פסקי דין על חב' משגב בע"מ | פסקי דין על זוסמן קלמן | פסקי דין על זוסמן דב | פסקי דין על זוסמן אביתר | פסקי דין על שותפות זוסמן קלמן ובניו |

21455/04 א     04/09/2006




א 21455/04 חב' משגב בע"מ נ' זוסמן קלמן, זוסמן דב, זוסמן אביתר, שותפות זוסמן קלמן ובניו




1
בתי המשפט
ת.א. 021455/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
04/09/2006

כב' השופט חיים טובי

בפני
:

חב' משגב בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד י. ארד ואח'

התובעת:
נ ג ד
1. זוסמן קלמן

2 . זוסמן דב

3 . זוסמן אביתר

4 . שותפות זוסמן קלמן ובניו

ע"י ב"כ עוה"ד ו. יצחקי ואח'
הנתבעים:
פסק-דין

מבוא ורקע
1. התובעת הינה הבעלים של בניין הבנוי על חלקה 165 בגוש 6976, הכולל בין היתר אולם בשטח של כ - 140 מ"ר, והמצוי ברח' יד חרוצים 8, בתל-אביב (להלן-"המושכר").

2. בתאריך 28/2/58 נחתם הסכם שכירות בין התובעת, מחד, לבין הנתבע 1 ומר אבפייר יחזקאל, מאידך, לפיו שכרו אלה האחרונים את המושכר בשכירות מוגנת (להלן-"חוזה השכירות" או "החוזה").
מטרת השכירות נקבעה בחוזה לצורך ניהול עסק של נגריה (להלן-"העסק").
יצויין, כי ביום 3/6/63 הועברו זכויותיו של ה"ה אבפייר במושכר לנתבע 1, בהסכמתה המפורשת של התובעת בכתב, כך שהנתבע 1 הפך לדייר הבלעדי של המושכר.

3. בתביעה שבכאן, טוענת התובעת כי הנתבע 1 (להלן-"הנתבע") נטש את המושכר, עת רבה, ולא זו בלבד אלא שהעביר את זכויותיו בו לשני בניו, הנתבעים 2+ 3, כמו גם לשותפות שהוקמה על ידם, הלוא היא הנתבעת 4 (להלן-"השותפות").
לדברי התובעת, הנתבעים 2 ו-3 הם אלה המנהלים את העסק במושכר כאשר הנתבע חדל, זה מכבר, להחזיק במושכר ולנהל בו עסק.
עוד טענה התובעת כי הנתבע פיגר בתשלום דמי השכירות בניגוד להוראות החוזה, בכך שלא שילם את דמי השכירות בכל 3 חודשים למפרע.

בשל האמור לעיל, עותרת התובעת - בתביעתה - לסעדים כדלקמן.
א. א. להורות על פינויים וסילוק ידם של הנתבעים מהמושכר.
ב. ב. לחייב הנתבעים, או מי מהם, בתשלום דמי שכירות ראויים, לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה - המוערכים על ידי התובעת בסך 420,000 ₪, בערכי יום התביעה.
ג. ג. ליתן סעד הצהרתי לפיו חוזה השכירות בטל ומבוטל, עקב הפרתו.

4. מנגד טענו הנתבעים, כי אין שחר לטענות התובעת ומן הדין לדחות התביעה על כל הסעדים שבה.
לטענת הנתבעים, הנתבע מעולם לא נטש המושכר, העסק המתנהל בו הינו עסקו שלו, המנוהל על שמו ותחת שליטתו.
העסק, כך לנתבעים, מעולם לא הועבר לידי הנתבעים 2 ו-3, ואלה האחרונים הינם שכירים בו.
עוד טענו הנתבעים כי "השותפות" איננה שותפות כלל ועיקר, לא רשומה ואף לא בלתי רשומה, והעסק לא התנהל מעולם ואיננו מתנהל באמצעות שותפות כלשהי.
הנתבעים עותרים, איפוא, בכתב הגנתם לדחות את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
לחילופין, עתרו הנתבעים ליתן להם סעד מן הצדק, היה ויתברר כי קמה לה לתובעת עילת פינוי כנגד הנתבע.

השאלות שבמחלוקת
5. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה, כי חמש הן השאלות הצריכות הכרעה בתיק זה ואלו הן:
א. א. האם העביר הנתבע את העסק, בחייו, לנתבעים 2 ו-3.
ב. ב. ההועבר העסק לניהולה של השותפות.
ג. ג. האם - אם לאו - נטש הנתבע את המושכר.
ד. ד. פיגור בתשלום דמי השכירות - האמנם?
ה. ה. הזכאית התובעת לדמי שימוש ראויים ו/או למתן הצהרה בדבר בטלות חוזה השכירות.
נדון בשאלות האמורות כסדרן, אחת לאחת.

דיון ומסקנות
6. טרם נבוא לדון בשאלות האמורות לגופן, מן הראוי להקדים ולהבהיר כי בעתירה לפינויו של דייר מוגן ממושכר המוחזק על ידו בשכירות מוגנת, על בעל הבית מוטל הנטל להוכיח קיומה של עילת פינוי, מאלה המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1971, (להלן-"החוק"), או עילת הנטישה שהינה יציר הפסיקה.
בעל הבית הטוען כי הדייר הפר את הוראות חוזה השכירות בכך שהעביר את זכויותיו במושכר לאחרים "...הוא אשר חייב להוכיח כי תנאי מגביל כזה אכן הופר. עליו להניח את דעתו של בית המשפט כי במעשה או במחדל של הדייר היה משום הפרת חוזה..." [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 26א']

כך באשר לעילת פינוי על פי סעיף 131 לחוק, וכך גם אמורים הדברים באשר להתגבשותה של עילת הנטישה. נטל השכנוע לעניין זה "...מוטל על שכמם של בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" [ד. בר אופיר, שם, עמוד 116].
ויודגש כי נטל השכנוע לעולם איננו מוסב אל הדייר ובמקרה של ספק בדבר קיומה של נטישה "...ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר אשר זכאי לכך שהתביעה נגדו תידחה" [ד. בר אופיר, שם, שם].

נבחן איפוא, על רקע ההלכות האמורות, ההשכילה התובעת, בנדון דידן, להרים את נטל השכנוע המוטל עליה להוכחת עילת פינוי כנגד הנתבע.

העברת העסק לנתבעים 2 ו-3
7. אומר כבר מבראשית, כי אני דוחה על הסף את טענת התובעת כאילו הנתבע העביר את זכויותיו במושכר לידי בניו, הנתבעים 1 ו-2, ו/או כאילו העביר את העסק לידיהם.
לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בכתב התביעה ובסיכומי טענותיה, לא השכילה התובעת להביא בפני
בית המשפט אף לא ראשיתה של ראייה, בדבר העברת הזכויות כנטען.
ההיפך הוא הנכון. מחומר הראיות עולה, בעליל, כי העסק המתנהל במושכר היה ונותר עסקו של הנתבע, המנוהל על ידו.
נבהיר דברינו.

8. על מנת להדוף את טענת התובעת, בדבר העברת העסק לידי בניו הנתבעים 2 ו - 3, (להלן-"הילדים"), העידו הנתבעים, בין היתר, את רואה החשבון שם טוב חגואל (להלן-"רו"ח חגואל") אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מיום 29/6/05 (מוצג נ/3)
מעדותו של רו"ח חגואל, המשמש כרו"ח של הנתבע זה כ - 15 שנים, עולה ברורות כי הנתבע לא העביר מעולם את העסק לילדיו ומעולם לא נטש את המושכר.
הנישום של העסק במס הכנסה היה ונותר הנתבע, מר קלמן זוסמן. ההצהרות ו/או הדוחות שנמסרו לרשויות המס משך השנים (כולל לשנות המס 2000-2003) נחתמו על ידו ודווחו על שמו (נספחים א ו-א4 לנ/3), מה שמלמד כי העסק המתנהל במושכר, עובר להגשת התביעה, הינו עסקו של הנתבע.

יתר על כן, מתצהירו של רוה"ח עולה ברורות כי ילדי הנתבע מועסקים בעסק משך כל תקופת עבודתם בו במעמד של שכירים בלבד, כעולה מטופסי 106 אשר צורפו לתצהירו של רו"ח חגואל (נספחים ב' ו-ג' לנ/3)
מעדותו של רוה"ח נתברר כי ילדי הנתבע מאז ומעולם היו והינם בגדר שכירים, אין להם תיקים במס הכנסה ואינם מגישים דוחות עצמאיים למי מרשויות המס, וכלשונו: "...בנים של הנתבע 1 שמקבלים משכורת בעסק... הבנים לא מחוייבים להגיש דוחות מתוקף היותר שכירים. אין לבנים תיקים במס הכנסה. הם שכירים לכל דבר ועניין" [פרטיכול מיום 20/12/05, עמוד 16].
ואם לא די בכל אלה, הוכח בעליל כי ההתנהלות הכספית של העסק מנוהלת בחשבון בנק נפרד הרשום על שמו של הנתבע, כאשר מחשבון זה משולמות כל ההוצאות השוטפות של העסק, דמי השכירות והמשכורות [ראו: סעיף 6 לנ/3 וכן עדות רוה"ח בחקירתו הנגדית, שם עמ' 17].
חרף החקירה הנגדית, הנמרצת יש לומר, עמד רוה"ח על דעתו כי העסק הינו של הנתבע, כי הוא מתנהל על ידו והוא היחיד אשר רשאי למשוך כספים על חשבון רווחי העסק, והוא זה הקובע את העלאות השכר למי מהעובדים בעסק, לרבות ילדיו (שם, עמודים 17 ו - 8).

אף הנתבע עצמו, הן בתצהירו (נ/4) והן בחקירתו הנגדית, הבהיר הבהר היטב, כי הוא היחיד אשר מנהל את העסק וכי ילדיו מועסקים על ידו כשכירים בלבד. לא זו בלבד אלא שהבן אביתר מועסק כשכיר כבר למן שנת 1978, וכדבריו - "אביתר עובד בעסק משנת 1978. כולם עובדים אצלי בתור שכירים. אני היחיד שמנהל. החתימה שלי, החשבון שלי" [שם, עמוד 18]. ובהמשך: "אביתר מאז שהוא נכנס הוא מקבל משכורת. כמו כן (צ.ל. "כל"-ח.ט.) אחד. אם בן ואם מישהו אחר" (שם, עמוד 19).
הנתבע שלל את טענת התובעת כאילו ילדיו מקבלים משכורות גבוהות מאלו של עובדים אחרים שעבדו בעסק. לדבריו גובה המשכורות המשולמות לעובדים נקבע בהתאם לוותק ולתפקיד העובד, וכלשונו: "...הייתה תקופה שמישהו אחר הרוויח יותר. שעובדים הרוויחו יותר מהבנים. עכשיו נשארו 2 עובדים בדרגה נמוכה יותר, אז וודאי שהם מרוויחים פחות". (שם, עמוד 19 שורות 4-6).
משהוכח כזאת, נפלא ממני על בסיס מה ועל פי איזו תשתית עובדתית מינימלית טוענת התובעת כי העסק הועבר לידי ילדי הנתבע עוד בחייו?

9. להבדיל מהראיות שהוצגו על ידי הנתבעים, המדברות בעד עצמן, לא הציגה התובעת ראייה כלשהי, אף לא ראשיתה של ראייה, ממנה ניתן להסיק כאילו העביר הנתבע עסקו לילדיו.
התובעת סמכה יתדותיה על עדותו של חוקר פרטי מר רן קשאי (להלן-"החוקר"), אשר הגיש דוח חקירה המצורף לתצהירו מיום 25/4/05 (מוצג ת/1).
בסעיף 6 לתצהיר ת/1 קבע מר קאשי כי "הנתבע 1 הפסיק עבודתו בעסק... והעביר העסק לילדיו, הנתבעים 2 ו-3".
דא עקא כי הקביעה האמורה אין לה כל תימוכין בחומר החקירה שנאסף על ידו, והמסקנה אליה הגיע מושתתת אך על אמירה כזו או אחרת, בשיחות שערך עם שכנים לעסק ולמגורי הנתבע.
בחקירתו הנגדית הודה החוקר כי אין לו כל תיעוד על העברת העסק לילדים ומסקנתו האמורה נסמכת אך על דברי השכנים, כאמור.
מעבר לתימלול השיחות עם אותם שכנים, אין לו כל מידע אחר שעל בסיסו החליט כי העסק הועבר לידי הנתבעים 2 ו-3.
בכל הכבוד, אין בעדות האמורה כדי להוות אף ראשיתה של ראייה, להעברת הזכויות בעסק מידי הנתבע.
ניתן היה לצפות מ"החוקר" כי טרם יגיע למסקנה כה נמהרת בדבר העברת הזכויות מהנתבע לילדיו, יבצע חקירה ודרישה באשר לניהולו של העסק משך תקופה ארוכה, ולא יסמוך על אמירה כזו או אחרת של מי מהשכנים.

יתר על כן, בחינת עדותם של השכנים מלמדת, כי אלה אינם יודעים כלל ועיקר האם הנתבע מצוי בעסק ומי מנהל אותו.
עת/2, הגב' קרמר לאה, שעל בסיס השיחה עימה השתית החוקר מסקנותיו, העידה בזו הלשון: "אני לא זוכרת שאמרתי לחוקר שהנתבע 1 לא הולך לעבודה ומי שמנהל את העסק זה ילדיו. אני ידעתי שהוא בפנסיה, אני לא יודעת אם הוא עובד או לו (צ.ל. "לא"-ח.ט.), אני יודעת שהוא בפנסיה" (פרטיכול מיום 19/9/05, עמוד 8).
ובהמשך מבהירה העדה: "אני רואה אותם יושבים ועובדים והם תמיד עובדים עם האבא, ליד הניירות... אני יודעת שהילדים עבדו גם כשהוא לא היה בפנסיה גם עכשיו... הנתבע 1 בפנסיה והוא עדיין עובד, הוא יושב עם הילדים והניירת משרטט וכותב, אני לא יודעת אם זה נקרא עבודה או לא. אני לא שמעתי שהעבירו את העסק לילדים" (שם, עמוד 9).
הנה כי כן, עדה זו אינה יודעת דבר באשר להעברת העסק לילדים, כנטען, ולא זו בלבד אלא שהעידה כי הנתבע ממשיך כל העת לעבוד בעסק יחד עם ילדיו.

כך גם אמורים הדברים באשר לעת/3 מר וייסקופף חנוך.
בניגוד לטענת ב"כ התובעת בסיכומיה כאילו מעדותו עולה שהנתבע העביר העסק לילדיו, מבהיר עד זה כי "במשך 8 השנים לא יכול לומר לך כמה פעמים ראיתי אותו, אבל ראיתי אותו הרבה. בשנה האחרונה ראיתי אותו פעם פעמיים " (שם, עמוד 10, שורות 2,3).
ובהמשך, "אני לא יכול לומר לך בוודאות של מי העסק" (שם, שם, שורה 14).
עדותו של מר ברק גרשון, עת/4, אף היא אינה יכולה לסייע לתובעת כי הוא זה שהרי בעדותו הבהיר: "אני לא אמרתי שמר זוסמן העביר את העסק, אני שמעתי שעבר ניתוח לב והוא בבית... בשנת 2003 הוא היה מגיע מדי כמה פעמים, הוא היה מבקר במקום, אנחנו שכנים אבל לא אחד בתוך השני.
אני אמרתי לאהוד שהם עובדים יחד, קלמן היה בתקופה האחרונה יותר חולה, כמה חודשים, אז הבנים עובדים לבד, אנחנו מדברים על כמה חודשים ולא שנים" (שם, עמוד 11).

עיניינו הרואות, כי אין כל תימוכין בעדויות עדי התובעת כדי לבסס תשתית ראייתית כלשהי, ממנה ניתן להסיק כי הנתבע העביר את העסק לילדיו. כל שניתן להסיק מהעדויות האמורות כי הנתבע איננו פעיל בעסק כבעבר, נוכח אירוע הלב אותו עבר בשנת 2000 ולאור גילו המתקדם, כבן 73 שנים (פרטיכול מיום 20/12/05, עמוד 19).
בהעדר תשתית ראייתית כלשהי להעברת העסק, כנטען, ולנוכח הראיות שהוצגו על ידי הנתבעים, אין איפוא מנוס אלא מלדחות טענת התובעת כאילו העסק הועבר מידי הנתבע לילדיו.

10. כאן המקום להתייחס לעדותו של מנהל התובעת, מר אהוד גולדמן, אשר טען בתצהירו (ת/2) כי הנתבע נטש את המושכר והעבירו לילדיו ולשותפות (סעיף 7 לת/2).
על בסיס מה קבע מר גולדמן כזאת?
התשובה לכך ניתנה בחקירתו הנגדית לפיה "העביר, לפי דעתי בעל הבית הדייר חייב להיות בעסק, ולעבוד בעסק. העביר פירושו שהעסק מתנהל על ידי הילדים". (שם, עמוד 12 שורות 14,15).
בכל הכבוד, בתשובתו האמורה נתפס מנהל התובעת לכלל טעות משפטית.

הלכה נודעת היא כי העברת הזכויות בעסק, כמו גם העברת החזקה בו לידי אחר, צריכה להיות העברה של ממש "... המביאה לשלילת חזקתו של הדייר (המעביר) ומגבילה את זכויותיו למשך אותה תקופה שבה מועבר השימוש. הדגש באיסור על "מסירת שימוש במושכר או חלקו" איננו נעוץ בעצם הקנייתן של זכויות לאדם אחר, אלא בשימוש הבלעדי שנעשה על ידי אותו אדם, תוך כדי הפסקת השימוש על ידי הדייר עצמו... ואם אומנם ממשיך הדייר (המעביר) להשתמש במושכר יחד עם האדם האחר (המקבל), כי אז אין לומר שהדייר מסר לאותו אדם את השימוש במושכר או בחלק ממנו, אלא נתן לו הרשאת שימוש בלבד" (ד. בר אופיר, שם, עמוד 726).
בענייננו אנו, הוכח בעליל כי הנתבע לא מסר את השימוש הבלעדי לילדיו. הנתבע הוא זה אשר נותר בעל העסק לכל דבר ועניין, הוא הקובע את היקף פעילותו של העסק (שם, עמוד 19 שורה 4 מלמטה), הוא זה המושך כספים מחשבון העסק, וילדיו מקבלים משכורת בלבד.
האומנם ניתן לומר, בנסיבות האמורות, כי הנתבע העביר העסק לילדיו? תמהני.
יתר על כן, העסקת פועלים בבית עסק, אף אם שכרם נקבע על פי אחוזים מרווחי העסק "...איננה מהווה הפרה של תנאי השכירות עם בעל הבית, כיוון שקביעה כזו כשלעצמה איננה מקנה לפועל כל זכות בעסק ובמקום שבו הוא מנוהל, ואין היא משנה גם את זהותו של הדייר אשר מחזיק במקום" [בר אופיר, שם, עמוד 27].
כך אמורים הדברים באשר לעובדים "סתם" וכך אמורים הדברים באשר לעובדים שהינם ילדי הדייר. "עובדה זו בלבד שבניו של השוכר עובדים בבית העסק שנמצא במושכר, איננה מהווה כשלעצמה ראייה לכך שהשכירות הועברה אליהם" [בר אופיר, שם, עמוד 29].
משהוכח כי העסק היה ונותר עסקו של הנתבע, וזה לא הוצא משליטתו אף לא לשעה אחת, אין בעובדה שבניו שלו עובדים בעסק כשכירים כדי להצביע על העברת העסק לידיהם.

הטענה בדבר העברת העסק לידי ילדי הנתבע, הנתבעים 2 ו-3, נדחית.

העברת העסק לשותפות
11. לא מצאתי ממש בטענת התובעת כאילו העביר הנתבע את עסקו לשותפות "שהינה בעלת אישיות נפרדת" ובשל כך קמה כנגדו עילת פינוי.
בסיכומי טענותיה טרחה ב"כ התובעת ופרטה את ההלכות הנוגעות למעמדה המשפטי של שותפות לא רשומה, תוך שהיא קובעת שהוכח כי "במושכר פועלת השותפות" (סעיף 13 לסיכומים).
דא עקא כי העיקר חסר מן הספר. לא הוכח כלל ועיקר כי שותפות כאמור קיימת, לא רשומה ולא בלתי רשומה, לא מינה ולא מקצתיה, לבד מאמירה סתמית בדבר קיומה של שותפות כאמור, לא הציגה התובעת אף לא ראייה בודדת בדבר קיומה של שותפות כזאת. ההיפך הוא הנכון.
הוכח בעליל כי העסק מנוהל על ידי הנתבע, רווחי העסק שייכים אך ורק לנתבע, כאשר ילדיו מקבלים משכורות בלבד (עדות רו"ח חגואל, עמוד 16 לפרטיכול, וכן עדות הנתבע עמוד 20 שורה 3 ואילך).
עוד הוכח כי אין כל זכות למי מילדי הנתבע למשוך כספים מחשבון העסק ו/או העסקתם של עובדים ו/או קביעת גובה משכורתם של אלה.
בצדק רב טענה ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיה, כי התובעת לא השכילה להוכיח אף לא סממן אחד מאלה הדרושים על מנת להצביע על קיומה של שותפות [ראו: ע"א 167/89 תנעמי נ' צדיק, תקדים עליון כרך (2) 387; ע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג, פ"ד מ"ו(5) 679, 684].
הסתמכות התובעת על נייר מכתבים ששוגר לה (נספח ד' לת/2) שכותרתו "זוסמן קלמן
ובניו" אין בה כדי ללמד על קיומה של שותפות שהינה אישיות משפטית נפרדת, בהעדר ראיות כלשהן המצביעות על קיומה של שותפות כזו.
יש, איפוא, לדחות אף טענה זו של התובעת וכך אני אומנם מורה.

נטישת המושכר
12. משדחיתי את טענות התובעת בדבר העברת המושכר והעסק המתנהל בו מידי הנתבע לילדיו ו/או לשותפות, ממילא ומאליה יש לדחות את טענתה בדבר נטישת המושכר.
הגם שמחומר הראיות עולה כי למן שנת 1999, הנתבע אינו פעיל כבעבר בעסק והוא מבקר בו אך לעיתים, כאשר בניו הם אלה העובדים בעסק ואף מנהלים אותו באורח שוטף, אין בכל אלה כדי להצביע על נטישת המושכר.
כאשר עסקינן בבית עסק - להבדיל מדירת מגורים - "הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה מפני נטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. ניהול עסק אין פירושו שהדייר (בעל העסק) יימצא במקום בקביעות... העובדה שהמשיך לבקר בו ללא הפסק - כל אלה אינם מצביעים על נטישה" [ד. בר אופיר, שם, עמוד 124/ה'].
לא זו אף זו - "ניהול עסק אין פירושו שהדייר (בעל העסק) יימצא במקום בקביעות, והוא רשאי גם לנהלו באמצעות פקידו או שותפו" (שם, שם).
כפי שהבהרנו לעיל, הנתבע ממשיך לנהל את העסק כבימים ימימה. אלא שלאור גילו המתקדם ולנוכח אירוע הלב שעבר בשנת 2000, הוא נאלץ לצמצם היקף פעילותו בעסק ואף הקנה לבנו, אביתר, זכות חתימה בחשבון לניהולו השוטף של העסק (שם, עמוד 18), הואיל ו"הייתה תקופה קרוב לשנתיים שהיד רעדה לי, אחרי הניתוח, לא יכולתי לחתום, לכן אביתר חתם" (שם, עמוד 19 שורה 3 מלמטה).
האומנם בנסיבות אלה ניתן לומר כי הנתבע נטש את המושכר? התשובה לכך הינה שלילית בהחלט.
דייר בבית עסק, אף שהינו בא בימים ובריאותו רופפת, זכאי להמשיך את חייו ואת עסקו הגם שעבודתו בעסק הינה מזערית, ובלבד שלא נעשתה העברה בפועל לילדיו.
האומנם נגזר על קשיש לאבד זכויותיו בעסק רק משום שאיננו יכול עוד, מחמת גילו ובריאותו, לעסוק בעבודה פיזית במושכר? לתובעת ולב"כ הפתרונים.
בכגון דא כבר קבעה הפסיקה כי אף אם הדייר החוזי פורש לחלוטין מהעסק (מה שאינו במקרה דנן) עקב מצבו הבריאותי "...ולו בן שעבד איתו כל הזמן, רשאי הדייר להושיב במושכר את בנו ובלבד שהדבר איננו נוגד את תנאי השכירות". [בר אופיר, עמוד 124/ו'].
בעינייננו אנו, הנתבע לא פרש כלל ועיקר מניהולו של העסק והוא ממשיך, חרף גילו ומצב בריאותו, לעסוק בענייני העסק הגם שאינו עובד בו פיזית.
בנסיבות אלה, הטענה בדבר נטישת המושכר אין לה על מה שתסמוך ודינה להידחות.

13. למעלה מן הצריך יובהר כי על פי הוראות חוזה השכירות אין כל מניעה שהנתבע יאפשר לילדיו להשתמש במושכר ו/או לנהל בו את עסקו שלו - להבדיל מהעברת ניהול העסק לידיהם.
סעיף 2 לתנאים הנוספים לחוזה (נספח ב לת/2) קובע בזו הלשון: -
"המושכר הושכר לשוכרים ששמם נקוב לעיל וזאת באופן שבני משפחתם ו/או קרובים ו/או בר רשות אחר (לייסנסיז) לא ירכשו כל זכויות במושכר על ידי מגוריהם ו/או שימושם במושכר, ובמקרה ומסיבה כלשהי השוכרים או אחד מהם יעזבו או יפנו את המושכר, על בני משפחתו(תם) ו/או קרוביו(הם) ו/או בר רשות אחר כנ"ל, יהיה לפנות את המושכר".
הנה כי כן, לא זו בלבד שאין איסור בחוזה השכירות ליתן רשות לקרובי המשפחה ו/או למאן דהו אחר, להשתמש במושכר יחד עם הנתבע, אלא שמהוראת הסעיף האמור עולה כי ניתנה רשות מפורשת המתירה לנתבע להרשות לאחרים, כמו גם לקרוביו, זכות שימוש בו, כל זמן שהנתבע עצמו לא נטש את המושכר.
משבאנו למסקנה כי נטישה כאמור לא התהוותה, אין כל בסיס לטענה כי השימוש שעושים ילדי הנתבע במושכר - כשכירים בלבד - מהווה הפרתו של חוזה השכירות.

פיגור בתשלום דמי השכירות
14. על מנת לבסס עילת פינוי מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק, ובמקרה דנן אי תשלום דמי השכירות במועד, על בעל הבית להוכיח כי הדייר לא קיים הוראה מפורשת בחוזה השכירות ועליו להצביע על הוראה כאמור.
"...בעל הבית אשר טוען כי הדייר עשה מעשה שיש בו הפרה של תנאי מתנאי השכירות שאי קיומו מעמיד עילת פינוי - עליו להוכיח מהו התנאי שהופר ולהצביע עליו. אם לא הצביע על תנאי כזה, פירוש הדבר שאין בידיו עילת פינוי לעניין אותו מעשה" [ד. בר אופיר, שם, עמוד 22].
מהו התנאי המפורש אותו הפר הנתבע? לטענת מנהל התובעת בתצהירו, הנתבעים "לא עומדים בהתחייבות בהתאם לחוזה השכירות ומזה שנים דמי השכירות אינם משולמים במועד".
לבד מההצהרה האמורה, לא השכילה התובעת לפרט מהו מועד התשלום על פי החוזה ואלו פיגורים היו במשך השנים. התובעת הסתפקה בצירוף שני מכתבים (נספח ו') מהם עולה לכאורה כי נטען קיומו של פיגור בתשלום.
דא עקא, כי חוזה השכירות קובע כי דמי השכירות אמורים להשתלם "בכל 3 חודשים למפרע", קרי בתום כל רבעון, בגין הרבעון שחלף. אין המדובר בחבות לשלם דמי השכירות מראש אלא בדיעבד.
כדי לבסס עילת פינוי בגין איחור בתשלום, שומה היה על התובעת לפרט, לפרטי פרטים, את מועדי התשלום בפועל, משך השנים, מהם ניתן להסיק על קיומו של פיגור.
למרבה הפליאה הסתפק מנהל התובעת באמירה סתמית - "החל מאמצע שנת 99 עד סוף 2002 היו פיגורים" (עמוד 13 לפרטיכול, שורה אחרונה), ובהמשך: "בסופו של דבר קיבלתי את כל התשלום, גם בשנת 2000, אבל בפיגור. בשנת 2001 קיבלתי את כל התשלום בפיגור. אין ויכוח שקיבלתי את כל הכסף". (שם, עמוד 14 לפרטיכול).
בכל הכבוד, אין באמירות סתמיות וכלליות באשר לאיחור בתשלומים כדי להוכיח קיומו של פיגור כאמור. על התובעת מוטלת החובה להוכיח את מועדי התשלום המתחייבים על פי החוזה, ואת האיחור אשר היה בפועל. אין די באמירה כוללנית באשר לפיגורים בשנים 1999-2001.

זאת ועוד, אמינה עלי הצהרתו של הנתבע לפיה "לפני כל תשלום שולחת אלי התובעת דרישת תשלום לגבי דמי השכירות המעודכנים (בהתאם להוראות הסכם השכירות) ואני מקפיד כי דמי השכירות ישולמו בסמוך לאחר קבלת דרישת התשלום".
ההצהרה הנ"ל נתמכת במכתב מיום 1/7/00 בו הודע לנתבע מהי ההעלאה בדמי השכירות, וזה האחרון נדרש לשלם את דמי השכירות למפרע, לתקופה של 4 חודשים.
רק במכתב מיום 14/11/02 (נספח ו לת/2) נדרש הנתבע לשלם את דמי השכירות בהוראת קבע, וזה האחרון נדרש שלא לפגר בתשלום, או אז הגיעו הצדדים להסדר כי דמי השכירות ישולמו לשנה מראש - למן שנת 2003 ואילך (סעיף 9 לנ/4).
לא מצאתי, איפוא, כי הנתבע הפר את הוראות החוזה באשר לתשלום דמי השכירות, הן בשל כך שלא הוכחה הפרתה של הוראה כלשהי הכלולה בו, והן נוכח התנהלות הצדדים משך השנים.

דמי שכירות ראויים וסעד הצהרתי
15. משבאתי לכלל מסקנה כי לא קמה לתובעת עילה כלשהי לפינויו של הנתבע מהמושכר, ומשהוכח כי העסק המתנהל במושכר הינו עסקו של הנתבע לכל דבר ועניין, הרי שזה האחרון ממשיך לחסות בצילו של החוק, שהרי "פסק פינוי הוא קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי, ופירוש הדבר הוא כי כל עוד לא ניתן פסק פינוי נגד הדייר המוגן, זכות השכירות שלו שרירה וקיימת... ל

פסק דין
של פינוי יש אופי קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה זכות השכירות של הדייר המוגן לקיצה [ע"א 977/91, 3505/91, ועדה מקומית לתכנון ולבנייה י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו(5) 763].

משנמצא כי לא נשתכללה עילת פינוי כנגד הנתבע הרי שזה האחרון זכאי להמשיך ולהחזיק במושכר תוך ניהול עסקו, ולשלם את דמי השכירות המוגנים על פי חוזה השכירות.
אין, איפוא, שחר לתביעת התובעת לתשלום דמי שכירות ריאליים, כנגד מי מהנתבעים.
כך גם אמורים הדברים באשר לסעד ההצהרתי, המבוקש, לבטלות חוזה השכירות.
משלא הוכח כי הנתבע הפר את חוזה השכירות ו/או תנאי מתנאיו, אין לתובעת עילה כלשהי לביטולו וזה שריר וקיים על ההוראות שבו.
סוף דבר
16. סיכומם של דברים, שלא מצאתי לתביעה האמורה כל בסיס ודינה להידחות.
אשר על כן אני קובע כזאת -
א. א. התביעה, על כל הסעדים שבה, נדחית.
ב. ב. אני מחייב התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, בצרוף מע"מ ובתוספת הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים - באמצעות הדואר.

ניתן היום י"א באלול, תשס"ו (4 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.
טובי חיים - שופט

קלדנית אהובה








א בית משפט שלום 21455/04 חב' משגב בע"מ נ' זוסמן קלמן, זוסמן דב, זוסמן אביתר, שותפות זוסמן קלמן ובניו (פורסם ב-ֽ 04/09/2006)