פסקי דין על פנחס נרקיס | פסקי דין על עדה נרקיס |

234/05 עפ     24/08/2006




עפ 234/05 פנחס נרקיס, עדה נרקיס נ' מדינת ישראל




1
בתי המשפט

ע"פ 000234/05
בית משפט מחוזי חיפה

ע"פ 000262/05

24/08/2006
תאריך:
סגן הנשיא, ש' ברלינר
[אב"ד]
השופט י' גריל

השופט י' כהן

בפני
:
בעניין: ע"פ 234/05:
פנחס נרקיס
המערער

ע"י ב"כ עו"ד י' מלצר
נגד
מדינת ישראל


המשיבה

ע"י ב"כ עו"ד גב' א' רויטבלט [פמ"ח]
ובעניין ע"פ 262/05:
עדה נרקיס
המערערת

ע"י ב"כ עו"ד מ' זנטי ואח'
נגד
מדינת ישראל


המשיבה

ע"י ב"כ עו"ד גב' א' רויטבלט [פמ"ח]
פסק דין
השופט י' כהן
:

א. מבוא

1. שני המערערים שלפנינו, אישה ובעלה, מערערים בפני
נו בערעורים נפרדים, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה
(כב' השופטת ג' כנפי שטייניץ) מתאריך 27.1.05 בתיק פ' 3644/00.

2. בבית המשפט קמא הורשעו המערערים בשורה של עבירות, ובהן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קבלת דבר בתחבולה, והוצאת שיקים ללא כיסוי, והמערער אף הורשע בעבירה של גניבה בידי מורשה.

בגזר הדין נדון המערער, פנחס נרקיס
(להלן - "המערער") לארבע שנות מאסר מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל, והיתר על תנאי, ובית המשפט קמא הורה, כי מתוך תקופת המאסר לריצוי בפועל, ירצה המערער שנתיים וחצי במצטבר לעונש שהוטל עליו בת"פ 285/00 בבית משפט זה (עליו הוגש ערעור לבית המשפט העליון). בנוסף לעונש המאסר נדון המערער לתשלום קנס בסך 100,000 ₪ או ארבעה חודשי מאסר תחתיו.

אשר למערערת, עדה נרקיס
(להלן - "המערערת"), בית המשפט קמא דן אותה לשנתיים מאסר מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתר על תנאי, ועוד הטיל עליה בית המשפט קמא לשלם קנס בסך 50,000 ₪ או חודשיים מאסר תחתיו.

בנוסף לעונשי המאסר והקנסות המפורטים לעיל, חייב בית המשפט קמא את המערערים לפצות חמישה מתלוננים, והכל כפי שנקבע בגזר הדין.
3. ערעורי המערערים הוגשו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
4. ב"כ הצדדים הסכימו כי הדיון בערעורים יאוחד, וכן הוסכם כי הודעות הערעור שהוגשו מטעם המערערים תחשבנה כסיכומים בכתב מטעמם, וב"כ המשיבה תגיש סיכום טענותיה בכתב. סיכום טענות מטעם המשיבה אכן הוגש, ולאחריו הגישו המערערים תגובתם לטענות שטענה המשיבה בסיכומיה.
5. כתב האישום שהוגש נגד המערערים לבית המשפט קמא מנה 13 (שלושה עשר) אישומים, מתוכם שמונה אישומים שהתייחסו לשני המערערים כאחד (אישומים 2, 3, 4, 6, 7, 8, 10 ו- 11), ארבעה אישומים התייחסו למערער בלבד (אישומים 1, 5, 9 ו-13), ואישום אחד (אישום מס' 12) התייחס למערערת בלבד. הכרעת הדין המקיפה שניתנה בבית המשפט קמא מונה 56 עמודים, ובה ניתח בית המשפט קמא באופן מעמיק את טענות הצדדים ביחס לכל אישום ואישום. הודעות הערעור עבות הכרס שהגישו ב"כ המערערים מחזיקות עמודים רבים, זו שהוגשה מטעם המערערת מחזיקה 106 עמודים, וזו שהוגשה מטעם המערער מחזיקה 175 עמודים.

בהכרעת הדין זיכה בית המשפט קמא את המערער מהעבירות שיוחסו לו באישומים 5 ו- 8, ואין על כך ערעור בפני
נו.

אוסיף, כי בחלקים ניכרים מהודעות הערעור עתירות הדפים והמלל, מערערים המערערים על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ואנו נזכור את ההלכה הפסוקה, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. לא אציין את כל הפסיקה שניתנה בנוגע לכלל זה, ורק אאזכר אחד מפסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון לפני חודשים ספורים, הוא על"ע 5160/04 עו"ד אילן אשד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (פורסם ב"דינים ועוד ..."), שם נקבע:

"התערבות בממצאים שבעובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, וכשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי פ"ד נב (2) 582, 594; ע"א 11100/02 חצור ואח'
נ' דותן ואח'
(טרם פורסם, ניתן ביום 16.2.04))."

אקדים מאוחר למוקדם ואציין, כי על רקע הראיות שהונחו על שולחנו של בית המשפט קמא, לא מצאתי בטענות המערער מקום לקבוע, כי התקיימו הנסיבות המצדיקות התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא. להשקפתי, בית המשפט קמא ניתח את הראיות שהונחו לפניו כראוי, והסיק מהן את המסקנות המתבקשות, בין אם לחובת המערערים ובין אם לזכותם.


ב. אישום מס' 1 (המתייחס למערער בלבד)

6. באישום מס' 1 מיוחסות למערער עבירות של גניבה בידי מורשה לפי סעיפים 383, 386 ו- 393 (1)-(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין") ועבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין. בית המשפט קמא זיכה את המערער מהעבירה של קבלת דבר במרמה, והרשיע אותו בעבירה של גניבה בידי מורשה.


7. המערער שימש כעורך דין בחיפה
, והיה בעליו של משרד עורכי דין מצליח וידוע בעיר, ואישום מס' 1 לכתב האישום עוסק בכתב תביעה שהגיש המערער, בשם חברת מי עמי בע"מ, שהייתה לקוחה במשרדו (להלן - "מי עמי").

על פי סיכום עם מנהלי מי עמי - מר נתן נפתלי ז"ל (שנפטר לאחר הגשת כתב האישום וקודם שהוחל בשמיעת הראיות, אך העיד בבית משפט השלום בחיפה
במסגרת תביעה אזרחית שהגישה מי עמי נגד המערער) וחתנו, מר ישראל אברמוביץ, ששימש כמנהל השיווק בחברת מי עמי ואשר לפי עדותו היה שותף לכל המהלכים מבחינתה של מי עמי בהגשת התביעה - המערער היה אמור לטפל בתביעה באופן אישי, אם כי נעזר בעו"ד מילר ממשרדו. המערער קיבל על עצמו להגיש בשם מי עמי תביעה בסכום של 30,000,000 (שלושים מיליון ₪), ולצורך כך גבה המערער ממי - עמי סך 375,000 ₪, אשר יועד לתשלום המחצית הראשונה של אגרת המשפט, אותה, כידוע, יש לשלם בעת פתיחת ההליך בבית המשפט.

העדויות המרכזיות עליהם סמך בית המשפט קמא את הכרעת הדין, היו עדויותיהם של מר אברמוביץ ועו"ד מילר, וביחס לעדויות אלה קבע בית המשפט קמא:

"עדויות אברמוביץ ומילר, שהיו חדות וחד משמעיות, תואמות לא רק זו את זו אלא גם את יתר הראיות שהובאו, את הגיון הדברים והשכל הישר."

על יסוד הראיות שהיו לפניו, קבע בית המשפט קמא, כי עו"ד מילר אכן הכין תביעה על סך 30,000,000 ₪, והעתק מטיוטת כתב התביעה אף הועבר לעיון ה"ה נפתלי ואברמוביץ. ואולם, ביום בו הוגשה התביעה לבית המשפט, שינה המערער את סכום התביעה והעמידו על הסך 10,000,000 ₪ בלבד. עו"ד מילר מסר בעדותו כי כאשר שאל את המערער לפשר הדבר, וביקש לדעת האם המערער עדכן את ה"ה נפתלי ואברמוביץ, אמר לו המערער כי לא עדכן את ה"ה נפתלי ואברמוביץ בעניין זה, וכי יעשה זאת בעתיד, אך מתברר כי המערער לא עדכן אותם ואף אסר על עו"ד מילר לשוחח עמם בעניין זה.

מכל מקום, לאחר הגשת התביעה גילו מנהלי מי עמי חוסר שביעות רצון מהאופן בו מטפל המערער בענייניהם השונים ומתחמק מפגישות עמם. ככל הנראה, על פי עצתו של עו"ד מילר פנו ה"ה נפתלי ואברמוביץ לבית המשפט וצלמו את כתב התביעה, ואז גילו כי התביעה הוגשה בסכום של 10,000,000 ש"ח בלבד. אגרת המשפט ששולמה בעת הגשת התביעה עמדה אפוא על סכום של 126,130 ₪ בלבד. יתרת הסכום שהופקד בידי המערער לצורך תשלום המחצית הראשונה של אגרת המשפט נותר בחשבון המערער ולא הושב למי עמי או למי ממנהליה, ואומר על כך בית המשפט קמא:

"לא ניתנה על ידי הנאשם כל גרסה שיש בה כדי להסביר כיצד לא נתגלה לו, במשך תקופה של למעלה מ- 9 חודשים, עודף של כ- 250,000 ₪ בחשבון הפקדונות. חשבון הפקדונות היה חשבון חסר מסגרת אשראי, מאחר שנועד להפקדת כספי הפקדונות של לקוחותיו של הנאשם. למרות זאת הוברר כי הנאשם עשה שימוש עסקי רגיל בחשבון זה.

מתדפיס חשבון הפקדונות ת/31 ו- ת/95 עולה כי מרבית הזמן היה חשבון זה ביתרת חובה. זמן קצר לאחר הפקדתו של שיק האגרה בחשבון, נוצרה בחשבון יתרת חובה של למעלה ממאה אלף ש"ח. משלא שולם הסכום במלואו לבית המשפט, ברי כי הנאשם עשה שימוש בכספי האגרה למטרותיו האישיות."

בהכרעת הדין קיבל בית המשפט קמא עדותו של מר אברמוביץ בנוגע לניסיונות שעשו הוא ומר נפתלי ז"ל להיפגש עם המערער, ואת ניסיונותיו של המערער להתחמק מהם, עד כי בסופו של דבר נאות לפגוש אותם בחניון הבניין בו היה מצוי משרדו. באותה פגישה הקליט מר אברמוביץ את השיחה שהתקיימה עם המערער, ובהתייחסו לשיחה זו קבע בית המשפט קמא כי "תגובות הנאשם, לאורך השיחה המוקלטת, משנות גוון".
8. טענות המערער בהודעת ערעורו מתייחסות לעדויות השונות ששמע בית המשפט קמא. בעיקרם של דברים טוען המערער, כי בית המשפט קמא התעלם מסתירות שונות בעדויות אלה וכן התעלם ממוצגים שהוצגו לו, אשר לדעת המערער מרוקנים את העדויות עליהן סמך בית המשפט קמא את הרשעתו מכל תוכן, עד כי יש לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

המערער מוסיף וטוען, כי השתלשלות האירועים מצביעה על כך כי הן עו"ד מילר והן ה"ה נפתלי ואברמוביץ תכננו להפליל אותו ולהפילו בפח, מתוך כוונה להתחמק מתשלום שכר טרחתו, ולצורך השגת מטרתם לא בחלו במתן עדות שקר ובמעשים בלתי ראויים אחרים.

המערער מוסיף וטוען, כי עדותו של עו"ד מילר אינה אמינה ואינה מהימנה, ואת טענותיו סומך המערער, בין היתר, על המוצג נ/39, הוא מכתב שהותיר עו"ד מילר בטרם עזיבתו את המשרד ובו פרט רשימת התיקים שהיו בטיפולו והוראות שונות להמשך הטיפול בהם. לטענת המערער העובדה, כי במסמך הנ"ל לא ציין עו"ד מילר את עניין הפרש האגרה ולא התייחס לכך שוללת כליל את עדותו בפני
ביהמ"ש קמא.

אשר לה"ה נפתלי ואברמוביץ טוען המערער, כי שניים אלה גיבשו בליבם החלטה לפטרו, וזאת הסיבה שפנו לביהמ"ש לצלם את כתבי בי הדין של התביעה, אולם, לטענת המערער, אין הדבר מעיד כי לא ידעו על הקטנת סכום התביעה, וזאת גם לנוכח העובדה שעו"ד מילר ידע על כך ואף יידע אותם מבעוד מועד. לדברי המערער הדברים מקבלים חיזוק מהשיחה המוקלטת שערכו איתו ה"ה נפתלי ואברמוביץ, בה הגיב המערער בהפתעה והסביר להם כי יגיש מיד בקשה לתיקון כתב התביעה.

טענה נוספת שמעלה המערער הינה שאלת המועד הקובע לבחינת כוונתו. לדבריו מועד זה אינו המועד בו הופקד מלוא סכום האגרה בחשבונו, שכן במועד זה כלל לא ידע על קיום סכום כסף זה בחשבונו והדבר מעיד על העובדה כי לא התכוון להחזיק או לעשות כל שימוש ביתרת הכסף. לדבריו שאלת המועד לכשעצמה מעוררת את הספק שאמור היה להביא לזיכויו.

עוד טוען המערער בעניין זה, כי הוא נהג כדין וברגע שנודע לו כי הלקוחות מתכוונים להתחמק מתשלום שכ"ט עמדה לו הזכות לקזז סכומים אלה מיתרת הכסף וכך עשה תוך עמידה בכללי לשכת עורכי הדין.
9. המערער מתייחס בהודעת הערעור למסמך נ/39, הוא, כאמור, המכתב שכתב עו"ד מילר עת סיים עבודתו במשרדו של המערער. מכתב זה מכיל הוראות שונות ביחס לפעולות שיש לבצע בתיקים השונים שהיו בטיפולו של מילר. לטענת המערער ביהמ"ש קמא התעלם לחלוטין מהמסמך הנ"ל ומהעדויות שסובבות אותו, בעוד שניתוח אמיתי של המסמך ועדויות אלו היה מביא לזיכויו של המערער.

לטענת המערער סמך ביהמ"ש את הרשעתו אף על הודעתה הבלתי קבילה של עו"ד הילה גורביץ שינפלד שבעת ההיא עבדה במשרדו. יצויין כי ההודעה שמסרה הגב' גורביץ שינפלד לחוקרי המשטרה הוגשה לבית המשפט קמא בהסכמה. לטענת המערער, ביהמ"ש קמא התעלם מהסתירות שיש בין הודעת עו"ד שינפלד לעדותו של עו"ד מילר, וכן התעלם מכך שהמשיבה ויתרה על זימונם של עדים נוספים שהיה בידם לשפוך אור על עניין המסמך ובכך להביא לזיכויו.

יצויין, כי המערער בהודעת הערעור מצמצם את מעורבותו בכל הקשור להכנת התביעה והבקשות הנלוות לה, לטענתו הוכח כי עו"ד מילר הוא הדמות המרכזית בכל הקשור להכנת התיק וכן הוכח, לטענת המערער, כי שלח ללקוחותיו, ה"ה נפתלי ואברמוביץ, כל מסמך לפני הגשתו לבית המשפט, וכך נשלח אליהם אף העתק מכתב התביעה בסכומה המוקטן. עובדה זו מראה כי ה"ה נפתלי ואברמוביץ ידעו על סכום התביעה עוד בטרם הגשתה.

זאת ועוד, המערער טוען כי מהעדויות בתיק עולה כי לא הוא היה מעורב בחישוב האגרה וכי המשיבה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק כי הוא היה זה שגבה בפועל את האגרה בגין הגשת התביעה.

על כן, בהתייחסותו לאישום הראשון מבקש המערער כי נתערב בהכרעת הדין ונורה לזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום הראשון, ולחילופין, כי נורה לזכותו, ולו מחמת הספק.
10. לעומת טענות המערער טוענת המשיבה, כי כל כולה של הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות, והעדפה בין גרסאות עובדתיות שונות. טענת המשיבה היא כי הכרעת הדין הינה מפורטת ומנומקת, ומתייחסת לכל הראיות שהוצגו בפני
ביהמ"ש קמא.

ב"כ המשיבה מוסיפה וטוענת, כי עדויות התביעה המרכזיות, הן עדותו של מר אברמוביץ, ועדותו של עו"ד מילר, תואמות זו את זו וכן את יתר הראיות בתיק. אשר להודעתה של עו"ד שינפלד, טוענת המשיבה כי הודעה זו הוגשה בהסכמת המערער ועל כן מנוע המערער לטעון לחוסר קבילותה של הודעה זו, הגם שלגופם של דברים קיבל ביהמ"ש קמא את העובדה כי לדברי עו"ד שינפלד, היא ראתה את המכתב שהשאיר עו"ד מילר למערער עם עזיבתו את המשרד , ובו נכלל משפט שכתב עו"ד מילר, ולפיו על המערער היה לטפל בהשבת הפרש האגרה למי עמי.

ב"כ המשיבה מוסיפה וטוענת, כי את התגבשות יסודות העבירה יש לבחון ביום הגשת התביעה על הסך של 10,000,000 ₪, שכן מהרגע בו הוגשה התביעה בשם מי עמי בסכומה המופחת, וסכום הפרש האגרה שהמערער קיבל נותר בחשבונו, כי אז מרגע זה יש לראות את סכום ההפרש כגנוב. ככל שהדברים אמורים בטענת המערער, כי לא השיב את הפרש האגרה למי עמי משום ששימש כעיכבון להבטחת תשלום שכר טרחה שהגיע לו מאת מי עמי עבור טיפולו בענייניה השונים, הרי שלדעת ב"כ המשיבה אין לטענה זו בסיס בחומר הראיות, והיא עומדת בסתירה לדבריו של המערער עצמו, בשיחה שהוקלטה על ידי מר אברמוביץ.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המערער מנסה "להגניב" להודעת הערעור מטעמו את דברי מר נפתלי ז"ל, שנאמרו בהליך האזרחי תוך השוואתם ליתר העדויות בתיק הנדון, בעוד שמר נפתלי ז"ל מעולם לא העיד בפני
ביהמ"ש קמא שכן למרבה הצער נפטר בטרם החל ההליך בבית המשפט קמא. דבריו בהליך האזרחי הם אמרת חוץ של עד, ואין בהם ערך ראייתי זולת הוכחת עובדת אמירתם, אך לא לאמיתות תוכנם. מכאן ניסיונו של המערער להציג את דבריו אלו של מר נפתלי ז"ל, כאילו היה אחד מהעדים בתיק הנדון הינו ניסיון הטעייה פסול והמשיבה מבקשת אותנו להתעלם לחלוטין מהטענות שבבסיסן עומדת הטעיה זו והציטוטים מדבריו של מר נפתלי ז"ל.

לסיכום טוענת המשיבה, כי טענותיו העובדתיות של המערער מתייחסות לשוליים בלבד בעוד אינו מתמודד עם הממצאים העיקריים של ביהמ"ש קמא בהכרעת דינו שם העדיף ביהמ"ש באופן גורף את עדויות התביעה על פני גרסת המערער.
11. כבר ציינתי לעיל, כי הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא הינה מעמיקה ויסודית, ונראה כי בית המשפט קמא סקר את העדויות והראיות שהובאו בפני
ו, ועל סמך התרשמותו ממהימנות העדים, תוך בחינה יסודית של הראיות והשוואת הגרסאות השונות, מצא להרשיע הנאשם באחת מהעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

כאמור, הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים המבוססים על מהימנות ואמינות עדים אשר נשמעו בפני
ביהמ"ש קמא, אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, ולדעתי, המקרה שלפנינו אינו כזה. מקריאת הודעת הערעור שהוגשה מטעם המערער עולה, כי המערער מבקש לקיים את משפטו מחדש, בשנית, תוך ביסוס הערעור על השוואה בין גרסאות העדים, העידו ארוכות בפני
ביהמ"ש קמא.
ביהמ"ש קמא דחה את גרסת המערער וקבע:

"גרסת הנאשם בבית המשפט, לא רק שלא נתמכה בכל ראיה שהיא, אלא שגרסאותיו המתחלפות כפי שהן עולות מן השיחה המוקלטת, מכתב ההגנה שהגיש בתביעה שהוגשה נגדו, מהודעתו במשטרה ומעדותו בבית המשפט, אך עומדות לו לרועץ."

שקלתי טענותיו הרבות של המערער, והנני סבור כי אין כל עילה המצדיקה בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא.
12. המערער טען כי הודעתה של עו"ד שינפלד אינה קבילה. אמנם, הודעתה של עו"ד שינפלד הוגשה בהסכמת הצדדים, אך המערער הודיע כי הוא מתנגד לעדויות שמיעה, וציין כי הודעה זו עדות שמיעה היא.

ואולם, הודעתה של עו"ד שינפלד לא הייתה הראיה המרכזית עליה השתית בית המשפט קמא את הרשעת המערער. בהודעתה אמרה עו"ד שינפלד, כי ראתה במו עיניה את המכתב אותו השאיר עו"ד מילר למערער עם עזיבתו את המשרד, ובמכתב זה נכללה הערה, לפיה על המערער להשיב את יתרת האגרה למי עמי. בימ"ש קמא ראה אפוא את הודעתה של עו"ד שינפלד כראיה לחיזוק עדותו של עו"ד מילר, עדות שהייתה מהימנה בעיניו, ולהשקפתי, לא נפל בדבר זה כל פגם.
13. אף את טענת המערער, בדבר הספק המתעורר בנוגע למועד בו לטענת ב"כ המשיבה התגבשו יסודות העבירה, וטענתו כי המשיבה כלל לא הוכיחה שהיה מודע לקיום סכום כסף רב ביתר, אין בידי לקבל.

מהראיות שהובאו בפני
בית המשפט קמא, ואשר נותחו על ידו כדבעי, עלה שהמערער נהג לכל אורך הדרך באופן שאינו מתיישב עם טענותיו וגרסאותיו השונות. המערער לא ערך ברור מעמיק במשרדו בנוגע להפרש שנוצר בסכום שגבה לצורך תשלום אגרת המשפט, הגם שבשיחה בה הוקלט הביע פליאה וטען כי ככל הנראה נפלה טעות במשרדו. כמו כן, אף לאחר שהתברר למערער שמי-עמי אינה מעוניינת בתיקון כתב התביעה, משום שאינה נותנת בו אמון, לא השיב לה המערער את הפרש סכום האגרה שנותר בידו לאחר הגשת התביעה בסכומה המופחת. בית המשפט קמא דחה גרסתו של המערער, והעדיף על פניה את גרסתו של עו"ד מילר, וקבע:

"שיחותיו של מילר עם הנאשם, כפי שתוארו ע"י מילר בעדותו, לא מותירות כל ספק באשר לידיעתו של הנאשם על תשלומה החלקי של האגרה ועל כוונתו להותיר את יתרת כספי האגרה בחשבונותיו, ועל הסתרת עובדות אלה ממי עמי ומנהליה."

מכל מקום, יסודות העבירה בה הורשע המערער, הן העובדתיים והן הנפשיים, הוכחו בבית המשפט כדבעי, בעדויות שבית המשפט ראה אותן כעדויות מהימנות ואשר עליהן היה מוכן לסמוך את הרשעת המערער, ואין לדעתי מקום להתערב בכך.
14. אף את טענת המערער, כי ה"ה נפתלי ואברמוביץ, כמו גם עו"ד מילר, קשרו להפילו בפח ולהפלילו על לא עוול בכפו, אין אני מקבל. כאמור, ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא שונים מאלה הנטענים על ידי המערער, וכאמור אין מקום להתערב בהם, מה עוד, שגרסת המערער בדבר קנוניה להפילו בפח עלתה בשלב מאוחר יחסית, בחודש יוני בשנת 1996, בה בשעה שיסודות העבירה התגבשו בחודש אוגוסט 1995.
15. סופו של דבר, שלאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, אציע לחבריי למותב לדחות ערעורו של המערער בנוגע להרשעתו בעבירה של גניבה בידי מורשה, והרשעתו זו תוסיף אפוא לעמוד על כנה.
ג. אישומים מס' 2 עד 4 (המתייחסים לשני המערערים גם יחד)

16. שלושת האישומים 2 עד 4 מתייחסים לשני המערערים כאחד, ועניינם מכירת שלוש דירות שהיו רשומות בבעלות המערערת. על כל אחת מהדירות רבצו שתי משכנתאות, האחת, משכנתא מדרגה ראשונה, לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ על סך 780,000 ₪, והשניה, משכנתא מדרגה שנייה, לטובת כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "חברת כלל") ללא הגבלה בסכום.

בכל שלושת האישומים הואשמו המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 414 ו- 415 לחוק העונשין. נטען בכתב האישום, כי בכל אחד משלושת המקרים בהם מכרו המערערים את הדירות לרוכשים תמימים, התחייבו המערערים לסלק את המשכנתא שהייתה רשומה לטובת בנק לאומי עד למועד מסוים, וזאת חרף ידיעתם, שלאור מצבם הכספי באותה עת לא יוכלו לקיים התחייבותם. עוד נטען, כי בכל שלושת המקרים הסתירו המערערים מאת רוכשי הדירות את קיומה של המשכנתא השניה.

מכל מקום, בסופו של דבר, המערערים, שקיבלו את מרבית התמורה עבור הדירות, לא סילקו את המשכנתאות ולדירות מונה כונס נכסים מטעם חברת כלל שמכר אותן, ורוכשי הדירות התמימים, עולים חדשים קשי יום שחסכו פרוטה לפרוטה ונטלו הלוואות, נותרו ללא כספם וללא הדירה שרכשו, ועוד הוטל עליהם הנטל לפרוע הלוואות שנטלו לצורך רכישת הדירות.
17. למערערים שורה ארוכה של טענות כלפי הכרעת הדין, ועל טענותיהם אעמוד בהמשך הדברים בעת שאתייחס לכל אישום בנפרד.

לעומת המערערים, טוענת המשיבה, כי אין להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא, באשר הכרעת הדין מבוססת על עובדות שהוכחו, וניתוחו המשפטי של בית המשפט קמא נכון ומעוגן בחומר הראיות.

לטענת המשיבה, צדק בית המשפט קמא במסקנתו, כי הסתרת המשכנתא השנייה מרוכשי הדירות נעשתה במתכוון ובכוונת מרמה. קביעה זו התבססה, לטענת המשיבה, על עדויות התביעה ודחיית גרסת המערערים. המשיבה שבה וטוענת, כי גם בנוגע לאישומים הנדונים בפרק זה של פסק דיננו, מבקשים המערערים לנהל את משפטם מחדש.
18. אישום מס' 2:

(א) אישום זה מתייחס למכירת דירה למר אלכסנדר קוטרוביץ (ובהכרעת הדין נכתב קונטרוביץ), שעלה ארצה מרוסיה בשנת 1991 ואינו דובר עברית. מר קוטרוביץ יצר קשר עם המערערים באמצעות משרד תיווך.

קוטרוביץ העיד בבית המשפט קמא, כי היה ידוע לו קיומה של משכנתא אחת על הדירה, וכי נאמר לו שניתן יהיה להסירה בשלב מאוחר יותר. מר קוטרוביץ נעזר בעו"ד לוקסמבורג ז"ל, אשר ליווה אותו בכל שלבי המו"מ לרכישת הדירה, אולם, בשל הצורך להופיע בבית המשפט, לא יכול היה עו"ד לוקסמבורג להגיע לפגישה אשר במהלכה נחתם חוזה המכר עם מר קוטרוביץ, אך הוא אישר למר קוטרוביץ לחתום עליו לאחר שבדק את נוסחו. דא עקא, שבנוסח עליו חתם מר קוטרוביץ הוכנס שינוי לעומת הנוסח שנבדק על ידי עו"ד לוקסמבורג, ובנוסח שנחתם נזכרה המשכנתא לטובת חברת "כלל", שלא נזכרה בנוסח שהועבר לבדיקתו של עו"ד לוקסמבורג. מר קוטרוביץ, כאמור, אינו קורא את השפה העברית, וממילא לא יכול היה לעמוד על העובדה, כי בנוסח עליו התבקש לחתום יש שינוי לעומת הנוסח שנבדק על ידי בא כוחו. אוסיף ואציין, כי בשלב שקדם לכריתת חוזה המכר, הוצג לעו"ד לוקסמבורג נסח לא מעודכן מרישום המקרקעין, והמערער אישר לעו"ד לוקסמבורג כי לא חל שינוי ברישום הזכויות, והבטיח כי ימציא לו נסח רישום מעודכן, אך נסח מעודכן לא הוצא, וכך הובל מר קוטרוביץ אל הבור שנכרה מתחת לרגליו.

לטענת מר קוטרוביץ נודע לו על קיומה של המשכנתא השנייה רק לאחר שמונה כונס נכסים לדירה, בעקבות בקשת חברת הביטוח כלל לממש את המשכנתא. קוטרוביץ מעולם לא קיבל את ההחזקה בדירה ואף סכום הכסף ששילם למערערים לא הושב לו. לאחר שגילה קוטרוביץ את דבר קיומה של המשכנתא השנייה הוא פנה לעו"ד לוקסמבורג, ואף זה האחרון היה המום מהגילוי ומקיום המשכנתא הנוספת ("הלם" שקרוב לוודאי היה חוסך מעצמו אילו היה דואג לקבל נסח רישום מעודכן ולא סומך על אישורו של המערער בעל פה).
(ב) לגרסת המערערים, דווקא השתלשלות האירועים במקרה זה מעידה על כך שלא היתה כל כוונה להסתיר את קיום המשכנתא השנייה. מכר הדירה למר קוטרוביץ פורט באישום השני, אולם בפועל היה זה חוזה המכר האחרון שנכרת (אחרי חתימת שני החוזים נשוא אישומים 3 ו-4).

המערערים טוענים, כי את חוזה המכר עם מר קוטרוביץ ערך עו"ד ויניק ז"ל, שעבד במשרדו של המערער והיה שותפו של המערער במשרד, והוא היה זה שגם נכח במעמד החתימה. לדבריהם, אין זה מתקבל על הדעת, שאותו עו"ד ירשום הצהרה אחת בעסקה אחת ובעסקה שניה ירשום הצהרה אחרת המתייחסת לאותו בניין. מכך מסיקים המערערים, כי העסקה עם מר קוטרוביץ משליכה אף על שתי העסקאות האחרות (נשוא אישומים 3 ו-4) ומאששת את העובדה, שגם שתי העסקאות האחרות נעשו בתום לב וביושר ללא כל כוונת מרמה.

המערערים, בהודעת הערעור, מעוררים את השאלה, כיצד מתיישבת אמירתו של בימ"ש קמא, כי "הטענה להסתרת המשכנתא השנייה לא הוכחה, איפוא, ביחס לקנטרוביץ", עם העובדה, שבסופו של דבר הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בעבירה המיוחסת להם. טענת המערערים היא איפוא, שמר קוטרוביץ היה מודע לעובדת קיומן של שתי המשכנתאות וכי נאמר לו כי הן תסולקנה במועד מאוחר יותר, ולאחר מכירת נכס נוסף שהיה בבעלות המערערים.

המערערת מעלה סוגיה נוספת בהודעת הערעור שלה, וטוענת, כי ביהמ"ש קמא לא ידע לברור את קו הגבול המתאים בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי בבחנו את העניין באמות המידה המתאימות למשפט האזרחי. לטענת המערערת מדובר בסכסוך אזרחי שכיח ואופייני, הנעדר ,לדבריה, כל אלמנטים של אשמה פלילית כלשהי.
המערער מצידו מנסה לצמצם את מעורבות ושותפותו באירוע נשוא האישום הנדון, וזאת לנוכח העובדה כי לא היה צד לחוזה, בעוד הדירה שנמכרה למר קוטרוביץ, כמו שתי הדירות האחרות, הייתה בבעלות המערערת בלבד, ואת החוזה ערך, לטענת המערער, שותפו, עו"ד ויניק ז"ל, שאף היה נוכח בפגישה בה נחתם החוזה.

המערערים שניהם מלינים וטוענים לטעות לה נתפס בית המשפט קמא בכל הקשור למצבם הכלכלי, ולטענתם אין ללמוד ממצבם הכלכלי באותה העת על כוונת מרמה או על ידיעה שלא יוכלו לסלק את המשכנתא במועד המוסכם.
(ג) לעומת טענות המערערים, טוענת המשיבה, כי המקרה הנדון באישום זה עולה בחומרתו על האישומים האחרים בשיטת התרמית המתוחכמת בה נקטו המערערים. במקרה הנדון באישום מס' 2 הרוכש היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, אשר ניהל את הקשר ואת המו"מ עם המערערים, ובמהלך המו"מ נשלח לו נסח לא מעודכן ממרשם המקרקעין, בו לא הייתה רשומה המשכנתא השנייה שנרשמה לטובת חברת הביטוח כלל.

לטענת המשיבה ניצל המערער את העובדה כי מר קוטרוביץ הגיע לחתימת החוזה ללא עורך דינו, ועל כן שינה את נוסח החוזה שנבדק על ידי עו"ד לוקסמבורג, ע"י הוספה מזערית של כמה מילים באחד הסעיפים, המציינות את קיום המשכנתא לטובת חברת כלל, ונדרשה תשומת לב מיוחדת וקפדנית ביותר לאתר את ההוספה.
(ד) החוזה שנכרת עם מר קוטרוביץ הוא החוזה היחיד מבין אלה אליהם מתייחסים האישומים 2 עד 4, בו צוינה המשכנתא השניה שנרשמה לטובת חברת כלל. נשאלת אפוא השאלה, האם אכן הוסתרה עובדת קיומה של המשכנתא השנייה מעיני הרוכש. כמו כן מתעוררת שאלה נוספת, והיא, האם המערערים, אשר התחייבו במסגרת חוזה המכר, לסלק את המשכנתאות הרובצות על הדירה ולמסור את החזקה בה כשהיא נקייה מכל שיעבוד, עשו זאת בידיעה שלא יהיה באפשרותם לסלק את המשכנתאות, ולמרות זאת לא נמנעו מלכרות את החוזה עם קוטרוביץ ולגבות את מרבית התמורה עבור הדירה.
(ה) בתשובה לשאלה הראשונה קבע בימ"ש קמא בהכרעת דינו כי הטענה להסתרת המשכנתא השנייה לא הוכחה ביחס לקוטרוביץ, אולם הרשיע את המערערים במיוחס להם, וזאת משום שקבע, כי בעת שהתחייבו לסלק את שתי המשכנתאות, ידעו המערערים כי לא יוכלו לקיים את התחייבותם זו.
(ו) בית המשפט קמא ערך סקירה מקיפה ויסודית של כל הראיות הנוגעות לאישום השני, ואכן קבע, כי לא הוכח שהמערערים הסתירו את דבר קיומה של המשכנתא השניה, שעובדת קיומה צוינה באופן מפורש בחוזה המכר שנכרת עם קוטרוביץ. עם זאת, יש לבחון את קביעות בית המשפט קמא ביחס לשאלה, האם ידעו המערערים כי לא יוכלו לקיים התחייבויותיהם בדבר סילוק המשכנתאות, ולמרות ידיעתם זו נטלו את כספי התמורה ששילם להם מר קוטרוביץ. בהקשר זה עולה שאלת מעורבותו של המערער בכריתת חוזה המכר עם מר קוטרוביץ. בעניין זה טען המערער, כי לא היה לו כל קשר למי מהרוכשים, ובכל הנוגע למר קוטרוביץ, קיים אך ורק שיחה עם עו"ד לוקסמבורג, בעקבותיה תוקן החוזה והוספה בו הפיסקה בנוגע לעובדת קיומה של המשכנתא השניה.

התייחסותי לעניין זה תבוא לאחר שאסקור האישומים 3 ו- 4, והתשובה לה תינתן במאוחד.
19. אישומים 3 ו- 4:

(א) שני אישומים אלה מתייחסים למכר הדירות למר ולדימיר שמולביץ (אישום מס' 3) והגב' יבגניה וולחוב (אישום מס' 4). הן מר שמולביץ והן הגב' וולחוב לא היו מיוצגים על ידי עורכי דין, וחוזי המכר נערכו במשרדו של המערער, ובשניהם אין כל אזכור לעובדת קיומה של המשכנתא לטובת חברת הביטוח כלל. כמו מר קוטרוביץ, גם מר שמולביץ היה עולה חדש, שעלה מאוקראינה בשנת 1991, ולא שלט בשפה העברית. לפרנסתו עבד מר שמולביץ כפועל ניקיון בעירית חיפה
. הגב' וולחוב, אף היא עולה חדשה, שעלתה ארצה בשנת 1990 עם בעלה, שתי בנותיה אמה וסבתה, עבדה "מהבוקר עד הבוקר" כדי לחסוך מעה למעה על מנת שתוכל לרכוש דירה קטנה שתתאים למגורי אמה וסבתה. כמו ה"ה קוטרוביץ ושמולביץ, גם הגב' וולחוב לא קיבלה את הדירה שביקשה לרכוש, ואף לה לא הושב סכום הכסף ששילמה למערערים עבור הדירה.
(ב) בבית המשפט קמא טענה המערערת, כי גילתה לה"ה שמולוביץ ו-וולחוב את עובדת קיום המשכנתא השניה, ואף מסרה על כך למתווך המקרקעין שיצר את הקשר בין הצדדים, מר מירבי (שמעון) חונדיאשוילי, על דבר קיומה, וביקשה אותו למסור על כך לה"ה שמולוביץ ו-וולחוב בשפתם (רוסית). ואולם, בית המשפט קמא לא קיבל טענת המערערת, והעדיף בעניין זה דווקא את עדותו של מתווך המקרקעין, שהכחיש כי המערערת מסרה לו על דבר קיומה של המשכנתא השניה. אף טענת המערערים, כי אין הם אחראים לכך שהמשכנתא השניה לא נזכרה בחוזי המכר שנערכו על ידי עוה"ד נג'אר (יבל"א) וויניק ז"ל, שעבדו במשרדו של המערער לא התקבלה על ידי בית המשפט קמא (ואזכיר כי עו"ד נג'אר טיפל בחתימת החוזה עם מר שמולביץ, ועו"ד ויניק ז"ל טיפל בחתימת החוזה עם הגב' וולחוב).
(ג) בקביעות בית המשפט קמא, כי המערערת הסתירה ממר שמולביץ ומהגב' וולחוב את דבר קיומה של המשכנתא השניה, אין לדעתי מקום להתערב. מסקנתו של בית המשפט קמא מבוססת כראוי על הראיות שהונחו לפניו, ועל מידת המהימנות שהיה מוכן לייחס לעדים שהופיעו בפני
ו. בית המשפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי "המשכנתא השניה הועתקה לבניין ברח' הקישון ע"י הנאשמת רק בחודש מרץ 96, כשלושה חודשים לפני כריתת הסכמי המכר", וכן ציין בית המשפט קמא, כי המערערת לא טענה שלא זכרה את דבר קיומה של המשכנתא השניה, אלא טענה כי דבר קיומה של המשכנתא השניה הובא על ידה לידיעתם של ה"ה שמולביץ ו-וולחוב. בהתייחסו לעדויות שהובאו לפניו קבע בית המשפט קמא:

"... הנאשמת אכן הסתירה משמולביץ ומוולחוב את קיומה של המשכנתא השניה. ניתן להניח כי עשתה כן בשל חששה כי קיומן של שתי המשכנתאות יפגום בסחירותן של הדירות ויקשה על מכירתן, וראה לעניין זה טענת הנאשמת, בהודעתה מיום 19.2.97 (ת/150) כי מחיר הדירות היה נמוך מן המקובל בשל קיומן של שתי המשכנתאות."

למעשה העדיף בית המשפט קמא עדויותיהם של שמילוביץ ו-וולחוב, ובעיקר את עדותו של חונדיאנשוילי על פני עדותה של המערערת, ולדעתי, כאמור, אין מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט קמא.
20. עתה בא אני לבחון את השאלה, האם ידעו המערערים כי לא יוכלו לסלק את המשכנתאות כפי שהתחייבה המערערת בכל שלושת חוזי המכר, ולמרות זאת נטלו כספם של הרוכשים.

בעניין זה הציגו המערערים לבית המשפט פירוט של נכסיהם וטענו, כי בעת כריתת החוזים סברו בתום לב כי יוכלו לסלק את המשכנתאות. ואולם, בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי התמונה שהוצגה לו על ידי המערערת הייתה מגמתית וחלקית.

בהכרעת הדין סקר בימ"ש קמא את כל ההתחייבויות והנכסים של בני הזוג, ועל יסוד סקירה זו קבע בימ"ש קמא, כי התחייבויות המערערים לסלק את המשכנתאות שרבצו על הדירות עובר למסירת החזקה בהן, ניתנו על ידם על אף שידעו כי לא יוכלו לקיימן. נשוב ונציין כי מסקנה זו מבוססת על חומר הראיות שהובא בפני
בימ"ש קמא וכן העדויות הרבות שנשמעו בפני
ו, ובעניין זה, כמו בכל יתר העניינים, בית המשפט קמא סקר באופן מפורט את התמונה שנפרשה בפני
ו, והגיע למסקנה כי היא מלמדת על כך, שבעת כריתת החוזים ידעו המערערים כי לא יוכלו לקיים התחייבויותיהם בדבר סילוק המשכנתאות. אוסיף, כי בעדויותיהם אישרו המערערים, כי מכרו את הדירות לשלושת הרוכשים הנזכרים לעיל משום שהיו נתונים בלחץ כספי, עד כי נאלצו אף לבקש עזרה ונטלו הלוואות פרטיות (וראה הודעת המערערת, מוצג ת/164, בעמ' 2), ושיקים רבים סורבו הן בחשבונם הפרטי המשותף של המערערים והן בחשבונו העסקי של המערער, הוא החשבון ששימש את משרדו. על יסוד חומר הראיות שהונח לפניו, קבע בית המשפט קמא:

"מן הראיות עולה, כי עוד קודם לכריתת חוזי המכר, החל עולמם הכלכלי של הנאשמים להתמוטט נדבך נדבך. מצבם הכלכלי הקשה של בני הזוג כבר חדר למעוזם היציב ביותר, משרד עורכי הדין של הנאשם".

ובהמשך לדברים אלה קבע בית המשפט קמא:

"לסיכום, יש לקבוע כי הנאשמת קיבלה משלושת רוכשי הדירות את החלק הארי של התמורה שנקבעה בגין רכישת הדירות, על יסוד התחייבותה כי תסלק את המשכנתאות הרובצות על הדירות ותמסור אותן לרוכשיהן נקיות מכל שיעבוד, וזאת בשעה שידעה כי לא תוכל לעמוד בהתחייבותה. יש להרשיעה איפוא בעבירות המיוחסות לה בשלושת האישומים הנדונים."

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הנני סבור, כי גם במסקנותיו אלה של בימ"ש קמא אין מקום להתערב.
21. משמצא בית המשפט קמא, כי המערערת נושאת באחריות לביצוע העבירות המיוחסות לה, דן בית המשפט קמא בשאלת אחריותו של המערער, שהרי הוא לא היה צד לחוזי המכר באשר הדירות שנמכרו היו בבעלות המערערת בלבד, ולאור טענת המערער, כי לא היה מעורב כלל במהלך המו"מ לקראת כריתת חוזי המכר.

בענין זה קבע בית המשפט קמא, כי אף המערער אחראי לביצוע העבירות בהן הואשם, בהיותו "מבצע בצוותא" עם המערערת. "מבצעים בצוותא" הם מי שפועלים כגוף אחד לביצוע עבירה, ולעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"פ 10712/04 ביררוב נ' מדינת ישראל
(פורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת):

""המבצעים בצוותא" הוגדרו בע"פ 4389/93, 4497, מרדכי ואח'
נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 239, 250, כמי ש"משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה .... לעניין האחריות בצוותא "אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). אכן, לענין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התוכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם היא חלק פנימי של המשימה העבריינית .... למבצע בצוותא יש שליטה פונקציונלית, יחד עם האחרים על העשיה העבריינית והתפתחותה. הוא אדונה .... הוא חלק מתוכניתה המשותפת .... הוא משתתף בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה (סעיף 29(ב) לחוק העונשין)". (ראו גם ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת שראל, פ"ד נ"ב(5) 1, 22; ע"פ 2796/95, 2813, 2914 פלונים נ' מדינת שראל, פ"ד נ"ב(5), 388, 403; ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"א(5) 481)".

המערער אמנם אינו צד לחוזי המכר, שהרי אינו רשום כבעלים של הדירות שנמכרו, אולם לא ניתן להתעלם מחלקו בעסקאות שנעשו. בית המשפט קמא קבע, כי העבירות שבוצעו הן "פרי תכנון משותף של שני הנאשמים", אשר החליטו במשותף למכור את הדירות במועד בו נמכרו ופעלו במתואם לאורך כל תהליך מכירת הדירות. לא זו בלבד שהמערער היה מעורב ושותף בתכנון העסקאות, אלא אף סיפק, כאמור בהכרעת הדין, את האמצעים להוצאת העסקאות לפועל, ואף היה שותף להסתרת המשכנתא השניה מעיני הרוכשים. בהקשר זה אזכיר את עדותו של עו"ד ה' נג'אר שערך את חוזה המכר עם מר שמולביץ, שמסר כי המערער קרא לו ואמר לו כי סגר עסקה וביקש לערוך את חוזה המכר, ולשאלת עו"ד נג'אר "מה עם נסח טאבו", השיב לו המערער "אני בדקתי את הכל, הכל בסדר, רק תקריא להם".

הדברים נכונים גם לאישום מס' 2, בו כאמור נקבע שלא הוסתרה עובדת קיומה של המשכנתא השנייה. אולם, אין כל מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא, העולה מהכרעת הדין, כי המערער ידע על ההתחייבות שניתנה בחוזה שנחתם רק על ידי אישתו בדבר הסרת המשכנתא, וכן ידע, כמו המערערת, כי המערערת (מהבחינה הפורמלית) ושניהם (מהבחינה המעשית) לא יוכלו לקיים התחייבות זאת.

המערער היה מעורה היטב במצב חשבונותיו בבנק, ונהג לבקר בסניף הבנק מידי יום, ואף התחייב בפני
מנהל הסניף, באופן חוזר ונשנה, לצמצם את יתרות החוב שתפחו למימדים עצומים. המערער אף ידע כי הוראת הקבע שניתנה לפרעון ההלוואה שהתקבלה מחברת כלל, שלהבטחתה נרשמה המשכנתא השניה, סורבה על ידי הבנק עוד בחודש אפריל 1996 היינו - לפני כריתת שלושת הסכמי המכר מושא האישומים 2 עד 4.
22. על כן, ככל שהדברים נוגעים לאישומים 2 עד 4, אציע לחברי למותב לדחות את הערעורים, ולקיים את הרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם באישומים אלה.
ד. אישומים 6 ו-11 (המתייחסים לשני המערערים גם יחד)

23. בדומה להכרעת הדין מצאתי לנכון להתייחס לשני אישומים אלו ביחד שכן מדובר באישומים שעניינם שלושה שיקים שהמערערים מסרו לאדם בשם יגאל אלון, על מנת שזה ימסור אותם לאחר, עמוס כתבן שמו, שהלווה למערערים סכום כסף בתיווכו של אלון. בכתב האישום נטען, כי המערערים משכו את השיקים בשעה שידעו כי אין חובה על הבנק עליו נמשכו לפרעם, ובכך עברו עבירות לפי סעיף 432 לחוק העונשין.
24. בהגיע מועד פרעון השיקים, הוצגו השיקים בבנק, אך סורבו על ידי הבנק, ומעדותו של מר כתבן בבית המשפט קמא עולה, כי מתוך הלוואה בסך 370,000 ₪ שנתן למערערים, הושב לו עד עתה רק הסך של 50,000 ₪, ואף הסכם פשרה, שנכרת בבית המשפט בעקבות כתב תביעה שהוגש נגד המערערים, ואשר קיבל תוקף של

פסק דין
, לפיו התחייבו המערערים לשלם למר כתבן סך 200,000 ₪, לא קוים על ידי המערערים, והם שילמו לו סכום שבין 17,000 ל- 20,000 ₪ בלבד.
25. המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא כשלא התמודד, לדבריו, עם עדויות עדי הבנק ועדי ההגנה שיש בהם להפריך לחלוטין את טענות המאשימה ואת ייחוס העבירות למערער. עוד מוסיף המערער וטוען, כי שגה בימ"ש קמא כאשר סטה מהלכות יסוד של המשפט הפלילי ועל אף שבפועל קבע, כי עד התביעה אלון אינו מהימן (עמ' 1424 להכרעת הדין), בחר להרשיע את המערער על סמך עדותו שלו. המערער טוען כי על ביהמ"ש לבחון את ראיות התביעה ולהיווכח כי הינן ריקות מתוכן ולא ניתן היה להרשיע את המערער על סמך עדותו הוא.

עוד טוען המערער, כי מעדויות אנשי הבנק עולה, כי הם היו מחויבים לכבד את השיקים ותומך טענתו זו על נוהג שהיה קיים בינו ובין הבנק זמן רב.

המערערת מצטרפת לטיעונים אלה בהודעת הערעור שלה וטוענת גם לנזק ראייתי שנגרם לה כתוצאה ממחדל ראייתי מובהק של חוקרי המשטרה, שכן לדבריה היה על המשטרה לפעול בזמן אמת להשיג את צילומי השיקים, שמעידים לטענתה על תשלומים שביצעו המערערים לפקודת יגאל אלון, וזאת בטרם אלו הושמדו. המערערת מוסיפה וטוענת, כי היה על ביהמ"ש קמא לקבל את הספחים של שיקים אלו, שהוצגו על ידי המערערים, כמו גם את העדות המתייחסת לספחי שיקים אלה, ולקבל את טענות המערערים בדבר התשלומים ששולמו ליגאל אלון לפי טענת המערערים לסילוק חובם. עוד טוענת המערערת, כי שגה ביהמ"ש קמא כשקבע שהמערערת לא הוכיחה את תשלום השיקים. לטענת המערערת נטל ההוכחה לא עבר אליה וזאת לאור שקריו של עד התביעה, מה גם שלאור הנזק הראייתי לו היא טוענת, היה על ביהמ"ש קמא לפרש את המצב לטובתה ולזכותה מהאשמה המיוחסת לה.

26. לעומת טענות המערערים טוענת המשיבה, כי לא נפל כל פגם בהליך הרשעת המערערים, וכי על אף שבית המשפט קמא החליט שלא לסמוך על עדותו של מר אלון, הרשעת המערערים נסמכה על ראיות אחרות, ויש להוסיף ולקיימה.

עוד טוענת המשיבה כי בימ"ש קמא בחן את הראיות והעדויות שהובאו בפני
ו והסיק מכל אלו, כי המערערים ידעו בעת מתן השיקים כי הבנק לא יהיה מחויב לכבדם וכי דרך הסקת מסקנה זו היא היא הדרך בה היה בימ"ש צריך לבחור כאשר מדובר בעבירות כלכליות וכאשר יש לקבוע את יסוד המודעות בעבירות מסוג זה.
27. המערערים הודו במספר עובדות המהוות את הבסיס לאישומים נגדם. אין חולק, כי ניתנה ההלוואה ואין חולק כי ניתנו תמורתה שיקים אשר חוללו במועד הצגתם לבנק.

בהכרעת הדין מציין בימ"ש קמא, כי עדותו של מר אלון אינה אמינה, אולם כך גם לגבי עדות המערערים. בהתייחסו לגרסאות השונות שמסר המערער בעניין זה, קבע בית המשפט קמא, כי גרסאותיו הן "רבגוניות במיוחד".

שני השיקים אליהם מתייחס האישום השישי, נמסרו למר כתבן בחודש יוני 1996, ומועד הפרעון שנרשם בהם היה 28.1.97, וזאת לאחר שהמערער ביקש ממר כתבן דחיה של שלושה חודשים במועד הפרעון המקורי של ההלוואה. השיק השלישי, זה הנזכר באישום מס' 11 (מוצג ת/172), נמסר למר אלון עבור מר כתבן שלושה חודשים לפני מועד פרעונו (בתאריך 28.11.96), כלומר בחודש אוגוסט 1996.

מעדויות פקידי הבנק עולה, כי החל מחודשים מרץ ואפריל בשנת 1996, מצב חשבונם של המערערים היה ביתרת חובה גדולה, ואנשי הבנק החלו לקיים שיחות הבהרה והתראה עם המערער, בהתערבות מנהלת האזור של הבנק, וזאת במטרה לגרום למערערים להקטין את יתרת החובה. הבנק אף שלח מזכרים למערער על יתרות החובה והתריע כי יהיה עליו לסרב לפרוע שיקים שהמערערים ימשכו. מנהל סניף הבנק אף העיד, כי קיים שיחה עם המערער ביום 13.6.96 בנוגע למצב החשבון. בהמשך הדברים, עם התדרדרות המצב, אף הוגבל חשבון השיקים לפי הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א - 1981.
28. טענות המערער בדבר מחויבות הבנק לכבד שיקים שמשך, על סמך נוהג או מערכת יחסים טובה וידידותית עם פקידי הבנק, הן היתממות לשמה, וזאת כאשר מדובר בחריגות גבוהות לאורך תקופה ארוכה ומעורבות כה עמוקה של המערער תוך ידיעה מדויקת של מצבו הכלכלי והצפוי לו מבחינת הבנק.

עיקר הרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם באישומים 6 ו- 11 מבוססת על החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין, הקובעת לאמור:

"הוצג שיק לפרעון תוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) וחולל, והמוציא לא פרעו תוך עשרה ימים מיום שדרש זאת האוחז ממנו, חזקה שהוציא את השיק בידיעה או באין לו יסוד סביר להנחה כאמור בסעיף קטן (א), ועליו הראיה לסתור."

המערערים הציגו בבית המשפט קמא ספחי שיקים (מוצג נ/96), וביקשו להוכיח באמצעותם כי פרעו את סכומי הכסף שהיו חייבים בגין השיקים שסורבו. ואולם, בית המשפט קמא קבע, כי השיקים על פי הספחים האמורים נמשכו על ידי המערערים בחודשים אפריל ומאי 1996, ועל כן הטענה כי המערערים פרעו באמצעותם שיקים שמועדי הפרעון שלהם חלים בחודש נובמבר 1996 ובחודש ינואר 1997, אינה יכולה לעמוד.

לדעתי, גם אם בית המשפט קמא לא מצא מקום לסמוך על עדותו של מר אלון, אשר זכרונו בגד בו במהלך עדותו, והתברר כי בינו ובין המערערים התקיימה מערכת יחסים מסועפת מזו שמר אלון תאר בתחילה, הרי שבית המשפט הפעיל את החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין כדין, והמערערים לא סתרו אותה.

על כן, הנני סבור כי הרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם באישומים 6 ו- 11 בדין יסודה, ואציע לחברי לדחות ערעור המערערים ככל שהוא מתייחס לאישומים אלה.

ה. אישום מס' 7 (המתייחס לשני המערערים)

29. האישום השביעי עוסק בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי ומסירתו למר יעקב מונוביץ, ביודעם כי השיק יסורב על ידי הבנק במועד פרעונו, עבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין.

מר מונוביץ הינו מכר ותיק של המערער מתקופת שירותם בצה"ל, וגם אליו פנה המערער בחודש 8/96 בבקשת הלוואה. מונוביץ היה מוכן להלוות למערערים סך 30,000 ₪ בלבד, ואף זאת התנה לתקופה בת חודש ימים, שכן סכום הכסף יועד לרכישת סחורה לעסק חדש שרעייתו עמדה לפתוח, והלוואתו למערערים התאפשרה רק לאחר שמונוביץ קיבל מספקיו אורכה בת 30 ימים נוספים לפרעון חשבונותיהם. ההלוואה נמסרה למערערים בתאריך 9.6.96, ובאותו מעמד מסרה המערערת למונוביץ שיק על סך 30,600 ₪, שזמן פרעונו 6.10.96, והכולל את הקרן והריבית המוסכמת. המערערת אף אישרה קבלת ההלוואה והתחייבה לפרוע אותה בתאריך 6.10.96 (וראה מוצג ת/84).

השיק שנמסר למונוביץ (מוצג ת/83) הוצג על ידי מונוביץ לפירעון בתאריך 7.10.96 וסורב. המערערים אשר נדרשו על ידי מונוביץ לשלם את הסכום הנקוב בשיק לא עשו כן תוך 10 ימים מיום הדרישה, וכך הופעלה החזקה הקבועה בסעיף 432(ג).
30. השיק שנמסר למונוביץ, סורב על ידי הבנק, ועל פי עדותו של מר מונוביץ החל הנ"ל במסכת נסיונות "היסטריים" כהגדרתו, להשבת כספו. מר מונוביץ הגיש תלונה במשטרה כנגד המערערים והצדדים הגיעו להסדר לתשלום החוב, אך המערערים לא עמדו בהסדר ולמר מונוביץ לא שולם דבר על חשבון החוב עד היום.
31. 31. טענות המערערים בעיקרן נסובות סביב עדויות אנשי הבנק אשר לטעמם מצביעות על מערכת יחסים טובה ששררה בין המערערים והבנק, ולטענת המערערים, על פי מערכת היחסים שהתקיימה בינם ובין הבנק, לא היה למערערים יסוד סביר להניח שפקידי הבנק יסרבו לפרוע את השיק. המערערים מוסיפים וטוענים, כי מסגרת האשראי שניתנה להם התייחסה באופן כללי לכל החשבונות וכי היתה להם הזכות "לתמרן", כדברי המערער, בין חשבון לחשבון וכך לא היתה כל סיבה חוקית לסירוב השיק.
32. 32. המערערים ממשיכים וחוזרים על עדויות וראיות שהובאו והושמעו בפני
בית משפט קמא, תוך בקשה מבית משפט זה לבחון מחדש את אותן עדויות. נשוב ונאמר כי אין זה המקום לשמיעת המשפט מחדש ("מקצה שיפורים" כלשון ב"כ המשיבה), ולדעתי, כל הראיות והטענות נבחנו כראוי על ידי בית המשפט קמא, ואין לדעתי מקום להתערב במסקנותיו.
33. לטענת המערערת בהודעתה, אין לייחס כל משמעות להחזרת שיקים בתקופת מסירת השיק הנדון, שכן הבנק נהג בניגוד להסכמים מפורשים בין הצדדים.
34. אין מחלוקת, והמערערים מודים בכך, כי פנו וביקשו הלוואה ממונוביץ. בהכרעת הדין שב בימ"ש קמא ומנתח את מערכת היחסים לה טוענים המערערים בינם לבין הבנק, וקובע באופן נחרץ וחד משמעי, כי בעת מתן השיק הנדון, ידעו המערערים, כי אין חובה על הבנק לפרוע אותו, ועל כן הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בעבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי.

ביהמ"ש קמא קבע, כי "יש לדחות מכל וכל גרסת הנאשמים ולהעדיף את גרסתו של מונוביץ", וזאת בנוגע לטענת המערערים, כי לא התחייבו לפרוע את ההלוואה בתום 30 ימים אלא במועד שיתואם בין הצדדים. כמו כן דחה בית המשפט קמא הטענה, כי השיק שמסרה המערערת למונוביץ, היה שיק לביטחון בלבד.
35. בהכרעת הדין קובע בית המשפט קמא, כי בעת מתן השיק למונוביץ, ידעו המערערים היטב כי הבנק לא יאפשר להם כל חריגה ממסגרות האשראי המאושרות, וכי מצב חשבונם לא יאפשר פרעון השיק לכשיגיע מועד פרעונו. בהקשר זה יש להזכיר, כי כבר בחודש יוני 1996 סורבו שיקים שמשך המערער ע"י הבנק, ונוהלו עימו שיחות רבות בכל הנוגע לחריגות המשמעותיות שלו ממסגרת האשראי בחשבונותיו.


36. שקלתי איפוא טענות המערערים בערעורם, והנני סבור, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להרשיע המערערים בעבירה המיוחסת להם באישום השביעי, המבוססת על מידת האמון (או ליתר דיוק - אי האמון) שבית המשפט היה מוכן לרחוש למערערים. אין זה המקרה, בו יש הצדקה להתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה קמא, ואציע לחבריי לדחות את הערעור בנוגע לאישום השביעי.
ו. אישום 9 ( המתייחס למערער בלבד)

37. האישום התשיעי בכתב האישום מתייחס להלוואה שקיבל המערער מאדם בשם רמי בן שושן. נטען, כי המערער ביקש מבן שושן הלוואה "ליום יומיים", אך הסתיר מבן שושן את העובדה, כי אין ביכולתו לפרוע את ההלוואה בתוך יומיים. אציין, כי סכום הכסף שבן שושן נתן למערער, היה מיועד לתשלום עבור דירה שבן שושן רכש ואותו היה על בן שושן לשלם לבא כוחם של האנשים שמכרו לו את הדירה. ברם, בא כוח המוכרים ביקש מבן שושן לעכב במקצת את התשלום למשך מספר ימים, ועל כן, בן שושן, שהכיר את המערער כאדם אמין ומכובד, נאות לתת לו ההלוואה שביקש (50,000 דולר) למשך ימים ספורים, עד שיידרש לשלם עבור הדירה שרכש.

ההלוואה ניתנה למערער בשני חלקים. חלקה הראשון של ההלוואה היה בסך 20,000 דולר, ולפי הסיכום בין הצדדים היה אמור המערער להשיבה תוך מספר ימים, אולם תחת זאת ביקש המערער מבן שושן כעבור ימים ספורים להלוות לו סכום כסף נוסף. חלקה השני של ההלוואה בסך 30,000 דולר, ניתן איפוא למערער כעבור מספר ימים.
38. תמורת שני הסכומים שהמערער קיבל מבן שושן, מסר המערער לבן שושן שתי המחאות, בחתימת ידה של המערערת. המחאה אחת הייתה על סך של 70,000 ₪ וההמחאה השניה הייתה על סך 100,000 ₪. ההמחאה על הסך של 70,000 ₪ נועדה לפירעון בתאריך 10.6.96 וההמחאה השניה נותרה פתוחה, דהיינו - לא נרשם בה מועד הפרעון, והוסכם בין המערער ובן שושן, כי בן שושן עצמו ירשום בה את מועד הפרעון לפי המועד בו יהיה עליו להעביר התשלום עבור הדירה שרכש לבא כוחם של המוכרים.
39. לפי עדותו של בן שושן, אותה ראה בית המשפט קמא כעדות מהימנה, עת הגיע המועד בו היה אמור לשלם את הכסף עבור רכישת הדירה החל "לרדוף" אחר המערער, ועבר, לפי עדותו, עשרה מדורי גיהנום כשניסה ליצור קשר עם המערער על מנת שזה יחזיר לו את כספו. המערער ביקשו לדחות את מועד הפירעון, אולם ההלוואה לא הוחזרה, והמערער, לפי עדות בן שושן, התחמק ממנו בתואנות שווא. בסופו של דבר הבטיח המערער לבן שושן כי בתאריך 30.6.96 המערערת תסור אליו ותשיב לו את הכסף, אך המערערת לא הגיעה ובן שושן הפקיד את השיקים בסניף הבנק בו מתנהל חשבונו. או אז הגיעה המערערת עם בן שושן לסניף הבנק שלו, ואמרה לבן שושן, בנוכחות מנהל הסניף, כי השיקים יפרעו תוך יום יומיים. בפועל השיקים לא נפרעו, וסורבו בשל העדר כיסוי בחשבון הבנק של המערערים.

גם במקרה זה הגיעו המערערים עם בן שושן להסדר בדבר פרעון חובם, אך לא עלה בידם לעמוד בהסדר, וסופו של דבר שבן שושן קיבל סך 9,200 דולר בלבד מכספו.
40. המערער טוען, כי על בית המשפט קמא היה לזכותו מאישום זה, מחמת שעובדות כתב האישום לא הוכחו, ובית המשפט הרשיע את המערער על סמך עדותו של בן שושן, אותה העדיף בית המשפט על פני עדותו של המערער, ובכך פעל על פי מאזן ההסתברות, כפי שנוהגים במשפט האזרחי, ולא על פי מידת הוודאות המחייבת במשפט הפלילי. המערער מוסיף וטוען, כי בן שושן, בעת ששקל האם להיעתר לבקשת המערער לקבל ממנו ההלוואה, לא שקל את מצבו הכספי של המערער אלא הביא בחשבון את אישיותו של המערער בלבד, שכן בן שושן הגדירו כ"אדם חשוב ונפלא". על כן, לטענת המערער, לא היה כל מקום להסיק, כי במערכת היחסים שהתקיימה בינו ובין בן שושן, הייתה תחבולה כלשהי שהובילה למתן ההלוואה, לא על פי המשמעות המילולית של הדבר ולא על פי המשמעות המשפטית, ועל כן, לגרסת המערער, לא התקיימו היסודות הדרושים להרשעתו בעבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין.

עוד טוען המערער, כי במערכת היחסים שהתקיימה בינו ובין מר בן שושן, המערער לא ניצל כל אי ידיעה, תמימות, תום לב או טעות מצדו של בן שושן, ודווקא העובדה, כי לאחר שקיבל את חלקה הראשון של ההלוואה וביקש מבן שושן את החלק השני, מעידה על כך שלבן שושן היה ברור, כי אין ביכולתו של המערער להשיב לו את חלקה הראשון של ההלוואה. עוד טוען המערער, כי מסר לבן שושן, כי ישיב לו את כספו מתוך כספים שיקבל ממימוש נכס, ועובדה זאת מצביעה על העדר יסוד נפשי.
41. גם בפרשה הנוגעת להלוואה שקיבל המערער מבן שושן, טוען המערער כי לא הייתה לו כל בעיה ביחסיו עם הבנק, ומכיוון שמערכת היחסים הייתה תקינה, הרי שבעת שהמערער קיבל את ההלוואה מבן שושן, לא ידע המערער שלא יהיה ביכולתו להשיב לבן שושן את כספו.
42. בית המשפט קמא קבע, כי בעדויות המערער קיימות סתירות רבות בכל הנוגע לפרשת ההלוואה מבן שושן, ובית המשפט אף פרט אחת לאחת סתירות אלו. כמו כן העדיף בית המשפט קמא את עדותו של בן שושן על פני עדותו של המערער. כעולה מהודעת המערער בחקירתו במשטרה (מוצג ת/145), המערער הודה בכך שבעת מסירת השיקים למר בן שושן, המערער ידע כי לא יוכל להשיב לבן שושן את כספו, ובמהלך כל חודש יוני 1996, הוא החודש בו נטל המערער את ההלוואה מבן שושן, חשבונותיו חרגו ממסגרת האשראי שהבנק אישר לו.

הודאת המערער בהודעתו, כמו גם מצבו הכספי באותה עת, לצד האמון שבית המשפט קמא רכש למר בן שושן, הביאו את בית המשפט קמא למסקנה הבאה:

"הנאשם ניצל, איפוא, את היכרותו של בן שושן אותו, "כאדם חשוב ונפלא", עו"ד מצליח וסגן ראש עיר, ובהעלימו ממנו את קשייו הכלכליים ואת חוסר יכולתו הברור לפרוע את ההלוואות במועד המוסכם, נטל ממנו את כספו (וראה ע"פ 2588/90 ורטר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ו(4) 712; ע"פ 535/88 מרובקה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ה(1) 265). יש להרשיעו, איפוא, בקבלת דבר בתחבולה, עבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין."
43. שקלתי טענות ב"כ הצדדים, והנני סבור כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא בעניין הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין. ההרשעה מבוססת על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, בין היתר על בסיס האמון שנתן בעדותו של מר בן שושן והעדפת עדותו על פני עדות המערער, ואין לדעתי הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. המערער ניצל את העובדה, שמר בן שושן הכירו כעורך דין ידוע ומכובד, אדם ששימש כסגן ראש העיר, ולא שיער כי בבקשת המערער לקבל הלוואה לתקופה קצרה (יום - יומיים) המערער מסתיר ממנו את מצבו הכספי העגום ואת העובדה, שהייתה ידועה היטב למערער, כי לא יוכל להשיב לבן שושן את ההלוואה שקיבל ממנו.

על כן אציע לחבריי למותב לדחות את ערעורו של המערער, ולהותיר הרשעתו בעבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין על כנה.
ז. אישום 10 ( המתייחס לשני המערערים)
44. באישום זה מואשמים שני המערערים כאחד בעבירות של קבלת דבר בתחבולה והוצאת שיק ללא כיסוי לפי סעיפים 416 ו- 432 לחוק העונשין. מדובר בהלוואה שקיבלו המערערים מאדם בשם יחיאל פומן ובשיק שמשכו לפקודתו, שיק שסורב עת הופקד בבנק (ואף זאת לאחר דחיות, התחמקויות, והחלפת שיקים קודמים שניתנו בשיק שבסופו של דבר סורב).
45. מר פומן הכיר את המערער היכרות רבת שנים אם כי לא עמוקה במיוחד. בחודש מאי 1996 המערער פנה למר פומן בבקשת הלוואה ולאחר שזה הלווה לו סך של 50,000 ₪ מכספים שייעד לקניית דירה לבנו, מסר המערער למר פומן אישור בחתימתו כי ההלוואה תוחזר כעבור חודשיים וכן מסר לו שיק על הסך של 51,500 ₪ שזמן פרעונו הנקוב הינו 13.7.96. מעדותו של מר פומן בפני
בימ"ש קמא, עולה כי המערער פנה אליו וביקש להחליף את השיק בשיק אחר מכיוון שהשיק נמשך מחשבון שאסור היה לו למשוך ממנו שיקים. לאחר שהוחלף השיק הראשון, נמסר שיק שכמסתבר חתימתו לא היתה של המערער עצמו אלא של המערערת, ומסיבה זו סורב השיק ע"י הבנק.
46. המערערת טענה, כי פומן החל מהלך אימים, עליה ועל המערער, ונקט אף במעשי אלימות, כל זאת כדי לקבל כספו בחזרה, ולנוכח התנהגותו זו של פומן החליטו המערערים, לדבריה, לפרוע את ההלוואה באמצעות ידיד, דוד מקס שמו. המערערת טוענת, כי היא מסרה לדוד מקס את סכום הכסף שהגיע לפומן, ומכאן טענת המערערים, שלא התקבלה על ידי בית המשפט קמא, כי החוב לפומן נפרע וסולק. פומן המשיך וטען כי לא קיבל כספו בחזרה, לא מידי המערערים ולא מידיו של דוד מקס. לבסוף הציעו המערערים לפומן להגיע עימם להסדר פשרה, הצעה שנדחתה על ידי פומן. פומן, בדומה לאחרים, לא קיבל כספו חזרה עד היום.
47. גם בפרשת פומן שבים המערערים וטוענים, כי לא הייתה להם סיבה להניח שהשיק שמסרו לפומן לא יפרע. המערערים מוסיפים וטוענים, כי עובדת החלפת השיק מצביעה על התנהגות למופת מצידם וכי לא היתה להם כל כוונת תחבולה בהתנהגותם זו כלפי פומן. דברים אלה מבוססים על הטענה, כי פומן ידע את מצבם של המערערים מקריאת כתבה בעיתון שהכילה מידע בדבר נושים רבים המתדפקים על דלתותיהם ועל העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המערער על ידי מר נתן נפתלי (בעליה של מי-עמי). זאת ועוד, לטענת המערערים לא היה להם כל יסוד להניח כי השיק יסורב על ידי הבנק מסיבת החתימה הלא תואמת וזאת לנוכח התנהגות הבנק בעבר, שכיבד שיקים שהמערערת חתמה עליהם, ואשר היו משוכים על חשבונו של המערער.
48. בית המשפט קמא דחה טענות המערערים וקבע:

"יש לדחות את טענות הנאשמים לפיהן נהג הבנק לכבד שיקים שנמשכו בחשבונותיו של הנאשם ואשר נחתמו על ידי הנאשמת. אין כל ספק , אף מעדויותיהם שלהם, כי הנאשמים צפו, לכל הפחות, אפשרות שהבנק לא יכבד את השיק או לחילופין, ידרוש תיקונו טרם הכיבוד.... לאור האמור לעיל, אין צורך להידרש כלל לטענת קיומו של כיסוי לשיק במועד הפירעון."

יצויין כי טענתו של המערער לעניין זה כאילו עצם החלפת השיק על ידו הינה בבחינת התנהגות למופת, המצביעה על כך שלא הסתיר ממר פומן דבר, דינה להידחות מכל וכל. העיקול שהוטל על חשבונו של המערער, ממנו משך את השיק הראשון לפקודת מר פומן, הוטל לאחר לקיחת ההלוואה ממר פומן והעובדה שמר פומן קרא בעיתון אודות העיקול ואודות נושים רבים שמתדפקים על דלתו של המערער אינה מעלה ואינה מורידה מהעובדה, כי בעת בקשת ההלוואה ונתינתה בפועל לא ידע מר פומן מהמערער את האמת בדבר מצבו הכלכלי. בהתייחסו לטענת המערערים כי פרעו את החוב באמצעות מר דוד מקס (שאת שמו לא טרח המערער להזכיר בחקירת המשטרה, ורק ציין כי העביר הכסף באמצעות "ידיד") קבע בית המשפט:

"נראה כי מדובר בבדותה חסרת רגליים וידיים. בעוד שהנאשמת טענה כי העבירה את הכסף למקס במזומן, טען הנאשם כי זה הועבר בשיקים של בתו. אולם מעל לכל, אם אכן סברו כי פרעו לפומן את חובם (להבדיל מרבים אחרים מנושיהם) מה פשוט היה מלציין בריש גלי את שמו של המתווך ולהרחיק מעליהם תביעה אחת מיני רבות."
49. גם בפרשת פומן, מבקשים המערערים להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא, ולדעתי אין מקום להיעתר להם, ויש לדחות את ערעורם.
ח. אישום 12 ( המתייחס למערערת בלבד)

50. עניינו של אישום זה, בשני שיקים אותם מסרה המערערת לידי מר שמואל אניס בתמורה להלוואה אותה קיבלה מידיו. כמו במקרים הקודמים, עליהם עמדתי לעיל, סורבו השיקים על ידי הבנק והמערערת הואשמה בהוצאת שיק ללא כיסוי, עבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין.
51. המערערת הכיר את מר אניס על רקע העובדה ששניהם הורים לילדים פגועים, ובחודש פברואר 1996 פנתה המערערת למר אניס וביקשה הלוואה על סך 50,000 ₪ לתקופה של חודש.

הנה שוב חוזר על עצמו דפוס ההתנהגות שהמערערים אימצו לעצמם, כדי לנסות ולהחלץ ממצבם הכספי המתדרדר והולך, על גבם של אנשים תמימים שסברו כי הם אנשים ישרים ותמי לב, ולימים גילו כי המצב שונה.
52. מר אניס, שלא היה בידיו הסכום המבוקש, פנה לקבלת הלוואה בעצמו ומסר למערערת את הסכום המבוקש ביום 20.2.96. מספר חודשים לאחר מתן ההלוואה קיבל אניס מידי בנה של המערערת, ובשמה, שני שיקים, האחד על סך 12,800 ₪, שמועד פירעונו בתאריך 28.7.96, והשני על סך של 14,200 ₪, ומועד פרעונו בתאריך 30.7.96. בנוסף לשיקים מסרה המערערת למר אניס אישור בכתב על מתן ההלוואה, לפיו ניתנה ההלוואה באפריל 1996, אולם אניס שינה את התאריך למועד הנכון הוא פברואר 1996.
53. אניס הפקיד את השיקים שקיבל, אולם השיקים סורבו בנימוק, שלנאשמת אין זכות חתימה בחשבון. המערערת שילמה לאניס סך של 4,500 ₪ על חשבון הריבית, אולם קרן ההלוואה לא הושבה כלל.
54. המערערת טוענת כי באישום זה לא מתקיימת הוראת סעיף 432ג' לחוק העונשין, ולא קמה חזקה לחובתה, וזאת משום שמכתב דרישה, אותו שלח לה מר אניס, מעולם לא הגיע אליה, ואף אניס, בעדותו, מציין אף הוא כי הוא כמעט בטוח שהמכתב לא הגיע ליעדו.

המערערת טוענת איפוא, כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתה של המערערת.
55. עוד מוסיפה המערערת וטוענת, כי חילקה את החזר ההלוואה לשלושה שיקים, הראשון נפרע והשניים האחרים סורבו, וסיבת הסירוב היתה סיבה טכנית אשר נבעה מהעובדה, שהחתימה לא היתה חתימת המערער, והבנק שינה ממנהגו שלא בסמכות, וסירב לכבד את השיק על אף העובדה, שלטענת המערערת, נהג בעבר לכבד שיקים חתומים על ידה. עוד טוענת המערערת, כי העובדה שהשיקים סורבו מסיבה טכנית בלבד ולא מסיבת "אין כיסוי מספיק", מצביעה על כך, שמבחינת מצב החשבון לא היתה כל בעיה ועל הבנק היה לכבד את השיקים. כמו כן מוסיפה המערערת, שלא הייתה לה כל סיבה להניח שהשיקים לא יכובדו, בין אם השיקים ניתנו בחודש פברואר 1996 ובין אם ניתנו בחודש אפריל 1996, ובכל מקרה היה על הבנק לכבד את השיקים בהתאם לנוהג שהיה קיים.
56. הרשעת המערערת באישום זה התבססה על כך שהמערערת הייתה זו שמשכה את השיקים, ובעת משיכתם ידעה כי החשבון מצוי ביתרת חובה, ואף סורבו בו כבר מספר שיקים. הנני סבור שאין מקום להתערב בהרשעת המערערת באישום זה.

ככל שהדברים אמורים בטענת המערערת, כי אין להפעיל לחובתה את החזקה שבסעיף 432 ג' לחוק העונשין, הרי שאף ללא הפעלת החזקה הנזכרת, משקבע בית המשפט קמא, על סמך העובדות שהיו לפניו, כי המערערת ידעה בעת משיכת השיקים, שמצב החשבון ממנו משכה השיקים לא יאפשר את פרעונם, הוכחה אשמת המערערת כדבעי, ואין מקום להתערב בהרשעתה.

לפיכך, גם בפרשת ההלוואה שקיבלה המערערת ממר שמואל אניס אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולקיים את הרשעת המערערת.
ט. אישום 13 (המתייחס למערער בלבד)

57. גם באישום זה מיוחסת למערער עבירה של קבלת דבר בתחבולה, לפי סעיף 416 לחוק העונשין, והפעם ממר שמעון רודיק, שאף הוא שימש בעבר כסגן ראש העיר (בעת שהמערער שימש כחבר מועצת העיר).

כמו במקרים אחרים פנה המערער למר רודיק וביקש הלוואה על סך 50,000 ₪. למר רודיק לא היה באותה עת סכום הכסף שביקש המערער, ועל כן נטל הלוואה ואת הכסף שקיבל הלווה למערער.
58. ההלוואה בסך 50,000 ₪ ניתנה ביום 19.6.96, ובתמורה קיבל מר רודיק מאשת המערער שיק בסך 53,376 ₪ שזמן פרעונו 3.10.96. כמו כן קיבל מר רודיק מהמערער עצמו כתב התחייבות להחזרת החוב הנושא את התאריך 1.1.97, ובו התחייבות להחזרת החוב "בחצי השנה הקרובה".

הזמן חלף והחוב לא הוחזר, ביום 20.3.97 הפקיד מר רודיק את השיק, אשר חולל מסיבת היות החשבון מוגבל. מר רודיק, בדומה לרבים אחרים, לא קיבל את כספו עד עצם היום הזה.
59. המערער שב ומעלה טענות בקשר למצבו הכלכלי אשר לדבריו מפריכים או לכל הפחות מעלים ספק בקביעת בית משפט קמא. לטענת המערער אין אמת בדברי רודיק וכי הנ"ל לא נטל הלוואה מהבנק בכדי להעביר לו את הכסף, כי אם קיבל מסגרת אשראי אשר אפשרה לו להלוות למערער את סכום הכסף המדובר. עוד טוען המערער, כי לא נקבע בין הצדדים מועד להשבת ההלוואה וכי העובדה כי ניתנה למר רודיק מסגרת אשראי בת חמש שנים מעידה על כך.
60. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער על בסיס העדויות שנשמעו והראיות שהוצגו בפני
ו, וקבע:

"גם בענין רודיק, כמו במקרים האחרים, נטל הנאשם את ההלוואה, בשעה שידע כי חובותיו הולכים ומתגבהים עד לאין מוצא, ותוך שהוא יודע כי מצבו הכלכלי לא יאפשר לו את פרעון החוב, בין במועד החזר ההלוואה הנטען על ידי רודיק ובין במועד אחר כנטען על ידי הנאשם".
61. לא מצאתי בטענות המערער כל עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא, יתרה מכך, כל העדויות מצביעות באופן ברור וחד משמעי על מצבו הכלכלי הקשה של המערער עובר לנטילת ההלוואה המדוברת. כך מנהל סניף הבנק , מר איוון שמלה, העיד בפני
בימ"ש קמא כי בתחילת חודש יוני 1996 התערבה במצבו של המערער מנהלת האיזור של הבנק בדרישה לצמצם את מסגרת האשראי של המערער, וביום 13.6.96 נערכה הפגישה בה נמסר למערער באופן חד משמעי כי יוחזרו שיקים. בהמשך עדותו ממשיך שמלה ומציין, כי גם לפני הפגישה הנ"ל והחל מחודש מרץ אותה שנה נשלחו למערער התראות חוזרות בדבר יתרות החובה הגבוהות והסכנה בהחזרת שיקים.

62. הנני סבור כי יש להותיר את הרשעת המערער בפרשת ההלוואה למר רודיק על כנה. גם במקרה זה הסתתר המערער מאחרי תדמיתו המכובדת כעורך דין בעל משרד מבוסס בחיפה
וכאדם הפעיל בענייני הציבור, ורק לאחר מכן התברר למר רודיק, כי למעשה המערער עטה על פניו מסיכה ולא גילה לו את מצבו האמיתי.
י. הערעור על גזרי הדין

63. שני המערערים מערערים על גזרי הדין שניתנו בעניינם.

על המערער השית בית המשפט קמא עונש מאסר לתקופה בת ארבע שנים, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתר על תנאי, והתנאי הוא, שבמשך שלוש שנים לא יעבור המערער עבירה מהעבירות המנויות בפרק י"א לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בית המשפט הורה, כי שנתיים וחצי מתקופת המאסר ירצה המערער באופן מצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק פ' (מחוזי חיפה
) 285/00, שערעור המערער עליו עדיין תלוי ועומד בבית המשפט העליון (וביצוע המאסר בו עוכב), ומחצית השנה ירצה המערער בחופף לעונש המאסר הנזכר. כמו כן הוטל על המערער לשלם קנס בסך 100,000 (מאה אלף) ₪ או ארבעה חודשי מאסר תמורתו.

על המערערת גזר בית המשפט קמא עונש מאסר לתקופה בת שנתיים ימים, מתוכה שנה לריצוי בפועל, ושנה על תנאי, והתנאי הוא, כי במשך שלוש שנים לא תעבור המערערת עבירה מהעבירות המנויות בפרק י"א לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. כמו כן הוטל על המערערת לשלם קנס בסך 50,000 (חמישים אלף) ₪ או חודשיים מאסר תמורתו.

בנוסף לעונשים הנזכרים, חייב בית המשפט קמא את המערערים לפצות את המתלוננים, לפי הפירוט הבא:

(א) המערערים שניהם חויבו לשלם לגב' וולחוב פיצוי בסך 175,000 ₪;
(ב) המערערים שניהם חויבו לשלם למר אלכסנדר קוטרוביץ פיצוי בסך 155,000 ₪;
(ג) המערערים שניהם חויבו לשלם למר יעקב מנוביץ פיצוי בסך 40,000 ₪;
(ד) המערער חויב לשלם למר שמעון רודיק סך 70,000 ₪;
(ה) המערערת חויבה לשלם למר שמואל אניס פיצוי בסך 35,000 ₪.
64. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא הכביד עליהם ידו, והטיל עליהם עונשים חמורים במיוחד. המערער מונה בערעור 96 נימוקים המצדיקים התערבות בגזר הדין, והמערערת מונה 90 נימוקים שכאלה.

המערערים לא פסחו אף לא על טענה אחת שיש לזקוף לזכותם ולהביאה בחשבון בעת הטלת העונש, וכמוהם אף בית המשפט קמא נימק שיקוליו כראוי.
65. מדובר בשורה ארוכה של עבירות, שהמערערים ביצעו כלפי אנשים תמימים שבטחו בהם, ובשלושה מקרים, להם ייחס בית המשפט קמא חומרה מיוחדת, הם שלושת המקרים של מכירת הדירות, פגעו המערערים בשלושה אנשים קשי יום, עולים חדשים, שביקשו לרכוש דירה לאחר שחסכו אגורה לאגורה.
66. בהביאי בחשבון את כל נקודות הזכות שיש להביא לזכותם של המערערים לעומת חומרת המעשים והאופן הבזוי בו נעשו, הנני סבור כי יש לקיים את גזר הדין. אוסיף, שאפילו היה גזר הדין חמור יותר, לא הייתי מוצא מקום להתערב בו לאור כמות העבירות, שיטת הביצוע, הפגיעה בחלשים וכל יתר הנסיבות.
י"א. סיכום

67. על כן, בסיכומו של דבר, אציע לחבריי למותב לדחות את שני הערעורים, הן ככל שהם מתייחסים להכרעת הדין והן ככל שהם מתייחסים לגזר הדין, ונקיים את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככתבו וכלשונו.

י' כהן
, שופט
סגן הנשיא ש' ברלינר
(אב"ד):

אני מסכים.

ש' ברלינר
, סגן נשיא
[אב"ד]

השופט י' גריל
:

אני מסכים לפסק דינו של השופט י' כהן
על כל חלקיו, הן לתוצאה והן לנימוקים.
י' גריל
, שופט

אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את שני הערעורים, הן הערעורים על ההרשעה והן הערעורים על העונש.
הנאשמים יתייצבו לריצוי עונשם ביום ג', 17.10.2006, בשעה 08:30, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה
.
ניתן היום, כ"ח בתמוז, תשס"ו (24.8.06), והודע בפומבי.
מותר לפרסום מהיום.
י' כהן
, שופט

י' גריל
, שופט

ש' ברלינר
, סגן נשיא
[אב"ד]









עפ בית משפט מחוזי 234/05 פנחס נרקיס, עדה נרקיס נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 24/08/2006)