פסקי דין על דוד אלמליח

8102/02 פ     14/09/2006




פ 8102/02 מדינת ישראל נ' דוד אלמליח




97
בתי המשפט
בית משפט מחוזי באר שבע
פ 008102/02
בפני
:
כבוד השופטת רויטל יפה-כ"ץ
14/09/2006
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נגד
דוד אלמליח
, ת.ז. 06486509/0
הנאשם

הכרעת דין
כ ל ל י
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, אשר מייחס לו ביצוע עבירות חטיפה לשם חבלה, חבלה בכוונה מחמירה ואיומים.
בכתב האישום נטען, כי בתאריך 3/6/02 סמוך לשעה11:00 - 12:00 נפרצה דירת אחותו של הנאשם, דניס אזולאי, ונגנבו ממנה כסף ותכשיטים מזהב. הנאשם חשד, כי אליהו כהן (להלן: "המתלונן" ו/או "המנוח" ו/או "ללו") ביצע את הפריצה והגניבה. לפיכך, בו ביום, סמוך לשעה 18:30, הגיע הנאשם לבניין בו מתגורר המתלונן באשדוד, עלה לדירתו וביקש לשוחח עימו למטה. המתלונן מצידו סרב, שכן אותה עת היה נתון ב"מעצר בית" בביתו, אולם הנאשם שכנע אותו להתלוות אליו לכניסה לבניין.
בכניסה לבניין הנאשם האשים את המתלונן, כי פרץ לבית אחותו ואיים עליו, כי יזרוק רימון לביתו. לאחר מכן, הנאשם תפס את ידו של המתלונן והורה לו להיכנס לרכבו מסוג פולקסווגן פולו, שחנה בסמוך. בתחילה, סירב המתלונן להיכנס לרכב, אולם, הנאשם אמר לו, כי ייקח אותו רק למספר דקות על מנת להתעמת עם אדם בשם יורם עשור. נטען, כי הנאשם אמר דברים אלו למתלונן על אף שאינם אמת ועל מנת לגרום לו להתלוות אליו, להובילו למבנה נטוש ולגרום לו לחבלה חמורה.
בהמשך, נכנס המתלונן לרכבו של הנאשם והתיישב במושב האחורי, כשברכב נהג הנאשם ועל ידו ישב אדם שזהותו אינה ידועה (להלן: "האחר" ו/או "הרוסי").
הנאשם הסיע את המתלונן ברכבו לרח' הראשונים באשדוד, שם ירדו הנאשם, האחר והמתלונן מהרכב ונכנסו למבנה, ששימש בעבר כלשכת העבודה. שם, הנאשם והאחר התנפלו על המתלונן, חבטו בו בידיהם ובעטו בו ברגליהם עד שנפל על הרצפה, והמשיכו להכותו בכל חלקי גופו, גם כאשר שכב על הרצפה במשך כ-20 דקות, וזאת במטרה לגרום לו לחבלה חמורה, לנכות או למום.
לאחר מכן, כנטען בכתב האישום, הנאשם והאחר העלו את המתלונן, כשהוא פצוע, לרכב, והסיעו אותו עד סמוך לבניין בו הוא מתגורר. שם, הורידו אותו מהרכב ונסעו מהמקום.
נטען, כי כתוצאה ממעשיהם של הנאשם והאחר הובהל המתלונן לבית החולים קפלן, אובחן כסובל מפגיעה בטחול, שברים בשתי צלעות, חתך בשפה העליונה ושבר במותן. המתלונן נותח, ובמהלך הניתוח כרתו הרופאים את הטחול הפגוע.

לפיכך, נטען, כי במעשיו אלה איים הנאשם על המתלונן, כפה עליו באמצעות תרמית ללכת מהמקום בו נמצא כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה וכן גרם לו לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, ועל כן, יוחסו לו עבירות של חטיפה לשם חבלה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ו-איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הנאשם, בתגובתו לכתב האישום מיום 1/7/02, שנמסרה על ידי בא כוחו, עו"ד חימי, כפר בעובדות כתב האישום, והתביעה הביאה ראיותיה.

2. המתלונן הוזמן להעיד לתאריך 10/11/02, אלא שבתאריך 14/10/02 נדקר בסמוך לגרם המדרגות בביתו, ונפטר, כתוצאה מהדקירה, ביום 20/10/02 בביה"ח קפלן (להלן: "האירוע השני" או "אירוע הדקירה").

לאור נסיבות מותו של המתלונן, ביקש ב"כ המאשימה, עו"ד אלטמן, לקבל את אמרות המתלונן, כפי שאלה נמסרו במהלך החקירה, לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן:"פקודת הראיות") ולבסס את הרשעת הנאשם על פיהן. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים לעניין בקשה זו, וביום 23/11/04, ניתנה החלטתי ובה קבעתי, בתמצית, כי החשד לגבי זהות הדוקר באירוע השני נפל על שותפו של הנאשם באירוע נשוא כתב האישום שבפני
נו, הן לאור דברי אמו של המתלונן, לפיהם אמר לה בנה, זמן קצר לאחר הדקירות, שהיה זה שותפו של הנאשם להכאתו (בתיק זה, הוא "הרוסי"), אשר דקר אותו, והן לאור לאור עדותו של החוקר יובל לחכים (ע.ת. 6, להלן: "לחכים"), כי בתיק החקירה קיימת עדות של עד ראייה, שראה את הדוקר בורח ונכנס לרכב טויוטה קורולה אדומה, שאחיו של הנאשם נהג לעשות בה שימוש, ואשר היה בבעלותו של ארמן ריידלר, המקורב לנאשם. לחכים הסכים, כי המנוח אמר לשוטר, ששוחח עימו בבית החולים, לאחר האירוע השני, שאינו מכיר את הדוקר, כי נדקר מאחור וכי מעולם לא ראה את הדוקר, ואף הוסיף "שהנדקר לא שיתף פעולה בכל החקירה", אך הוא הסביר כל זאת על רקע הרשעותיו הקודמות הרבות של המתלונן, שלא היה זה מ"מנהגו" לשתף את המשטרה בענייניו.
עוד קבעתי, כי אמנם אין למאשימה ראיות ישירות על האמצעים הפסולים, שהופעלו על המתלונן כדי שימנע מלהעיד בביהמ"ש, אך עם זאת, ההיגיון וניסיון החיים מלמדים, כי יש ללמוד מכלל הנסיבות, על אף שלא הוכח מי רצח את המתלונן, או שלא הוכח, שהנאשם קשור לדקירתו של המתלונן, כי הפעלת אמצעי פסול, דהיינו, דקירת המתלונן, נועדה למנוע ממנו להעיד במשפטו של הנאשם, ועל כן קבעתי כי אמרותיו של המתלונן קבילות. עוד קבעתי, כי קבילות לחוד ומשקל לחוד, ועניין משקל הודעותיו של המתלונן יישקל במסגרת הכרעת הדין. וכמובן, לאור הוראותיו של סעיף 10א(ד), גם בחינת התוספת הראייתית (בצורת "חיזוק") תישקל להלן.

3. הרקע לאירועים המיוחסים לנאשם הוא, פריצה לבית אחותו של הנאשם בבוקרו של יום תקיפת המתלונן. הנאשם, אשר ביקש למצוא בעצמו את הפורץ, הגיע, אגב כך, גם לבית הנאשם. לעמדת המדינה, הנאשם סבר, שהמתלונן הוא מי שפרץ לבית אחותו, ואילו לעמדת ההגנה, הנאשם הגיע לבית המתלונן כדי לבקש את עזרתו בחיפוש הנרקומן, שפרץ לבית האחות.

אין חולק, כי הנאשם הגיע לבית המתלונן ביום 3.6.02, בשעת אחה"צ (השעה עצמה במחלוקת – להלן), כאשר באותה עת היו בבית המתלונן ואמו, הגב' דינה כהן (להלן: "האם"). לגבי האירועים שהיו בבית – נחלקות הגירסאות.

עדות המתלונן ואמו

4. אמו של המתלונן, אשר גם היא נפטרה בינתיים, העידה, שביום הארוע חתמה כערבה למתלונן, אשר שוחרר על ידי ביהמ"ש ל"מעצר בית". השניים התייצבו אצל קצינת המבחן וחזרו הביתה.
וכך החל הארוע:
"איך שחזרנו הביתה, ישבנו ואני הלכתי לנוח קצת. פתאום שמענו דופקים בדלת. אמרתי לאלי לקום לפתוח את הדלת. אני חושבת שזה היה בסביבות השעה 15.30 – 16.00, איך שחזרנו מקצינת המבחן.
אלי פתח את הדלת ופתאום דוד (מצביעה על הנאשם) הוא נכנס כולו מזיע ואדום ורותח ואמר לו אלי "דוד מה קרה" ואלי הביא לו כסא והביא לו כוס מים והניח על השולחן, והנאשם תפס אותו ביד ואמר לו "אלי, בוא איתי" ואלי אמר לו "לאן אני אלך אתך, אתה יודע שעכשיו השתחררתי ואמא שלי חתמה עלי ערבות" והנאשם אמר לו שירד איתו. קמתי ואמרתי לנאשם שאני חתמתי ושהוא לא יכול לרדת. הנאשם תפס אותו ביד וגרר אותו למטה מחוץ לבית ואני ירדתי אחריהם וראיתי בחור רוסי מחכה לו ליד המדרגות, הנאשם לקח את אלי בכוח והכניס אותו לאוטו והרוסי אחריו. הכניסו את אלי באמצע ונסעו.

עליתי הביתה חזרה והתקשרתי למשטרה, היה כל הזמן תפוס, ירדתי בצעקות והלכתי לאח של הנאשם רפי, ואמרתי לרפי תעשה לי טובה, שיתן לי את מספר הטלפון של הנאשם ואמרתי לו שהוא לקח את אלי ונסעו ואסור לאלי להיות בחוץ.
אחיו של הנאשם רפי גר מולי, כל המשפחה של הנאשם גרים באותו רחוב שלי.
רפי לא רצה לתת לי את מספר הטלפון של הנאשם.
חזרתי הביתה וראיתי שהבן שלי שמעון חזר מהעבודה ושאל מה קרה והסברתי לו שלקחו את אלי בכוח מהבית ואני לא יודעת איפה הוא ושהוא רק היום יצא מביהמ"ש וחתמתי ערבות ושאני פוחדת שהמשטרה תתפוס אותו. שמעון אמר לי לעלות הביתה ושהוא ילך לחפש אותו. שמעון ירד מהמדרגות ופתאום מוצא אותו זרוק...
אני ראיתי שאלי עלה הביתה כולו מלא דם, הוא תפס את הבטן והשן שלו שבורה והוציאו לו אותה והוא כולו קרוע. ישבתי על כסא ואני צועקת ושאלתי מה קרה והוא אמר לי שהנאשם והרוסי לקחו אותו ללשכת עבודה של נוער, שזה מקום הרוס לגמרי ושמו לו גז מדמיע על הפנים ושהנאשם והרוסי התחילו לתת לו בעיטות. אלי אמר לי לקחת אותו מהר לבי"ח כי הוא עומד למות... " (עמ' 18 – 20 לפרוט').

ואח"כ נזכרה והוסיפה, שהמתלונן אמר לה עוד משהו:
"הוא אמר לי עוד משהו, שלא כתוב באימרה, אלי סיפר לי שדוד אמר לו בפעם הראשונה שאם הוא יתלונן במשטרה הוא יזרוק לו רימון בבית. וזה הוא אמר בזמן שהוא חזר קרוע כולו בבטן" (עמ' 21, שורות 24 – 25).
5. האימרה שמסרה האם במשטרה – הוגשה אף היא, מטעם ההגנה (נ/1). אימרה זו נגבתה ממנה יום לאחר הארוע, ב- 4/6/02 בשעה 10:15, על ידי השוטרת ליאת מרציאנו. למעשה, זו העדות הראשונה, שפתחה את החקירה כנגד הנאשם, שכן המתלונן לא מסר, לפני אמו, את גירסתו לארועים או כל תלונה מטעמו. וכך מסרה האם באימרתה:
"אני אמא של אלי כהן... שהיה עצור במשטרה שבוע שעבר ושוחרר שלשום למעצר בית. ואתמול בשעה 17:30 הגיע אלינו הביתה בחור בשם דוד אלמליח
, שאני מכירה אותו כי היה גר ברח' שלנו פעם. עלה אלי הביתה וביקש מהבן שלי לצאת. אלי לא רצה לצאת, אמר שהוא במעצר בית, וגם אני התערבתי ואמרתי שחתמתי עליו שיהיה במעצר בית, ואז דוד אלמליח
, שהיה יחד עם עוד בחור שנראה רוסי, הוציאו את אלי בכוח מהבית והעלו אותו לאוטו לבן. לא יודעת איזה סוג, ונסעו. אני רצתי לבית של המשפחה של דוד אלמליח
וביקשתי מאח שלו את המספר טלפון של דוד. לאח קוראים רפי אלמליח. אמר שאין לו את הטלפון של דוד. ואז חזרתי הביתה והתקשרתי למשטרה, והיה תפוס כל הזמן. אחרי ¾ שעה מהרגע שלקחו את הבן שלי החזירו אותו, זרקו אותו מתחת לבלוק, ואלי עלה הביתה ואמר לי תזמיני מהר רופא, אין לי אויר. ואז בא הבן שלי שמעון וראה את את אלי במצב הזה ולקחנו אותו מהר לביה"ח. הגענו לביה"ח בסביבות השעה 19.30...
ממה שאני ראיתי אלי היה מלא דם כולו בפני
ם ובפה...
אלי סיפר לי ששניהם הרביצו לו".

מה בנה, המתלונן, סיפר לה?
"דוד אמר לאלי שהוא פרץ לבית של אחותו וגנב ממנה את כל הזהב. אלי סיפר לי שלקחו אותו לרח' הראשונים ליד הנקודה של המשטרה – מאחור. ושם שמו לו גז מדמיע בעיניים ונפלו עליו מכות".

ומיהו "הרוסי"?
"אני לא מכירה אותו. הוא לא היה אצלי בבית. הבחור חיכה מתחת לבלוק. ראיתי את זה כשירדתי למטה בזמן שהוריד את אלי בכוח... אם אני אראה אותו לא אוכל לזהות אותו".
6. ב"כ הנאשם התנגד לכל עדות שמיעה בדבריה של אם המתלונן, אך צודק ב"כ המאשימה, שדברי המתלונן לאמו, מיד לאחר שחזר מוכה וחבול הביתה – קבילים נוכח החריג שבסעיף 10(1) לפקודת הראיות. וזו לשונו של הסעיף:
"10. עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות -לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:
(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו,
או לאחר שהיתה לו ההזמנות הראשונה להתאונן עליו... "

בסעיף זה שתי חלופות נוספות, אך החלופה הרלבנטית לענייננו, היא זו המצויה בס"ק (1) המצוטט לעיל.

הכלל הוא, כי אימרה המתקבלת כראייה על פי הוראות סעיף 10 לפקודת הראיות משמשת ראיה לאמיתות תוכנה, ויש להתייחס אליה כאל ראייה נפרדת ועצמאית, שיכולה לבוא במקום עדותו של מוסר האימרה. אמרה כאמור יכולה לשמש בסיס להרשעה, ואין בחוק או בהלכה הפסוקה דרישה לקיומה של "תוספת" כלשהי בהקשר זה.
בהתאם לפיסקה, הרי שההנחות המונחות ביסודה של הוראת החוק האמורה, הן בעיקרן, כי עד אינו משקר בהשמיעו אימרה על אתר, או מיד בהזדמנות הראשונה שיכול היה לעשות כן, כאשר האימרה מתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה, וכי יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהוא כוזב [ר' בענין ע"פ 3737/91 ו-3695/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו 273(3) וכן דברי כב' השופט חשין בע"פ 16/49 יחיאל נחום לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ב', עמ' 572, 561, שהתייחסו אומנם לנסיבות בהן דן סעיף 10(3), אך הישימות, בשינויים הנובעים מן העניין, גם לנסיבות בהן דן סעיף 10 (1)].

אציין, כי גם התיבה "בסמוך לאחריו" מתפרשת על פי הנסיבות, והיא איננה מתייחסת רק למניין של דקות אלא יכולה לחפוף גם משך זמן ארוך יותר. כך, למשל, קיבל בית משפט העליון מכוח הוראותיו של סעיף 10(1) הנ"ל, גם הוכחה בדבר אימרה שהושמעה מספר שעות אחרי הארוע [ר', למשל, ע"פ 64/55 היועץ המשפטי נ' וולפוביץ, פד"י ט', עמ' 787, 785 וכן ע"פ 399/72 אקרישבסקי נ' מ"י – לא פורסם].

הפסיקה הרחיבה בעניין זה וקבעה, כי גם הודעה "מאוחרת" יותר קבילה, ובלבד שבזמן שחלף מאז התרחשות הארוע ועד לאמירתה, לא התרחש כל ארוע, שיש בכוחו להקים חשד, שמא הושפע העד שלא לומר אמת.

אציין כי, חומרת הפגיעה, שנפגע קרבן האלימות, כשלעצמה, יש בה כדי לסייע להפגת ספקות באשר למהימנות אמרתו, שכן אדם המצוי במצב קשה, המעיד על שארע לו ועל זהות הפוגעים בו, אין זה סביר, כי הוא נותן דעתו לאמירת שקר באופן מכוון. כאמור לעיל, זהו אחד ההסברים העומדים בבסיסו של סעיף 10 לפקודת הראיות, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. יחד עם זאת, כמובן, שאפשרות לטפול אשמה קיימת תמיד ובית המשפט בוחן גם אפשרות זו על פי הנסיבות (ע"פ 3695/99 אמג'לי אבו-כף נ' מדינת ישראל
תק-על 2000(4), 349, ע"פ 5015/98 ארז אקרישבסקי נ' מדינת ישראל
, תק-על 99(3)47).

בחלופה הראשונה של ס' 10 לפקודת הראיות, הרלוונטית לענייננו, תנאים חלופיים והם – שהאמירה נאמרה בעת שהתרחש מעשה האלימות נשוא האישום או סמוך לאחריו או בהזדמנות הראשונה, שהיתה לקרבן המעשה להתלונן עליו. המדובר, איפוא, גם באימרה ספונטנית, הנאמרת תוך כדי התרחשותו של מעשה אלימות, שאומר הקרבן וגם בהודעה מאוחרת המתארת בדיעבד אותו מעשה אלימות, ובלבד שהאימרה המאוחרת נמסרה בהזדמנות הראשונה, שהיתה לקרבן העבירה להתלונן על מעשה האלימות שבוצע בו. במקרה שבפני
נו החלופה השניה היא הרלבנטית: המתלונן הגיע לביתו מיד לאחר שבוצע בו מעשה אלימות, ומיד בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, מסר את אימרתו באשר למעשה אלימות בפני
אמו. לכן, גם משהמתלונן לא העיד בביהמ"ש ("משום שהוא נפטר") – אמרתו קבילה לאמיתות תוכנה.

7. כאמור, גם אמרות המתלונן שנמסרו לחוקרים – קבילות, וזאת לאור החלטתי (המצויינת לעיל), כי יש לקבל אימרות אלה על פי הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות.

המתלונן הגיע לביה"ח "קפלן" בשעות הערב, של יום הארוע, 3/6/02, כאשר על טופס הקבלה (נ/3) מופיעה שעת הקבלה כ-20:13. בעניין זה העידה אם המתלונן, שכאשר הגיעו למיון "ביה"ח היה מלא והרופא לא קבל אותו מהר" (עמ' 31 לפרוט').

ד"ר ולרי דונצ'יק (ע.ת. מס' 5, להלן: "הרופא") פירט בתעודה הרפואית שערך (ת/4), את החבלות שנמצאו אצל המתלונן (חבלות המתוארות בכתב האישום, ואשר אינן שנויות במחלוקת – ר' דברי הסניגור בעמ' 32 לפרוט', שורה 24). בנוסף, הוגשה האמרה שמסר במשטרה (נ/2), שם פרט, כדלקמן:
"בתאריך 3/6/02 התקבל חולה בביה"ח חולה בשם אליהו כהן. סיפר שהותקף על ידי קבוצת אנשים וקיבל מכות בראש בחזה ובבטן. והגיע עם סימני חבלה בבטן... הוא נותח ועשו כריתת טחול, ויש לו שברים בצלעות מספר 6 ו-7 בצד שמאל. יש לו פצע חתך בשפה עליונה בחלק הפנימי, ושבר מינימלי במותן בחוליה l1. החבלות בטחול במידה והוא לא היה מנותח, זה היה יכול לגרום למות... ".

8. בתאריך 5/6/02, בשעה 19:08, דהיינו יומיים לאחר הארוע, ויום לאחר תלונת אם המתלונן, מסר המתלונן את גירסתו למשטרה לראשונה, לחוקר משה משאשוויל (ת/8) וכך מסר בגרסתו, בלא שנשאל שאלות על ידי החוקר:
"בתאריך 3/6/02 השתחררתי ממעצר והייתי צריך להיות במעצר בית. לפני כן עברתי דרך קצינת מבחן בליווי אמא שלי. הגעתי הביתה בסביבות 16:00. סמוך לשעה 18:30 הגיע אלי הביתה דוד אלמליח
, דפק בדלת ונכנס לבית, ביקש ממני להתלוות אליו, רוצה לדבר איתי. אמא שלי נגשה אליו ואמרה לו, תעזוב אותו הוא במעצר בית, לא יצא בכלל ואסור לו לצאת מהבית. אמר רק אני מדבר איתו ויחזור הביתה. ירדתי איתו למטה, ניגשנו לרכב שלו. לפני שאני נכנס לאוטו איים עלי שאני פרצתי לבית של אחותו. אמרתי לו שזה לא אני, אני במעצר בית, אמר אני אזרוק לך רימון בבית. תפס לי את היד ואמר לי תכנס לרכב. אמרתי לו למה ביידים אני נכנס. יחד איתו היה עוד בחור רוסי שאני לא מכיר אותו, פעם ראשונה ראיתי אותו. נכנסנו לרכב. אמר לי יורם אסור רוצה לדבר אתך בלשכת עבודה ישנה, כי הוא יושן שם. נסענו ליד כיבוי אש הישן ברחוב הראשונים ישנו שם לשכת עבודה ישנה. נכנסנו פנימה לראות את יורם אסור, לא ראיתי שום יורם. ישר שניהם, דוד והרוסי, התנפלו עלי התחילו לתת לי מכות, הפילו אותי בריצפה, נתנו לי בעיטות ומכות כרבע שעה. צעקתי עליהם לא עשיתי לך שום דבר תעזבו אותי. שוב איים עלי שאזרוק לך רימון רסוס בבית. אני כולי הייתי דם מהפה מהאף. בסוף אמרו לי קום. בקושי קמתי מהפחד שלא ישאירו אותי שם, ולקחו אותי חזרה הביתה. אמר לי אם אתה רוצה תלך למשטרה, תתלונן. אני לא רציתי להתלונן, פחדתי על ההורים שלי שאני גר איתם, שלא יזרוק רימון ויהרוג אותם, אבל בגלל אמא שלי התלוננה – אני גם מתלונן כעת".
9. יומיים לאחר מכן, בתאריך 7/6/02 בשעה 13.00, נחקר המתלונן פעם נוספת (הפעם על ידי החקור מאיר בשארי - ת/6). שוב – מסר תחילה גירסה חופשית, אך לאחר מכן עומת עם גירסת הנאשם. וכך מסר:
"ביום שני הייתי בבית עם אמא שלי. ואבא שלי ישן. דוד דפק בדלת, אני פתחתי לו. נכנס ישב. שתה כוס מים קרים, שאלתי אותו מה הבעיה. אני מכיר אותו הרבה שנים, וגם עזר לאבא שלי ללכת לגמילה, הייתי אצלו בעבר באזכרות וזה.
דוד אמר לי אני רוצה לדבר איתך למטה. אמרתי לו אני לא יכול לרדת, כי אני במעצר בית, גם אמא שלי אמרה לו את זה. דוד אמר לה שתי דקות, אני אחראי עליו. ירדתי איתו למטה לכניסה, אמר לי יא-זבל וקלל אותי, פרצת לדודה שלי, וגנבת לה זהב. אמרתי לו על מה אתה מדבר רק השתחררתי מהמעצר רק אתמול, ואז הוא אמר לי בוא תעלה איתי לאוטו, ניסע ללשכת העבודה הישנה, שם נעשה פנים עם יורם עשור. עליתי לאוטו פולקסווגן לבן שזה שייך לעבודה שלו, ונסענו ללשכת העבודה הישנה, ליד מכבי האש הישן. אני ישבתי מאחורה באוטו ולידו ישב בחור רוסי בן 22 – 25 בערך. דוד נהג ברכב. הגענו לשם. ירדנו ללשכת עבודה. היינו שלושתנו, ואז שניהם התנפלו עלי, בעטו בי, הייתי על הרצפה. הרגשתי שאני לא יכול לזוז בכל הגוף. היה בעיטות ברגלים, ומכות בידיים. זה היה 20 דקות. הם הרביצו לי במשך 20 דקות ואני על הרצפה. צעקתי – לא עזר. אמרתי לו – אתה טועה, זה לא אני. אחרי 20 דקות העלו אותי לאוטו והחזירו לבית לכניסה. עליתי לבד לבית, כולי הייתי מלא בדם. סיפרתי לאמא שלי, שדוד הרביץ לי, ואז היא התקשרה לאחי שמעון שיבוא ויקח אותי לביה"ח... ".

ואז נשאל המתלונן מספר שאלות נוכח גרסת הנאשם, והשיב, כדלקמן:
"ש. דוד טוען שאכן לקח אותך מהבית, דיבר איתך והוריד אותך ליד הבית אבל לא נגע בך.
ת. שקרן, לא מתבייש".
ועוד
"ש. למה החלטת להגיש נגדו תלונה?
ח. בגלל שתראה מה שהוא עשה לי על לא עוול בכפי.
לכן אני מגיש תלונה".

באמרה זו מעומת המתלונן עם גרסת הנאשם, לפי המתלונן הציע לו (לנאשם) לעזור לו וללכת עמו, למקומות שם נמצאים נרקומנים, כדי לחפש את מי שפרץ לבית אחותו, ובמסגרת זו גם הלכו ללשכת העבודה ושם אפילו פגשו נרקומן, והמתלונן הכחיש בתוקף, וגם הכחיש את האפשרות שהעלה הנאשם, שנפל ונחבל במקום אחר.

תוך כדי גביית אמרה זו, מחשיד החוקר את המתלונן בהפרת הוראה חוקית, ולטענתו לא היה יוצא מהבית אלמלא הנאשם אמר "שהוא יהיה אחראי עלי". המתלונן מוסיף, כי ירד עם הנאשם לכניסה לבנין, אך כשאמר לו להכנס למכונית – התנגד "ואפילו אמא שלי ירדה למטה ודיברה איתו".

יש לציין, שגם אמרה זו נגבתה בבית החולים קפלן, במחלקה הכירורגית, ליד מיטת המתלונן.

10. שלושה ימים לאחר מכן, עדיין בביה"ח (בתארך 10/6/02, בשעה 13:35) נערך העמות בין הנאשם לבין המתלונן (ת/3), אף זאת בסמוך למטת המתלונן. הפעם, כשהנאשם מולו, חזר בו המתלונן מהאשמותיו כלפיו, וטען שהוכה על ידי רוסי כלשהו בלשכת העבודה:
"ש. לאליהו: מי זה שיושב מולך?
ת. זה חבר שקוראים לו דוד אלמליח
, אני מכיר אותו....
....

ש. לאליהו: ספר לי מה קרה ביום הארוע שבו הותקפת ומי תקף אותך?
ת. ביום שהרביצו לי, הרביץ לי איזה רוסי וזה לא דוד אלמליח
שיושב מולי.
ש. לאליהו: מי זה הרוסי שהרביץ לך ולמה?
ת. אני לא יודע למה ואני לא מכיר את הרוסי, לא ראיתי אותו אף פעם.
ש. לאליהו: בחקירתך במשטרה טענת שמי שהכה אותך זה דוד אלמליח
ועכשיו מולו אתה אומר שזה לא הוא זה רוסי, איך אתה מסביר את זה?
ת. מה שאמרתי במשטרה זה לא נכון, אני הייתי אחרי ניתוח ואחרי השפעה של הניתוח ואני לא זוכר הרבה, ועכשיו אני זוכר יותר, שמי שהרביץ לי זה רוסי ולא דוד אלמליח
.
ש. לאליהו: באיזה שעה לקח אותך דוד ובאיזה שעה החזיר אותך דוד?
ת. אני לא זוכר את השעות, אבל הוא לקח אותי והחזיר אותי שלם.
ש. לאליהו: למה יצאת מהבית כאשר אתה במעצר בית?
ת. יצאתי, כי דוד אמר שהוא יחזיר אותי תוך 5 דקות...
ש. לאליהו: היכן הרוסי הרביץ לך
ת. הרוסי הרביץ לי בלשכת העבודה ואני לא זוכר את השעה בדיוק... ".

11. ומדוע חזר בו המתלונן מגירסתו? באימרה הרביעית שמסר, בליל העימות (10/6/02 בשעה 23:25 – ת/9) מסר לחוקר ראובן דהרי, כדלקמן:
"יש לך ילדים, ואם יש לך ילדים זה הסיבה, כי אני מפחד על הילד שלי... הוא יכול לפגוע בילד שלי... אני מספיק פגוע ולא רוצה להפגע עוד".

כאן המקום לציין, שהסניגור המלומד, העלה מספר קושיות בנוגע לאמרה זו – ורובן נכונות, אם כי המסקנה המתבקשת, לדעתי, שונה.

החוקר דהרי, שהיה החוקר התורן באותו לילה, נשלח לחקור את המתלונן בשעת לילה מאוחרת (כזכור, מדובר באדם חולה, שזה מקרוב עבר ניתוח בטן), ומבלי שעיין בתיק החקירה בטרם עשה כן. דהרי הסתמך על דברי ק. החקירות, שאמר לו לשאול את המתלונן שאלה אחת בלבד – בנוגע לחזרתו מגירסתו במהלך העימות – אך פרט לכך, לא ידע מאומה על נסיבות המקרה. כך יצא, שדהרי שאל את המתלונן: "מדוע בעימות שנערך בינך לבין דוד אלמליח
מסרת שזה לא הוא שדקר אותך וזאת בניגוד לעדות שמסרת שזה הוא שדקר אותך" (ההדגשה שלי – ר.י.כ.).

אין ספק, שכך לא ראוי לנהל חקירה. אין כל הצדקה (גם אם כתב האישום מוגש למחרת בבוקר) לחקור אדם חולה בשעת לילה מאוחרת. ובודאי שאין כל הצדקה לשלוח חוקר לחקור מתלונן, בטרם עיין בתיק החקירה וכאשר איננו מעודכן בפרטי החקירה. חקירה שכזו (כמו פגמים נוספים בחקירה עליהם ארחיב להלן) גורמת לטעויות, שעלולות לפגום בתוצאות החקירה. במקרה שבפני
נו, השאלה של החוקר היתה מטעה, אך תשובת המתלונן היתה במקומה. אמנם המתלונן לא העמיד את החוקר על טעותו ולא אמר לו שלא מדובר בדקירה אלא בתקיפה ("סתם"), אך הוא השיב לגוף העניין, ונתן הסבר מניח את הדעת, מדוע לא הטיח בפני
הנאשם את האשמותיו: הוא פוחד על בנו. יש לציין, כי שתי צלעות שבורות, שן שבורה וטחול קרוע, הם הסבר סביר לפחדיו של המתלונן מהנאשם....
12. עוד אציין כבר כאן, כי ב"כ הנאשם הדגיש בסיכומיו שינויים וסתירות בין הגירסאות השונות שמסר המתלונן, בין הגירסאות שמסרה האם ובין גירסאות המתלונן מול גירסאות האם, אך אין לי כל ספק שלא מדובר בשינויים מהותיים.
רובו של סיפור המקרה, כפי שנמסר בכל הגירסאות, הן של המתלונן והן של ואמו - זהה. התוספות או ההשמטות עליהם הצביע ב"כ הנאשם, אינן מהותיות ובוודאי שאינן מגיעות לכדי סתירות היורדות לשורש העניין. אציין, כי אך סביר שאדם, המספר במספר הזדמנויות אודות אירוע שחווה, ןמשאיננו מכשיר דיוק (כפי שנאמר לא אחת בפסיקה), אין לצפות ממנו, שימסור את הדברים באותן המילים ובאותו הסדר כפי שמסר קודם לכן, מבלי שישמיט או יוסיף דבר מה. קל וחומר במקרה שלפנינו, שם ההודעות שנגבו מהמתלונן נגבו עת שהה בבית החולים לאחר שעבר ניתוח וכאשר הוא חבול באופן קשה. ובאשר לאמו – הרי שהיא אשה מבוגרת, קשת יום, שעברה טראומות ומשברים רבים בחייה, והיא מסרה את עדותה בביהמ"ש תקופה ארוכה של שנה ו-9 חודשים לאחר המקרה ולאחר שבנה נרצח, ככל הנראה (כך להבנתה) – בעקבות המקרה שבפני
נו.

הסתירה הראשונה אליה הפנה הסניגור, נגעה לתאריך הארוע. למעשה, אין חולק, שהארוע היה בתאריך 3/6/02, יום לאחר שהמתלונן שוחרר על ידי ביהמ"ש ל"מעצר בית" (ר' פרוטוקול השחרור – נ/4); כך ציינה אם המתלונן באימרתה – נ/1 וכך ציין המתלונן באימרתו השניה – ת/6 ("אמרתי לו [לדוד]... השתחררתי מהמעצר רק אתמול... "). אלא, שבביהמ"ש התעקשה האם, שהנאשם הגיע לביתם ביום השחרור, וניתן לקרוא את אמרתו הראשונה של המתלונן (ת/8), כבעלת אותה טעות.
אשר לאם – הרי שהעידה בביהמ"ש בתאריך 4/3/04, כאמרו, כשנה ו-9 חודשים לאחר המקרה, כך, שאין לי ספק שטעתה טעות כנה בביהמ"ש, נוכח חלוף הזמן. האם הייתה אשה פשוטה, שהרגשתי היא, כי השוטרים שחקרו אותה לא התייחסו אליה ברצינות הראויה. האם העידה על כך במפורש, כשציינה, שלאחר ארוע הדקירה (בעקבותיו נפטר, בסופו של דבר המתלונן), ניסתה לשוחח עם השוטרים, שבאו לדבר עם בנה, וניסתה למסור להם את הגירסה, שהמתלונן היה מוכן לספר לה, אך לא היה מוכן לספר לשוטרים, אבל "השוטר לא רצה לשמוע אותי ואמר "הוא ידבר ולא את"... החוקר לא רצה לשמוע אותי, הוא רצה שאלי ידבר" (עמ' 29 לפרוט', שורות 16 – 20). וחבל שכך.
האם, אמנם היתה אשה מבוגרת, וכאמור פשוטה, אך היא לא חששה מאף אחד, ואין לי כל ספק, שאמרה את האמת. היא הישירה מבט אל הנאשם יותר מפעם אחת והטיחה בו מילים קשות, אך גם שיבחה אותו על כך שעזר לילדיה בעבר. בחקירתה הנגדית, הלוחצת – ניתן לומר – עמדה האם על דעתה, לא התבלבלה, ידעה לאבחן בין שני האירועים שקרו לבנה (האירוע נשוא כתב האישום ואירוע הדקירה) ולא ערבבה ביניהם, וידעה לאבחן בין מראה עיניים (כשראתה, למשל, את "הרוסי" מחכה לנאשם בארוע הראשון בכניסת הבית, עמ' 23 לפרוט', שורות 23 – 25), לבין שמועות (כשסיפרה, למשל, מה חברים של המתלונן ספרו, שהנאשם מפיץ בעיר אשדוד – בעמ' 28 לפרוט', שורות 18 – 21).

חייה של האם לא היו קלים. חלק מבניה נרקומנים, והמתלונן עצמו עשה לה צרות לא מעטות – עד שאפילו לא באה לבקרו במעצרו האחרון. אלא, שבהמלצת קצינת המבחן, הייתה מוכנה לתת למתלונן הזדמנות אחרונה ולקבלו חזרה לביתה. ואכן – לאחר שהמתלונן שוחרר מהאשפוז, בעקבות האירועים נשוא כתב האישום, הייתה לאם תקופה של נחת, וכך העידה:
"אחרי זה אלי שכב בבי"ח (העדה נאנחת), עשו לו טיפולים, ואחרי 10 ימים אמרו לו ללכת ולנוח בבית. הוא נח בבית עם צעקות ובכי ולא היה ישן לא יום ולא לילה (העדה בוכה). אחרי זה אלי התחיל להתאושש והלך לעבוד, קצינת המבחן סידרה לו עבודה בנגרות. אלי היה יוצא בשעה 08:00 ולוקח אוטובוס מס' 11 ובשעה 14:30 הוא חזר ולא היה יוצא, נשאר בבית" (עמ' 20 לפרוט', שורות 14 – 18).

האם השאירה עלי רושם, של אשה ישרה ואמיצה, שידעה היטב מיהו בנה והפסיקה מזמן לגונן עליו, מקום שלא היה ראוי לכך. היא גם ידעה להעריך את מעשיו הטובים של הנאשם – אך גם לא חששה לומר לו, בפני
ו, מה עשה לבנה באירוע נשוא כתב האישום, ואף לא חששה לומר, שלדעתה הנאשם גם אשם ברציחתו של בנה, כשאמרה לשאלת הסניגור, אם בכל אשם הנאשם, כדלקמן:
"ברצח הנאשם אשם. כי אלי אמר לי שהרוסי שהיה עם אלי במקרה הראשון, הוא זה שדקר אותו. אולי זה אחד מהרוסים שעובד עם הנאשם" (עמ' 28 לפרוט', שורות 22 – 24).

מתוך כל האמור, התרשמתי מכנותה של האם, ולכן – אני אף סבורה,שטעותה בכל הנוגע ליום שחרור בנה מהמעצר – אינה אלא טעות כנה, שנבעה מהזמן הרב שחלף ולא מכל כוונה אחרת.
אשר לטעותו של המתלונן בעניין תאריך השחרור מהמעצר, באימרתו הראשונה, טעות שתוקנה באמרה השניה – אף היא אינה טעות היורדת לשורש העניין, וניתן לייחסה למצבו הרפואי או לפיזור הדעת, אך בודאי שאין בה כדי ללמד על חוסר מהימנות מצידו.
הן לאם והן למתלונן – לא היה כל אינטרס לשקר דווקא בנקודה שולית זו, שהרי מועד שחרורו של המתלונן אינו רלבנטי לאירוע נשוא כתב האישום והוא אף ניתן לבדיקה אובייקטיבית, כך שאין לי ספק, שמדובר בטעות כנה.

13. הסניגור מצא סתירות בדברי האם אל מול הראיות האחרות, גם בנוגע לשעת האירוע.
בכתב האישום נטען, שהנאשם הגיע לדירת המתלונן בסמוך לשעה 18:30, שעה המבוססת על דברי המתלונן באמרתו ת/8. לעומת זאת, בביהמ"ש טענה האם, שהנאשם דפק בדלת ביתה "בסביבות השעה 16:00 – 15:30" (עמ' 19 לפרוט', שורות 12– 14) ואילו במשטרה (נ/1) נקבה בשעה 17:30, כשעה בה הופיע הנאשם בביתם.

הנאשם טען בביהמ"ש, שהגיע לבית המתלונן בסביבות השעה 16:00, ואחיו – עד ההגנה רפי אלמליח, ציין בביהמ"ש, כי אם המתלונן הגיעה אליו, כשהיא מבקשת את מספר הטלפון של הנאשם, בשעה 16:20. אלא, שכבר כאן ניתן לציין, שזכרונו של רפי אלמליח, יותר מ-3 שנים לאחר הארוע (שכן מסר גרסתו בעניין זה לראשונה בביהמ"ש, וזאת בתאריך 19/9/05), איננו מניח את דעתי. רפי לא זכר שום דבר מעבר לשעת הגעתה של האם – לא יום, לא פרטי השיחה עם האם, לא פרטי השיחה עם הנאשם בעקבות השיחה עם האם, לא מה השיב לאם (פעם טען, שרק אמר לה שאין לו את המספר של אחיו, ופעם אחרת טען שאמר לה לחזור יותר מאוחר כדי לקבל את המספר), לא היכן עבד באותו יום או מי היה בבית כשהאם הגיעה – ולא שום פרט אחר. האם זה סביר, שזכר דווקא את השעה 16:20? אגב, בחקירתו הנגדית טען רפי, שמיד לאחר ביקורה של אם המתלונן הלך לתפילת מנחה, שהיתה באותה עת בסביבות השעה 19:00 (ר' דבריו בעמ' 85 לפרוט', שורות 16 – 20), כך שיתכן, שהיא הגיעה אליו כמעט שעה וחצי אחרי מה שטען בחקירתו הראשית, כאשר שעה זו מסתדרת היטב עם השעות שמסר המתלונן בגירסאותיו!

בזהירות אומר, ואולי נכון יותר לומר – בהמעטה, שאין לסמוך על זכרונו הסלקטיבי של רפי, תוך שאציין – אף זאת בזהירות, שאך סביר הוא ששמע על שעת הארוע הנטענת מאחיו, במשך השנים מאז הוגש כתב האישום וגובשה ההגנה – ועד הגעתו לביהמ"ש, אם לא ממש בסמוך למתן עדותו.

הסניגור ביקש להסיק מכל האמור לעיל, כי הנאשם הגיע לבית המתלונן בסביבות השעה 16:00, והיות ולטענת המתלונן הוכה כ-20 דקות, שלאחריהן הושב לביתו, ואמו ציינה שמיד אח"כ נלקח לבי"ח, והיות והתקבל בביה"ח בשעה 20:23 (ר' נ/3) – אין זה סביר שהנאשם הוא זה שהכה אותו. גירסת ההגנה הייתה, שהנאשם הוריד את המתלונן בריא ושלם ליד ביתו זמן קצר לאחר שאסף אותו למכוניתו, והוא נחבל והוכה על ידי אדם שלישי לא ידוע. אלא – שדעתי אינה כדעתו.
מעיון באמרת אימו של הנאשם (נ/1), עולה, כי כשהאם נחקרה סמוך למועד האירוע, ידעה לומר, כי המועד בו הגיעו לביה"ח היה סמוך לשעה 19:30. זאת ועוד, האם, בחקירתה הנגדית, מציינת, כאשר היא נשאלת לעניין פערי הזמנים, כדלקמן:
"אני אומרת לך מה היה. לא היה לי שעון ביד שלי ואני לא יודעת מתי הגעתי ובאיזה שעה, לא כל דבר אני צריכה לבדוק בשעון ולרשום. הגענו בערב זה בסדר, ביה"ח היה מלא והרופא לא קיבל אותו מהר" (עמ' 31 ש' 20-18 לפרוט').

בחקירתה החוזרת הסבירה האם, לעניין השעה 17:30 בה נקבה, כאמור, בנ/1 כי -
"אני לא יודעת מה זה 17:30 ואם אומרים לי שזה 5 וחצי אחר הצהריים אני אומרת שהוא הגיע אחר הצהריים, לא היה לי שעון ביד" (עמ' 31 ש' 31-30 לפרוט').

מכל אלה עולה, כי האם לא מבחינה בין 17:30 ל-19:30 או 16:30. לדידה, המדובר היה בשעת אחר-צהריים, והשעה המדוייקת אינה חשובה בעיניה, אינה זכורה לה, וספק אם הייתה ידועה לה בשעתה. בפרספקטיבה של זמן, יתכן גם שאינה מעריכה את הזמנים נכונה. די לאם בציון, שהיתה שעת אחר-צהריים, כשהגיע הנאשם, ושעת ערב כשהגיעו לביה"ח. שם התעכבו זמן ממושך עד שהתקבלו אצל הרופא במיון. זמנים אלה תואמים את הזמנים שנקב המתלונן באימרותיו, כאשר מכל המקובץ אני מסיקה, שהנאשם הגיע לבית המתלונן בין השעה 17:30 ל-18:30, המתלונן הגיע לביה"ח בסביבות השעה 19:30, והתקבל לטיפול בשעה 20:13, וכך אני אף קובעת.

14. הסניגור הקדיש פרק נכבד מחקירתו את האם ומסיכומיו, לטענה, שהאם חששה שמא יחלטו את הערבות בסך 15,000₪ שחתמה לבנה, הוא המתלונן, עת שוחרר ל"מעצר בית" באחריותה, ולכן דבקה בגירסתה, שהבן הורד בכוח מהבית, חרף העובדה, שלטענת הנאשם לא כך היה. אלא, שלי אין כל ספק, שאין כל ממש בתאוריה זו.

בחקירתה הנגדית נשאלה האם, האם כשהוזמנה למשטרה חששה, שיבקשו ממנה לשלם את הערבות, ועל כך השיבה:
"למה לשלם כשהוא בא לבית החולים אחרי שהוא קיבל מכות, אמרתי זהו הוא ביד שלהם. הוא לא יצא מהבית לבד אלא הם לקחו אותו. דוד הוציא אותו בכוח מהבית, הוא שומע הנה הוא. אני לא משקרת" (עמ' 23 לפרוט').

ובהמשך:
"ש: אולי רצית לצייר למשטרה תמונה שהוציאו את אלי בכוח
ואת לא אחראית על כך?
ת: לא" (עמ' 24 לפרוט').

לעניין טענה זו, אומר בקצרה, כי מצאתי ששיקול של חילוט הערבות בוודאי לא היה מוביל את האם להעליל עלילה שכזו על הנאשם, במיוחד כאשר מדובר במי, שעשה רק טוב למשפחתה עד למועד האירוע הנדון. זאת ועוד, בהתחשב בכך שהאם, המשיכה לדבוק בגרסתה לפיה הנאשם הוא האחראי לרעות שנעשו בבנה, גם לאחר שבנה נרצח, וכשאז נושא חילוט הערבויות בוודאי שלא היה עוד רלוונטי, הרי שאין לי ספק שלא העלילה על הנאשם רק מהחשש של חילוט הערבויות.

15. הסניגור הוסיף ומצא סתירה בין גרסת האם בביהמ"ש לפיה, המתלונן הובא הביתה על ידי בנה שמעון, שמצא אותו למטה והעלה אותו הביתה, לבין גרסת המתלונן, ולפיה עלה בכוחות עצמו הביתה, והאם הזמינה את שמעון רק לאחר מכן, כדי שיקח אותו לביה"ח.

אגב, בצדק ציין הסניגור, כי היה מקום לחקור את שמעון, אך פעולה זו, כפעולות חקירה רבות אחרות עליהן אעמוד להלן, לא נעשתה – וחבל.

גם סתירה זו בין גירסאות המתלונן לאמו – שולית, ואינני סבורה שיש לייחס לה כל משקל. העיקר הוא הזהות בגרעין העדויות של השניים בנוגע לחלקו של הנאשם, כאשר אין ביניהם מחלוקת, שהיה זה שמעון שהוביל את המתלונן לביה"ח: הן לגרסת האם והן לגרסת המתלונן, הנאשם הגיע לביתם בשעת אחה"צ, חשד במתלונן שפרץ לבית אחותו, שכנע אותו ("בכוח") לרדת עמו למטה, ושם הכניס אותו, שלא מרצונו החופשי, לרכבו יחד עם "הרוסי".
עד כאן – הן המתלונן והן האם, שהיתה עדה לחלק זה של הארוע – מתארים תאור זהה. אח"כ, חוזרת ומתארת האם את תאור המכות שהפליאו הנאשם ו"הרוסי" בבנה, כאשר היא חוזרת על דברי בנה בפני
ה, ואף דברים אלה תואמים את דברי המתלונן באמרותיו. זה העיקר, ושעת הגעתו של שמעון, כששניהם טוענים שהוא זה שלקח אותם לביה"ח שולית, ואין בה כדי לשנות כל מסקנה באשר למהימנות העדים.

16. ב"כ הנאשם טען בסיכומיו כי "יש לאימו של המתלונן אינטרס ברור בהפללתו של הנאשם, נוכח האמונה כי הוא אחראי למות בנה האהוב" (סעיף 43 לסיכומיו). על-פי קו מחשבה זה, יוצא איפה שהאם "הפלילה" את הנאשם טרם ידעה שבנה ירצח, ודי בכך, כדי לדחות גם תאוריה זו של ההגנה.
בנוסף, רמז ב"כ הנאשם, כי גם למתלונן היה מניע להפללת הנאשם וזאת כיוון שרצה לספק לאמו הסבר מדוע יצא את ביתו, הפר את מעצר הבית ושב חבול, אלא, שלאור מכלול הנסיבות והעדויות שנשמעו בפני
, לא נותר בליבי ספק, שטענות אלו מופרכות ומשוללות אחיזה במציאות. כל העדים, שהעידו באשר ליחסי הנאשם והמתלונן ומשפחתו, כולל הנאשם בעצמו, דיברו על מערכת יחסים טובה. אמו של הנאשם, מספרת בחקירתה הראשית על הכירותה רבת השנים והיכרות משפחתה עם הנאשם ומשפחתו, ובתיאוריה מציגה את הנאשם באור חיובי:
"אני מכירה את משפחת אלמליח מסוף שנת 63, כשהיינו עולים חדשים. אני מכירה אותם אחד אחד. לשאלה אם נכון שהנאשם היה חבר של הילדים שלי, אני אומרת שנכון, כולם גדלו בשכונה אחת... הנאשם פעם אחת חתם על הבן שלי בביהמ"ש, ופעם שנייה גם... נכון שהנאשם לקח את בבר (בנה) לבדיקות רפואיות, ונכון שאחרי זה בבר הלך למוסד גמילה... היה קשר טוב בין הבנים לנאשם, היה קשר טוב עד הרצח" (עמ' 22-21 לפרוט').

ובמקום אחר הוסיפה:
"אני מכירה את הנאשם והוא בחור טוב, הוא ואשתו, אשתו קליינטית של הבת שלי שהיא ספרית, הם היו חברים, הוא רואה אותי ואומר לי שלום ומוריד את העיניים שלו, הוא והאחים שלו כולם. אף פעם לא היה סכסוך. היה קשר טוב" (עמ' 26 ש' 13-11 לפרוט').

גם מאמרותיו של המתלונן עצמו, אנו למדים, כי המתלונן והנאשם, עובר לאירוע, היו בקשר טוב, כאשר המתלונן מודע לכך שהנאשם סייע לא פעם למשפחתו. המתלונן מציין בהודעתו השני, ת/6, כי אין לו כל סכסוך עם הנאשם ומוסיף:
"אני מכיר אותו הרבה שנים, וגם עזר לאבא שלי ללכת לגמילה, הייתי אצלו באזכרות וזה... משנת 1962, אני מכיר את דוד מאז שהיינו ילדים".

זאת ועוד, המתלונן מוסר את גרסתו לגבי האירוע רק לאחר שאימו מוסרת גרסה במשטרה, ולא עושה כן מיוזמתו. לדידי, אם היה חפץ להעליל על הנאשם, וודאי היה דואג לכך בעצמו ולא ממתין בציפייה שאימו תיגש למשטרה ותתלונן עבורו. בנוסף, לא נראה סביר כלל ועיקר, שהמתלונן ימשיך לטפול על הנאשם האשמות (בפני
אמו) על לא עוול בכפו, גם לגבי אירוע הדקירה.

17. ב"כ הנאשם התעכב בחקירתה הנגדית של האם בנושא מיקום השותף הרוסי בעת הוצאת המתלונן מביתו, בניסיון להבין האם במשטרה טענה, שהרוסי היה יחד עם הנאשם בדירה. נראה לי, שמקריאת האימרה, כמו גם מעדותה בביהמ"ש – ברור, שלטענת האם הרוסי מעולם לא היה בדירתה, אלא המתין לנאשם למטה, וסייע לו בהעלאת בנה לרכב. וכך הסבירה זאת בחקירתה הנגדית:
"הנאשם עלה לבד לבית אבל הרוסי חיכה לו למטה.
אני במשטרה אמרתי את כל האמת, כל מה שראיתי וכל מה שסיפר לי הבן שלי.
הרוסי חיכה למטה ליד המדרגות, ליד הברזל איפה שתופסים (במעקה).
במשטרה לא אמרתי שגם הרוסי היה בתוך הבית, חס וחלילה, אולי הם כתבו. אני כשירדתי הרוסי היה למטה והוא לא עלה לבית"(עמ' 23, ש' 25-21 לפרוט').

כמו כן, הבהירה, שכשמסרה בהודעתה במשטרה, ש"הוציאו את אלי בכח מהבית" לא התכוונה לכך, שהנאשם יחד עם הרוסי הוציאו את המתלונן, אלא, שהנאשם לבדו הוציא את המתלונן מביתה ואילו הרוסי חיכה לו למטה (עמ' 24 ש' 7-5 לפרוט').
הסברים אלה תואמים הן את האמור באמרה (נ/1) והן את דברי המתלונן באימרותיו, והם מקובלים עלי.

18. הסניגור הוסיף וטען בסיכומיו, כי אין ליתן אמון בדברי האם, שכן זו הגזימה בתאוריה ולמצער – לא דייקה בהם. לדבריו, דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדבריה, הן בביהמ"ש (עמ' 28, שורות 4 – 5) והן באימרתה במשטרה (נ/1, עמ' 1, שורות 25 – 27), שהמתלונן הותקף גם באמצעות גז מדמיע. לטענה זו אין כל חיזוק – לא בתעודה הרפואית, לא באמרותיו של המתלונן ולא בכל ראיה אובייקטיבית אחרת. לטענת הסניגור, סתירה זו, שבין גירסת המתלונן במשטרה לבין דבריו בפני
אמו (אם אכן אמר לה זאת) – שומטת את האפשרות לבסס ממצא כלשהו על דברי המתלונן או על דברי האם, אך לא כן הוא.

אין לי כל ספק, שהאם לא תמציא עניין שכזה, והעיניים האדומות של בנה, כשהגיע הביתה מוכה וחבול – היה בהם כדי לחזק את דברי בנה בפני
ה, לפיהם אכן התיזו עליו גז מדמיע בנוסף למכות שקיבל. אמנם נכון, כי פרט לדברי האם בעניין זה – אין ראיה נוספת בנושא הגז מדמיע, אך מדוע תבדה דברים שוליים שכאלה מלבה, ותעמוד עליהם גם בביהמ"ש וגם במשטרה?

יחד עם זאת, נכון, כי המתלונן לא ציין את הגז המדמיע באמרותיו, והדבר גם לא קבל ביטוי בתעודה הרפואית, ולכן אפשר לצאת מתוך ההנחה, שלא ציין זאת גם בפני
רופאיו בטרם טופל. אולם, לאור הפגיעות החמורות האחרות בהן נפגע, נראה שרק סביר, שהמתלונן לא התלונן על עניין שכזה, שהשפעתו, קרוב לוודאי, חלפה עברה לה, עת פגש, סוף סוף, את הרופא במיון.

19. בטרם נסקור את גרסת ההגנה, נציין את עדות האם, בכל הנוגע לארוע הדקירה (הוא האירוע בעקבותיו נפטר המתלונן), כחלק מאמינות גירסתה הכוללת.

כזכור, האם תארה כיצד המתלונן החל לעלות על מסלול של חיים נורמטיביים – יציאה בבוקר לעבודה בנגרות וחזרה הביתה בשעת צהריים בלא הפרות של תנאי השחרור. אלא, שבתאריך 14/10/02 כל זה השתנה:
"אלי עבד כמה זמן ופתאום אני בבית מכינה אוכל ואני שומעת את השכנה קוראת לי, ואני לא זוכרת מתי זה היה, השכנה קראה לי ואמרה לי שדקרו את אלי... אני ירדתי וראיתי את כל השכנים עם אלי והוא היה מלא דם וזרוק. השכנה הזמינה אמבולנס (העדה בוכה)... " (עמ' 20 לפרוט', שורות 20 – 22).

כוחה של האם לא עמד לה לראות את בנה – והיא נמלטה לביתה. למחרת, שוחחה עמו בביה"ח:
"למחרת אני הלכתי וראיתי אותו מלא מכשירים ותחבושות, אמרתי לאלי מה קרה והוא אמר לי "אמא, באתי מהעבודה באוטובוס וממול הבית, בדיוק ירדתי מהמדרגה השניה, הרוסי שהרביץ לי נתן לי עם סכין בבטן" (העדה בוכה), אמרתי לו "למה" והוא אמר לי "לא יודע, האוטובוס עצר בתחנה, ואני ירדתי ובאתי ישר הביתה והרוסי הכניס לי סכין".
אלי שכב בבי"ח עוד שבועיים עד שהוא נפטר. במהלך השבועיים האלה הוא דיבר רק איתי, הוא לא דיבר עם אף אחד...
שאלתי וביקשתי מאלי לספר לי למה דקרו אותו והוא אמר שדוד אמר לו שהוא נכנס לבית של אחותו וגנב לה מהבית דברים, אבל בזמן שגנבו לאחותו של הנאשם דברים מהבית אלי היה עצור. אלי אמר לי שהוא לא עשה כלום ושהוא לא נכנס לבית של אחות הנאשם, רק איזה בחור נרקומן שאל את הנאשם מי נכנס לבית של אחותו, והנרקומן אמר תביא 50₪ ואני אגיד מי, והוא אמר לו שזה אלי.
אמרתי לאלי שהוא חייב לספר למשטרה והוא אמר לי "אמא, מה תעשה לי המשטרה, המשטרה לא תעשה כלום". שאלתי למה והוא אמר "אני לא משתתף עם המשטרה והחוק הזה, אני אעשה ביד שלי". הוא אמר שיקח את החוק בידיים ולא יודעת כנגד מי ואיך... " (עמ' 20, 26 לפרוט', עד עמ' 21, 15).

ולאחר שזכרונה רוענן, הוסיפה:
"אתה מרענן את זכרוני מאמרתי מתאריך 29/10/02, עמ' 5 שורות 5 ו-6, שם אמרתי "אמר לי אני לא רוצה שום עזרה מאף אחד, אני אצא מזה ואעשה את החוק בידיים שלי. זה הפעם השניה רצה לגמור עלי ואני אגמור עליו לפני שיגמור עלי. למה מה עשיתי לו", ואני אומרת שזה מה שהוא אמר לי" (עמ' 21 לפרוט', שורות 20 – 23).

אלא, שהמתלונן לא הצליח לנקום במי שפגע בו, והוא נפטר בתאריך 20/10/02, כשתעלומת הרצח לא נפטרה עד היום.

גירסת הנאשם
20. הנאשם סיפר על יום הארוע, כדלקמן:
"ב-3/6/02 הבן הגדול של אחותי התקשר אלי ואמר לי שפרצו להם את הבית. בנוסף שהלכו למשטרה הם פנו אלי... סה"כ גדלתי בשכונה ולא מקרה אחד עזרתי לאנשים בגלל שהדלת שלי פתוחה. יש מצבים שאנו משיגים דברים גם לפני המשטרה. אני לא רוצה שיבינו שאני לא רוצה לערב משטרה, בגלל שאני רואה אנשים כאלה כטעוני טיפול אני לא בטוח שהייתי הולך למשטרה ואומר שהוא גנב לי. אפשר להשיג תוצאות יותר טובות בדרך זו...
לקראת שעה 13:00 הגעתי לאשדוד ועשיתי סיבוב באזורים שאני יודע שיש בחורים נרקומנים. אני לא מכיר אישית את הדור הצעיר, החדש. אני מכיר את הותיקים יותר וניסיתי לשאול למי יש כסף ומי הציע למכור זהב ודברים והבטיחו לי שאם יהיה משהו יודיעו לי. אבל בכל אותו יום חשבתי למי עוד אפשר לפנות.
לקראת השעה 16:00, כאשר סיימתי פגישה ב-15:30 ביבנה וחזרתי לאשדוד, עליתי לבית של ללו, ולבית עליתי מתוך אמונה בקשר שהיה לי אתם. כולל הבן של ללו שעבד אצלי הרבה זמן. נכנסתי אליו והוא ישב בבית וגם אמו היתה בבית אמרתי שלום וקבלו אותי, לדעתי יפה, והציעו לי לשתות וביקשתי מים. לא רציתי לדבר ליד אמא שלו בעניין שרציתי לדבר איתו ואז בשקט בצד אמרתי לו שפרצו לאחותי את הבית והוא אמר לי שרק אתמול הוא השתחרר מהמעצר והוא במעצר בית כך שהוא לא יודע. אמרתי לו שאני רוצה לשאול אותו כמה שאלות שיגיד לי שמות. הוא אמר לי לדבר פה ואמרתי לו שאני לא רוצה ליד אמא שלו ושנרד למטה ואמו אמרה שהוא לא יוצא מהבית, כי הוא במעצר בית. היה שקט שניה והוא אמר לי שנרד. ירדנו מתחת לבלוק שלו והמילה "בוא נרד" יצאה ממנו. ירדנו לבנין למטה והחצר של הבנין נמצאת על הכביש הראשי והלובי שלהם סגור. ישבנו שם, אני מעריך, כמה דקות, אולי כ-5 דקות. הסברתי לו הכל והוא אמר לי כמה שמות שיכולים להיות ואמרתי לו שאני לא יודע איפה נמצאים והוא אמר לי לבדוק בלשכה. זו פעם ראשונה שנודע לי שהלשכה היה מקום שבו שוהים הרבה נרקומנים כולל שינה. זה כמו מחסה שלהם... הוא אמר לי שיקח אותי למקום ויראה לי. אמרתי לו שנעשה סיבוב ונחזור. אני לא יכול להגיד שהוא התלבט אם לבוא איתי, יצאנו עם הרכב וחניתי את האוטו בחזית של הלשכה, שהיא ממוקמת 5 מטרים מתחנת משטרת השכונות ו-5 מטרים מהשוק ההומה שיש שם חנויות ומסעדות. נכנסנו פנימה והיינו צריכים לדחוף את הדלת שמאחוריה היתה קורת עץ... נכנסנו פנימה וזה מחולק לחדרים ללא דלתות. שם היה בחור ישן ויתר המזרנים היו ריקים. אני הפכתי מזרנים, עשיתי סקירה במבנה והערנו את הבחור ההוא. הוא קם ושאל מה קרה, דברנו איתו ואז הוא אמר לנו שבחור בשם יורם עשור נסע ללוד, זאת אומרת שיש לו כסף לקנות סמים והוא היה גר במקום הזה. ניסיתי לדבר ושם והפצתי כאילו שגנבו לאחותי 15,000₪ וזהב, וזה לא נכון, כי בפועל נגנבו לה 2000₪ וזהב, וזה מתוך מגמה שאם יתפרסם שגנבו 15,000₪ ואם יש יותר משותף אחד, הם יסתכסכו אחד עם השני, אחד יחשוב שהשני גנב ממנו וזה יכול לגרום לגילוי העניין...
בבניין היינו לא הרבה זמן, אולי 10 דקות, במפורש לא יותר. משם יצאנו וחזרנו לכביש לכוון הצומת שבאנו ושאלתי אותו אם שווה לבדוק בעוד מקום והוא שאל אותי אם בדקתי באזור ב' ואמרתי לו שהייתי שם בבוקר. בכל זאת הלכנו ובדקנו באזור ב' בצד העורפי שלו, מדובר בפארק גדול. שם עשינו סיבוב רגלי, לא נתקלנו בשום דמות שאפשר לדבר איתה. חזרנו לאוטו ונסענו חזרה לרח' איפה שללו גר, ז'בוטינסקי. מול הבית של ללו כ-100 מ', יש פניה ימינה לגבעה שנקראת הר יונה... לללו אמר ששוה לבדוק גם שם ונסענו עד בריכת המים ולא היה שם כלום, חוץ משרדידי שמוש בסמים...
ירדנו מהמכונית... עצרתי מול הבית של ללו ודיברנו כללית על מה שהוא עושה ועל מה שהיה במעצר. ואז הוא ביקש ממני לעצור לו אחרי הצומת. אני חציתי את הצומת בין רח' ז'בוטינסקי להסתדרות והבלוק שם מונה 7 בניינים ועצרתי בערך באמצע. אני יודע שאחיו גר שם אבל לא שאלתי למה הוא רוצה לרדת שם. ושם עזבתי אותו ונסעתי לביתי.
בסביבות השעה 22:00, השאירו לי הודעה בבית שמשה כהן מחפש אותי, משה זה אחיו התאום של ללו, שהיה שכן שלי הרבה שנים. הוא השאיר לי גם מספר טלפון להתקשר, והתקשרתי אליו ודברנו והוא אמר לי שהרביצו היום ללו והוא נמצא בבי"ח במצב קשה ושאל אם שמעתי משהו או ראיתי משהו.
אמרתי לו שלא ושהורדתי אותו מוקדם. השיחה הסתיימה... ".
(עמ' 71, 22 עד 73, 16).

21. במשטרה מסר הנאשם בתאריך 6/6/02 גירסה דומה (ת/1), ואף מסר גירסה במהלך העמות עם הנאשם (ת/3 – בתאריך 10/6/02), אך מעיון בכלל גרסאותיו של הנאשם, אין לי כל ספק שיש לדחות אותן, באשר הן אינן הגיוניות ומעלות תמיהות רבות. להלן מספר דוגמאות:

* באמרתו במשטרה (ת/1) מתאר הנאשם סיטואציות, אשר – למעשה – תומכות יותר בגירסת המתלונן, לפיה הנאשם האשים אותו בפריצה לבית האחות, מאשר בגירסת הנאשם עצמו, שרק ביקש אינפורמציה מהמתלונן.
ראשית לכל, באימרתו טען הנאשם, כי לאחר שחיפש "מי זה הנרקומן שיש לו כסף שיהיה לי קצה חוט", פתאום עלה לו הרעיון "לבדוק את ללו..." (ההדגשה שלי – ר.י.כ.). דהיינו, הנאשם ביקש לבדוק את המתלונן ולא עם המתלונן.
זאת ועוד, הנאשם מספר באימרתו בנוגע למפגש הראשוני בבית המתלונן:
"...הסברתי לו על מה מדובר... ובקשתי ממנו שיתן לי אינפורמציה, הוא סיפר לי אותו רגע – דוד, אני הייתי עצור יום קודם והשתחררתי רק אתמול ואני לא יצאתי מהבית כל היום, וגם אמא שלו אישרה שהוא לא יצא מהבית כל היום... " (הדגשה שלי – ר.י.כ.).

האין תאור זה מתאים יותר ליצירת אליבי של המתלונן בפני
הנאשם?

זאת ועוד, כשהגיעו "ללשכת העבודה", מנסה הנאשם לבצע "תרגיל חקירתי" על המתלונן והנרקומן, שלגרסתו היה במקום, כשהוא מספר להם שנגנבו מאחותו 15,000₪, כשלטענתו, באמרה:
"האמת היא, שנגנב רק 2000₪ וזהב, כשהכונה בעניין הזה היה שאני אבדוק שאולי אם אחד מעל אז השני יפתח הפה ואז אני יכול לטפס על זה, והם הכחישו באמא שלהם... " (הדגשה שלי – ר.י.כ.).

ומדוע יכחישו פריצה לבית האחות, אם לא הואשמו בכך?

זאת ועוד, בסיום חקירתו הנגדית נשאל הנאשם לגבי האפשרות שבאמרה מסר לו המתלונן אליבי, ולמעשה לא הגיע יחד עמו לעזור לו, ותשובתו של הנאשם היתה:
"הוא נותן לי אליבי? הוא לא היה צריך לתת לי אליבי, כבר בבית הבנתי שהוא לא יכול להיות חשוד".

דהיינו, למרות טענתו הקודמת, שמעולם לא חשד במתלונן כפורץ הפוטנציאלי, הרי ניתן להבין מדבריו אלה, שבטרם הגיע לביתו של המתלונן, אכן היה המתלונן חשוד על ידו בפריצה.

* משה אחיו של המתלונן, התקשר אל הנאשם בערב הארוע, וגם על פי האמור באמרת הנאשם "משה אמר לי שהרביצו ללו מכות, ומשה שאל אותי אם יש לי יד בזה... ". ומדוע יתקשר אליו משה וישאל שאלה שכזו, אלמלא שמע מאחיו או מאמו, ואלמלא חשד, שהיה זה הנאשם שהכה אותו?

* הנאשם מסר מספר גרסאות לשאלה, מדוע פנה דווקא למתלונן בבקשת סיוע לחיפוש הפורץ:
בביהמ"ש בחקירתו הראשית, סיפר לראשונה, כיצד התיידד עםהנאשם בחודשים שלפני הארוע, ולכן חש קרוב אליו מספיק כדי לפנות אליו. וכך העיד:
"בערך חודשיים או חודש לפני המקרה הזה הוא (המנוח) היה מאושפז תקופה של כחודשיים בבי"ח קפלן. אני הייתי מבקר הרבה בקפלן על בעיה רפואית שלי, ונתקלתי בו שם והוא סיפר לי שאין לו מבקרים ואין לו סיגריות ואין לו כסף. אני דאגתי בכל ביקור ואני הייתי שם לפחות פעמיים והבאתי לו סיגריות ודברי מתיקה. על רקע הקשר הזה הבנתי שאני יכול לבקש ממנו, פניתי שיעזור לי כי הוא נגיש לאנשים האלה ויכול לתת לי כיוון" (עמ' 73 לפרוט', שורות 23 – 27).

אגב, יש לציין, שהנאשם לא הוכיח את עניין אשפוזו של המתלונן, כטענתו, בתקופה האמורה, והאם גם לא נחקרה על כך, למרות החקירה הנגדית המאומצת שעברה.

בסוף חקירתו הראשית, שוב נשאל הנאשם מדוע פנה דווקא אל המתלונן, וטען:
"כי הוא גם חבר שלי. למה שאני לא אפנה שאני צריך?!".
אבל, דקות אח"כ, כשנשאל – אף זאת על ידי הסניגור בחקירה הראשית -האם ידוע לו אם היו למתלונן סכסוכים עם אחרים, השיב הפעם כדלקמן:
"אני לא חבר שלו, אני יודע שהוא נרקומן, גנב וחי באשפתות, ואין לי יותר מה להוסיף".

בחקירה הנגדית שוב נשאל הנאשם בעניין זה, והפעם השיב, שאינו מגדיר עצמו כחבר של המתלונן, הם לא יצאו לבלות יחד, והם קשורים דרך המשפחות.
לפיכך, לא ניתנה תשובה חד משמעית בנוגע ליחסים שבין הנאשם למתלונן, ומדוע החליט דווקא לפנות אליו.

* אין ספק, שכל גרסת הנאשם לכך שלא רצה לשוחח עם המתלונן בפני
אמו – אינה סבירה, בלשון המעטה. ראשית, יש לציין שבאמרתו במשטרה (ת/1) דווקא מסר הנאשם, שתחילת השיחה בנוגע לאינפורמציה שהנאשם, כביכול, היה מעוניין לקבל מהמתלונן – נערכה בפני
האם, שכן כך העיד:
"בקשתי ממנו שיתן לי אינפורמציה, הוא סיפר לי, אותו רגע – דוד, אני הייתי עצור יום קודם והשתחררתי רק אתמול ואני לא יצאתי מהבית כל היום וגם אמא שלו אישרה שהוא לא יצא מהבית כל היום... "

כלומר, האם ידעה מה תוכן השיחה בין השניים, ומדוע, אם כן, לא יכול היה להמשיך את השיחה בבית? בביהמ"ש טען הנאשם, כי:
"לא חשבתי שאני צריך לדבר ליד אמא שלו... ונניח שהיא תשמע על מה אני מדבר איתו... דוגמא, זה יכול להביא אותה למחשבות על הצרות של הבן שלה".

האמנם? האם רק חתמה ערבות לבנה, לאחר שהיה עצור 12 יום, האם היא היתה צריכה תזכורת מהנאשם על הצרות שלה מבנה? ומדוע מעט מידע, שהנאשם רוצה לקבל מהמתלונן, יזכיר לאמו את הצרות שלה? סביר הרבה יותר, שהטחת אשמה בבן, כי הוא זה שפרץ לבית האחות, יכולה להזכיר לה את צרותיה ולא שיחת החולין הנטענת על ידי הנאשם.

אין ספק, שהטענה לפיה לא רצה לדבר עם המתלונן בפני
אמו – היא טענה מאולצת, שהרי – אם השיחה היתה אמורה לסוב סביב עזרה לנאשם, בלבד, כטענתו – מדוע היה צריך לעשות זאת למטה, תוך הפרת תנאי השחרור?

* הנאשם כפר כליל בקיומו של שותף "רוסי", אולם, גירסה זו סותרת הן את גירסת האם, שראתה במו עיניה את "הרוסי", והן את גירסת המתלונן – גם אחרי האירוע הראשון וגם אחרי האירוע השני. זאת ועוד, בעימות טען הנאשם, שקיבל מכות בלשכת העבודה, אמנם לא מהנאשם אלא מרוסי, אלא שגם גירסה זו אינה תואמת את גירסת הנאשם, ולפיה לא היה שם רוסי כלל. ומדוע לא הטיח זאת הנאשם במתלונן במהלך העימות?

* הנאשם, בחקירתו הנגדית, טען שאמו של המתלונן לא ירדה כלל למטה – אך אין לי ספק שגירסתה בעניין זה היא הנכונה. אגב, גם מאמרתו של הנאשם (ת/1) ניתן להבין שהאם כן ירדה אחריהם למטה, ואף שמעה שם חלק מהשיחה שהייתה בינו לבין הנאשם.

* הנאשם נשאל, יותר מפעם אחת, מדוע שנרקומנים יסייעו לו ויגידו לו למי יש כסף, ותשובתו היתה – שהוא נוהג לעזור להם "מסימפטיה". אלא, שלנאשם אין ממש הערכה רבה לנרקומנים, ובודאי שלא סימפטיה, שכן, לדבריו:
"הם מוכנים להלשין תמורת עזרה גם על סבתא שלהם. מנטלית, הם לא חומר אנושי קשה... יש טינה אישית ביניהם... " (עמ' 78 לפרוט').

* הנאשם נחקר ארוכות לגבי ניסוחים שונים באימרתו, והוא, בהתחכמות, טען, שיתכן והשוטר השתמש במילים של השוטר ולא שלו: "אני לא אומר שהשוטר כתב משהו לא נכון, אולי השתמש במילים שקבלו תוכן דברים אחר... ". דבריו אלה מבטאים היטב את ניסוחיו המתחמקים של הנאשם, ונסיונותיו "להלך בין הטיפות", מקום שהוא מועמת עם עמדות שאינן נוחות לגירסתו.

* גם הסבריו של הנאשם לשאלה החשובה, מדוע יעלילו נגדו המתלונן ואמו – אינם מתקבלים על הדעת. הנאשם ציין, שעזר רבות למתלונן, וחזר והדגיש זאת בכל הזדמנות. גם האם ציינה, שהנאשם עזר למשפחתה. מדוע, אם כן, יעלילו עליו עלילה שכזו? אין כל הגיון בטענה, שהאם העלילה על הנאשם מהחשש שיחלטו את הערבות שחתמה על בנה, במיוחד לאור הכבוד שהיה לה לנאשם, וקל וחומר – שלא היתה צריכה לדבוק בעמדה שכזו לאחר מותו של בנה (לכך התייחסתי כבר לעיל).
יש לזכור, שהאם היא שהתלוננה ראשונה, לאחר שראתה מה קרה לבנה. ואם היתה פוחדת מחילוט הערבות, לשם מה עליה לפתוח את תיבת פנדורה, שעד אז היתה סגורה ממילא?

גם אין כל הגיון, שהמתלונן יעליל על הנאשם, בהעדר כל סכסוך ביניהם וכאשר מדובר באדם שהיה מקורב אליו וסייע למשפחתו. וגם אם בחר להעליל עליו, מדוע ימשיך וידבוק בגירסה זו כשהוא גוסס לאחר הדקירה, במיוחד כשהפעם בסיפור אינו משתף את המשטרה אלא את אמו בלבד?
וגם אם המתלונן רצה לחפות על הפרת תנאי השחרור שלו באמצעות עלילה על כך שנחטף והוכה, מדוע יעליל דווקא על הנאשם? באותה מידה יכול היה להעליל על כל אחד אחר, ומדוע בחר בנאשם "הפילנטרופ" דווקא?

אין זאת, אלא שהסבריו של הנאשם בעניין זה – נדחים כבלתי סבירים.

מחדלי החקירה

22. חקירתם הנגדית של השוטרים, שהעידו כעדי תביעה, התמקדה, בעיקרה, בשורת מחדלים חקירתיים, וביניהם אי בדיקת המבנה בו נפגע המתלונן, לדבריו, לחיפוש סימני דם ותיחקור בעלי העסקים שבקירבת המקום, כמו גם – אי חיפוש "הנרקומן" שהנאשם טען שפגשו במקום; כן נטען למחדל בשל אי בדיקת רכבו של הנאשם, בחיפוש אחרי סימני דם; ושלישית, נטען לאי מיצוי החקירה בשאלת התזתו של גז מדמיע על המתלונן במהלך התקיפה (על חקירת המתלונן על ידי דהרי – כבר התייחסתי לעיל).

אין חולק, שהחקירה בנושאים האמורים לא מוצתה. אין גם חולק, שהמשטרה הסתמכה בחקירתה על עדות המתלונן, מבלי שניסתה "לעבות" את חומר הראיות ומבלי שהתאמצה קצת מעבר לחקירה הסטנדרטית.

יחד עם זאת, השאלה היא מה משמעות מחדלי חקירה אלה, דהיינו – האם היה בהם כדי לפגוע בהגנת הנאשם.

לאחרונה סקר כב' הש' רובינשטיין את ההלכות בנושא נפקות מחדלי חקירה, כדלקמן (ר' ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מ"י, מיום 18/5/06):
"נאמר לא אחת כי בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. ברוח זו נפסק כהאי לישנא: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו"...
במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו...
על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר... נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין: "אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה. כאשר 'חסרה' ראיה כאמור לתביעה - נזקף ה'מחדל החקירתי' לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה 'חסר' להגנה, תוכל זו להצביע על ה'מחדל' כשיקול בדבר קיומה של ה'אפשרות' הנטענת על ידה, הכול בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון"...
מהאמור עולה, כי על מחדלי החקירה להימדד בדרך כלל במישור הראייתי...
עוד קבעה הפסיקה, כי התביעה אינה חייבת להציג בפני
בית המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא "על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה'... וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר. כך סיכם את הסוגיה בית המשפט בעניין מליקר: "כישלונו של הגורם החוקר באיסוף הראיות - ואפילו נעשה הדבר במודע- אינו בא במקומה של הראיה שאפשר והייתה מושגת; וכוחו מצומצם בהקשר זה, להיעדרה של ראיה תומכת או סותרת ראיה אחרת, שבעל דין סומך עליה את טענותיו השאלה האמיתית היא האם היה במחדלים שהתגלו כדי להקים ספק סביר באשמת הנאשם".

(כן, ר', פסק-דינו של כב' השופט ד. חשין בע"פ 6040/05 אסעד אלנברי נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם, מיום09/08/06).

במקרה הנדון, אין לי ספק, שמחדלי החקירה לא רק שלא הזיקו להגנת הנאשם, אלא במידה ואותם חוסרים שבחומר הראיות היו נבדקים, הממצאים היו יכולים רק להזיק להגנת הנאשם. נניח, למשל, שהיו מוצאים שרידי דם במכוניתו של הנאשם או בלשכת העבודה – ברור, שממצאים אלה היו יכולים רק להזיק לנאשם. לעומת זאת, העדר ממצא חיוב שכזה, גם אם היה נבדק, לא יכול היה להוכיח, כי גרסת המתלונן אינה נכונה. יש לזכור, שהדם על פני המתלונן נזל עקב חתך פנימי בפיו, ונשאלת השאלה, כמה דם יכול להיות מותז, אם בכלל, ממקום פנימי שכזה ולהותיר סימנים? לפי התעודה הרפואית נ/2 ניתן לראות כי המתלונן הגיע עם סימני חבלה בבטן ורק באולטרסאונד אובחנו הפגיעות הפנימיות הקשות באיבריו הפנימיים והשברים בצלעות ובחוליה. פרט לחתך בשפה והשן שנפלה , לא נראה כי המתלונן זב דם בגופו, כך שספק גדול אם אכן היו נותרים סימני דם ברכב, במיוחד לאור העובדה שהמרחק בין לשכת העבודה הישנה לביתו של המתלונן קצר מאוד כפי שניתן לראות מהמפה ת/7. לכן, ממצאים אלו היו יכולים לפעול דווקא כנגד הנאשם או לכל הפחות לא היו מעלים ולא מורידים.
לעניין הבדיקה עם בעלי החנויות באיזור לשכת העבודה שלא נעשתה, אכן היה ראוי שתעשה בדיקה שכזו, אך ספק אם היא היתה מניבה פרי, שכן, גם על פי גירסת הנאשם מדובר במקום בו נוהגים נרקומנים לחיות, וספק אם צעקות במקום שכזה הן חריגות. אגב, הנאשם הוא שתאר, כי כדי להכנס למקום, הסגור, היו צריכים להזיז קרשים שחסמו את הדלתות. ייתכן, אם כן, כי זעקותיו של המתלונן גם לא נשמעו על ידי עוברים ושבים. שוב, העדר ממצא גם בעניין זה, אינו פועל דווקא לרעת הנאשם.

לפיכך, אין במחדלי החקירה הנטענים כדי לאיין את מסכת הראיות הקיימת ואין בליבי כל חשש שלא קופחה הגנתו וכי לא נגרם לו עיוות דין.
אוסיף ואומר, כי למרות האמור לעיל, תמהה אני כיצד חדלה המשטרה מהבדיקות האמורות, ואף שאני מאמינה כי מחדלים אלו נעשו בתום לב - ראוי היה שהחקירה תמוצה, גם אם המשטרה פעלה בלחץ זמנים, כפי שטען החוקר מקטובי, וגם אם השוטרים סברו, שיש להם די ראיות גם בלי להעמיק ולהוסיף בחקירה.
ד י ו ן - משקל אמרות המתלונן

23. אין חולק, שהמתלונן היה ידוע כנרקומן וכבעל עבר פלילי עם זאת, לאור נסיבות מסירת האמרות על ידו, אין לי ספק שמה שמסר לאמו, כמו גם האמרות הראשונות שמסר למשטרה – אמת הן.

המתלונן לא שש להפליל את הנאשם, וכעבריין, לא שש גם לשתף פעולה עם המשטרה. הוא עשה כן רק לאחר שאמו הגישה את התלונה, ולא מתוך נקמנות. המתלונן דבק בגירסתו גם לאחר שנדקר על ידי שותפו של הנאשם (בדבריו בפני
אמו), אלא שהפעם "למד את לקחו" ובחר שלא לשתף את המשטרה באינפורמציה שהיתה בידו, תוך שהוא מקווה לנקום בנאשם ובשותפו לכשיתאושש. זו – אינה התנהגות של מי שמעליל על אחר ללא כל סיבה.

השוואת דברי המתלונן לדברי אמו, תוך בחינתם לאור ההגיון וניסיון החיים, מובילים למסקנה אחת – והיא, כי המדובר בגירסת אמת ויש לתת לדבריו באמרות הנ"ל את מלוא המשקל הראייתי.

ניתן, אם כן, לבסס את הכרעת הדין על אמרות אלה – להן נמצאים חיזוקים רבים כמו עדות האם, לגבי החלקים שהייתה עדה להם, דברי המתלונן בפני
אמו (לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות), שהן עצמאיות בפני
עצמן, החבלות הקשות שנחבל והסתירות שבעדויות הנאשם.

כן, ניתן לבסס את הכרעת הדין על דברי המתלונן בפני
אמו (לפי סעיף 10(1) לפוקדת הראיות), שאף להם נמצאים חיזוקים רבים (כמו האמרות שמסר במשטרה... ), הגם שבהרשעה בדרך זו, אין הכרח במציאת חיזוקים בחומר הראיות.

כך או כך, אני קובעת שהתביעה הרימה את הנטל המוטל עליה בהוכחת עובדות כתב האישום.
סעיפי האישום
24. כאמור, ב"כ המדינה ביקש להרשיע, בין היתר, את הנאשם בחטיפה לשם חבלה, עבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, שנוסחו:
"החוטף אדם כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה... והחוטף אדם בידיעה שהנחטף יהיה נתון במצב כאמור, דינם - מאסר עשרים שנים".

המונח "חטיפה" מוגדר בסעיף 369 לחוק העונשין, אשר זו לשונו:
"הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו - מאסר עשר שנים".
המונחים "חבלה" ו"חבלה חמורה" מוגדרים בס' 34כד לחוק העונשין, כדלקמן:
"חבלה- מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים".

"חבלה חמורה- חבלה העולה עד כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים".

בע"פ 7365/00 - סימה פרחאת נ' מדינת ישראל
, (תק-על 2003(3), 350), סקר ביהמ"ש העליון את יסודות עבירת החטיפה, ושם נאמר, כדלקמן:
"מתחם התפרשותו של סעיף 369 – על-פי לשונו – רחב עד-מאד. כל שנדרש, מבחינת היסוד העובדתי, הוא מעשה של כפיה (אילוץ) בכוח או באיומים, או – מעשה של פיתוי באמצעי תרמית, המופנה כלפי אדם, "ללכת מן המקום שהוא נמצא בו". אשר ליסוד הנפשי – בהיעדר דרישה מפורשת בעניין זה, מדובר בעבירה רגילה של מחשבה פלילית (ראו: סעיפים 20-19 לחוק העונשין; י' קדמי, על הדין בפלילים (חלק ב, תשנ"ג) 682-681)...

יש לתהות – מהי אותה חטיפה "סתם"? האם סילוק אדם מביתו תוך שימוש באיומים, די בו כדי להקים עבירה של חטיפה [וראו לעניין זה ת"פ 40299/00 מדינת ישראל
נ' כהן (דינים-מחוזי לג(1) 611)]? האם פיתויו של אדם, באמצעי תרמית, לצאת מביתו, על-מנת שניתן יהיה לפרוץ לבית ולגנוב את תכולתו, מהווה מעשה "חטיפה"? האם פיתוי אדם ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, באמתלת-שווא, מהווה "חטיפה", גם כאשר המוזמן יכול לקום בכל עת וללכת מן המקום אליו הוזמן? מבחינה אינטואיטיבית, קשה לראות במקרים אלה משום "חטיפה". שהרי, לא מתקבל על הדעת לומר, כי כל שימוש בכוח, איום או מִרמה, הגורם לאדם לנוע ממקומו, הוא בבחינת חטיפה.

...המעשה של פיתוי אדם, באמתלת-שווא, ללכת ממקום הימצאו, הוא כשלעצמו אינו מצדיק, באופן טיפוסי, הרשעה בעבירה של חטיפה, שהיא עבירה חמורה אשר עונש כבד בצדה. אמנם, יש והוצאתו של אדם ממקום הימצאו, בה עצמה טמונה חומרה מיוחדת. כך הוא במקרים בהם דוברים הסעיפים 370 (חטיפה מהארץ) ו-373 (חטיפה ממשמורת), ויתכנו מקרים נוספים. אלא שסעיף 369 אינו דובר במקרה ייחודי או יוצא דופן בחומרתו. הוא מייחס עבירה של חטיפה, שבצדה סטיגמה קשה ועונש חריף, לכל מעשה של הנעת אדם, בכפייה או בפיתוי כוזב, ללכת ממקום הימצאו. דוגמה אבסורדית היא, של איש העורך לאשתו מסיבת-הפתעה, ומניע אותה, באמתלת שווא, ללכת ממקום הִמצאה למקום האירוע. אך ישנם מקרים רבים נוספים, שאף אם אבסורד דוגמת זה אין בהם, עדיין ברור הוא, כי מקומם לא יכירם בגדרי עבירת החטיפה. על מספר דוגמאות עמדנו לעיל. מקצת מן המקרים הללו באים בגדר עבירות אחרות, כגון עבירת התקיפה או האיומים, ומקצתם כלל אינם פוגעים באינטרס חברתי באופן שדי בו כדי להצדיק הרשעה בפלילים.

מן ההכרח, אפוא, לקרוא את עבירת החטיפה באופן ההולם את תכליתה.

...עמדנו על כך, שהמדינה מציעה "לפרש את המונח 'פיתוי', כאמור בסעיף 369 לחוק העונשין, באופן כזה שלא יכלול מעשים שנועדו להיטיב עם האדם שהלך מן המקום בו נמצא, אלא אך ורק מעשים שנועדו להרע לאדם זה ולהזיק לו". ואכן, פיתוי אדם בתרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, שלא נועד אלא למטרה חיובית או אף "ניטראלית" (כגון יישוב ההדורים עמו), ושאין בו כדי לשלול מן החטוף את חופש התנועה, אינו מגבש את יסודות עבירת החטיפה, ואף ניתן להניח את הסכמתו בדיעבד של "החטוף". אולם, נראה כי לא מן הנמנע שעבירת החטיפה תתקיים גם מקום שבו מעשה הפיתוי נועד – מנקודת מבטו של המפתה – להיטיב עם המפותה...

ואם בטיפוס ה"קלאסי" של החטיפה, קרי – כפיית אדם בכוח ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, שלילת חופש התנועה של הקורבן בדרך של תפיסתו, עיכובו או כליאתו היא, על-פי רוב, חלק אימננטי ממעשה הכפייה, הרי שלא בהכרח כך מקום שבו מדובר בחלופת הפיתוי באמצעי תרמית. אם הפיתוי אינו מתגבש לכלל צורך או חוסר-ברירה, מבחינת הקורבן, להימצא במקום אליו פותה להגיע, ואם אין כל פגיעה ביכולתו של הקורבן לסוב על עקביו ולשוב למקום ממנו בא – אזי נתקשה לראות בכך משום שלילת חירות העולה כדי חטיפה.

פרשנות זו מתיישבת עם המובן הטבעי של המונח "חטיפה" בסעיף 369 לחוק העונשין, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו של הסעיף; פרשנות זו הולמת גם את הפסיקה, ממנה עולה כי יישום הסעיף נעשה אך במקרים בהם הפיתוי באמצעי-תרמית אכן העמיד את הנחטף במצב בו חופש התנועה שלו נשלל...

ניתן אפוא לסכם ולומר, כי היסוד המאבחן את עבירת החטיפה ממעשה שאינו עבירה ומעבירות אחרות, בא לכלל ביטוי בהנעתו של הקורבן ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, תוך כדי פגיעה בחירותו בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה".

מניתוח התשתית העובדתית בפרשה שלפנינו, כפי שתוארה לעיל, ואזכיר בקצרה מהודעת המתלונן הראשונה, את שעשה הנאשם
"תפס לי את היד ואמר לי תכנס לרכב, אמרתי לו למה בידיים, אני נכנס, יחד איתו, היה עוד בחור רוסי שאני לא מכיר אותו... אמר לי יורם עשור רוצה לדבר איתך בלשכת עבודה ישנה... נסענו ליד כיבוי אש הישן ברחוב הראשונים... שם לשכת העבודה הישנה, נכנסנו פנימה לראות את יורם עשור, לא ראיתי שום יורם, ישר שניהם, דוד והרוסי, התנפלו עלי התחילו לתת לי מכות..."

מהאמור לעיל עולה, כי המתלונן פותה על-ידי הנאשם, באמצעי תרמית (פגישה עם יורם עשור), ללכת ממקום הימצאו - ביתו, וכי משנתברר לו מצב הדברים לאשורו, לא יכול היה לנוס על נפשו. בשלב זה נפגעה חירותו בכך, שהנאשם והאחר הראו לו את נחת זרועם, גם כשהוא שרוע על הרצפה במשך דקות ארוכות. אין ספק, כי המנוח לא פותה לבוא למקום מבודד - לשכת העבודה הישנה, על-מנת לשוחח "שיחת רעים" עם הנאשם ועם אדם בשם יורם עשור, וברור, כי הנאשם והרוסי טמנו למתלונן פח והעמידו אותו במצב בו יהא נתון בסכנת נפשות ממש.

אשר על כן, אין לי ספק, כי הנאשם עבר עבירה של חטיפה.

המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם, כאמור, בעבירה של חטיפה לשם חבלה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין. לשם כך יש צורך בקביעה, כי חטיפת המנוח הייתה "כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה", או בידיעה, שהנחטף יהיה נתון לחבלה חמורה. החבלה החמורה מוגדרת בסעיף 34כד לחוק העונשין. נדרש, שהחבלה תהיה "מסוכנת", או "קשה", או מגיעה כדי "מום קבע", או "פגיעת קבע". ברישא של סעיף 374 יש צורך בכוונה מיוחדת, לרבות חפצו של עובר העבירה בכך שהקורבן יהיה חשוף לחבלה חמורה (ר' קדמי, "על הדין בפלילים", חלק שני, תשמ"ה, 823).

במקרה שלפנינו, אין כל ספק, כי הוכחה כוונה מיוחדת מצד הנאשם לגרום למתלונן חבלה חמורה, וכי בכריתת הטחול, אף נגרמה חבלה שכזו בפועל. יחד עם זאת, משהמתלונן לא טען להורדתו בכוח מביתו, בניגוד לגרסת אמו, הרי שיש להרשיע את הנאשם על פי החלופה השנייה, של פיתוי "באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו", גם אם לא לפי החלופה של "שימוש בכוח".

חבלה בכוונה מחמירה
25. כאמור, אין ספק כי החבלות אותן נחבל הנאשם עולות כדי חבלה חמורה.
באשר ליסוד הנפשי, ניתן לומר, כי כאשר הראיות מצביעות על כך שבהתנהגותו של אדם יש תוצאה צפויה, הן באופן אובייקטיבי והן באופן סובייקטיבי, ניתן להסיק מכך שאותו אדם אף מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. זוהי חזקה הניתנת לסתירה, ולפיה בהעדר ראיות המצביעות על כוונה אפשרית אחרת, האדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו (ר', למשל, ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מ"י, פד"י לט(4) 253, בעמ' 258, ע"פ 3126/96, עמיר נ' מ"י נ(3) 638, בעמ' 649 וע"פ 686/80 סימנטוב נ' מ"י, פד"י לו(2), 253, בעמ' 262-261).

המחשבה הפלילית איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות, וכך גם במקרה שלפנינו. בענייננו, מתקיימת חזקת הכוונה מאחר והנאשם היה מודע ליחסי הכוחות בינו לבין המתלונן, כשהוא מלווה באחר, והוא פעל באופן מחושב ומתוכנן כשהוציא את המתלונן בתואנת שווא מביתו ולקח אותו למבנה נטוש בו יוכל לעשות בו ככל העולה על רוחו. שם הנאשם והאחר הפליאו במתלונן מכות קשות, במשך דקות ארוכות, ולא חדלו גם כשהמתלונן כבר היה שרוע על הרצפה חסר אונים. הכאת אדם בצורה אכזרית שכזו, מובילה ללא ספק, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה לחבלה חמורה.
על כן, ניתן לקבוע, כי התקיים גם היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

איומים
26. ע"פ הקביעות העובדתיות דלעיל, הרי שהנאשם עבר גם עבירת אומים לפי ס' 192 לחוק העונשין, בכך שאיים על המתלונן, כי יזרוק רימון בביתו. זאת, כאמור, ניתן ללמוד גם מהודעת המתלונן בה הוא מציין מפורשות שתי סיטואציות נפרדות בהן איים הנאשם עליו בכך, וכן מדברי אימו של המתלונן לפיהם סיפר לה המתלונן, כאשר שב לביתו כשהוא חבול, את דבר האיום.

סוף דבר

27. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת כל העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, ולכן אני מרשיעה אותו בביצוע עבירות של חטיפה לשם חבלה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ו-איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ניתנה היום כא' באלול, תשס"ו (14 בספטמבר 2006) במעמד הצדדים.
רויטל יפה-כ"ץ
, שופטת









פ בית משפט מחוזי 8102/02 מדינת ישראל נ' דוד אלמליח (פורסם ב-ֽ 14/09/2006)