פסקי דין על יעקב ברוק | פסקי דין על מעריב-הוצאת מודיעין בע"מ ואח'

5813/04 א     10/09/2006




א 5813/04 יעקב ברוק נ' מעריב-הוצאת מודיעין בע"מ ואח'




בעניין:
יעקב ברוק

התובע

- נ ג ד -
1. מעריב-הוצאת מודיעין בע"מ
2. דנקנר אמנון
3. זילברברג אבי
4. ריבה גיל
הנתבעים


ב"כ התובע: עו"ד דן שפריר

ב"כ הנתבעים: עוה"ד יניב שטיין וגב' מירב ברוך
פסק דין
1. עסקינן בתביעת לשון הרע, שסכומה עומד על סך של 300,000 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 6.12.04.

2. נשוא התביעה היא כתבה שהתפרסמה ביום 10.10.03 במוסף "סופשבוע" של עתון מעריב במסגרת מדור אישי קבוע של הנתבע 4, מר גיל ריבה (להלן: "ריבה"), הנקרא "שליחות ממלכתית" (להלן: "הכתבה").
הכתבה עוסקת בתופעת "הרווקות", שלדעתו של ריבה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבה, הפכה כלי להתבלטות חברתית ומקצועית. הוזכרו בה שמות של מס' נשים שמאפיינות את תופעת הרווקות, ש"כולן רווקות מקצועיות שהפכו את הרווקות שלהן כפלטפורמה להצגת הכשרון שלהן..." (עדותו של ריבה עמ' 30 לפרו' ש' 7).

3. הקטע בכתבה שהוצג במיוחד כבעייתי, וכמוציא שם רע לתובע, הוא הקטע הבא:
"היזהרי, התאהבות בדמות הרווקה שלך עלולה לגרום לכך לגמור עם תאומי מבחנה נטולי דמות אב או גרוע מכך - עם עוד ספר מלא תובנות ממוחזרות על גברים נשים ומה אמש'ך היתה אומרת עליהן (מרים קוץ)" (ההדגשה במקור - ח.ש.).

4. על מנת להבין את הבעייתיות הלכאורית בקטע זה, נציין מס' עובדות שהובררו ועלו מהחומר הראייתי שעמד בפני
:

א. הגב' מרים קוץ היא רווקה.

ב. הגב' מרים קוץ היא אמא לתאומים שנולדו בהפריית מבחנה מזרעו של התובע, מר יעקב ברוק
.

ג. הגב' מרים קוץ הוציאה ספר בשם "גברים ונשים זה לא אותו דבר (ואמא שלי היתה אומרת אז מה עוד חדש)" (להלן: "הספר").

5. לטענת התובע, מקטע הכתבה המצוטט בסעיף 3 לעיל (להלן: "הקטע הבעייתי"), ניתן להסיק או להבין כי זנח את התאומים שנולדו לו ולגב' קוץ בהפריית מבחנה, על אף העובדה ששמו אינו מוזכר בה, וזאת לנוכח הכתוב באותו קטע המדבר על "תאומי מבחנה נטולי דמות אב" תוך הזכרת שמה של הגב' מרים קוץ.
לטענת התובע, אנשים רבים יודעים כי הגב' קוץ הרתה את התאומים בהפריית מבחנה מזרעו, ומשכך מקשרים בינו לבין התאומים המוזכרים בכתבה והזנחתם על ידו, לנוכח הזכרת שמה של הגב' קוץ בסוף הקטע הבעייתי, על אף כאמור ששמו אינו מוזכר בה.

6. בכך לטענת התובע יש בכדי להוציא דיבתו רעה, שכן אין אמת בטענה כי זנח את ילדיו התאומים האמורים, אלא ההיפך הוא הנכון. הוא ליווה את הגב' קוץ לחדר הלידה, מכיר באבהותו בתאומים ונמצא עמם בקשר הדוק וטוב מרגע הולדתם ועד היום.
על כן טוען התובע, כי פרסום הכתבה על קטעה הבעייתי דלעיל, מהווה לשון הרע כלפיו עפ"י האמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
7. התביעה הוגשה כאמור נגד הנתבע 4, ריבה, בהיותו העיתונאי שכתב את הכתבה, אך גם נגד הנתבעים הבאים, אשר לטענת התובע מחובתם היה למנוע את פרסום הכתבה המהווה לשון הרע כלפיו, ולא עשו כן:

א. נתבע 1 - מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, המוציאה לאור של עתון מעריב.

ב. נתבע 2 - מר אמנון דנקנר, העורך הראשי של עתון מעריב.

ג. נתבע 3 - מר אבי זילברברג, עורך מוסף "סופשבוע" של עתון מעריב בתקופה הרלבנטית לפרסום הכתבה.

8. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו ציינו, בין היתר, כדלקמן:

א. שמו של התובע כלל לא נזכר בכתבה, וכן לא נזכרו בה שמות ילדיו הקטינים או כל רמז לקיומם, באופן שלא ניתן לזהותו כלל מן הדברים שנכתבו בקטע הבעייתי, על אף הזכרת שמה שלה גב' קוץ בסוף קטע זה.

ב. חזקה על מי שמכיר את מערכת הקשרים שבין התובע לגב' קוץ וילדיהם התאומים, כי ידע שאין כל קשר בין הכתבה לאבהותו של התובע ו/או יחסיו עם התאומים.

ג. הקורא הסביר כלל לא יודע על קיומו של התובע ו/או מערכת קשריו עם הגב' קוץ. לכן קריאת הקטע הבעייתי כלל לא פוגע בשמו הטוב של התובע, ואין בו משום הוצאת לשון הרע אודותיו עפ"י החוק.

ד. לקטע הבעייתי יש שני חלקים, כדלקמן:

חלק א' - "היזהרי, התאהבות בדמות הרווקה שלך עלולה לך לגמור עם תאומי
מבחנה נטולות דמות אב" (להלן: "חלק א'").

חלק ב' - "או גרוע מכך - עם עוד ספר מלא תובנות ממוחזרות על גברים נשים
ומה אמש'ך היתה אומרת עליהם (מרים קוץ)" (להלן: "חלק ב'").

חלק ב' של הקטע הופרד מחלק א' בשני אמצעים, כדלקמן:
באמצעות המילים "או גרוע מכך", ובאמצעות קו מפריד.
הזכרת שמה של הגב' מרים קוץ מתייחס רק לחלק ב' ולא לחלק א'. לכן הקורא הסביר, אפילו זה שיודע כי תאומי הגב' קוץ נולדו בהפריית מבחנה מזרעו של התובע, יידע לעשות את האבחנה בין שני חלקי הקטע הבעייתי, ולא ייחס את המילים "תאומי מבחנה נטולות דמות אב" לתובע.

ה. ריבה גם לא ידע עובר לפרסום הכתבה, כי לגב' מרים קוץ תאומים שנולדו בהפריית מבחנה, וממילא גם לא ידע כי הפרייה זו התבצעה באמצעות זרעו של התובע, אותו לא הכיר כלל עובר להגשת תובענה זו.

ו. בכל מקרה, מדובר במדור אישי של ריבה, אשר מחווה דעתו בנושאים מסוימים בסגנון הומוריסטי-ציני, וכך גם מתייחסים אליו הקוראים אותו, זאת להבדיל מידיעות חדשותיות בכותרות/בעמודים הראשונים של העתון.

דיון והכרעה.

9. הקטע הבעייתי מעורר שתי שאלות עיקריות, כדלקמן:

א. האם הקורא הסביר עלול לקשור את התובע לאמור בקטע הבעייתי כלל ועיקר?

ב. בהנחה שהתשובה לשאלה בס"ק א' היא חיובית - האם המילים "תאומי מבחנה נטולי דמות אב" בקטע הבעייתי עלולים לגרום לקורא הסביר להסקה או לפרשנות כי אבי הילדים זנח או נטש אותם?
10. מובן כי תשובה שלילית לכל אחת מן השאלות תגרום לנו להסיק כי אין בקטע הבעייתי משום הוצאת שם רע לתובע.

בירור שאלה א'.

11. כאמור, השאלה הראשונה בה יש לדון היא - האם הקורא הסביר עלול לקשור את התובע לאמור בכתבה ו/או בקטע הבעייתי כלל ועיקר?
בהקשר זה יש לומר כי הכוונה ל"קורא הסביר" המכיר את הנתונים הבאים:
א. לגב' קוץ יש תאומים.
ב. התאומים נולדו בהפריית מבחנה מזרעו של התובע.

הנתבעים, בסיכומיהם, ניסו לטעון כי יש לבחון את השאלה הראשונה בעיני הקורא הסביר, שלטעמם אינו מכיר את הנתונים דלעיל, וזאת כיוון שרוב ציבור הקוראים הפוטנציאליים של הכתבה לא יודע כי לגב' קוץ תאומים ו/או שנולדו בהפריית מבחנה ו/או מזרעו של התובע.
לטעמי, לא כך צריכים להיבחן הדברים, שכן במקרה כזה, בו הקורא הסביר אינו מכיר את הנתונים דלעיל, לא יכולה להיות מחלוקת שהקורא לא היה קושר את התובע לקטע הבעייתי, אפילו לא היה עושה את ההפרדה בין שני חלקי הקטע הבעייתי, שכן אינו יודע על הקשר בין הגב' קוץ לתובע.
על כן, לדעתי כאמור, כשנבחן את קריאת הקורא הסביר את הקטע הבעייתי, נייחס לו את ידיעת הנתונים דלעיל, ונבחן את השאלה האם יפריד או לא יפריד בין שני חלקי הקטע הבעייתי, כהצגת הדברים בשאלה א' לעיל.
בתיהמ"ש נהגו לא פעם לבחון את שאלת הקורא הסביר, תוך שמייחסים לו נתוני ידיעה מסוימים. למשל, בע.א. 740/86, תומרקין נ' העצני (פד"י מג (2), 333), בחן ביהמ"ש את שאלת הקורא הסביר אשר מכיר את משמעות האותיות ק"צ ("kz").

12. הן התובע בסיכומיו והן הנתבעים בסיכומיהם מציינים, בצדק, כי המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי. היינו - פרסום ייחשב כלשון הרע רק אם ייתפס ככזה ע"י הקורא הסביר (לעניין זה ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 109-112 - להלן: "שנהר").
השופט שיושב בדין הוא שיקבע מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים שקרא (שנהר עמ' 110).

13. לנוכח כך, יש לנסח את שאלה א' כדלקמן:
האם הקורא הסביר, המכיר את קשרי התובע עם הגב' קוץ ותאומיה, כמפורט לעיל, עלול לקשור את התובע לאמור בקטע הבעייתי כלל ועיקר?

14. התובע כאמור משיב בחיוב לשאלה זו, לפי הלך המחשבה הבא:

א. הקורא הסביר לא מפריד בין חלק א' לחלק ב' של הקטע הבעייתי, כטענת הנתבעים, וכמפורט בסעיף 8(ד) לעיל.
זאת ועוד, שני הקטעים מופרדים ע"י מקף, שהגדרתו במילון אבן שושן (ת/4) היא לחבר בין מילים ולא להפריד. בכך יש חיזוק לטענה, כי הקורא הסביר יחבר בין שני חלקי הקטע הבעייתי ולא יפרידם בקריאתו.

ב. משכך, הזכרת שמה של הגב' קוץ עם המילים "תאומי מבחנה נטולי דמות אב", קושרות גם את שמו למשפט זה, תוך הבנת מילים אלה כזניחתו או נטישתו את התאומים, עובדה שאין בה אמת, אך משפילה ומבזה אותו.

15. מאידך, הנתבעים טוענים כי הקורא הסביר לא יקשור בין הקטע הבעייתי לתובע מהטעמים הבאים:

א. המילים שלטענת התובע משפילות ומבזות אותו, "תאומי מבחנה נטולי דמות אב", מצויות בחלק א' של הקטע הבעייתי, ואילו הזכרת שמה של הגב' קוץ מיוחס אך ורק לחלק ב' של הקטע הבעייתי, ובהתייחס לספר שחיברה, ואין בו בכדי להשפיל או לבזות את התובע.
שני החלקים מופרדים בצורה ברורה כמפורט לעיל בסעיף 8(ד).
הנתבעים טוענים כי אין מדובר על מקף אלא על קו מפריד (הגדרה לשונית צורפה כנספח א' לסיכומי הנתבעים) שבא להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט אף מבחינה לשונית ותחבירית. בכך יש חיזוק לטענה כי הקורא הסביר יידע להפריד בין שני חלקי הקטע הבעייתי.

ב. שמו של התובע אינו מוזכר בו.

16. לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים בנדון, דעתי נוטה לגירסת הנתבעים, שהתשובה לשאלה א' היא שלילית. היינו - הקורא הסביר, אף זה היודע כי לגב' קוץ תאומים שנולדו בהפריית מבחנה מזרעו של התובע, לא היה קושר את התובע לאמור בקטע הבעייתי כלל ועיקר.
בנדון מקובלת עלי טענת הנתבעים כי לקטע הבעייתי שני חלקים, כמפורט בסעיף 8(ד) לעיל, המופרדים באמצעות קו מפריד ולא מקף, באופן שהקורא הסביר יבין כי הזכרת שמה של הגב' קוץ מתייחס אך ורק לחלק ב', אך לא לחלק א'.
יותר מזה, לטעמי, הקורא הסביר המכיר את הקשר שבין הגב' קוץ לתובע, כמפורט לעיל, שייך למעגל הקרובים של הגב' קוץ והתובע (ונתייחס לראיות המלמדות על כך בסעיף 20(ב) להלן). ככזה, סביר כי יידע גם כי הגב' קוץ חיברה ספר כמפורט בסעיף 4(ג) לעיל. בכך יש חיזוק כי יקשור את שמה, לנוכח ההפרדה התחבירית בקטע הבעייתי, רק לחלק ב' ולא לחלק א'. על כן כאמור, וגם לנוכח ההפרדה שנעשתה בקטע הבעייתי בין שני חלקיו כמפורט לעיל, הקורא הסביר ייחס רק את חלק ב' לגב' קוץ, ששמה מופיע בסמוך לו, אך לא את חלק א'. עמד על כך ריבה בתצהירו, כשציין כי... "על נקלה ניתן להסיק מן הכתוב כי כוונתי היתה ליצור קשר בין הגב' קוץ לבין חלקה השני של הפיסקה, ובוודאי שלא בין הגב' קוץ לבין חלקה הראשון של הפיסקה. הדבר משתקף היטב הן מן ההיבט התוכני והן מן ההיבט הצורני של הפיסקה, בהיות חלקה הראשון מופרד מחלקה השני במילים 'או גרוע מכך' בצירוף קו מפריד" (ההדגשה במקור, ציטוט מתוך סעיף 12 לנ/1, תצהיר עדותו הראשית של ריבה).
הוסיף ריבה וציין בסעיף 12 לתצהירו כי "הקורא הסביר מבין מיד כי מדובר כאן בשני מצבים שונים, ומכאן שהגב' קוץ אינה יכולה לשמש כדמות מייצגת... עבור שניהם". כאמור, התובע טוען, כי אין מדובר בקו מפריד אלא במקף, שהגדרתו במילון אבן שושן (ת/4): "קו מחבר, קו קצר... הבא בין שתי מילים לחברן יחד כאילו הן מילה אחת מורכבת". לעומתו, הנתבעים בסיכומיהם צרפו (ברשות בית-המשפט) את הגדרת קו מפריד של האקדמיה ללשון עברית, על-פיו קו זה, שדומה למקף, נועד להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט.
לטעמי במקרה דנן, הקו בקטע הבעייתי בא להפריד בין שני חלקי משפט ולא לחבר בין שתי מילים, ולכן ההגדרה הנכונה יותר שלו צריכה להיות "קו מפריד" (שבא להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט) ולא - "מקף" (שבא לחבר בין שתי מילים במשפט).
הנתבעים גם צירפו לסיכומיהם, תחת ההגדרה של "מקף", את האבחנה שעושה האקדמיה ללשון עברית בין "מקף" לבין "קו מפריד". האבחנה היא כדלקמן: "המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות... הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו לבין המילים שלאחריו ולפניו". בקטע הבעייתי בכתבה רואים כי הקו מופיע בגובה אמצע האותיות, תוך שיש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו. בכך יש חיזוק לגירסת הנתבעים כי מדובר ב"קו מפריד" שבא להפריד הפרדה יתרה בין שני חלקי המשפט, ואין המדובר ב"מקף".
לא זו אף זו - ריבה הפריד בין שני חלקי הקטע הבעייתי לא רק באמצעות קו מפריד, אלא אף הוסיף את המילים "או גרוע מכך", שגם מהם ניתן להסיק הפרדה או אבחנה בין חלק א' לחלק ב'. משכך, רישום שמה של הגב' קוץ בסוף חלק ב', בהקשר של ספרה המוזכר בסעיף 4(ג) לעיל, לא צריך לקושרה, בעיני הקורא הסביר, אף זה היודע כי יש לה תאומים מזרעו של התובע, לחלק א' של הקטע הבעייתי.
בנדון נתתי אמון בגירסתו של ריבה כפי שבאה לידי ביטוי גם בחקירתו הנגדית, כי הזכרת שמה של הגב' קוץ בסוף חלק ב' של הקטע הבעייתי נובעת מעובדת אזכרת ספרה והיותה רווקה "מקצועית" (עמ' 33 לפרו' ש' 9).
הא ותו לא! הזכרת שמה של הגב' קוץ לא נעשתה לנוכח היותה אמם של תאומים שנולדו בהפריית מבחנה.
לא נעלם מעיני כי ריבה העיד על עצמו כמי שאינו מבין בתחביר ואף איננו יודע מה זה מקף נקודה או פסיק (עמ' 29 לפרו' ש' 18-19), אולם אין בכך כדי לשנות את מסקנתי. בצדק מציינים בנדון הנתבעים בסיכומיהם שבאותה נשימה ריבה גם הוסיף וציין שהוא יודע "להעביר מסר ולא עוסק בתחביר. אני מעביר מסר בפיסקאות" (עמ' 29 לפרו' ש' 25-26). היינו - ריבה יודע להפריד בין פיסקאות בכתבותיו באמצעות קו מפריד, על מנת להעביר מסר באמצעות פיסקאות אלה, וכך עשה גם במקרה דנן, באופן שבאמצעות הקו המפריד ייחס רק את חלק ב' של הקטע הבעייתי לגב' קוץ אך לא את חלק א', כמפורט לעיל.

התובע ניסה לשכנעני כי הקורא הסביר היה מייחס את הגב' קוץ גם לחלק א' של הקטע הבעייתי, לנוכח עדותה של מכרתו הגב' ענת טולנאי (עוסקת בעיתונאות), שהגישה תצהיר עדות ראשית (ת/1) ואף העידה בחקירתה הנגדית, כי הבינה את הכתבה באופן שייחס גם את החלק הראשון של הקטע הבעייתי לגב' קוץ, וממנה לתובע. בצדק טוענים הנתבעים בנדון בסיכומיהם כי הלכה פסוקה היא שאין כל משמעות לדרך בו הבינו קורא זה או אחר את הדברים, ועל כן אין צורך בהבאת ראיות או עדויות בדבר המשמעות שקורא מסויים או סוג קוראים זה או אחר ייחס לפרסום אלא ביהמ"ש הוא שישקול את הדבר (לעניין זה ראה: ע.א. 723/74, הוצאת עתון הארץ ואח'
נ' חב' החשמל לישראל בע"מ, פד"י לא (1), 281); ע.א. 334/89, רבקה מיכאלי ואח'
נ' בלה אלמוג, פד"י מו (5), 555). זו גם הסיבה מדוע אין לייחס משמעות לדרך שבה הבינה הגב' קוץ את הקטע הבעייתי, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בעדותה בביהמ"ש, בה קשרה בין שני חלקי הקטע הבעייתי.
לאור כל האמור לעיל, סבורני כאמור, שהקורא הסביר, אף זה המודע לקשרי הגב' קוץ-התובע, היה מבחין בין שני חלקי הקטע הבעייתי, כמפורט לעיל. על כן לא היה מייחס את הקטע הראשון לגב' קוץ וממילא גם לא היה מייחס אותו לתובע.
מעבר לצורך אציין כי הן התובע (ס' 13 לת/2) והן העדה מטעמו הגב' טולנאי (ס' 5 לת/1) מדגישים, כי את הקשר בין הקטע הבעייתי לתובע יעשו בעיקר מכריהם של התובע וקוץ בעולם העיתונאות והתקשורת (תחום בו הם עוסקים). נחה דעתי כי אלה העוסקים בכתיבה ותקשורת, יידעו לעשות את ההפרדה התחבירית ו/או הלשונית בין שני חלקי הקטע הבעייתי, כפי שהיה עושה זאת הקורא הסביר, כקביעתי לעיל.

17. הנתבעים גם ניסו לשכנעני בשני נימוקים נוספים (מעבר לנימוק המפורט בסעיף 16 לעיל), כי הקורא הסביר לא היה קושר את הכתבה והקטע הבעייתי לתובע, כדלקמן:

א. שמו של התובע לא הוזכר כלל בכתבה. אמנם נכון כי אין בכך כשלעצמו כדי לשלול מפרסום כלשהו להוות לשון הרע כלפי אותו אדם, שכן זו יכולה להשתמע מהפרסום או מנסיבות חיצוניות (סעיף 3 לחוק), אולם במקרה כזה ביהמ"ש לא יעשה שימוש באותן נסיבות חיצוניות, שכן אינן בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו את הדברים (להלן: "הנימוק הנוסף הראשון").
ב. מדובר במדור אישי של ריבה, אשר מחווה דעתו בנושאים מסוימים בסגנון הומוריסטי-ציני, וכך גם מתייחסים אליו הקוראים. זאת להבדיל, למשל, מידיעות חדשותיות בכותרות או בעמודים הראשונים של העתון. על כן, הקורא הסביר, אף זה המודע לקשרי התובע והגב' קוץ, לא ייחס כל חשיבות של ממש לקטע הבעייתי, וממילא לא יסבור או יפרש את חלק א' כאומר שהתובע זנח או נטש את ילדיו התאומים (להלן: "הנימוק הנוסף השני").

18. את שני הנימוקים הנוספים איני יכול לקבל מהטעמים הבאים:

א. בכל הקשור לנימוק הנוסף הראשון יש לומר כי אמנם רובו של ציבור הקוראים לא יודע כי לגב' קוץ תאומים ו/או שנולדו בהפריית מבחנה ו/או שהתובע הוא אביהם של התאומים. אולם, ביהמ"ש, כאמור לעיל, צריך לבחון כיצד הקורא הסביר, שיודע את הנתונים הנ"ל, היה קורא את הכתבה והקטע הבעייתי ומפרש אותה, וזאת לנוכח הזכרת שמה של הגב' קוץ וחלק א' לעיל הקטע הבעייתי, אשר היה עלול להשליך על התובע, על אף אי הזכרת שמו, אלמלא המסקנה דלעיל כי הקורא הסביר היה מפריד בין שני הקטעים. על כן, הנימוק הנוסף הראשון איננו עוזר לנתבעים בכל הקשור לשאלה א' דלעיל, ו/או בכל הקשור לאי קשירתו של התובע לקטע הבעייתי.

ב. אין בידי לקבל גם את הנימוק הנוסף השני, מהטעם שמדובר במדור אישי בסגנון הומוריסטי-ציני, שכן גם ממדור כזה מצפה הקורא הסביר שיימסר לו תוכן עובדתי שיש בו אמת. ההומור והציניות לא באים על חשבון האמת.
הטיבה להגדיר זאת הגב' טולנאי בעדותה, כדלקמן:
"הקריאה היא אחרת מעמוד ראשון בעתון, וזה לא מטיל ספק באמיתות הכתוב..." (עמ' 6 לפרו' ש' 27).
דברים דומים ציינה גם הגב' קוץ בעדותה (עמ' 5 לפרו' ש' 16-17).

19. משכך הם פני הדברים, סבורני כי אין אף צורך לדון בשאלה ב' שהצגתי בסעיף 9(ב) לעיל, היינו - האם המילים "תאומי מבחנה נטולי דמות אב" בקטע הבעייתי עלולים לגרום לקורא הסביר להסקה או לפרשנות כי אבי הילדים זנח ונטש אותם.

על אף זאת אוסיף ואומר בהערת אגב כי משפט זה כשלעצמו (היינו - כשהוא לא נמצא בקטע הבעייתי) אינו מחייב לטעמי את המסקנה כי מדובר בתאומים שנולדו בהפריית מבחנה שאביהם עזב או נטש אותם, אלא ניתן גם להסיק כפרשנות סבירה והגיונית כי מדובר בילדים שנולדו בהפריית מבחנה, שכלל אינם יודעים מי אביהם, כפי שאף סבר ריבה שזו הפרשנות למשפט זה (עדותו עמ' 32 לפרו' ש' 3).
סבורני כי כך היתה מבינה זאת גם הגב' טולנאי, לו משפט זה היה עומד כשלעצמו (ראה עדותה עמ' 17 לפרו' ש' 16-17).
אולם, אם התשובה לשאלה א' היתה חיובית, באופן שהיינו קושרים בין הגב' קוץ לחלק הראשון בקטע הבעייתי, וממילא בין התובע לקטע זה, כי אז איני בטוח שפרשנות זו (מדובר בילדים שלא יידעו מיהו אביהם) היא הפרשנות הסבירה. יתכן כי הפרשנות הסבירה אז תהא- כגירסת התובע. היינו - כי זנח או נטש את תאומיו, אותם הביא לעולם יחד עם הגב' קוץ בהפריית מבחנה.
אולם, משמסקנתי היתה, כאמור לעיל, כי לא ניתן לקשור בין התובע לחלק הראשון של הקטע הבעייתי, ממילא כאמור איני מוצא מקום להכריע בשאלה זו.

20. א. משזו מסקנתי, ממילא לא ניתן לומר כי הקטע הבעייתי מהווה לשון הרע כלפי
התובע כהגדרת החוק, ודין התביעה להידחות אף ללא צורך בדיון בשאלת ההגנות שעומדות לנתבעים ושאלת הנזק.

ב. על אף זאת אוסיף ואציין כי אף אם הייתי סבור שיש בקטע הבעייתי שבכתבה משום הוצאת לשון הרע לתובע, כי אז הייתי סובר שעומדת לנתבעים הגנת תום הלב שבסעיף 15(1) לחוק, המעניקה הגנה טובה, כשהמפרסם "לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על נסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3" (ציטוט מתוך סעיף 15(1) לחוק).
בנדון יש לציין כי האמנו שלריבה, שציין בעדותו כי לא ידע שלגב' קוץ תאומים, וממילא כי נולדו בהפריית מבחנה (עמ' 31 לפרו' ש' 17-19).
עדותו זו גם חוזקה ע"י הגב' קוץ עצמה, שציינה בחקירתה הנגדית כי על אף שהיא וריבה עבדו בתקופת הריוו התאומים שלה בעתון ידיעות אחרונות, לא היה להם כל קשר של ממש אלא לכל היותר "קשרים של שלום שלום" (עמ' 5 לפרו' ש' 10; עמ' 6 לפרו' ש' 8).

זאת ועוד - על אף עבודתם של ריבה והגב' קוץ בתקופת הריון התאומים בעתון ידיעות אחרונות, הם עבדו בקומות נפרדות ובחדרים שונים (סעיף 15.1 לנ/1) עובדה שגם אומתה ע"י הגב' קוץ בעדותה (עמ' 15 לפרו' ש' 10-13). היינו - גם לא היתה קירבה פיזית של ממש במקומות הישיבה ביניהם במסגרת העבודה.
הגב' קוץ גם ציינה שאינה יכולה לקבוע בודאות שריבה ידעה על הריונה כאמור מזרעו של התובע (עמ' 8 לפרו' ש' 31). קרי - היא לא יכולה לסתור את גירסתו של ריבה כי לא ידע על האמור.
כן מהימנה עלי עדותו של ריבה כי כלל לא הכיר את התובע עובר להכנת הכתבה, וממילא גם לא ידע כי הוא אבי תאומיה של הגב קוץ (עמ' 32 לפרו' ש' 10-11), ושמו של התובע כלל לא הוזכר בכתבה ובקטע הבעייתי.
בנסיבות אלה, יש לומר כי ריבה לא ידע על קיום הנפגע (התובע) ו/או על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע, כהגדרת סעיף 15(1) לחוק.
לטעמי, ריבה גם לא היה חייב לדעת על קיום הנסיבות האמורות (כהגדרת החלק האחד של סעיף 15(1) לחוק), שכן הוכח לי, באמצעות העדויות ששמעתי, כי רוב רובו של ציבור הקוראים הפוטנציאלים של הכתבה, כלל לא ידע כי לגב' קוץ תאומים ו/או כי אלה נולדו בהפריית מבחנה ו/או כי נולדו מזרעו של התובע. ההיפך הוא הנכון - מהעדויות בפני
עולה כי גם אלה המשתייכים למעגל הקרוב של התובע והגב' קוץ ידעו רק את עובדת אבהותו של התובע על תאומי הגב' קוץ, ומתי מעט מביניהם, ידעו כי הגב' קוץ הרתה לתובע בעקבות תהליך של הפריית מבחנה.
בנדון נפנה לעדות של הגב' קוץ, שציינה בחקירתה שרק חלק מהאנשים שהכירו את הקשר בינה לבין התובע, ידעו שילדיה הם מהתובע (עמ' 6 לפרו' ש' 23-24), וחלק קטן עוד יותר ידע כי הריונה נעשה באמצעות הפריית מבחנה (עמ' 7 לפרו' ש' 10-12).
גם הגב' טולנאי העידה שמכרים לא רבים של התובע ו/או הגב' קוץ ידעו על העובדות הנ"ל (עמ' 14 לפרו' ש' 13-17).
בנסיבות אלה, כשמעגל המודעים לעובדות הנ"ל קטן ביותר, ולאור העדר הקשר שבין ריבה לגב' קוץ ו/או לתובע, ניתן לומר שלא היה חייב לדעת על הנפגע ו/או על הנסיבות האמורות. זאת מעבר לעובדה שאף ניסה להפריד בין שני חלקי הקטע הבעייתי באמצעות קו מפריד והמילים "או גרוע מכך", כמפורט לעיל.

נוסיף ונציין, בהתייחס לסעיף 17 לחוק, כי מיד לכשהופנתה תשומת לבם של הנתבעים לקטע הבעייתי, ואפשרות יחוסו של חלק א' גם לגב' קוץ, מיהרו ופירסמו הודעת הבהרה והתנצלות בה הובהר כי אין כל קשר בין הילדים המוזכרים בחלק א' לגב' קוץ, ובמידה ואפשר היה להבין אחרת, הם מתנצלים על כך (הודעת ההבהרה וההתנצלות צורפה כנספח ד' לנ/1, וראה גם סעיף 22 לאותו תצהיר).
זה מלמד על תום לב מצד הנתבעים.
(הנתבעים בסיכומיהם טוענים גם להגנות העומדות להם עפ"י סעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק, אולם היות וסבורני כי הגנת תום הלב היא החזקה מבין ההגנות העומדות לנתבעים כאמור, וכל דבריי אודות ההגנות הן בהערת אגב, הסתפקתי בהבהרת עמדתי לגבי הגנה זו בלבד).

ג. במידה ויהיה מי שיסבור כי למרות הכל יש בקטע הבעייתי משום הוצאת לשון הרע על התובע, ולנתבעים לא עומדת כל הגנה עפ"י החוק, כי אז הייתי פוסק לתובע סכום פיצוי של 10,000 ₪ ולא מעבר לכך.
התובע אמנם תבע סכום פיצוי של 300,000 ₪, אולם סבורני כי תביעתו בנדון היא בעלמא, לא מבוססת ולא מוכחת. לא ברור על בסיס אלה נתונים העריך התובע את נזקיו האמורים, והקריטריון שהציג בביהמ"ש כי סכום זה הוא "עפ"י עיסוקי במקצוע עיתונות זו היתה הערכה שלי לגבי משפטים דומים" (עמ' 26 לפרו' ש' 27-28), אין די בו להוכחת נזק.
בכל מקרה, האפשרות הרחוקה לקשור את התובע לכתבה בנסיבות המפורטות לעיל, ופרסום ההבהרה וההתנצלות של הנתבעים מיד לכשהופנתה תשומת לבם לקטע הבעייתי, גורמים לי לסבור כי סכום פיצוי זה של 10,000 ₪ הוא הסביר בנסיבות העניין.
סכום פיצוי בסדר גודל כזה (סך של 8,800 ₪), קיבל כל אחד מתאומיה של הגב' קוץ בעקבות דרישה שהיפנתה בנדון לנתבעים (עדותה של הגב' קוץ, עמ' 9 לפרו' ש' 21), ובמסגרת הסכם פשרה שהושג אף ללא צורך בהגשת תביעה, וזאת מעבר להודעת ההבהרה וההתנצלות שפירסמו הנתבעים בנדון, כמפורט לעיל.
ודוק - הגב' קוץ ותאומיה קשורים יותר במישרין לקטע הבעייתי מהתובע, והסתפקו כאמור בסכומים המוזכרים לעיל, שלטעמי הוא סביר, ואף הוגן, בנסיבות המקרה דנן.

21. לנוכח דבריי לעיל, אני מורה על דחיית התביעה, אולם איני עושה צו להוצאות, לנוכח האפשרות, אותה איני שולל, כי יתכן וסובייקטיבית (וזה כאמור איננו המבחן לקביעת פרסום כלשון הרע עפ"י החוק) נפגע התובע מפרסום הקטע הבעייתי בכתבה.

22. המזכירות תשלח עותק פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה לפי כתובת משרדיהם.

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ו (10 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.

חננאל שרעבי
, שופט
ה. זיוית

1
בתי המשפט
בית משפט השלום חדרה
א 005813/04
בפני
:
כב' השופט חננאל שרעבי

תאריך:
10/09/06








א בית משפט שלום 5813/04 יעקב ברוק נ' מעריב-הוצאת מודיעין בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 10/09/2006)