פסקי דין על אברהם בדרה ו- 8 אח' | פסקי דין על אמיל בן שבת ו- 5 אח' | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל

2312/98 א     10/08/2006




א 2312/98 אברהם בדרה ו- 8 אח', אמיל בן שבת ו- 5 אח' נ' מינהל מקרקעי ישראל




1
בתי המשפט
א 2312/98, 3070/99 (באיחוד דיון)
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
13/08/2006

כב' השופטת ברון
צפורה
בפני
:

אברהם בדרה ו- 8 אח'

אמיל בן שבת ו- 5 אח'

בעניין:
תובעים
משה ימין ושות'

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
מינהל מקרקעי ישראל
נתבעת
עו"ד הגב' א. בן עזר - פמת"א

ע"י ב"כ
פסק-דין
א. מבוא:
בפני
תביעות שהגישו התובעים, חקלאים מהישוב קדימה, במסגרתן הם תובעים את הגדלת שיעור הפיצויים שקיבלו בגין פינויים מרצון מקרקעות חקלאיות והשוואתם לפיצויים ששילם המינהל לארבעה חקלאים אחרים, שלא התפנו מרצון.

לטענת התובעים, הם הסתמכו על המצג שהציג בפני
הם המינהל ו/או על הבטחתו, כי הפיצוי יהא על-פי קריטריונים אחידים לכל החקלאים וכי מצבם של חקלאים שלא יתפנו מרצון יורע ביחס לאלה שיתפנו מרצון וכי בהסתמך על מצג ו/או הבטחה אלו, מילאו אחר דרישות המינהל ופינו את הקרקעות. עוד טוענים התובעים, כי המינהל פעל בניגוד לעקרון השוויון.

המינהל, מצדו, הגיש תביעות שכנגד, במסגרתן הוא מסתמך על הסכם פיצויים שחתם עם כל אחד מהתובעים בגין פינויו מהקרקעות. לטענת המינהל, הגשת התובענות מהווה הפרה של התחייבויות כל אחד מהתובעים על-פי אותם הסכמים.

ב. הצדדים:
התובעים הם חקלאים ו/או עיזבונם של חקלאים, אשר החזיקו ועיבדו קרקעות בקדימה, עד להפקעתם על-ידי מינהל מקרקעי ישראל
.

הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל
(להלן: "המינהל"), הוא הגוף המופקד בישראל, על-פי חוק, על ניהול מקרקעי המדינה, לרבות הקרקעות נשוא ההליך שבכותרת.
בת"א
2312/98 התובעים הם: אברהם בדרה, ג'מיל בדרה, אלי ברק, יוסי ברק, יצחק חזקיהו, אמנון שבתאי, חיים עמרם, יחזקאל חבאז ועצמון חבאז.

בת"א
3070/99 התובעים הם: אמיל בן שבת, גרשון נעים, סימון אסרף, שירי ברוך, אילן קולני ועיזבון המנוח חיים אריס ז"ל.

הדיון בתובענות אוחד, בהתאם להחלטת כב' הנשיא, השופט גורן.

ג. רקע עובדתי:
התובעים וחקלאים אחרים החזיקו ועיבדו במשך שנים קרקעות בישוב קדימה בגושים 7815 ו-7816 וגידלו בהם גידולי פירות, ירקות ופרחים (להלן: "הקרקעות").

למרבית החקלאים ובכללם התובעים לא היו הסכמים עם המינהל ביחס לאותן קרקעות בהן החזיקו והם אף לא שילמו דמי שימוש בגינן.

במהלך שנת 1990 אושרה תכנית מתאר הצ/במ/4-1/106 לשינוי ייעוד הקרקעות מייעוד חקלאי לייעוד למגורים. המינהל פנה אל התובעים ולחקלאים נוספים בדרישה שיפנו את הקרקע בתמורה לפיצוי שיקבע על-פי קריטריונים אחידים, על-ידי מועצת המינהל. התובעים נענו להצעה ופינו את הקרקע בתמורה לפיצוי בסכום של 1,500$ לדונם, בצירוף סכום נוסף עבור מחוברים שהיו לכל אחד מהם (מחסנים, צנרת וכיו"ב). תשלום הפיצוי בתמורה להתחייבות התובעים להתפנות מהקרקעות עוגן בהסכם (להלן: "הסכם הפינוי").

בשנת 1993 החליט המינהל להחיל את החלטה 475 של מועצת המינהל גם על חקלאים במעמדם של התובעים. אותה החלטה התייחסה לפיצוי המגיע לחקלאים שנדרשו לפנות קרקע בה הייתה להם זכות שכירות ו/או זכות שימוש והפיצוי שנקבע במסגרתה היה גבוה מהפיצוי שקיבלו חקלאים במעמדם של התובעים. לפיכך קיבלו התובעים פיצוי נוסף (להלן: "פיצוי ב").

קבוצה של חקלאים, אשר אינה נמנית עם התובעים (להלן: "החקלאים האחרים"), סירבה להתפנות והמשיכה לעבד את הקרקע במשך ארבע שנים נוספות. המינהל פתח בהליכים משפטיים כנגד החקלאים האחרים ולבסוף הגיע עמם לפשרה, במסגרתה פוצו בסכום אשר, לכאורה, גבוה מזה שקיבלו התובעים.

במצב דברים זה הוגשו התובענות שבפני
, במסגרתן טוענים התובעים, כי מן הראוי להשוות בין הפיצוי שקיבלו על-פי הסכמי הפינוי לבין הפיצוי שקיבלו החקלאים האחרים, אשר הינו, על-פי הנטען, גבוה יותר.

בתגובה להגשת התובענות הגיש המינהל כתבי תביעה שכנגד, במסגרתם טען שבהגשת התובענות הפרו התובעים את הסכמי הפינוי, בהם התחייבו כי עם קבלת דמי הפינוי יהיו הם מנועים מלטעון לזכות כלשהי ו/או להגיש תביעה כלשהי נגד המינהל. לפיכך טען המינהל, כי הוא זכאי לקבל מהתובעים את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכמי הפינוי.

בכתב הגנתם לכתב התביעה שכנגד טענו התובעים, כי הגשת התובענות אינה מהווה הפרה של ההסכמים, זאת מאחר והמינהל הפר את הבטחתו, לפיה התובעים יפוצו על-פי קריטריונים אחידים. לטענתם, אי תשלום הפרשי פיצויים יהווה הפרה בוטה של הבטחה מנהלית, יפגע באמון הציבור ברשויות השלטון ויותר מכל יהווה פגיעה אנושה בתקנת הציבור.

ד. דיון והכרעה:
מסגרת הדיון:
הצדדים ייחדו פרק נכבד מסיכומיהם לשאלה, האם הפיצוי שניתן לחקלאים האחרים אכן גבוה מזה שקיבלו התובעים. סבורני, כי בכך חטאו הצדדים למטרה, באשר דווקא הטיעון המשפטי של התובעים הוא הדורש ליבון ובירור, כפי שיובהר להלן.

טענת ההסתמכות:
התובעים הגישו תצהירים פחות או יותר זהים, במסגרתם הצהירו, כי הסתמכו על המצג אשר הציג בפני
הם המינהל ועל הבטחתו, כי הפיצוי יהא על-פי קריטריונים אחידים לכל החקלאים וכי מצבם של חקלאים שיסרבו להתפנות יורע ביחס לאלה שיתפנו מרצון. לטענתם, בהסתמך על מצג ו/או הבטחה אלו, מילאו אחר דרישת המינהל ופינו את הקרקעות בתמורה לתשלום פיצויים בסכומים שונים.
התובעים טוענים, כי אילו היו יודעים, כי מי שיסרב להתפנות יקבל, בסופו של יום, פיצוי גבוה יותר - למרות הבטחת המינהל כי הפיצוי יינתן על-פי קריטריונים אחידים- היו אף הם הולכים בדרך זו. לשון אחר, התובעים טוענים, כי דווקא הם, שלא סרבו להתפנות ונהגו בהתאם להנחיות המינהל ולא כשם שעשו החקלאים האחרים, יצאו נפסדים.

על מנת להקים לתובעים את טענת ההסתמכות, היה על התובעים להוכיח הסתמכות בזמן אמת של כל אחד ואחד מהם שעל בסיסה כלכלו מעשיהם. כלל לא שוכנעתי, כי לולא הצהרת המינהל, לפיה מצבו של מי שלא יתפנה מרצון יורע ביחס למפונה מרצון, לא היו התובעים מסכימים להתפנות בתמורה לפיצוי שקיבלו;

אין מחלוקת, כי מרבית החקלאים בקדימה- ובכלל זה התובעים- החזיקו בקרקעות ללא הסכם תקף עם המינהל ואף מבלי לשלם דמי שימוש למינהל (ראה את חקירתו של אלי ברק מיום 6.1.04 עמ' 21, 27 ואת חקירתו מיום 12.1.04 בעמ' 40; חקירתו של גרשון נעים מיום 12.1.04 בעמ' 47; חקירתו של אמנון שבתאי מיום 12.1.04 בעמ' 57; חקירתו של אמיל בן שבת מיום 12.1.04 בעמ' 65; חקירתו של אברהם בדרה מיום 12.1.04 בעמ' 76; חקירתו של ברוך שירי מיום 20.3.05 עמ' 88-87; חקירתו של ג'מיל בדרה מיום 20.3.05 בעמ' 99; חקירתו של יוסי ברק מיום 21.3.05 בעמ' 116; חקירתה של פלורי אסרף מיום 21.3.05 בעמ' 127; חקירתו של יצחק חזקיהו מיום 21.3.05 בעמ' 130; חקירתו של חיים עמרם מיום 27.3.05 עמ' 139-138; חקירתו של יחזקאל חבאז מיום 27.3.05 בעמ' 144).

יצחק עורבי, אשר כיהן כממונה מחוזי לפינויים במחוז מרכז בתקופות הרלבנטיות לכתב התביעה וטיפל בפינוי החקלאים מהקרקעות בקדימה, הצהיר, כי על מנת לזרז את פינויים של החקלאים במעמדם של התובעים נתקבלה החלטה לשלם פיצויים, לפנים משורת הדין, לכל חקלאי שיסכים להתפנות מרצון. עורבי העיד, כי המינהל התכוון להגיש תביעת פינוי כנגד חקלאים אשר לא יתפנו מרצון (ראה את חקירתו מיום 6.10.05 עמ' 235-234).

הנה כי כן, המינהל התכוון לנקוט בהליכים משפטיים כנגד סרבני הפינוי. החקלאים היו מודעים לחובתם לציית לדרישת הפינוי ולסנקציות הצפויות אם יסרבו להתפנות (ראה, בעניין זה, את
חקירתו של אלי ברק מיום 6.1.04 בעמ' 26; חקירתו של אמיל בן שבת מיום 12.1.04 בעמ' 66; חקירתו של ג'מיל בדרה מיום 20.3.05 בעמ' 107 וחקירתו של חיים עמרם מיום 27.3.05 בעמ' 143).

כלל לא הוכח, כי התובעים היו מוכנים לוותר על הפיצוי שהוצע להם ולחשוף עצמם לסיכון של הגשת תביעות לפינוי נגדם, אשר עלולות היו להסתיים בפינויים ללא פיצוי ואף תוך חיובם בתשלום דמי שימוש ראויים ובהוצאות משפט כבדות.

לא נעלמה מעיני העובדה, כי בטרם התובעים ניאותו להתפנות, הם שיתפו את נציגי המינהל בחששם, כי מי שיסרב להתפנות יזכה בסופו של דבר לפיצוי גבוה יותר. עם זאת, דברים אלה אינם בבחינת ראייה לכך שהחקלאים אכן היו מסרבים לשתף פעולה עם הפינוי.

סיכומם של דברים, בחינת המישור העובדתי בענייננו הביאה אותי למסקנה, שנכונות המינהל לתשלום פיצוי "לפי קריטריונים אחידים", תוך איום כי מצבו של מי שיסרב להתפנות יורע, אכן עודדה את פינויים של התובעים מרצון ואולם לא הוכח, כי התובעים לא היו מתפנים גם ללא נכונות זו של המינהל. בהעדר הוכחה אחרת, אני מקבלת את ההנחה, כי מרבית התובעים לא היו ממרים את הוראות המינהל ועל כן היו בוחרים להתפנות כדין.

בשולי הדברים אציין, כי גם בפן המשפטי טענת ההסתמכות של התובעים אינה חזקה;

טענת ההסתמכות של התובעים צמחה אך ורק בעקבות הסכמי הפשרה שנחתמו עם החקלאים האחרים. אין חולק, כי אם המנהל היה עומד במילתו ומרע את מצבו של מי שלא התפנה מרצון לא היה לתובעים פתחון פה. הנה כי כן, התובעים נמצאים ממילא באותו מצב בו היו נמצאים אילו מדיניות המינהל הייתה מיושמת ביחס לחקלאים האחרים.

אין במסקנתי, כי לא קמה לתובעים טענת ההסתמכות, כדי לסתום את הגולל על התובענות שבפני
; עדיין יש לדון בטענת התובעים, כי ניתנה להם הבטחה מנהלית מחייבת. ודוק, הסתמכות אינה מהווה אחד מהיסודות הנדרשים על מנת שתתגבש הבטחה מנהלית.
הטענה בדבר הבטחה מנהלית:
הראיות:
את טענתם כי ניתנה להם הבטחה מנהלית מחייבת, מבקשים התובעים לתמוך, בין היתר, במכתב ששלח המינהל בראשית שנת 1991 לכל אחד ואחד מהתובעים, עליו חתום יצחק עורבי (נספח א' לתצהירי התובעים, להלן: "מכתבו של עורבי"). מפאת חשיבותו, אצטט את המכתב בשלמותו:
"הנדון:פנוי שטח חקלאי...גוש.. חלק מחלקה..- קדימה
1. הנני להביא לידיעתך כי בהתאם לתכנית בניין עיר אשר בהכנה יעוד המגרש הנ"ל ישונה למגורים.
2. לאור האמור לעיל החליט מינהל מקרקעי ישראל
לפנות את השטח ולהרוס את הגידולים/ המבנים הנמצאים בשטח הנ"ל ולהכשירו ליעוד החדש.
3. לפנים משורת הדין החליט ממ"י לפצות אותך ע"פ קריטריונים אחידים.
4. אבקשך ליצור קשר עם החתום מטה.. ע"מ לסכם את נושא פינוי השטח.
5. באם לא תפעל כאמור לעיל נאלץ לפעול ע"פ דין."

המסגרת הנורמטיבית:
משפטנו מכיר, בתנאים מסוימים, בתקפותה המשפטית של הבטחה מנהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. תנאי לכך הוא, בראש ובראשונה, כי קיימת הוכחה ברורה, כי הבטחה כזו אכן ניתנה. על ההבטחה המנהלית להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (בג"צ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר פ"ד ל"ט (1), 29 בעמ' 36).

מכאן, שעל הטוען לזכות על-פי הבטחה מנהלית, להוכיח בראש ובראשונה את עצם קיומה ואת מרכיביה. לאחר שהוכחה ההבטחה, יש לבחון אם נתמלאו שאר התנאים המקימים את חובת הרשות לקיימה.

בבג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות פ"ד ל"ב (3), 469 פורטו התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של הרשות לקיים הבטחה שניתנה, כדלהלן: (א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראה, בהקשר זה, גם את בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות פ"ד מ' (4) 523, בעמ' 528; בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים נ' שר החקלאות פ"ד מא (2) 701, בעמ' 709; בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נ"ד (5), 451, בעמ' 477; בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ"ז (2), 773).

מקום בו ניתנה הבטחה מנהלית הממלאת אחר תנאים אלו, על בית המשפט לבחון, האם יש צידוק חוקי לרשות לסגת מהבטחתה, לרבות שינוי נסיבות. בהעדר צידוק חוקי, יינתן תוקף לאותה הבטחה, ללא צורך להוכיח הסתמכות של מקבל ההבטחה ודי בציפייה סבירה שההבטחה המנהלית יצרה, כמקור עצמאי לחיובה של הרשות.

מן הכלל אל הפרט:
סבורני, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי קיימת בענייננו הבטחה מנהלית לעניין עצם מתן הפיצוי לתובעים בתמורה לפינויים;

אין חולק, כי עורבי הוסמך לטפל בפינויים של החקלאים מקדימה. אין גם חולק, כי בעקבות פנייתו של עורבי, נחתמו, במהרה, הסכמי פינוי עם אותם חקלאים.

העובדה שהפיצוי שולם "לפנים משורת הדין", אין בה כשלעצמה כדי לקבוע, כי המינהל יוכל להתנער ממנו בכל עת שירצה ומכל סיבה שהיא. החלטה חד-צדדית שהחלה כתשלום חסד, עשויה כעבור זמן להיחשב הבטחה שלטונית מחייבת, זאת מכוח עקרונות ההגינות והיושר שהרשות הציבורית מחויבת בהם ואמינותה בעיני הציבור, המהווים בסיס לתורה זו (ראה בג"צ 135/75 סאי טקס ואח' נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1), 673, בעמ' 676).

המחלוקת המרכזית בענייננו הינה באשר לתוכנה של אותה הבטחה, או במילים אחרות, האם התחייבות המינהל לפצות את התובעים כללה גם התחייבות לכך שהפיצוי יינתן על-פי קריטריונים אחידים, כך שחקלאים שיסרבו להתפנות לא יקבלו פיצוי גבוה יותר מחקלאים שיתפנו מרצון.

עורבי אישר בחקירתו הנגדית, כי מכתבו נוסח כפי שנוסח מתוך שהיה לו ברור, כי ללא הנהגת קריטריונים אחידים לפיצוי, לא תהייה נכונות להתפנות (ראה את חקירתו מיום 31.3.05 עמ' 190-189. כן ראה חקירתו של מר עזרא לוי, אשר כיהן כראש המועצה המקומית בקדימה בתקופה הרלבנטית, מיום 6.1.04 בעמ' 9-8).
הנה כי כן, גם מבלי לקבוע כי מכתבו של עורבי מהווה הבטחה, הוא בוודאי בגדר החלטה מנהלית, שהייתה לה השפעה רבה על התובעים.

כך או כך, העובדה שבשנת 1993, לאחר חתימת הסכמי הפינוי, החליט המינהל להחיל את החלטה 475 של מועצת המינהל גם על חקלאים במעמדם של התובעים, יש בה כדי ללמד, כי המינהל אכן התכוון לתת תוקף משפטי למכתבו של עורבי.

מכתבו של עורבי כולל הבטחה לפיצוי "עפ"י קריטריונים אחידים". הבטחה זו מכירה, אמנם, בשיקול הדעת המסור למינהל לקבוע את אותם "קריטריונים אחידים" מעת לעת, אך היא קושרת את המינהל בהתחייבותו להנהיג אחידות בפיצוי.

אין לראות בדברים אלה משום הצהרת כוונות גרידא; החובה לא לנהוג בהפליה היא חובה מן הדין והיא מעמודי התווך של המשפט המנהלי. השוויון הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו. הבטחת המינהל מקנה לתובעים מעמד שוויוני בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים במעמדם. גם עקרונות הגינות הרשות ואמון הציבור מחייבים מסקנה זאת. לעניין זה ראוי להביא את דברי כבוד השופט (כתוארו אז) לנדוי, בהתייחס להבטחה שניתנה על סמך כללים של מינהל מקרקעי ישראל
:
"ההחלטה ניתנה על יסוד הכללים ואלה נעשו על פי דין. הכללים אינם רק בבחינת הנחיות פנימיות שהמינהל קבע לעצמו, אלא הם נועדו גם להסדיר את הנוהל של פניית האזרח אל המינהל ושל הדיון בפני
יתו, ובתור שכאלה יש בהם כדי לעורר בלב האזרח צפיות שעל המינהל לממשן בהתאם לכללים..."

(ראה בג"צ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות ואח', פ"ד לב(3) 742, 747).

צידוק חוקי לסגת מההבטחה:
כאמור, מקום בו נתנה הבטחה מנהלית תקפה, על בית-המשפט לבחון אם יש צידוק חוקי לרשות לסגת מהבטחתה, לרבות שינוי נסיבות. כך נאמר בבג"צ 585/01 אירית כלכמן נ' ראש המטה הכללי, רב-אלוף שאול מופז, פ"ד נח(1) 694:
"אפילו נתקיימו התנאים המוקדמים לקיומה של הבטחה מנהלית, היה קיים צידוק חוקי לבטלה. כלל הוא כי הרשות הציבורית תוכל לחזור בה מהבטחתה מקום שישנו טעם ענייני וסביר לכך, או כאשר קיים צידוק חוקי לכך, קרי, מקום שמשקלו של האינטרס הציבורי גובר על אינטרס הפרט והציבור בקיומה של ההבטחה... הדרישה להעדר טעם סביר לשנות או לבטל את ההבטחה שניתנה, מקפלת בתוכה איזון אינטרסים בין הפרט לכלל, העשויים להתנגש זה בזה. בבחינת קיומו של תנאי זה יש לשקול מכלול שיקולים ולאזן ביניהם על פי משקלם היחסי."

(שם, בעמ' 713).

סבורני, כי המינהל הראה טעם ענייני וסביר שיש בו כדי להצדיק חזרה מהבטחה מנהלית בענייננו;

עורבי הצהיר, כי המינהל הגיש תביעות פינוי כנגד החקלאים האחרים, אשר סרבו להתפנות. ברם, בירורן של תביעות הפינוי התעכב ובינתיים נוצרה דחיפות בקבלת החזקה בקרקעות, כדי לאפשר את יישום התכנית. במצב דברים זה, ניהל המינהל מו"מ עם החקלאים האחרים, בהמלצת בית-המשפט, ובסופו של יום הגיעו הצדדים לפשרה (ראה גם את חקירתו הנגדית מיום 6.1.05 עמ' 241-239).

הנה כי כן, המינהל החליט להטיב עם אותם חקלאים אחרים, לפנים משורת הדין, לאחר שמצא שיש לכך מקום לעשות כן ככלי לביצוע מדיניות ועל רקע הדחיפות בקבלת החזקה בקרקעות.

מסקנתי הינה, אפוא, כי לתובעים ניתנה הבטחה מנהלית מחייבת, לפיה הפיצוי לכלל החקלאים יהיה לפי קריטריונים אחידים, אך למינהל עומד צידוק חוקי להשתחרר מהבטחתו ואין לחייב אותו לפעול על-פיה.

טענת ההפליה:
נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי אילולא קיבלו החקלאים האחרים פיצוי, אשר, לכאורה, גבוה מהפיצוי שקיבלו התובעים, התובענות שבכותרת לא היו באות לעולם.

אם נקלף את טיעוני התובעים ממחלצותיהם, הרי שהטענה האמיתית שבפיהם היא טענת ההפליה. הטעם העיקרי להגשת התובענות שבכותרת הוא תחושתם של התובעים, כי הופלו לרעה לעומת החקלאים האחרים.

עילת ההפליה קשורה לציפייה ולהסתמכות. מקום בו הרשות נוהגת בדרך מסוימת כלפי אדם או קבוצה מסוימת היא מחויבת לנהוג באותה דרך כלפי אדם או אנשים אחרים הנמצאים באותו מצב.

המינהל הוא רשות מנהלית וחלים עליו העקרונות והכללים של המשפט הציבורי במלוא היקפם. עמד על כך הנשיא (בדימוס) שמגר, בציינו, כדלהלן:
"מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו. תרגומן של אמות המידה האמורות לאופני התנהגות מצביע, בין היתר, על החובה לנהוג בהגינות ובשוויון ועל-פי כללי המינהל התקין".

(בג"צ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 793, בעמ' 801).

טענת ההפליה תצלח אך ורק כאשר הטוען אותה יצליח להראות, כי בשני מצבים בעלי נתונים דומים זוכים האחרים לטיפול שונה, שאינו מוצדק בנסיבות העניין (ראה בג"צ 145/83 הרמתי נ' עירית ת"א
-יפו, פ"ד לז(4) 505).

כפי שהובהר לעיל, נחה דעתי כי הענקת הפיצוי לאותם חקלאים אחרים, שלא על בסיס אותם "קריטריונים אחידים" אינה אלא בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל וכי הדחיפות שנוצרה עקב חלוף הזמן הכריעה את הכף.

אותם חקלאים אחרים נטלו על עצמם סיכון כבד בכך שסירבו להתפנות והמינהל אכן נקט בהליכים משפטיים נגדם. באותה עת, לא ידעו החקלאים האחרים, כי בסופו של דבר יזכו לקבלת פיצויים, אשר לכאורה אף גבוהים מאלה שקיבלו התובעים, אשר התפנו מרצון.

אשר על כן, אין המדובר באפליה בין שווים בענייננו, אלא ביחס שונה למקרים שונים.

כך או כך, גם אם שגה המינהל בהבחנה שעשה בין התובעים לבין החקלאים האחרים, אין בכך להקנות למבקשים זכויות שאינן מגיעות להם;

לטענת הפליה אין כל עמידה מקום שלטוען אין זכות כדין לקבל (ולרשות אין סמכות לתת לו) את טובת ההנאה המבוקשת על-ידו וכאשר דרישתו מתבססת רק על העובדה שלמאן דהוא אחר, נעדר זכות כמותו, העניקה הרשות ללא סמכות אותה טובת הנאה (ראה בג"צ 301/69 שמילביץ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כד(1) 302; בג"צ 608/75 קוזלובסקי נ' המועצה האזורית אשכול, פ"ד ל(2) 449, בעמ' 456. כן ראה פסק-דינו של כב' הנשיא ברק בבג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191).

אשר על כן אני דוחה את טענת ההפליה של התובעים.

התביעות שכנגד:
התביעות שכנגד שהגיש המינהל נסמכות על סעיף 7 א להסכמי הפינוי הקובע, כדלהלן:
"המתפנים מצהירים בזה כי קבלת דמי הפינוי על ידם מהווה מילוי כל התחייבויות המינהל על פי הסכם זה כלפיהם וכי אין ולא תהיינה להם ו/או לכל אדם או גוף בשמם או מטעמם תביעות ו/או דרישות ו/או טענות מכל סוג או מין שהוא לרבות לענין סיוע בדיור או לדיור חלוף בנוסף לדמי הפינוי כלפי המינהל ו/או כל הפועל מטעמו על פי הסכם זה."

לטענת המינהל, התובענות שבכותרת מהוות הפרה של הצהרת התובעים, כפי שצוטטה לעיל, והן מקנות למינהל זכות לתבוע את הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכמי הפינוי.

לא מצאתי ממש בטענת המינהל;

הבטחה מנהלית הינה מקור עצמאי לחיובה של הרשות והפרתה מקימה עילת תביעה עצמאית למקבל ההבטחה. ככל שהפיצוי אותו קיבלו התובעים אינו מתיישב עם הבטחת המינהל, רשאים התובעים לממש את זכותם ולנקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותם על מנת לאכוף את הבטחת המנהל.

הגשת התובענות שבכותרת על-ידי התובעים הינה מימוש של זכות יסוד ואין בכך בלבד כדי להוות הפרה יסודית הסכם הפינוי.

זאת ועוד, בשים לב לעובדה שפיצוי ב' ניתן לתובעים לאחר חתימת הסכמי הפינוי, מושתק המינהל מלטעון, כי דלתות בית המשפט סגורות בפני
התובעים וכי אין בידם לטעון באשר לגובה הפיצוי שקיבלו בתמורה לפינוי הקרקעות.

אשר על כן אני דוחה את התביעות שכנגד.

הערה לפני סיום:
ככלל, מדיניות של מתן פיצוי מוגדל לחקלאי אשר לא נאות להתפנות מרצון וגרר את המינהל להליכים משפטיים הינה מדיניות בלתי ראויה. היא מעודדת סחטנות והיא בחזקת "חוטא יוצא נשכר". עם זאת, לא נתבקשתי לבחון את סבירות החלטת המנהל במסגרת תיק זה.

כך או כך, הנהגת מדיניות זו גם ביחס לתובעים תיצור עיוות גדול עוד יותר, היא תעודד סרבנות בקרב מפונים, היא תפגע באינטרס הציבורי ובקופה הציבורית והיא גם תמנע פעילות תקינה של המינהל ועל כן הינה בלתי ראויה.

ה. סיכומם של דברים:
אני דוחה את התובענות שבכותרת ואת התביעות שכנגד.

לאור תוצאות המשפט, כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום ט"ז באב, תשס"ו (10 באוגוסט 2006) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים

ברון
צפורה, שופטת
לפרסום/הפצה מיום 14.8.06.









א בית משפט מחוזי 2312/98 אברהם בדרה ו- 8 אח', אמיל בן שבת ו- 5 אח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 10/08/2006)