פסקי דין על האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים העזובים של קהן בנימין ועזבון המנוח אפפל יצחק | פסקי דין על כהאן צבי | פסקי דין על כהאן מוריס | פסקי דין על אייל בן שלמה | פסקי דין על שרה בן שלמה | פסקי דין על גבריאל בן שלמה |

195243/02 א     31/07/2006




א 195243/02 האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים העזובים של קהן בנימין ועזבון המנוח אפפל יצחק, כהאן צבי , כהאן מוריס נ' אייל בן שלמה, שרה בן שלמה, גבריאל בן שלמה




1
בתי המשפט
א 195243/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
31/07/2006

כב' השופט חיים טובי

בפני
:

1.האפוטרופוס הכללי
כמנהל הנכסים העזובים של קהן בנימין
ועזבון המנוח אפפל יצחק

ע"י ב"כ עוה"ד ה. שלום

2. כהאן צבי

3. כהאן מוריס

ע"י ב"כ עו"ד ס. חיים ואח'

התובעים:

- נ ג ד -
1. אייל בן שלמה

2. שרה בן שלמה

3. גבריאל בן שלמה

הנתבעים:

ע"י ב"כ עוה"ד ש. באשי

פסק דין
זוהי תביעה לסילוק יד מדירת מגורים המוחזקת על ידי הנתבעים, או מי מהם ולתשלום דמי
שימוש ראויים.

מבוא ורקע עובדתי
1. התובע 1, האפוטרופוס הכללי (להלן -"התובע" או "האפוטרופוס"), מנהל את הנכסים העזובים של המנוח אפפל יצחק ז"ל (להלן - "המנוח אפפל ז"ל), מכוחו של צו ניהול אשר ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 6.7.05.
כמו כן, ניהל האפוטרופוס עד ליום 27.10.03, את הנכסים העזובים של המנוח קהן בנימין ז"ל (להלן - "המנוח קהן ז"ל), על פי צו ניהול מיום 13.6.95 (להלן - "צווי הניהול").

2. התובעים 2 ו- 3 (להלן - "היורשים"), הינם בניו ויורשיו על פי דין של המנוח קהן ז"ל, אשר
הלך לבית עולמו ביום 4.3.90, כאשר ירושת המנוח קהן נחלקת בינותם בחלקים שווים.
משהוכח לאפוטרופוס, לשביעות רצונו, זכויותיהם של היורשים בעזבונו של המנוח קהן ז"ל,
"שוחררו" מחצית מזכויות החכירה בדירה לידי היורשים, ביום 27.10.03.

3. המנוחים קהן ואפפל, רשומים, בחלקים שווים, כבעלי זכויות החכירה בדירת מגורים
הממוקמת בקומת הקרקע, בבניין הבנוי על חלקה 468 (מקודם 279) בגוש 6187 והמצוי
ברח' ביריה 9, בני-ברק (להלן - "הדירה").
זכויות המנוחים רשומות במינהל מקרקעי ישראל (להלן - "ממ"י") ובחברה המשכנת משה"ב חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (להלן - "משה"ב").

4. הנתבע 3 מחזיק ומשתמש בדירה, למצער, למן שנת 1985, וטוען לזכויות קנייניות בה.
הנתבעים 1 ו- 2 , הינם בנו וכלתו (בהתאמה) של הנתבע 3, המתגוררים בדירה יחד עם ארבעת ילדיהם בהרשאת הנתבע 3, למן שנת 1999.

5. התביעה שכאן, הוגשה במקורה, ביום 18.8.02, וזו תוקנה, בהסכמה ביום 26.11.02, כך
שדמי השימוש הראויים אשר נתבעו מהנתבעים 2 ו - 3 הוקטנו.
מששוחררה מחצית הזכויות של המנוח קהן ז"ל מידי האפוטרופוס לידי יורשיו, כאמור, הצטרפו אלה האחרונים כתובעים נוספים בהתאם לכתב התביעה המתוקן אשר הוגש, באישור בית המשפט, ביום 10.10.04.

העתירה וטענות הצדדים
6. בתביעה שבכאן, (זו המקורית והמתוקנת) טענו התובעים, כי בשנת 1985 (או אף קודם לכן)
פלש הנתבע 3 לדירה והחל משתמש בה, אם בעצמו ואם על ידי אחרים, שלא כדין ותוך
הסגת גבולם של המנוחים.
לטענת האפוטרופוס, כבר בשלהי שנת 1993 עוד טרם ניתנו צווי הניהול, פנה האפוטרופוס
לנתבע 3 בדרישה להציג בפני
ו מסמכים המעידים על זכותו להחזיק בדירה, שאם לא כן עליו
לסלק ידו הימנה.
בפרק הזמן הארוך - כך לתובע - אשר ניתן לנתבע 3 להוכיח זכותו בדירה, הלה לא השכיל
לעשות כן.

לדברי התובעים, הנתבעים 1 ו- 2 פלשו לדירה החל מחודש יולי 1999 ומיני אז ועד היום הזה
הינם מחזיקים בה, בלא זכות המוכרת על פי הדין ובלא הסכמת מי מהמנוחים ו/או התובע
ו/או היורשים.
נוכח האמור, עותרים התובעים בתביעתם לחייב הנתבעים, כולם, לסלק ידם מהדירה
ולהחזירה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.
עוד עתרו התובעים, לחייב הנתבע 3 בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה של 7 שנים החל
מחודש אוגוסט 1995 ועד למועד הגשת התביעה, העולים לטענתם לסך של 176,919 ₪.
כמו כן עתרו התובעים לחייב הנתבעים 1 ו- 2 בדמי שימוש ראויים החל מחודש יולי 2001 ועד למועד הגשת התביעה בסך 70,254 ₪.
התובעים סמכו תביעתם לדמי השימוש על חוו"ד השמאית הגב' אהובה גיל-עד, המועסקת
באגף שומת המקרקעין במשרד המשפטים.

7. בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי הדירה נרכשה על ידי הנתבע 3, בשנת 1985, מאחד בשם
ישעיהו יאיר אשר הציג עצמו כבעל הזכויות בדירה, זאת תמורת תשלום סך של 25,000$.
לא זו אף זו, לטענת הנתבע 3 חוזה הרכישה נערך במעמד עוה"ד אריה רוזנווסר (או רונן
וסר), אשר אמור היה לבצע את הדרוש לשם העברת הזכויות על שמו.
לטענת הנתבע 3, הוא אף נרשם כבעל הזכויות בדירה - על פי הסכם הרכישה - בעירית בני-
ברק, ומשך כל השנים שילם את המיסים אשר חלו עליה.
לדבריו, משך השנים בהם החזיק בדירה, למן שנת 1985 ועד למועד הגשת התביעה,
הוא הרחיב את הדירה כך שתחת דירה בת 1.5 חדרים בשטח של 42 מ"ר, זו הפכה לדירת 3.5 חדרים בשטח כולל של 55 מ"ר.
עוד טוען הנתבע 3 כי השקיע בדירה כספים רבים, המוערכים על ידו בסך כולל של 70,000
₪ (כ- 30,000$), נכון למועד ביצוע עבודות השיפוץ.
הנתבעים 1 ו- 2 טענו להגנתם כי יש לדחות התביעה כנגדם בהעדר יריבות.
לטענתם, הם מחזיקים בדירה ברשות הנתבע 3 ואין הם מסיגי גבול בה. לדבריהם, עד
למועד הגשת התביעה לא ידעו כלל ועיקר כי מאן דהוא טוען לזכויות בדירה. ברור היה להם
כל העת כי הזכויות בה הינן של הנתבע 3, ורק עם הגשת התביעה נודע להם על מי שמערער
על זכויות אלה.
הנתבעים 1 ו- 2 טענו אף הם, כי השקיעו בדירה כספים רבים, בנוסף לאלה שהושקעו ע"י
הנתבע 3.
הנתבעים, כפרו בזכותם של התובעים לקבלת הסעד של סילוק יד והכחישו זכותם של
התובעים לדמי שימוש ראויים.

גדר המחלוקת
8. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה, כי שלוש הן השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה
ואלו הן:
א. א. זכות הנתבעים לחזקה בדירה.
ב. ב. חבות הנתבעים - או מי מהם - בתשלום דמי שימוש ראויים.
ג. ג. גובה דמי השימוש הראויים וזכות הנתבעים לקיזוז השקעותיהם.
נדון בשאלות הנ"ל כסדרן, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

דיון ומסקנות
9. טרם אדון בשאלות דלעיל כסדרן, מן הראוי להקדים ולהעיר כי ב"כ הנתבעים, בסיכומי טענותיו, זנח הלכה למעשה את טענת הנתבעים לזכויות בדירה, וכפי שנראה להלן בדין זנח טענה זו.
משזנח ב"כ הנתבעים הטענה האמורה הרי שלמעשה פטורים אנו מלדון בשאלת זכויותיו של הנתבע 3 בדירה ומן הדין להורות על סילוק ידי הנתבעים מהדירה לאלתר [ראו: א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמוד 251].
ברם, למעלה מן הצריך אדון, בקצרה, אף בטענת הנתבע 3 לזכויות בדירה, זאת על מנת למנוע טענות סרק לעתיד לבוא.

זכויות הנתבע בדירה
10. אין חולק על כך שהמנוחים רשומים כבעלי זכויות החכירה בדירה, בממ"י ובמשה"ב [נספחים ב(1) ו-ג(2) לתצהיר ת/4]. ככאלה זכאים הם לחזקה ולשימוש בה, בהעדר זכות לאחר להחזיק בהם [ראו: סעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ו - 1969 (להלן - "החוק")].

משהוכיחו התובעים (התובע - כמנהל נכסי עזבון אפפל ז"ל, והיורשים - כיורשי קהן ז"ל) זכויותיהם הקניינית בדירה, שומה על הנתבעים להוכיח כי בידם זכות חוקית לחזקתם בדירה.

המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק ידו של מחזיק מהם הינו סעיף 16 לחוק הקובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין"
ההלכה הפסוקה קבעה כי "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות של התובע כפופה לה" [ראו: ע"א 16482/92 עירית תל אביב -יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג (4) 353, 254; וראו גם: סעיפים 29 ו- 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וע"א 127/77 קפה נ' לוי פ"ד ל"א (3) 455 בעמ' 464 ואילך].

ההשכיל הנתבע 3 להוכיח זכות חוקית לישיבתו בדירה? התשובה לכך הינה שלילית.

11. כזכור, טען הנתבע 3 כי הוא רכש את הזכויות בדירה מאחד בשם ישעיהו מאיר אשר רכש - כך לנתבע 3 - את הזכויות מרעיית המנוח אפפל ז"ל, המנוחה רוזה אפפל ז"ל.
מתברר כי לא מינה ולא מקצתיה.
בית המשפט יצא מגדרו, על מנת לאפשר לנתבעים להוכיח טענתם בדבר רכישת הזכויות בדירה, ברם הנתבעים לא השכילו להוכיח כזאת. לא זו בלבד שהנתבעים לא הוכיחו כי רכשו הדירה מבעלי הזכויות בה (המנוחים אפפל ו/או קהן), אלא שאף לא השכילו להוכיח לביהמ"ש כי רכשו הזכויות מאותו אדם, עלום, מר ישעיהו מאיר.
הנתבעים לא הציגו בפני
בית המשפט אף לא מסמך אחד, ממנו עולה כי הנתבע 3 אכן רכש, בכסף מלא כנטען, את הזכויות בדירה מה"ה ישעיהו.
ניתן היה לצפות מהנתבע 3 כי יציג לבית המשפט בדל ראייה על כך שרכש הזכויות בדירה ממאן דהו ו/או כי יציג לבית המשפט קבלה על תשלום התמורה (25,000$) אשר שולם, לדבריו, בגין הזכויות בה.
אין להעלות על הדעת כי אדם מן היישוב ישלם סכומי עתק (25,000$), בלא שיקבל בדל של מסמך המעיד על תשלום כאמור.
המסקנה המתבקשת מהאמור היא כי הנתבע נטל את החזקה בדירה (בהיותה פנוייה או מפולש אחר) בלא זכות ובלא הרשאה מבעלי הזכויות בה (ראו לעניין זה: תצהירו של עוה"ד זעירא - סעיף 10 ל - ת/1).
12. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כאילו יש ברישומו של הנתבע 3 בספרי העירייה כמחזיק (נספח ג' לכתה"ג) ו/או באישור העירייה להעברת הזכויות על שמו בספרי האחוזה (נספח ד' לכתה"ג) - כדי להוכיח זכויותיו בו.
בכל הכבוד הראוי, רישומו של פלוני בספרי העירייה כמחזיק, אין בו כדי ללמד על זכויותיו במקרקעין, שאם לא כן כל שוכר אשר רשום בספרי העירייה יהפך "בן לילה" לבעל זכויות בנכס שהוא מחזיק בו!
לא הונחה בפני
בית המשפט תשתית ראייתית כלשהי, שיש בה כדי להבהיר באלו נסיבות נרשם הנתבע 3 בעירייה כמחזיק, ובהעדרה, לא ניתן לקבוע ממצא כלשהו בדבר הנסיבות האמורות.
כך גם אמורים הדברים באשר לאישור העירייה להעברת הזכויות ע"ש הנתבע 3. נראה על פני הדברים, כי אישור כאמור יכול להינתן כדבר שבשיגרה, באם לא קיימים חובות מיסים על הנכס.
מכל מקום, אין המסמכים האמורים יכולים לשמש תחליף להוכחת זכותו של הנתבע בדירה, על פי הסכם החתום על ידי בעל הזכויות הרשום של הדירה.
13. התוצאה המתבקשת מהאמור לעיל היא - כפי שהשכיל אף ב"כ הנתבעים להגיע למסקנה זהה - כי הנתבעים לא הוכיחו, אף לא לכאורה, זכויות כלשהן בדירה וממילא לא הוכחה זכותם החוקית להחזיק בה.
אין מנוס איפוא מלהיעתר לתביעת התובעים לסילוק ידי הנתבעים מהדירה - לאלתר.
חבות הנתבעים בדמי שימוש ראויים
14. משנמצא כי הנתבעים מחזיקים בדירה שלא כדין ובלא זכות חוקית, זכאים התובעים (הבאים בנעלי המנוחים) לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו אלה הראשונים בדירה, לתקופה בה עשה כל אחד מהם שימוש בה.
בצדק רב טענה ב"כ התובע כי זכותם של התובעים לדמי שימוש ראויים מעוגנת היטב, הן בהוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והן מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט.
ברי לכל, כי הנתבעים הפיקו הנאה מהשימוש בדירה בכך שהשתמשו בה בלא להעלות דמי שכירות למי מבעלי הזכויות בה. בכך "חסכו" תשלום דמי שכירות בגין דירה אחרת אותה היו שוכרים, אלמלא תפסו חזקה בדירה דנן [ראו לעניין זה: ע"א 891/9 זידאני נ' אבו אחמד ואח' פ"ד נ"ג (4) 769].
אין חולק כי הנתבע 2 החזיק והשתמש בדירה למן שנת 1985 וברי כי התובעים זכאים היו, אלמלא ההתיישנות, לדמי שימוש ראויים החל ממועד בו החל להחזיק בדירה.
ברם, נוכח חלוף תקופת ההתיישנות (7 שנים) זכאים התובעים מהנתבע 3, לדמי שימוש ראויים לתקופה שמיום 18.8.95 ועד ליום 18.8.02, מועד הגשת התביעה.
15. אני דוחה על הסף את טענת הנתבעים 1 ו- 2 להעדר יריבות בינם לבין התובעים. העובדה שהנתבע 1 קיבל הרשאה מאביו - הנתבע 3 - להשתמש בדירה, אינה פוטרת אותו מתשלום דמי שימוש מהמועד בו החל להחזיק בדירה.
מוכן אני להניח, לטובת הנתבעים 1 ו- 2 כי סברו באמת ובתמים כי הנתבע 3 הינו בעל הזכויות בדירה וכניסתם אליה נעשתה בתום לב תוך הסתמכות על דבריו כי הם רשאים להחזיק בה מכוח זכויותיו בה.
ברם, משהוכח בעליל כי הנתבעים 1 ו- 2 ידוע ידעו על המצב הקנייני של הדירה כבר בחודש יולי 2001 - טענתם לחזקה בתום לב בדירה, למן המועד האמור, אין לה על מה שתסמוך (ראו: מכתב הנתבעים מיום 3.7.01 - ת/7).
אציין כי במכתב האמור, היו הנתבעים ערים להעדר זכויות קנייניות לנתבע 3 בדירה. בשל כך טענו כי לא ניתן לחייבם לסלק ידם מן הדירה הואיל והנתבע 3 רכש מעמד של דייר מוגן בה (פסקה 5 ל - ת/7).
הנה כי כן, הגם שהנתבעים נוכחו לדעת כי אין לנתבע 3 זכויות בדירה, המשיכו להחזיק בה תוך העלאת טענות סרק "מן הגורן ומן היקב".
בנסיבות אלה, טענת הנתבעים 1 ו- 2, לחזקה בדירה בתום לב, למצער מחודש יולי 2001, אינה ראויה להישמע ודינה להידחות.
כך או כך, הואיל ועתירת התובעים לדמי שימוש ראויים נסמכת אף על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אין כל נפקה מינה האם חזקת הנתבעים בדירה היתה בתום לב או לאו.
משנמצא כי לנתבע 3 אין זכויות בדירה ומעולם לא היו לו כאלו, הרשאת השימוש שניתנה על ידו לנתבעים, אין לה כל נפקות.
16. התוצאה היא כי יש להיעתר לתביעה ולחייב אף את הנתבעים 1 ו- 2 בדמי שימוש ראויים, לתקופה המתחילה מחודש יולי 2001 (כמבוקש בכתב התביעה) ועד ליום הגשת התביעה.
גובה דמי השימוש הראויים
17. להוכחת שיעורם של דמי השימוש הראויים סמכו התובעים תביעתם על חוות הדעת מיום 14.1.04 של השמאית אהובה גיל-עד (להלן "חוות דעת התובעים"), על פיה דמי השימוש נעים בין 1,250 ₪ לחודש (8/95) לבין 1,700 ₪ לחודש (8/02) [חווה"ד סומנה ת/2].
השמאית גיל-עד העריכה את דמי השימוש על בסיס שטח הדירה במצבה כיום, היינו: 55 מ"ר + 5 מ"ר בחצר, כמו גם על מצבה של הדירה בעת הביקור בה (ע"י מתמחה) ביום 28.12.03.
18. הנתבעים, כזכור, הכחישו זכותם של התובעים לקבלת דמי השימוש שנקבעו בחוות הדעת מטעמם, זאת משני טעמים-
האחד, חוו"ד גיל-עד מתייחסת לשטח הדירה במצבה כיום, כאשר זו הורחבה, במימון הנתבעים, משטח של 42 מ"ר ל - 55 מ"ר.
השני, חווה"ד מתייחסת למצבה של הדירה, לאחר שיפוצה ע"י הנתבעים (החלפת רצפות, ברזים, חרסינה, ארונות מטבח וכיו"ב), בעלות של 70,000 ₪.
הנתבעים סמכו טענותיהם על חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר קנטרוביץ גיל מיום 4.10.02 (להלן "חוו"ד הנתבעים"), על פיה עלות השיפוצים שביצעו בדירה הינה בסך 70,000 ₪.
עוד קבע מר גיל בחוות דעתו, כי דמי השימוש הראויים לדירה במצבה המקורי (טרם ההרחבה והשיפוץ) נעים בין 840 ₪ לחודש (8/95) לבין 900 ₪ (שנת 2001).
טוענים, איפוא, הנתבעים, כי התובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים על בסיס מצבה של הדירה כיום (לאחר הרחבתה והשיפוצים בה), ומן הראוי לקזז את עלות השיפוצים מדמי השימוש, או,לחילופין, לקבוע אותם על בסיס הדירה - טרם שיפוצה.
19. בחנתי את טענות ב"כ הצדדים בסיכומי טענותיהם לעניין זה ובאתי לכלל מסקנה כי הדין עם הנתבעים.
אין חולק כי הדירה במקורה הייתה בשטח קטן יותר מזה שהיא כיום. יש רגליים לטענת הנתבעים כי שטח זה לא עלה על 42 מ"ר כמצויין בחוו"ד הנתבעים.
בחקירתו הנגדית אישר עוה"ד זעירא (עת/1) כי "יכול להיות שהדירה נשוא התביעה הייתה חדר וחצי, צריך לפנות למשא"ב (צ.ל משה"ב- ח.ט.)(פרוטוקול מיום 7.6.05, עמ' 4 שורה 11).
אף השמאית מטעם התובעים - הגב' גיל-עד - הודתה בחקירתה הנגדית כי הדירה במקורה הייתה קטנה מזו הקיימת בעת עריכת חווה"ד מטעמה, והבהירה כי הדירה אכן הורחבה. "שטח הדירה ללא תוספת החדר הוא 48.23 (נטו). שטח החדר הוא עוד 7 מטר רבוע" (שם, עמ' 5 שורה 8).
לא זו אף זו, מחוו"ד התובעים עולה ברורות כי הדירה הינה דירת שלושה וחצי חדרים (פסקה 4 ל - ת/2) כולל סגירת מרפסת ותוספת בנייה בחצר.
יתר על כן, מחוו"ד זו עולה כי בדירה בוצעו שיפוצים ושיפורים, אשר לא היו בדירה במקורה כגון: ריצוף הדירה כולה (למעט חדר שינה), סורגים בחלונות, מזגן חלון, מטבח כולל משטח שיש גרניט, ארונות עץ וחיפוי חרסינה לבנה בקירות, חדר רחצה כולל אמבטיה, שירותים וכיור + חרסינה (עמ' 4 פסקה 5 ואילך).
הנה כי כן, טענות הנתבעים להרחבת הדירה, כמו גם שיפוצה ושיפורה - נתמכים, בלא סייג, בחוות דעתה של הגב' גיל-עד.
למרבה הפליאה, חרף האמור ולמרות שהגב' גיל-עד ידוע ידעה כי הדירה הורחבה ושופצה על ידי הנתבעים, לא מצאה זו האחרונה להעריך את עלות הבנייה והשיפוצים ואף לא מצאה לנכון להעריך את דמי השימוש הראויים לפי מצב הדירה - בהעדרם.
בצדק רב טען איפוא ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו כי ההערכה היחידה בדבר ההרחבות והשיפוצים שנעשו בדירה, הינה חווה"ד מטעם הנתבעים אשר לא נסתרה כי הוא זה.

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא מלקבל את חוות דעתו של מר קנטרוביץ (נ/4) כמשקפת את עלות ההרחבות והשיפוצים המוערכים על ידו לסך של 70,000 ₪, כמו גם את קביעותיו באשר לדמי השכירות הראויים עבור הדירה, במצבה, טרם ההרחבה והשיפוץ.

20. לא קיבלתי כלל ועיקר את טענת ב"כ התובע בסיכומי טענותיה, לפיה יש לדחות את חוו"ד הנתבעים, הואיל וזו מבוססת על עובדות שנמסרו לו ע"י הנתבעים - ולא היא.

בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 14.12.05) הבהיר מר קנטרוביץ כי שומתו נערכה על בסיס ניסיונו וכמי שמצוי בסביבה "אני יכול להניח מה הייתה רמת הגמר המקורית טרם השיפוץ, אם אני רואה חלונות או ברזים או ריצוף מסוג מסויים וניכר בו שלא היה מקורי, אז עשיתי את ההערכה..." (שם, עמ' 4 שורות 8-10).
ובהמשך: "אני כתבתי את זה בחוות הדעת שאני סומך על דברי המזמינים או המחזיקים ועל מה שראיתי בעיני, אני יכול להעיד בצורה סבירה מאוד שארונות המטבח המותקנים הם לא בסטנדרט קבלני שהיה באותה עת..." (שם, שם, שורות 18-24).

יתר על כן, כפי שהראינו לעיל, אף השמאית הגב' גיל-עד מנתה בחוו"ד את השיפורים והשיפוצים שנעשו בדירה - וברי כי אלה לא היו בה במקורה (ראו תיאור הריצוף בה - להוציא את חדר השינה המרוצף במרצפות "מקוריות").
משכך הם פני הדברים, נפלא ממני כיצד טוענת ב"כ התובע כי אין לסמוך על חוו"ד הנתבעים?
בהעדר חוו"ד סותרת לזו של הנתבעים, בכל הקשור לשיפוצים והשיפורים, אין מנוס מלקבל את חווה"ד האמורה, ככתבה וכלשונה.

21. אין אני שותף לדעתו של ב"כ התובעים 2 ו - 3 כי חוו"ד הנתבעים איננה קבילה, נוכח החוסרים שבה (המצב התכנוני והעקרונות לפיהם נערכה השומה).
אכן, מתקין התקנות קבע כי העדרם של הפרטים האמורים מחווה"ד מהווה התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע [סעיף 1 (16) לתקנות שמאי המקרקעין (אתיקה מקצועית) תשכ"ו - 1966].
ברם מכלל הן אתה שומע לאו. לו היה בחוסרים האמורים כדי לשלול תוקפה של חוות דעת, חזקה על המחוקק כי היה קובע כזאת "ברחל בתך הקטנה".
העובדה שמחוקק המשנה ראה בהעדר הפרטים האמורים אך עבירה אתית, מלמדת, כמאה עדים, כי אין בכך כדי לשלול תוקפה של חווה"ד.

22. נוכח האמור והמקובץ לעיל ובהעדר חוות דעת לסתור, אני מקבל את חוו"ד הנתבעים כשמשקפת את שיעורם של דמי השימוש הראויים, שעל הנתבעים לשאת בגין שימושם בדירה.
הדעת אינה סובלת מצב שהנתבעים יחוייבו בדמי שימוש עבור דירה משופצת, אשר הם אלה אשר נשאו בעלות שיפוצה.
הערכת דמי השימוש הראויים תיעשה, איפוא, על בסיס דמי שימוש לדירה בת 42 מ"ר ובטרם השיפוץ - הכל כאמור בחוות דעת השמאי מר גיל קנטרוביץ (ת/4).

23. התוצאה היא כי יש לחייב הנתבע 3 בדמי שימוש למן חודש אוגוסט 1995 ועד לחודש אוגוסט 2002 כדלקמן:
שנת 1995 - 840 x 5 = 4,200 ₪ משוערך ליום הגשת התביעה: 8,727.69
שנת 1996 - 840 x 12 = 10,080 ₪ 18,692.08
שנת 1997 - 780 x 12 = 9,360 ₪ 15,032.17
שנת 1998 - 780 x 12 = 9,360 ₪ 13.362.43
שנת 1999 - 850 x 12 = 10,200 ₪ 12,940.07
שנת 2000 - 900 x 12 = 10,800 ₪ 12,991.79
שנת 2001 - 900 x 12 = 10,800 ₪ 12,480.40
שנת 2002 - 950 x 8 = 7,600 ₪ 8,326.96
_______ ________
סה"כ נומינלי: 72,400 ₪ סה"כ משוערך: 102,553 ש"ח

על הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים החל מחודש יולי 2001 ועד למועד הגשת התביעה כדלקמן -
שנת 2001 - 900 x 6 = 5,400 ₪ משוערך ליום הגשת התביעה: 6,240.20 ש"ח
שנת 2002 - 950 x 8 = 7,600 ₪ 8,326.96 ש"ח
סה"כ : 13,000 ₪ סה"כ משוערך : 14,567 ש"ח

סוף דבר
מן המקובץ והמפורט לעיל אני קובע כדלקמן:
א. אני מחייב הנתבעים - יחד ולחוד - לסלק ידם מהדירה נשוא כתב התביעה - לאלתר, ומורה להם להחזיר החזקה בה לידי התובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. מפתחות הדירה יימסרו לידי ב"כ התובע 1.
ב. הנני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעים סך של 102,553₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
ג. אני מחייב הנתבעים 1 ו-2 יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 14,567 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד תשלומו המלא.
ד. הנתבע 3 יישא בהוצאות התובעים וכן בשכ"ט ב"כ התובעים (כל אחד מהם) בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.
הנתבעים 1 ו-2 יישאו אף הם בשכ"ט ב"כ התובעים (כל אחד מהם) בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים באמצעות הדואר.

ניתן היום ו' באב, תשס"ו (31 ביולי 2006), בהעדר הצדדים.
טובי חיים - שופט








א בית משפט שלום 195243/02 האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים העזובים של קהן בנימין ועזבון המנוח אפפל יצחק, כהאן צבי , כהאן מוריס נ' אייל בן שלמה, שרה בן שלמה, גבריאל בן שלמה (פורסם ב-ֽ 31/07/2006)