פסקי דין על שלמה פרץ |

6740/06 בשפ     03/09/2006




בשפ 6740/06 שלמה פרץ נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

בש"פ 6740/06

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העורר:
שלמה פרץ



נ ג ד

המשיב:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.7.06 בב"ש 2347/06 שניתנה על ידי כבוד השופט א' אברהם

תאריך הישיבה: כ"ט באב התשס"ו (23.8.06)
בשם העורר: עו"ד אריה ליכט

בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל
החלטה
א. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' אברהם) מיום 20.7.06 בב"ש 2347/06, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אברהם) מיום 6.2.06 בב"ש 1161/06, לפיה ייעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתפ"ח 507/06.

ב. (1) כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן החוק), חבלה בכוונה מחמירה כלפי בן משפחה לפי סעיף 329(א)(1) ביחד עם סעיף 329(ב) לחוק, התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק, הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

(2) בכתב האישום נטען, כי במספר הזדמנויות עד ליום 9.1.06 איים העורר על אשתו (להלן המתלוננת) כי בכוונתו לרצוח אותה ואחר כך להתאבד. נטען, כי בשעות הערב של יום ה- 9.1.06 אמר העורר לילדיו, שבכוונתו להיכנס לדירתה של המתלוננת, לרצוח אותה ולהתאבד. מאוחר יותר, כך לפי כתב האישום, הגיע העורר לדירה, ונכנס אליה תוך טיפוס על סולם. המתלוננת הבחינה בעורר, וברחה מהדירה לחצר סמוכה. העורר הצליח להדביק את המתלוננת בחצר, קפץ עליה והפילה לקרקע. בשלב זה החל העורר - כנטען - לחנוק את המתלוננת, עד אשר הגיע אחד השכנים שמשך את העורר מהמתלוננת. לאחר מכן נכנס העורר לדירה, נטל סכין, דקר את עצמו בבטנו ושיסף את גרונו שלו. עוד נטען, כי בעת ביצוע המיוחס לו, היה בתוקף צו הרחקה כנגד העורר, האוסר עליו להיכנס לדירה.

(3) בהחלטה מיום 6.2.06 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטה נקבע, כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה באשר למיוחס לו בכתב האישום. את הראיות מצא בית המשפט בעדותה של המתלוננת, בעדותו של השכן שהפריד בין העורר למתלוננת, בהודעותיהם של ילדי העורר בדבר האיומים שהשמיע כלפי המתלוננת ובקלטות של מוקד המשטרה המתעדות את הדיווח בדבר מעשי העורר. כן נקבע, כי מעשהו של העורר מלמד על המסוכנות הרבה הנשקפת למתלוננת הימנו, וכי אין דרך להפיג מסוכנות זו בחלופת מעצר, ובלשונו של בית המשפט: "המעשה שעשה המשיב (העורר- א"ר) מצביע על התנהגות אובססיבית, בלתי רציונאלית, שהביאה אדם לשסף את גרונו שלו בסכין. אינני משוכנע, כי גט הכריתות שניתן זה עתה הביא לקץ יחסו של המשיב כלפי אשתו". בהקשר זה צוין, כי את המעשים המיוחסים לו ביצע העורר בעודו מפר צו בית משפט, האוסר עליו להגיע לדירת המתלוננת.

(4) ביום 11.7.06 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים. בבקשה נטען, כי חל כרסום משמעותי בחומר הראיות, המצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. עוד נטען, כי העורר נתון כבר שבעה חודשים (לעת ההיא- א"ר) במעצר, וכל עדי התביעה המרכזיים כבר הועדו. בבקשה אף הציע העורר, לראשונה בגדר הליכים המתנהלים נגדו, חלופת מעצר – מעצר בית במושב גדיש אצל אחת מאחיותיו.

(5) בהחלטה מיום 20.7.06 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי לא חל כרסום בתשתית הראייתית הלכאורית כנגד העורר, וכי חלוף הזמן לא הקהה את מסוכנותו, ועל כן אין מקום לבחון קיומה של חלופת מעצר גם בשלב זה.

(6) מכאן הערר הנוכחי.

ג. בערר נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי באשר לראיות לכאורה לעבירה של ניסיון לרצח, היא מוטעית. עוד נטען בערר, כי במשפטו של העורר התקיימו עד היום שלוש ישיבות (הישיבה האחרונה התקיימה ביום 9.7.06), והישיבה הבאה נקבעה ליום 29.10.06, כשבוע ימים לאחר שיחלפו תשעה חודשים ממועד מעצרו של העורר. במצב דברים זה לבדו, כך לדברי העורר, יש כדי להצדיק את שחרור העורר לחלופת מעצר. הוטעם, כי יש בחלופה החדשה שהציע העורר – מעצר בית בבית אחותו באילת – כדי לאיין את מסוכנותו, שכן המתלוננת מתגוררת בטבריה.

ד. (1) בדיון חזר בא כוח העורר על טענותיו בדבר חולשתן של הראיות בכל הנוגע לעבירת הניסיון לרצח. לטענת העורר, אילו רצה לרצוח את המתלוננת היה עושה זאת בסכין, שיכול היה לקחת במטבח עת רדף אחריה. נטען, כי מסימני האודם שנמצאו על צווארה של המתלוננת לא ניתן להסיק כי אכן מדובר בניסיון לרצח ובכוונת קטילה. לדעת בא כוחו המלומד של העורר, נופח המקרה מעל ומעבר למהותו. כן נמסר כי במהלך הזמן שחלף מאז מעצרו העורר התגרש מהמתלוננת, ועובדה זו, יש בה כדי להקהות את מסוכנותו. לבסוף נטען, כי די בעובדה, שהדיון הבא במשפטו של העורר קבוע ליום 29.10.06 – יומיים לאחר שיסתיימו תשעה חודשי מעצר, ויידרשו עוד מספר ישיבות לסיום התיק, כדי לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

(2) מנגד טען בא כוח המשיבה, כי אין יסוד לטענת העורר, לפיה חל כרסום בראיות לכאורה. בהקשר זה הפנה בא כוח המשיבה להודעת המתלוננת, לפניות ילדי העורר למוקד המשטרה עובר לאירוע ולתעודות הרפואיות בדבר מצבה של המתלוננת לאחר האירוע. עוד נטען, כי הליך הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה (דהיינו הסכם גירושין, שנחתם בין העורר והמתלוננת) הסתיים לפני האירוע, ועל כן אין לקשור בין הגירושין לאירוע. לדברי המשיבה, המקור לאובססיביות של העורר כלפי המתלוננת הוא האופן שבו היא מנהלת את חייה וכן בעיית אלכוהול, ממנה סובל העורר. באשר למסוכנות נטען, כי מקום בו לא נמסרה גרסת העורר קשה מאד לאיין את מסוכנותו, וגם לגופו של עניין אין בנמצא חלופה מתאימה. באשר לקצב ניהול המשפט נטען, כי מקומן של טענות העורר בסוגיה זו הוא בהליך לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 ולא בבקשה לעיון חוזר.

ה. (1) לאחר עיון בחומר הראיות חוששני, כי חרף מאמציו של בא כוח העורר אין בידי לקבל את טענותיו בדבר כרסום בו. כפי שיפורט להלן, חומר הראיות במקרה דנן עומד באמות המידה שנקבעו לקיומן של ראיות לכאורה (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק)), ומצדיק את מעצרו של העורר. במה דברים אמורים?

בעדותה בבית המשפט טענה המתלוננת, כי במהלך האירוע חנק אותה העורר: "ואז הרגשתי שהוא הודף אותי מאחורה, זרק אותי על הגינה, הרגשתי חבטה בראש, הוא רכן מעלי והתחיל לחנוק אותי ללא רחמים" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 9- 11); "אני נפלתי על הגב, הנאשם רכן מעלי פנים מול פנים וחנק אותי בשתי הידיים שלו" (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 18). על דברים אלה חזרה המתלוננת גם בחקירתה הנגדית: "הוא חנק אותי בידיים ללא רחמים ואני נאבקתי עימו" (עמ' 30 לפרוטוקול שורה 30). עוד העידה המתלוננת, כי מסכת האיומים על חייה החלה ברגע שהחלו הליכי הגירושין (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 24- 28). דברים אלה תואמים את הודעתה של המתלוננת במשטרה מיום 10.1.06 למחרת המקרה, לפיהם חנק אותה העורר עד שהפרידו ביניהם: "שמעון (צ"ל שלמה – א"ר) רכן מעלי והחל לחנוק אותי והתחלתי להתגונן ולדחוף אותו מעלי אך שמעון לא הרפה ממני" (עמ' 1 שורות 26- 28); "שמעון רצה שאני אחנק וימות" (עמ' 2 שורה 1); "שמעון החזיק אותי בגרון וחנק אותי עד שהתפרפרתי" (עמ' 2 שורות 11- 12). מדברים אלה דומה, כי בראיה המרכזית, העומדת לחובת העורר – גירסתה של המתלוננת – לא חל כל כרסום במהלך המשפט. פשיטא שבית המשפט הדן יידרש לשאלה האם מתקיימים יסודות של הניסיון לרצח, וכאן באים דברי בן העורר מוטי למשטרה באשר לכוונה שעליה הצהיר אביו, שמהם חזר בעדותו בבית המשפט; בהודעתו במשטרה מיום 10.1.06 מסר מוטי כי בשיחה עם אביו דקות ספורות לפני המקרה הודיע לו האחרון שבכוונתו לרצוח את המתלוננת (אמו של מוטי) ולהתאבד (עמ' 1 שורות 14- 17, 19- 21). כן עמד בהודעתו על האובססיה של אביו כלפי המתלוננת (עמ' 4 שורות 22- 26). ואולם, בעדותו בבית המשפט טען מוטי, כי אינו זוכר את אשר קרה ביום המעשה (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 5- 7; שורות 12- 16) והוכרז כעד עוין (ראו ההחלטה בעמ' 11). קו דומה חזר אצל שכנה של המתלוננת, סולומון אלמליח, שמסר בהודעתו במשטרה, כי ראה את העורר תופס בידיו בחלק גופה העליון של המתלוננת (הודעה מיום 9.1.06 עמ' 1 שורה 7- 8, סומנה כ- ת/11 בבית המשפט המחוזי). בהודעה נוספת מיום 17.1.06 מסר אלמליח, כי "ראיתי ששלמה (העורר- א"ר) תפס אותה בחלק העליון של הגוף יכול להיות בחזה יכול להיות בצוואר שלה אני לא זוכר בדיוק ... אם אני זוכר מהצוואר של חנה (המתלוננת- א"ר) לכיוון מטה". בעדותו התכחש אלמליח לדברים אלה, וטען שהעורר חיבק את המתלוננת באזור החזה (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 15; שורות 27- 28). בעקבות כך הוגשו הודעותיו של אלמליח במשטרה. באשר לעדותם של מוטי ואלמליח יהא על בית המשפט להכריע בין הודעותיהם במשטרה ועדותם בבית המשפט. הכרעה זו – הנוגעת למהימנותם – מקומה בשלב בירור המשפט ולא בשלב הדיון במעצרו של העורר (בש"פ 5986/03 בן רביעה נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם) (השופטת חיות); בש"פ 1131/06 חשימה נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)).

גם בתמלילי השיחות של בני משפחתו של העורר עם המשטרה עובר לאירוע ניתן למצוא אישוש לנטען בכתב האישום. כך למשל, בשיחה מספר 2 פונה חגית פרץ (להלן חגית), אשת בנו של העורר, למוקדנית במילים אלו: "אני רוצה שתשלחו ניידת דחוף לעפולה לר' אבן גבירול, הבעל רוצח שם את האישה ... תעשה לי טובה שזה יהיה דחוף לפני שזה כבר יהיה הסוף ואי אפשר יהיה למנוע". בפני
יתו של מוטי (שיחה מספר 3) נאמר: "אבא שלי, יש לו צו הרחקה מהבית הם בתהליכי גירושים ההורים שלי והוא הלך מהבית לרצוח את אמא שלי לא יודע מה בדיוק", ובקריאה נוספת נאמר: "אבא שלי הלך לרצוח את אמא שלי תגיעו מהר". בהודעתה של חגית במשטרה מיום 10.1.06 נמסר, כי העורר הביע את רצונו לרצוח את המתלוננת כבר ביום 8.1.06 (עמ' 1 שורה 25- עמ' 2 שורה 1).

במסמך אודות מצבה הרפואי של המתלוננת לאחר האירוע, שסומן כ- ת/1 בבית המשפט המחוזי נרשם: "צוואר ללא סימני חתך אך סימני חנק ואודם". בעדותו בבית המשפט טען ממלא הדו"ח, ד"ר בשארה תייסיר, כי אם הייתי רואה אותה (את המתלוננת- א"ר) בלי לדבר לא הייתי כותב את המילה חנק ... אבל הייתי כותב סימני אודם" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 19- 20).

(2) בגדרי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור נאשם עד לתום ההליכים, כדי להצליח בטענה של כרסום בחומר הראיות, יש להצביע על "שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה ... עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו" (בש"פ 4794/95 שאבי ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת שטרסברג כהן); ראו גם בש"פ 6071/01 מנקר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת נאור)). כעולה מהאמור, הראיות העומדות כנגד העורר כוללות את עדותה של המתלוננת, תמלילי השיחות של בני משפחתו עם מוקד המשטרה והגיליון הרפואי של המתלוננת. גם ללא הודעותיהם של מוטי ושל אלמליח (אף כי ספק האם יש בחזרת עד מעדות שמסר כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית: בש"פ 7082/98 לוי ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט אילן); בש"פ 1011/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת ביניש)), סבורני, כי כנגד העורר קיימות גם עתה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו.

(2) כפי שהודיעוני הצדדים במהלך הדיון, בא כוח העורר עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לקיים דיון לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982. עניינו של סעיף זה הוא בטענה מקדמית של נאשם במשפט, לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. בא כוח העורר טען, כי בקשה זו נסמכה על עוצמתן החלשה של הראיות לכאורה. ברם, בהחלטה מיום 10.4.06 דחה המותב היושב בדינו של העורר את הבקשה. בידי העורר לערער על החלטה זו בגדרי ערעור על פסק הדין, היה ויורשע בבית המשפט המחוזי, ומובן שאיני מביע כל דעה בעניין.

(3) באשר לחלופת מעצר; אודה, כי התלבטתי בשאלה האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר, והאם יש להזמין תסקיר מעצר בעניינו. מזה, עסקינן בעבירות, שמטבען מעידות על מסוכנותו של מבצען, ולא בכדי קבע המחוקק כי עבירות מסוג זה מקימות עילת מעצר. מזה, נתתי אל ליבי את הזמן שחלף מאז מעצרו של העורר ואת החלופה שהוצעה. ואולם, בנסיבות סבורני כי כף המסוכנות גוברת, מה גם שהמעשים המיוחסים לעורר נעשו ככל הנראה תוך הפרת צו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, האוסר על העורר להיכנס לדירת המתלוננת (ראו החלטות בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (השופטת מ' רבס) מימים 26.6.05, 4.7.05, 7.9.05 בתמ"ש 7743/98; בהחלטה האחרונה נאמר "בהסכמת הצדדים נקבע בזה כי הנתבע לא יכנס לדירת הצדדים ... עד לסיום ההליכים בין הצדדים ומכירת הדירה לצד ג'). דומני, כי דברים שנאמרים במקרים של נאשמים, שהפרו את תנאי השחרור שהוטלו עליהם בבית משפט, ולפיהם אין ראויים הם לאמונו של בית המשפט (ראו למשל 10696/05 לבנון נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)), יפים גם לענייננו; גם אם המדובר באי כניסה בהסכמה, זו הופרה. השילוב בין אלה לבין האובססיביות כנזכר כלפי רעייתו לשעבר של העורר ורקע היחסים ביניהם ואישיותו אלה אינם מצדיקים, לעת הזאת, בחינת חלופה.

(4) באשר להתקדמות משפטו של העורר; בערר צוין, כי עד היום התקיימו שלוש ישיבות בעניינו של העורר, וכי הישיבה הבאה עתידה להיערך לאחר שיחלפו תשעה חודשים ממועד מעצרו. טענה זו נטענה כאמור גם בבקשה לעיון חוזר שהוגשה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי קצב התקדמות המשפט הוא שיקול בהארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על החלטתה של השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 6489/00 מדינת ישראל
נ' זגורי (לא פורסם). ואולם, במקרה דנא עומדת בכל מקרה שאלת הזמן שחלף – מעבר זמן ניכר מאז ההחלטה – כאחד השיקולים לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, שכן חלפו כשבעה חודשים מאז החלטת המעצר הראשונה. ער אני לעומס המוטל על בתי המשפט. ואולם, הזמן החולף בתיק רב ויש – בכל הכבוד – מקום להחשת הקצב. סבורני, כי ראוי היה לקבוע דיונים בעניינו של העורר במועד קרוב יותר מאשר 29.10.06. עיון בפרוטוקולים של הישיבות הקודמות מגלה, כי חקירתם של העדים המרכזיים לאירוע לא ארכה זמן רב. בנסיבות אלה קביעת ישיבות במועדים סמוכים תוכל אולי לאפשר לבית המשפט המחוזי לסיים את שמיעת משפטו של העורר בטרם יחלפו תשעה חודשים ממעצרו של העורר כמצוות סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו- 1996, ולחסוך הליכי מעצר נוספים, בלא שאביע דעה לגביהם. בכפוף לאילוצי היומן של בית המשפט המחוזי, על התביעה לפנות ולבקש תוספת מועדים בטרם יחלפו תשעת החודשים.

ז. בנתון לאמור, אין בידי להיעתר לערר.

ניתנה היום, י' באלול תשס"ו (3.9.06).

ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06067400_t01.doc בג - מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

??

??

??

??

1
2
1








בשפ בית המשפט העליון 6740/06 שלמה פרץ נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 03/09/2006)