ליד האף, ראה שיש שם נקודה עם דם. נזכר שהיה לה עגיל. חזרו יחד לדירה לחפש את העגיל במיטה. הוא לא יודע איך נפל העגיל. אולי כתוצאה מכך שהרים לה את הבגדים.

דו"ח פעולה של חממי אלינור מיום 17.2.2004
המתלוננת היסטרית, מסרה 200 ש"ח שקיבלה מהמשיב.

דו"ח עימות המתלוננת/המשיב מיום 19.2.2005
היא אומרת הדברים כפי שאמרה בעדויותיה. הוא חוזר על גרסתו.
הוא הוריד לה את החולצה עם החזיה במהירות (מחזק את העובדה שנזם האף יצא ממקומו). הוא מציין כי הסיפור נבנה יחד עם בעלה. היא אומרת לו, אם זה כך, מדוע המסרק שלה היה בחדר השינה. הוא החזיר לה אותו רק כשחזרו לחפש אחרי הנזם. אומרת שלא ביקשה ממנו כסף למונית. ואם הכל בהסכמה, איך אבד לה הנזם. הוא עזר לה להרים את החולצה. זה הכל. אמרה לו שהפצעים בגוף זה אלרגיה. היא חשבה אולי זה יעזור לו. לא נכון שנתן לה כסף לאחר שנכנסו לחדר השינה. אחרי המקרה רצה לשלם לה. היא לא רצתה, הוא שם את הכסף בכיס המכנסיים. היא נתנה את הכסף למשטרה. במעלית רצתה להחזיר לו את הכסף, הוא סירב לקחת. המשיב אמר שהוא נתן לה את הכסף לפני שנכנסו לחדר השינה.

חוו"ד מומחה בסיכומה נמצאו 3 קטעי קרע זעירים בכניסה ללדן. המתיישבים עם החדרת פין בזיקפה. מתאים למועד האירוע. ממצאי הבדיקה מתיישבים עם ממצאי התלונה.

משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שקיימת גם עילת מעצר על פי דין, שכן חזקה היא שהמבצע עבירות מסוג זה מסוכן לציבור.
על פי הוראות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, שוב אין רואים במעצרו של המשיב "אמצעי הרתעתי", אלא נושא הוא אופי מניעתי (פרשת קורמן: "... על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. לפי תפיסה זו, אין הצדקה למעצר אלא אם ניתן להשיג תכלית המעצר או השחרור כרוך בסכנה לציבור..."

בש"פ 3281/04 כב' השופטת נאור וכל אשר נקבע שם יפה לענייננו, ובאשר לכך, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בתפ"ח 1038/05.
ניתן יהיה להגיש בקשה לעיון חוזר רק לאחר מתן עדות המתלוננת בתיק העיקרי, לשיקול נוסף.


ניתנה היום כ"ט באדר א', תשס"ה (10 במרץ 2005) במעמד הצדדים הנ"ל.

נגה אהד
, שופטת










בש בית משפט מחוזי 90706/05 מדינת ישראל נ' אשר שלומי (פורסם ב-ֽ 10/03/2005)